מצוות תלמוד תורה

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצווה זו בשלמותה אלא רק בלימוד ההלכות המעשיות להן.

מצוות תלמוד תורה
(מקורות עיקריים)

רב ותלמידיו בישיבה במוסקבה
מקרא	דברים, ו', ז'; י"א, י"ט
תלמוד ירושלמי	תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א', הלכה א'
משנה תורה	הלכות תלמוד תורה, פרקים א'-ד'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימנים רמ"ה-רמ"ו
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה י"א ספר החינוך, מצווה תי"ט

ילד לומד תורה בחדר בבני ברק, 1965

החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה'), אולם קיום מצווה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה (התמדה) ללא ביטול תורה. כחלופה ללימוד עצמי, יש שהציעו הסכם יששכר וזבולון.

מצווה זו נדחית לצורכי פרנסה או לכל צורך מצווה אחרת אשר אינה יכולה להעשות על ידי אדם אחר. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצווה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה), וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי.

לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה. מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.

מקור המצווה

יהודים לומדים תורה בבית הכנסת בצנעא, בשנת 1901

ישנם כמה פסוקים בתנ"ך המורים על חיוב תלמוד תורה:

• וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ט)
• וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: (ספר דברים, פרק ה', פסוק א')
• וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (ספר דברים, פרק ו', פסוק ז')
• לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: (ספר יהושע, פרק א', פסוק ח')

לאור פסוקים אלו, מובא בתלמוד מסכת קידושין שישנם שלשה חיובים הקשורים למצווה זו, ללמד את עצמו, ללמד את בנו, וללמד תלמידים. בקרב מוני המצוות ישנה מחלוקת אם יש למנות כל חיובים אלו כמצוה אחת, או בכמה מצוות, לדעת הרוב וביניהם הרמב"ם יש למנות רק מצווה אחת הכוללת את כל חיובים אלו. יש הסבורים שמצוות תלמוד תורה מחולקת לשני מצוות נפרדות, ללמוד וללמד. הבה"ג מנה מצווה זו אף יותר משני מצוות.

חשיבות לימוד התורה

תלמוד תורה בעיר טיגינה במולדובה, 1937

תלמוד תורה בחדרה, תחילת המאה ה-20

חכמי ישראל נתנו ללימוד התורה חשיבות עצומה. בלא לימוד התורה הרי לא ניתן היה לקיימה, ביטוי לכך נמצא במשנה במסכת פאה שם מובא רשימת מצוות מיוחדות שאדם נהנה משכרם בעולם הזה ובעולם הבא, מבין רשימת המצוותנאמר שהמצווה הגדולה ביותר היא תלמוד תורה שכן ”תלמוד תורה כנגד כולם”. במסכת קידושין נאמר שמצווה זו עדיפה על כל מצווה מעשית אחרת. כמו כן מבין השאלות שנשאל האדם לפני חישוב דינו בעולם האמת, השאלה השנייה (או הראשונה) היא "קבעת עיתים לתורה?". ברייתא המובאת במסכת יומא ומספרת על עני ועשיר ורשע באין לדין מדגישה שהכל חייבים בתלמוד תורה, גם כאשר קשיי החיים מפריעים לכך.

במדרשים שונים מובא דברי שבח על הלומד, למשל: הלומד תורה שכינה עמו, וחוט של חסד משוך עליו (סוג של יופי), בית שלומדים בו תורה אינו נחרב, לתורה אף ניתנו סגולות רפואיות, מאידך על המבטל את התורה נאמרו עונשים שונים כמו גלות, ייסורים ועוד.

ישנם אף מצוות שונות שהמטרה בהם היא האדרת והחשבת התורה, כמו חיוב ברכות התורה לפני הלימוד, ומצוות כבוד רבו, ותלמיד חכם, במשנה במסכת הוריות מובא שחשיבות התורה עדיפה על מוסד הכהונה והמלכות, כך נפסק יש לכבד ממזר תלמיד חכם אף נגד כהן גדול עם הארץ.

הרב חיים אבן עטר כותב בשבח לימוד התורה:

ירמוז במאמר וכל הטוב אל התורה, כאומרם ז"ל (ברכות ה.) "ואין טוב אלא תורה" שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם

— ספר אור החיים פירוש על התורה, דברים, כ"ו, י"א

הזמן המוקדש ללימוד

קיימות דעות שונות בתלמוד ובין פוסקי ההלכה, סביב השאלה כמה זמן ביום מחויב האדם להקדיש ללימוד תורה. על פי דעה אחת בתלמוד, החיוב המינימלי בלימוד תורה הוא קביעת עתים לתורה ביום ובלילה בלבד, ולצורך כך מספיקה רק אמירת קריאת שמע שחרית וערבית מוציאה מידי החיוב. דעה זו הובאה להלכה, כך נכתב ”כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר ... ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.”, מאידך ישנם מקורות שונים בתלמוד, המלמדים שהחיוב הוא הרבה מעבר לכך, למשל בתלמוד נלמד מהפסוק "ודברת בם" שיש איסור לדבר בדברים בטלים, הרמ"א הביא ציטוט זה להלכה.

כולל "ברכת יצחק"

בנוסף לקביעת עתים לתורה, ישנו איסור לשכוח את הלימוד, כך נלמד בתלמוד מהפסוק "רק השמר לך ... פן תשכח את הדברים". ההשלכה המעשית לאיסור זה, הוא ניצול כל רגע פנוי ללימוד, שכן כל זמן שאדם אינו לומד הוא גורם לשכחת הלימוד, ולכך לא די בקביעת עתים בלבד. דרשה זו אף הובאה בספרי ההלכה.כך גם היא דעת הר"ן והתוספות.
. אולם ישנם ששוללים לגמרי קביעה זו, וסבורים שאין חיוב לימוד תמידי אלא רק קביעת עיתים לתורה. אולם גם מבין המקבלים חיוב זה, יש הסבורים שחובה זו (לנצל כל רגע פנוי) היא רק כאשר אדם מתבטל ללא כל סיבה אבל אם ישנה סיבה אף למטרת הנאה מותר. ישנם הסבורים שדין זה נאמר רק לתלמידי חכמים, ולא לכלל העם. ויש הסבור שדין זה נאמר רק כאידיאל, אולם בפועל המצווה משתנה בין סוגי האנשים. הגישה הרדיקלית ביותר ביחס לניצול כל רגע ללימוד תורה באה לידי ביטוי במשנתו של הגר"א ותלמידו הרב חיים מוולאזין, המצטטים מדרשים שונים מהם עולה שישנה חשיבות בלימוד התורה לא רק כמצווה, אלא כגורם חשוב שבזכותו יש קיום לעולם, מספרים על הגר"א שהיה מזדרז ללמוד תורה לאחר צום הכיפורים זמן הסביר שאין בו לימוד תורה.

בנוסף לכל האמור ישנם עיסוקים הגורמים לאדם 'ביטול תורה', ועל כך קיימים דיונים הלכתיים:

• היחס לפרנסה: רוב ככל חז"ל היו לצד לימוד התורה עמלים לפרנסתם, מכל מקום קיימת מחלוקת בתלמוד ביחס לכך, בעוד שדעתו של רבי שמעון שיש לאדם להקדיש את כל חייו ללימוד תורה ולא להתעסק בצרכי הפרנסה, דעתו של רבי ישמעאל שיש לשלב בין לימוד תורה 'לדרך ארץ' (מלאכה), פוסקים שונים העלו את הסתירה שישנה בדברהם ממקומות אחרים בתלמוד. בין הפוסקים הביאו את דברי ר' ישמעאל להלכה.
• היחס ללימודי חול (מדעים, ופילוסופיה): קיימות גישות שונות לגבי היחס הראוי בין תלמוד תורה ללימודי החול. יש הרואים בכל לימוד חול ביטול תורה, ויש אומרים כי לימודי החול הכרחיים להבנת התורה, ויש הטוענים שיש ללימודי חול ערך בפני עצמו של ידיעת עולמו של הקב"ה. בעל התניא השתייך לסבורים שמדובר בביטול תורה וכתב שלימודי חול מטמאים את נפש האדם ומותרים רק ליחידי סגולה שיודעים לנצל אותם לקדושה, או למטרת פרנסה. הגר"א בהשראתו של הרמב"ם, טען כי ידיעת כל החוכמות מסייעת לתורה: "כפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדים יחד" "כל החוכמות נצרכות לתורתנו", כך שלימודי החול יכולים להוות חלק מתלמוד התורה. אך לפי פרשנותו של הרב יוסף קאפח על תפיסת הרמב"ם בעניין זה, לא קיים ביהדות כלל מושג "לימודי חול" מול "לימודי קודש", אלא "לימוד מועיל" מול "לימודי סרק", כאשר "לימוד מועיל" אלה לימודי תורה, פילוסופיה, מדעי טבע ועוד, ו"לימודי סרק" הם פחות או יותר הנקראים היום מקצועות הומניים.
• היחס לפנאי: חז"ל התנגדו באופן נחרץ לתרבות הפנאי, אולם ממקורות שונים בתלמוד עולה שחז"ל היו מקיימים טיולים בחיק הטבע, ועורכים ארוחות בשביל להנפש.

בתלמוד אף ישנה התייחסות להתנגשות הלימוד מול מצוות אחרות, ככלל נאמר שתלמוד תורה עדיף על כל מצוות עשה אחרת, אולם למעשה כל מצווה המוטלת על האדם, או מצווה שאינה מוטלת עליו רק שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים, יש להקדימה למצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה דוחה אף מצווה חשובה כמצוות הנישואין (פרו ורבו), במקרה והאדם יודע שיוכל להתגבר על יצרו. קיים איסור לימוד מקרא בלילה לפי דעת חלק מהמקובלים במבוסס על קביעת האר"י.

חובת אב לבנו

חובתו של האב כלפי בנו כוללת בתוכה את הדרישה לשכור מלמד לבנו, אם יש צורך בכך. ישנן דעות שונות האם חובה זו מוגבלת למקרא בלבד או מקיפה גם את המשנה ואת התלמוד. בכל מקרה, המוסיף על חובתו הבסיסית ומלמד את בנו יותר "תבוא עליו ברכה". אם אין יכולת כספית ביד האב גם ללמוד בעצמו וגם ללמד את בנו - האב קודם לבנו, אלא אם כן הבן נבון ממנו או בעל זיכרון טוב יותר.

חובתה של כל קהילה לדאוג לכך שיהיה מי שילמד את כל הילדים כולל את בני העניים. חובה זו היא חלק מתקנת יהושע בן גמלא (מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א'). חכמים ייחסו חורבן עיירות בארץ ישראל להימנעותם ממימון שכר הלימוד של תינוקות של בית רבן (ילדים הלומדים תורה). מרגע שהילד מתחיל לדבר מלמדים אותו את הפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד) וכן את הפסוק הראשון של קריאת שמע. באופן הדרגתי מלמדים את הילד פסוקים, ברכות ומצוות. לאחר שהילד גדל ומסוגל ללמוד מעט, בערך בגיל שש או שבע, מביאים אותו למלמד (בתלמוד תורה או בבית ספר) כדי ללמדו תורה בצורה מסודרת. המלמדים צריכים להיזהר שלא ללמד יותר מיכולת הילד.

במסכת אבות מובא תיאור של תוכנית לימוד לנער על פי גילו:

"הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד..."

— מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"א

תיאור זה סותר לכאורה את המובא בגמרא (בבא בתרא כא, ע"א), שיש להתחיל בלימוד המקרא בגיל שש או שבע. המפרשים מציעים דרכים שונות ליישוב הסתירה.

היקף הלימוד בקרב הציבור

הרב משה שמואל שפירא נואם בטקס חתן המשנה (המבחנים הארציים לנוער במשנה), 1984

היקף מעגל הלומדים

במשנה הראשונה במסכת אבות נאמר: "העמידו תלמידים הרבה". באבות דרבי נתן מופיעה מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי בעניין זה:

והעמידו תלמידים הרבה -
שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר.
ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים.

בעוד בית הלל בגישה שיש ללמד כל אדם, בית שמאי מציג גישה שלפיה יש לסנן את הלומדים וללמד רק למיעוט המצטיין בארבע מעלות: "חכם ועניו ובן אבות ועשיר", שכן רק אדם שמתקיימות בו התכונות דלעיל יוכל להיכנס בגדר ה"תלמידים" המוזכרים במשנה, לדעתם.

צורת הלימוד

היקף הלימוד

'תורה' במשמעה הרחב ביותר, כוללת סוגות ונדבכים שונים: תורה, נביאים כתובים, תורה שבעל פה, הלכה ואגדה, נגלה ונסתר, מקור ופירושים, עיון ובקיאות, דברי מוסר ופרפראות לתורה. על רקע הגיוון והמנעד הזה, נערכו דיונים שונים בשאלת היקף מצוות לימוד התורה: האם כל אחד מן הנדבכים הללו שווה לחברו במצוות הלימוד? האם יש להספיק ולהקיף את כולם?

אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניה מאי דכתיב ושננתם לבנך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם. לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. מי ידע כמה חיי? לא צריכא אלא ליומי.

— תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', עמוד א'

מקרא פירושו תורה שבכתב (תנ"ך), משנה היא ההלכה, וגמרא היא פרושי וטעמי ההלכות. נחלקו מה פרוש הגמרא הזו: האם כל יום ויום יחלק לימודו, כמו דעת התוספות, או שמא במשך השבוע ילמד שליש מכל חלק (יומיים כל חלק, ובשבת חזרה), כמו דעת רש"י. בפועל פסק רבנו תם שבתלמוד הבבלי חלקים אלו קיימים ומעורבים, כך שאפשר ללמוד רק תלמוד ואין צריך לחלק את הזמן. אמנם נראה שמדובר באדם שכבר למד ויודע את המקרא ואת ההלכות. ייתכן שניתן ללמוד מדבריו שגם שאר הספרים שמקרא, הלכה וגמרא בלולים בהם, כדין התלמוד. לעומתו, לדעת הרמב"ם ושולחן ערוך יש לחלק את היום לזמנים שווים כפי הנראה בהתחלה. הרמב"ם מוסיף, שלאחר שהאדם יודע מקרא (תנ"ך) ומשנה (היא תורה שבעל פה, כלומר הלכות)- עליו להתמקד בעיקר בתלמוד (גמרא, מחשבה, מוסר, וכן שיטת לימוד הגמרא גם אם אינה גמרא ממש). לדעת הר"ן צריך לחלק את הלימוד בכל יום אך לא דווקא בחלקים שווים. רוב הפוסקים פסקו שיש ללכת בדרכו של הר"ן, וללמוד בכל יום מהתנ"ך הלכות וטעמיהן.

את התורה כולה אין באפשרות אדם להקיף בימי חייו, אך יש חובה להספיק להקיף את היסודות של התורה. היסודות כוללים את לימוד התנ"ך, ההלכות הבסיסיות שצריך ללמוד כדי לקיימן, ובקצרה, את הטעם של ההלכות הללו. עוד כוללים היסודות את לימוד ספרי המחשבה והמוסר הראשוניים, כל אדם מהספר שמתאים לו. אחרים הציגו את ספרי המוסר כתוספת חיונית ליראת שמים ומעשים טובים, אך לא כדברי תורה ממש. היו גם שהמליצו למעט בהיקף הזמן המוקדש לספרי מוסר, על מנת לעסוק בעיקר המצווה: לימוד התורה עצמה.

רמת הלימוד המבוקשת היא שידע אדם את שלמד כך שיוכל לענות מיד לשאלות, כפי שאמרו חז"ל "אמור לחכמה אחותי את' - שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". השוכח את מה שלמד עובר על איסור "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך". נחלקו ברמת האיסור ויש האומרים שרק מי ששכח בכוונה עובר על איסור זה.

ידיעה ועמקות

אדוארד פרנקפורט, ויכוח בלימוד

ערכים מורחבים – סיני ועוקר הרים, דרכי לימוד התלמוד

לדעת פוסקים רבים אין ערך לגרסה ללא הבנת החומר הנלמד, מאידך יש החולקים וסבורים שיש ערך ללימוד בגרסה, יש שחילקו בין לימוד התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה או קריאה בספר הזוהר. שיטות לימוד שונות התפתחו במהלך השנים, כבר בתלמוד היה שני סוגי לימוד, סיני ועוקר הרים: 'סיני' - בקיאות בהיקף החומר, ו'עוקר הרים' - פלפול בעומק ההלכה. באירופה התפתח סוג פלפול קיצוני יותר, לצורה זו קמו מתנגדים.

דיון אחר הוקדש להיררכיה אפשרית בין לימוד תורה עיוני ומעמיק לבין שינון או קריאה קלילה יותר בדברי תורה. כך למשל היו שניסחו איסור של 'ביטול תורה באיכות' המחייב את הלומד המסוגל לכך, למעט בקריאה קלילה וקלה או בנדבכים קלים של לימוד (למשל: ספרות האגדה, או שינון פסוקי תהילים) בנימוק של 'ביטול תורה באיכות', ולהתמקד ככל האפשר בעיון תורני מעמיק הדורש ריכוז גבוה ושיקול דעת מרבי (למשל: עיון בסוגיה תלמודית מורכבת).^{[דרוש מקור]}

לימוד לשמה

תלמידי ישיבת אור תורה מחנים לומדים תורה

ערך מורחב – תורה לשמה

הלימוד הרצוי הוא לימוד ללא מטרת רווח (לשמה), לדעת הרב חיים מוולאזין עיקר ה'לשמה' בלימוד התורה הוא "לידע ולהבין להוסיף לקח ופלפול", בדבריו הוא דוחה תפיסות חסידיות שונות שלדעתם הלימוד הוא "דביקות באל". הרב אברהם בורנשטיין כתב בהקדמה לספרו 'אגלי טל', כי ההנאה והשמחה בלימוד איננה מורידה את הלימוד לדרגת 'שלא לשמה', ואף כך עיקר מצוות לימוד תורה .

גישה נוספת סוברת שלימוד תורה לשמה מתבטא בעיקר בפרקטיקה שלה, כלומר לימוד אמור לגרום לאדם לקיים מצוות ובכך הוא הופך ללימוד לשמה. בין מחזיקי שיטה זו ניתן למצוא את הרב עובדיה יוסף.

פרנסה מלימוד תורה

ערכים מורחבים – פרנסה מלימוד תורה, הסכם יששכר וזבולון

רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם

— מסכת אבות, פרק ד', משנה ה'

על פי המשנה במסכת אבות, אין ללמוד תורה לשם כבוד והנאות, חכמים לאורך הדורות הרחיבו זאת ולמדו מכאן גם שאין לאדם לקבל כסף על לימוד או הוראת התורה. נוסף לכך, אמרו חז"ל "'כמונ' - מה אני בחינם, אף אתם בחינם". בדרך כלל מקובל לראות כטבעי שאיש דת מתפרנס מאמונתו, על כן איסור זה היה די ייחודי ליהדות, כל עוד נשמר. עם זאת, לאורך כל הדורות נהגו תלמידי חכמים לקבל שכר עבור העיסוק בתורה. הרמב"ם הוא מהיחידים שיצא בביקורת נוקבת נגד נוהג זה, שהיה קיים לפניו, בתקופת הגאונים, וגם בזמנו. הרשב"ץ, לעומתו, דחה את ראיותיו והוכיח שעל פי דעת חז"ל אין מניעה לקחת שכר על לימוד התורה ועל הוראתה. דעתו נתקבלה על דעתם של הפוסקים הגדולים, כרב יוסף קארו בעל השולחן ערוך, הרמ"א, המהרש"ל, הב"ח, הש"ך ועוד. כיום, ברוב החוגים הדתיים הדבר נחשב ללגיטימי, ובחוגים מסוימים אף מובן מאליו. עם זאת, לכל אורך ההיסטוריה התקיימו "כיסי התנגדות", שסלדו מכל סוג של הפקת רווח מעיסוק בתורה, אף למראית העין^{[דרוש מקור]}. במאה השנים האחרונות, עם הופעת תנועות חדשות, כמו תנועת תורה ועבודה ותנועת הדרדעים, "כיסי התנגדות" אלה התרחבו.

תלמוד תורה כערך מרכזי בישראל

על שטר כסף

• על שטרות 200 שקל חדש הופיעו בסדרה ב', דבריו של זלמן שזר (1889 – 1974):

"והלא עניין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של "ושננתם לבניך" עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה, ועוד בימי רבי שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר. ואף בחשכת פזוריה ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה". (התש"ט – 1949).

דוד בן-גוריון

מכתבו של דוד בן-גוריון לאוניברסיטה העברית בייסודה

• במכתבו של דוד בן-גוריון לייסוד האוניברסיטה העברית בהר הצופים הוא כותב:

"...ממשלת ישראל קובעת - העיר ירושלים הייתה ותהיה המרכז לתורה, לתרבות ולמדע לכל הארץ ולעם העברי" - דוד בן-גוריון

חיים נחמן ביאליק

• מדבריו של ביאליק על מצוות תלמוד תורה:

המושג "תורה" התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם הייתה התורה כמעט למציאות שנייה, מציאות מופשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית. התורה נקבעה במרכז שאיפותיה ומאוייה הכמוסים והגלויים של האומה בגלותה. המימרא "ישראל ואוריתא חד" לא הייתה מימרא בלבד, בן עם זר כמעט לא יבין ולא ישיג את זאת, לפי שגם המושג "תורה", במלא תכנו ומשמעותו הלאומי לא ניתן להתרגם כל צרכו. התורה במשמעה זה אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חכמה בלבד, ואפילו לא צרוף כלם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שיעור על כל אלה, מושג מסתורי, ששואב את כחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקוסמית. התורה היא כלי-אומנותו של יוצר העולם, בא ברא את העולם ובשבילה העולם נברא. התורה קדמה לעולם, היא האידיאה העליונה ונפשו החיה של העולם. בלעדיה אין לעולם קיום ולא זכות-קיום. "גדול תלמוד-תורה יותר מבנין בית-המקדש", "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות", "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", "התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים", "אפילו עובד אלילים ועוסק בתורה הוא ככוהן-גדול", ו"ממזר תלמיד-חכם קודם לכהן-גדול עם-הארץ".

לימוד תורה לנשים

תלמידות במדרשת שיל"ת

ערך מורחב – תלמוד תורה לנשים

מצוות תלמוד תורה כוללת שני חלקים: האחד ידיעת התורה לצורך ישומה בחיים, והשני לימוד התורה לשם לימוד התורה. אישה חייבת בחלק הראשון, אך לא בחלק השני. זאת משום שנשים אינן מצוות במצוות תלמוד תורה אלא חייבות לדעת את הדינים בהם הן חייבות ואת יסודות האמונה, כגברים. בשונה מגברים, ברגע שתדע היא פטורה מלהמשיך וללמוד. אם לאחר שהגיעה לרמה הנדרשת היא רוצה להמשיך וללמוד תורה, יש לה מצווה בזה אך במעלה פחותה מגברים כיוון ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".

שתי גישות ישנן בחז"ל בעניין זה: לדעת רבי אליעזר, "כל המלמד את בתו תורה כאלו לימדה תיפלות" (לפי פירוש הרמב"ם - הבלים, "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן", ולפי פירוש רש"י - "שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דבריה בהצנע". לפי הקשר הסוגיה, החשש הוא מגילויי מיניות נשית אסורה). נאמר גם: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" לעומתו, בן עזאי סובר שחייב האב ללמד את בתו תורה. להלכה, רוב הפוסקים הלכו כשיטתו של רבי אליעזר. הרמב"ם, בספרו היד החזקה, כותב שבלימוד תורה שבעל פה כאילו למדה תיפלות, אבל תורה שבכתב אין ללמד אך אין זה כאילו למדה תיפלות. כדעת הרמב"ם סוברים גם הטור והשולחן ערוך. הרב קאפח הסביר, שכוונת הרמב"ם היא שעל האב אסור ללמד את בתו תושב"ע (כיוון שאסור לאב לחנך את בתו למטרה שאינה הייעוד שלה- ממש כמו שהאב לא יחנך את בנו להיות דווקא רופא או טייס וכדומה), אך אם רוצה וודאי שיכולה, והוציאה עצמה מהרוב (שלא לומד) כדברי ה'פרישה'. לגבי ההתבטאות "מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" - אין הכוונה שדעתן ענייה, אלא שעולמן הרגשי רחב יותר - ויתקשו להבין או לראות באילו דינים קטנוניים לכאורה הגברים מתעסקים (רבים פירשו באופן דומה או הלכו בעקבות פרשנותו).

רבי ישראל מאיר הכהן כתב בספרו ליקוטי הלכות שכיום שנשים מרבות ללמוד לימודים שונים ומרובים, ישנה חובה שתלמדנה גם את בסיסי הידע ביהדות, ומצד זה עליהן ללמוד תנ"ך וספרי השקפה (אך לא תורה שבעל פה שנאסר להלכה) וכך נוהגים בבתי הספר החרדיים לבנות "בית יעקב"; הוא נוקב כדוגמה במסכת אבות וספר מנורת המאור:

"אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאד מאד, וגם מצוי שהבנים לא דרים אצל אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילים עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל... כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה, דאי לאו הכי שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".

מסגרות לימוד

היום, בעקבות השינויים הגדולים שחלו בחברה המודרנית, התפתחו בחוגים שונים גישות מגוונות ביחס ללימוד התורה לנשים. תוכנית הלימודים של רשת בתי הספר החרדית "בית יעקב" כוללת הוראת תנ"ך והלכה. ברוב בתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי (היסודי והתיכוני) בישראל, תוכנית לימודי הקודש לבנות כוללת לימוד תנ"ך, משנה, הלכה ומחשבת ישראל, בעוד שהבנים מצופים לשקוד בנוסף למשנה ולהלכה על התלמוד (הגמרא), הנחשב ליותר מעמיק וקשה להבנה. עם זאת, יותר ויותר אולפנות ותיכונים מכניסים את לימוד הגמרא לתוכנית הלימודים. בית הספר פלך בירושלים היה מחלוצי התחום.

בעבר כמעט לא היה מקום לנשים שרצו לעסוק בלימודי תלמוד והלכה במסגרת דתית, משום ששערי הישיבות נעולים בפניהן. מהפכת המדרשות לנשים, שהתקיימה בציבור הדתי-לאומי בשנות השבעים עם הקמת מדרשת לינדנבאום והמדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן, יצרה מסגרות דתיות ללימודי תלמוד לנשים (לימודי תלמוד באוניברסיטה היו פתוחים לנשים עוד קודם לכן). בשנים האחרונות נפתחו גם מסגרות של ישיבות שוויוניות (כגון ישיבת הדר בניו יורק) שבהן גברים ונשים לומדים לימודי בית מדרש ללא הבחנה מגדרית. מכון פרדס בירושלים היו מחלוצי רעיון זה.

לימוד תורה באמצעות האינטרנט פתח לנשים מסגרת נוספת ללימוד תורה, כזו שפונה לגברים ונשים כאחד.

לימוד תורה לגויים

ערך מורחב – לימוד תורה לנכרי

על פי ההלכה, חל איסור לגוי ללמוד תורה. הסיבה לכך היא כדי למנוע מצב של חיבור של יהודים לגויים ולמידה וחיקוי של מעשיהם, עקב ידיעותיהם את התורה. מסיבה זו גם אסור ללמד גוי תורה, שלא לעבור על "לפני עיוור לא תתן מכשול". אך מותר, ואף מצווה לגוי ללמוד את הדינים העוסקים בשבע מצוות בני נח ועליו נאמר:

היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול? שנאמר (ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ה'): "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם" - כהנים, לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם! הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה - הרי הוא ככהן גדול

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט, עמוד א'

ולפני שגוי מתגייר, מותר ללמדו את עיקרי התורה והמצוות.

ראו גם

• בית מדרש
• ישיבה
• כולל אברכים

לקריאה נוספת

• חנה קהת, משהפכה התורה לתלמוד תורה: תמורות באידיאה של תלמוד תורה בעידן המודרני, הוצאת כרמל, 2016
• שלמה גוזמן כרמלי, מפגשים מסביב לטקסט: אתנוגרפיה של יהדויות, הוצאת פרדס ואוניברסיטת חיפה, 2020

קישורים חיצוניים

• תלמוד תורה באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
• הלכות תלמוד תורה מתוך היד החזקה לרמב"ם
• הרב אליעזר מלמד הלכות תלמוד תורה הלכות תלמוד תורה החינוך לתורה, תלמוד תורה לנשים באתר פניני הלכה
• בנימין בראון, 'ערך תלמוד תורה במשנת החפץ חיים ופסיקתו בעניין תלמוד תורה לנשים', בתוך: דיני ישראל כד (תשס"ז), עמ' 79–118.
• מצות תלמוד תורה, מאת אלי טרגין, באתר ישיבת ההסדר ירוחם
• הלכות תלמוד תורה, מאת יצחק איזק ואלכס קליין, באתר דעת
• הלכות תלמוד תורה, מאת הרב מרדכי אליהו, באתר ישיבה
• תלמוד-תורה כנגד כולם, מאת הרב זלמן ברוך מלמד, באתר ישיבה
• תלמוד תורה לבוגרי ישיבה, מאת ארגון עתים לתורה
• חיים ירוחם סמוטריץ', 'גדול המצוּוה' וחשש התִפלוּת, באתר "אסיף"
• מידע על עתים לתורה בקטלוג הספרייה הלאומית
• מקורות בנושא תלמוד תורה באתר ספריא

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.