"העובר לפני התיבה -- לא יענה אחר הכוהנים אמן, מפני הטירוף" (משנה ברכות ה ד)
”שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב־שבת מבית הכנסת לביתו: אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת - מלאך טוב אומר 'יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך', ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו“ (בבלי, מסכת שבת – דף קיט, עמוד ב)
עֲנֵנוּ אֶלֹהֵי אַבְרָהָם עֲנֵנוּ; עֲנֵנוּ וּפַחַד יִצְחָק עֲנֵנוּ הפיוט "עננו" מתוך נוסח הסליחות
לשון המקראהעיד. כיום בשימוש בעיקר בצירופים כגון "ענה בו"/"ענתה בו".
הן המשמעות "העיד" והן המשמעות "שר" קשורות בדיבור, וקרובות למשמעות "אמר בתגובה לדברי אחר". על המשמעות "עסק בעניין כלשהו" כותב מנחם זולאי במחקרו "עיוני לשון בפיוטי יניי" על המילה "עניין" הגזורה משורש זה: "לפי זה אירע ל'עניין' מה שאירע ל'דָּבָר'. שניהם לא נתכוונו מעיקרא אלא למילה המדוברת, לעצם פעולת הדיבור, ומכאן עברו לתוכן הדיבור ונעשו בית קיבול לכל דבר ועניין הכלולים בנושא הדיבור". רש"י, בפירושו על ”לַעֲנוֹת בּוֹ“ (קהלת א, פסוק יג) מקשר משמעות זו לפועל עיין.
למשמעות "שָׁר" ישנה המקבילה غَنَّى (עַ'נַא) בערבית, במשמעות דומה. למשמעות "עסק בעניין כלשהו": מקבילה בערבית عَنَى (עַנַא) במשמעות דומה.
המשמעות "העיד" נפוצה במקרא (ראו גם: שמות כ"ג ב', דברים י"ט ט"ז־י"ח ועוד) , אולם אינה נפוצה בלשון חכמים. אלכסנדר רופא כותב: "אין ספק שבלשון חכמים שימש הפועל "העיד" באופן בלעדי לציין מסירת עדות. כנגד זאת העברית המקראית הקלאסית מתארת את מסירת העדות על־ידי הפועל "ענה"... על כל פנים הפועל "ענה" נעלם לחלוטין מן הספרות העשירה של חז"ל ואינו מופיע אלא בציטטות מהמקרא". הוא מעיר: "מאלפת בהקשר זה גם העובדה, שהשבעים לא הבינו על־פי־רוב את ההוראה הטכנית של "ענה ב־" בעברית המקראית", וגורס כי מתוך עשרים הופעות של "ענה" במשמעות "העיד במקרא" תורגמו רק ארבע־חמש הופעות נכונה".[1]
פרופסור אברהם מלמט מפרש את הפועל "עָנָה" כמתאר דווקא אחד מסוגי הנבואה, הנקרא "אפילום (āpilum)", שפירושו ה"עונה":
"הלשון "ענה" או "עונה" לציון ההתגלות האלוהית... לשון זו מציינת לפעמים דברי נביא או דברי האל מפי נביא בלי שהוצגה קודם לכן שאלה כלשהי. לדוגמה: ”ושמואל ראה את שאול וה' ענהו הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצר בעמי“ (שמואל א׳ ט, פסוק יז)... מיכה, המביא גם שימוש־לשון מאלף בעניין משאות בלעם: ”עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור“ (מיכה ו, פסוק ה). הפועל "ענה" אינו מציין כאן תשובה על שאלה מוגדרת שהציג בלק לבלעם, אלא את המשא הנבואי שבלעם נעתר לשאת על ישראל. לא מן הנמנע, שנביא נכרי זה, שאף פעם אחת איננו מכונה במונח "נביא", היה מתנבא מסוג האפילום (apālum) = ה"עונה""[3]
משמעות דומה ל"כניעה" יש בפועל הסביל נענה, למשל ב"היענות לדרישה".
השורש عني בערבית קשור במשמעו גם לסבל (וכן לענין), למשל: عَانَى=סָבַל. יש המצינים דווקא את המילה غَنِيّ[דרושה הבהרה] (ע'ני) שהוראתה "עשיר" - בהיפוך משמעות. ראו בערך עני.
מקביל למצרית-קדומה בכתב חרטומים בהגיית אֲאֻּן ובהוראת מילל,גונח.[דרושה הבהרה] להלן הירוגליף אַ-אֻנְ-נְ בתוספת אידיאוגרמת 'אדם כשידו על פיו' (מימין) לסימול עניין הקשור לתחום הרגש:
בכמה מהופעות הפסוקים בתנ"ך נחלקים הפרשנים אם לפרש את הפועל מלשון עינוי או מלשון כניעה. למשל, בפעלים משורש זה בפרשת שמשון ודלילה (כגון: ”וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ“ (שופטים טז, פסוק ו)), או בפירוש מצודות ורש"י לפסוק ”הֶאֱמַנְתִּי, כִּי אֲדַבֵּר; אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד“ (תהלים קטז, פסוק י).
יש מפרשני ימינו הדורשים דווקא את הפועל "עינה" בבניין פיעל כנגזר מהפועל "עָנָה" במשמעות "נכנע". לדוגמה, בפסוק ”בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם“ (ויקרא טז, פסוק כט). ראו מאמרו של הרב שמואל אריאל לגבי עינוי, עוני וענווה.
הפרשנים נחלקו על משמעות הפועל "עינה" במקרא, בהקשר לעינוי אישה. למשל, על הפסוק ”וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.“ (בראשית לד, פסוק ב) נכתב:
"וַיִּשְׁכַּב, כדרכה; וַיְעַנֶּהָ, שלא כדרכה (בראשית רבה פ, פסוק ה)" – לשון רש"י". אבל רבי אברהם אמר: "וַיְעַנֶּהָ – בעבור היותה בתולה". ואין צורך: כי כל ביאה באונסה תקרא 'ענוי'" (פירוש הרמב"ן). כן מביא הרמב"ן ראיות מ ”...לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.“ (דברים כא, פסוק יד) וכן ”...וְאֶת־פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת.“ (שופטים כ, פסוק ה)
על הפסוק ”אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי“ (בראשית לא, פסוק נ) מפרש רש"י: "אם תענה את בנתי - למנוע מהן עונת תשמיש", בדומה לכתוב במסכת יומא, דף ע"ז, עמוד ב' (ובמסכת כתובות, מ"ז ב').