הצגת המקור של הדף "תוספות יום טוב על נדרים ו"

{{סרגל ניווט|תוספות יום טוב|על נדרים|ה|ו|ז}}
===[[משנה נדרים ו א|משנה א]]===
<קטע התחלה=תוי"ט א/>תבשיל שאיני טועם. כן הגירסא בספרים בכל הפרק וכבר כתבתי בזה בריש מכילתין אבל בתוספות ובפסקי הרא"ש כתובים כולם שאני [בלא יו"ד] וכן העתיקם הטור סימן רי"ז:

שאני טועם אסור במעשה קדירה רך. פירש הר"ב שנאכל עם הפת דהאי תנא כל מידי דמתאכלי ביה ריפתא. תבשיל קרי ליה. כדאיתא בגמרא. ואמרינן בגמרא דאסור בצלי ושלוק. דהא מתאכלי ביה ריפתא. וכתבו התוספות וצ"ע אמאי שני למתני ענין אחר מרישא. לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם וכו'. וי"ל דרבותא נקטי אפ"ה מותר בעבה. וברישא נמי מצי למתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חדוש דלא משמע בשום יתור צלי ושלוק ע"כ ועיין מ"ש במ"ג:

מעשה קדירה. פירש הר"ב במשנה ה' פ"ו דברכות הריפות וגרש כרמל וכו'. וכן פירש הרמב"ם:

ומותר בעבה. מפרש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה ה"נ הנודר מן המבושל מותר בעבה. הר"ן:

ביצת טרמיטא. כתב הר"ב מבושלת במים חמים. ומשמרים אותה שלא תקפה וכ"פ הרמב"ם. וצ"ל שאין אוכלין עמה פת. דאי לא תימא הכי הא אמרן דהאי תנא כל דמיתאכלה ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. וכ"כ הכ"מ בפ"ט מה"נ וז"ל ולפי זה ביצה זו אינה קרושה כלל. אלא מחוממת בלבד. ועושין אותה לרפואה. ואין אוכלין עמה פת. ולפיכך מותר בה ע"כ. אבל בגמרא מפרשים שהיא ביצה דמעיילו לה כמה פעמים במיא חמימי. וכמה פעמים במיא קרירי עד שמתמעטת כדי שיכול לבולעה שלימה בלא לעיסה. ואם יש לו כאב במעיו. נדבק ונסרך באותה ביצה וכשיוצאת שלימה מגופו יודע הרופא לפי מראה שבה באיזה סם יתרפא החולה. וכבר הליץ הכ"מ בעד הרמב"ם מה שלא כתב כפירוש הגמרא ואמר וז"ל ונ"ל שסובר דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דווקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מקרי ביצה טרמיטא ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר:

ובדלעת הרמוצה. כתב הר"ב שטומנין אותה ברמץ. עיין מ"ש בפ"ק דכלאים משנה ב':<קטע סוף=תוי"ט א/>

===[[משנה נדרים ו ב|משנה ב]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ב/>ממעשה רתחתה. פירש הר"ב אוכל עשוי מקמח שהורתח בקדירה. וז"ל הר"ן מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חילקא וטרגיס. וטיסני. סלת. ואורז. זריד. וערסן. והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ע"ש שצריך להרתיח לבשל הרבה. ע"כ. וכתב ב"י סימן רי"ז. ולפ"ז משמע דמתניתין הכי מפרשה. הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. דהיינו חילקא וטרגיס וכו' בלבד. שדברים אלו נקראים מעשה קדירה. ולא דברים אחרים. אמר קונם היורד לקדירה שאיני טועם. אסור בכל המתבשלים בקדירה. דכולהו בכלל היורד לקדרה הם. וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ט מה"נ. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש דמעשה קדרה. ומעשה רתחתה. היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה. אמר היורד לקדירה. אסור בכל המתבשלים בקדירה. אע"פ שלא נגמר בישולם בקדירה. אלא באלפס. או בכלי אחר עכ"ל הב"י. וכפירוש הטור. כן מפרש הרא"ש בפירוש המשנה. גם התוספות מפרשים כן. ומיהו קחזינן דבין למר ובין למר שאני טועם דתנן בסיפא. נמי לאו דוקא כמו במתניתין דלעיל [ועיין מ"ש במתניתין דלקמן בשם הר"ן] והא דגרס שאיני כתבתי בראש הפרק. ואין צורך לחזור עליו עוד בכל הפרק:<קטע סוף=תוי"ט ב/>

===[[משנה נדרים ו ג|משנה ג]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ג/>כבוש שאיני טועם. כתב הר"ב ומשמע כל מיני כבוש. וכן שלוק. צלוי. מליח בלא ה"א וכו'. וכ"פ הרמב"ם. וכתב הר"ן ודקתני שאני טועם. לאו משום דאי לא אמר שאני טועם. לא מתסר בכל הכבוש. דודאי כיון דאמר כבוש מתסר בכולהו. אלא לרבותא נקטיה דאפילו אומר שאני טועם. אי אמר כבוש אין ואי לא לא. והכ"מ כתב בפ"ט מה"נ. שהרמב"ם כפי מ"ש בחבורו סובר דמתניתין הכי מפרשה. הנודר מן הכבוש. זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק. וזימנין אסור בכל הכבושים. והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש. וה"נ מפרשי לשלוק ומליח ע"כ. וא"כ שאני טועם דכולי פרקין לא לרבותא וכ"ש שלא בדוקא נקטיה אלא לפי שהמשנה רוצה לחלק בין זמן לזמן. מחלק נמי בלשונות. ואיידי דהכא. תני נמי בתרתי מתניתין דלעיל. אבל הוא פירוש רחוק מאד. גם הטור אינו מפרש דברי הרמב"ם כן. אלא שמה שהרמב"ם לא כתב בחבורו חלוק לשונות. אלא כתב אם דרכם לקרות וכו'. ואם אין דרכם לקרות כו' לפי שאינו רוצה לכתוב דין המשנה. כיון דבנדרים הולכים אחר הלשון. כפי המקום. וכפי הזמן. וכן נראה ממ"ש עוד בפירוש המשנה ולא תפשע בעיקר הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"כ. לומר לך שאע"פ שבכאן שהחלוק הוא בקריאת שם הידוע וזה כלל לכל הלשונות. כמ"ש בפירושו. אפ"ה אם יארע מקום שאין לשונם בכך שאעפ"כ הולכים אחר לשונם. ואע"פ שהם יוצאים מן הכלל של כל הלשונות. ולפי שזהו חדוש יותר ממה ששונה התנא במשנתו. לפיכך השמיט דין המשנה. לפי שהוא דין פשוט בעצמו שההפרש שבין השם בה"א הידוע. לשם בלא ה"א. הוא דבר נודע ומפורסם בכל הלשונות. וא"צ להזכירם. וראה יותר לכתוב במקומו מה שחידש הוא דאזלינן בתר לשון בני אדם אפילו בכי האי. ונסתלקה השגת הטור שעליו דלמה לא הזכיר דין המשנה. שהוא במקום שאין מנהג. לפי שהוא דבר פשוט מאד. ועוד שכתב ג"כ שאם אין מנהג הולכים להחמיר. והר"ן כתב עוד. אית דמפרש דלא הוה הפרשה דמתניתין בין הכבוש לכבוש. אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר שאיני טועם הוא. ובכה"ג נמי באינך כולהו ע"כ. וכן פירשו התוספות והרא"ש. ועיין במשנה ז' דפרק בתרא:

[אינו אסור אלא מן השלוק של בשר. וכן הגירסא בסדר המשנה. וכפירש רש"י. אבל התוספות גרסי אלא מן השלוק של ירק. וכן הוא גירסת הרא"ש. וכך העתיק הטור סימן רי"ז. עוד גירסת הרא"ש דגורס בבבא זו דברי ר' יהודה כי היכי דגרס לקמן. וכן הוא בירושלמי]:<קטע סוף=תוי"ט ג/>

===[[משנה נדרים ו ד|משנה ד]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ד/>דג דגים כו' אסור בהן בין גדולים בין קטנים. לשון הר"ב לא דג. ולא דגים והכל במשמע. וז"ל הר"ן. משום דאמר תרי לישני. דג. דגים. דדג משמע גדול משום דנמכר בפני עצמו. ודגים משמע קטנים לפי שאין נמכרים אלא ביחד ע"כ. והרמב"ם כתב דע כי בלשונינו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים. שיר השירים. ואם אמר דג דגים. כלל כל המין כולו. באיזה ענין שיהיה:

ספלין. פירש הר"ב מבלי מלח כמ"ש תפל מבלי מלח (איוב ו) והטי"ת מתחלפת בתי"ו ששניהם ממוצא הלשון [דטלנ"ת]:

מותר בטרית טרופה. פירש הר"ב דג שחתכו וכו' ויש לו שם בפני עצמו שכן הוא נקרא טרית ועיין בספ"ב דמס' ע"ז:

ובציר. עיין מ"ש לקמן משנה ז' באיזה ציר אמרו:

ובציר. הר"ב גורס ג"כ ובמוריס ולא ראיתי כן בנוסחאות המשניות. אבל ראוי הוא דלגרוס הכי מדגרסינן ליה בסמוך. ועוד דלפירוש הר"ב הוה לא זו אף זו דפירוש מוריס שומן. וציר פירוש מים וכו':

הצחנה. כתב הר"ב תערובות מיני דגים טרופים. עיין עוד בפירש הר"ב רפ"י דתרומות ומש"ה אסור בטרית טרופה. לפי שהטרית חתוכה בחתיכות קטנות. הוה בכלל צחנה. תוספות. וכן הוא דעת הרא"ש. וכתב הב"י סימן רי"ז מלתא דפשיטא דבכלל צחנה הוא. ולא איצטריך מתניתין לאשמעינן אלא דמותר בציר ובמורייס. כיון שאין עיקר ממשות הדג מעורב בהם. אבל הר"ן פירש צחנה דגים קטנים הרבה מלוחים. ויש מהם טרופים אלא שרובם שלמים. וקתני דכיון שיש מהם טרופים. אסור בטרית טרופה. ומיהו בציר ומוריס מותר. לפי שאין בהם חתיכות של דג:

הנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמורייס. כתב הר"ב דכיון שהזכיר טרופה. מכל דבר שמעורב בו מין דג משמע. ולכאורה בכל ציר ומורייס קאמר. ודוחק לומר כן שהרי הזכיר טרית והוא שם למין דג בפני עצמו כמ"ש לעיל. וז"ל הרא"ש שמכל דבר שמעורב בו ממין הדג משמע. ולפי זה דוקא בציר ובמוריס של טרית הוא שנאסר. וז"ל התוספות אסור בציר ומוריס טרופה. דאין טרופה גדולה מזה. שאין בהם רק לחלוחית הדג ושמט ע"כ. ונראה בעיני שחסר בלשונם מלת טרית בין ומוריס לטרופה דאל"כ מלת טרופה בכאן תפל מבלי מלח. והר"ן כתב וז"ל נ"ל דלא שייך למתני הכא לא אסור בצחנה ולא מותר בה. משום דבמקצתה מותר. ובמקצתה אסור. דכיון דבצחנה איכא שלמים וטרופים. בשלמים [כפי פירושו דלעיל] שרי. בטרופים אסור. ומש"ה לא תני הכא צחנה כלל. ע"כ: משמע מדבריו אע"פ שהזכיר טרית לא מיעט בזה שאר דגים. והיינו טעמא דלטעמיה אזיל שהוא אינו מפרש טרית. שהוא מין דג ששמו טרית. אלא הכי פירש טרית טרופה דג גדול טרוף דק דק ומש"ה שרי משום דדג דגים שלמים משמע. ולא טרופים. ע"כ וכ"כ הרא"ש בפירוש השני. אבל להר"ב וכ"פ הרא"ש בפירוש הראשון דטרית שם מין הדג. מסתבר כמ"ש שאינו נאסר בציר ומוריס. אלא שמזה המין ר"ל טרית. ומה"ט נמי לא שייך למתני בצחנה מאי דיניה. דפשיטא דמותר בכל שאר תערובות מיני דגים. כל שאינו ממין הטרית שהזכיר בנדרו:

אסור בציר ובמוריס. ובנוסח אחרינא מותר בציר ומוריס והיא גירסת הר"ן. וכ' איצטריך לי' למתני. דסלקא דעתך אמינא כיון דנדר מטרית שהיא טרופה דק דק יאסר אף בציר ומוריס. קמ"ל. והב"י כתב ג"כ שבנוסחת המשנה שבידו. כתוב מותר וכבר ראית שגירסת הרא"ש והתוספות אסור וכן גירסת הטור:<קטע סוף=תוי"ט ד/>

===[[משנה נדרים ו ה|משנה ה]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ה/>ורבי יוסי אוסר. פירש רש"י דקסבר יש בו צחצוח חלב. והוה בכלל חלב. ונראה שלא כתב כן לפי האמת אלא כלומר אליבא דסלקא דעתא שהרי בגמרא רמינן למתניתין אדסוף פרקין מן העדשים אסור באשישית. ורבי יוסי מתיר דהוה פלוגתייהו בפסולות איפכא מדהכא. ומסיק דרבי יוסי כי אתריה. דבאתריה קרו לקומא. קומא דחלבא. וא"כ לא פליגי אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. והכי איתא בהדיא בגמרא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. באתריה דתנא קמא קרו לחלבא חלבא. ולקומא קומא. וכו'. וכן דעת הטור סימן רי"ז ועיין במשנה ז' שכן כוונת הר"ן והרשב"א. אבל הב"י מדקדק. שהרמב"ם סובר דפליגי. ורבנן מתירין אפילו באתרא דקורין לקומא קומא דחלבא ומביא ראייה מן הירושלמי. ונוכל לומר דגמרא דידן לרווחא דמלתא קאמרה הכי. אבל לפום קושטא פליגי:

מן הקום מותר בחלב. ד"ה דקום אינו בכלל חלב. רש"י. והר"ן כתב לפום לישנא דמתניתין משמע דרבי יוסי מודה נמי בהא. ומיהו בגמרא בברייתא פליג ושם כתב טעמו. כיון דקרו לקומא קומא דחלבא הוי ליה חלב וקום דבר אחד. ע"כ. והוא דוחק מאד. וגם בגמרא דידן ליתא שום פלוגתא בהא. וכ"כ ב"י שלא מצא בגמרא דרבי יוסי פליג. ושכן דעת הטור דליכא פלוגתא בהא:

הנודר מן הגבינה כו'. כתב הר"ב דלא תימא הגבינה המיוחדת וכו'. וכן לשון הרא"ש וא"כ דוקא היכא דנקט בה"א אצטריך לאשמעינן. אבל הר"ן כתב דלא תימא מפני שרוב הגבינות מלוחות הן. סתמא מלוחה משמע. קמ"ל. ע"כ וכן דעת התוספות:<קטע סוף=תוי"ט ה/>

===[[משנה נדרים ו ו|משנה ו]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ו/>[הנודר מן הבשר. עיין בר"פ כל הבשר במסכת חולין]:

ובקיפה. פירש הר"ב רוטב הנקפא בשולי קדירה וקשיא דא"ה היינו רוטב עצמו ועוד אדרבה הואיל ונקפא בשולי קדירה מגרע גרע מרוטב עצמו. ומאי קמשמע לן ודוחק לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני. וז"ל הרא"ש מותר ברוטב ובקיפה. היינו דק דק בשר ורוטב. הנקפא בשולי קדרה. דמשמע בשר דוקא מה שנקרא בשר. עכ"ל. וכ"פ התוספות. דקיפה היינו בשר שנקפא בשולי קדירה ומותר משום דלא קרו אינשי בשר. אלא חתיכות שהן בשר בעין. אבל ברפ"ט דחולין. מפרש הר"ב קיפה היינו תבלין וכו'. וכן פירש הרמב"ם בכאן והתם ובפ"ג דזבחים משנה ד'. ושם מפרש הר"ב קיפה תבלין. ודק דק שבשולי קדירה. אבל שם כתבתי דהתם אי אפשר לפרש דק דק כו':

בזמן שיאמר בשר זה עלי. כתב הר"ב אבל אמר קונם בשר עלי וכו' ועיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס"ד:

אם יש בו בנותן טעם אסור. עיין בסוף פרק שלישי דחלה:<קטע סוף=תוי"ט ו/>

===[[משנה נדרים ו ז|משנה ז]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ז/>אמר קונם יין זה שאיני טועם כו' קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם. מסיק בגמרא דזה ואלו ודאי דוקא. כלומר דכי אמר זה. ואלו. בלבד בלא שאני טועם מהני לאסור בנותן טעם או ביוצא [מהן] כדתנן לעיל מהך לענין נותן טעם וה"ה ליוצא מהן אבל שאני טועם מבעיא אי מהני נמי אפילו בלא זה. ואלו. ואו או קתני. א"נ דשאיני טועם בלא זה או אלו לא סגי. והא דקתני שאני טועם. הא קמ"ל. דאף על גב דאמר שאני טועם. אי דאמר זה מתסר. ואי לא לא. ובעי למפשט מדתנן לעיל דג דגים שאיני טועם אסור וכו' ומותר בציר. ודחו לה דדילמא דדוקא בציר שכבר יצא מהן קודם שנדר. ולהכי מותר. אבל אם לאחר שנדר יצא מהן. לעולם אימא לך דאסור. ולא אפשיטא. פסקו הפוסקים. הלכך בשל תורה הלך להחמיר:<קטע סוף=תוי"ט ז/>

===[[משנה נדרים ו ח|משנה ח]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ח/>הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים. פירוש דאמר קונם תמרים עלי. מותר בדבש היוצא מהם. דדבש מקרי. תמרים [לא מקרי]. וקשה אמאי לא תנא הכא כדקתני בשאר בבי. תמרים אלו שאני טועם אסור ביוצא מהם. תוספות. וכתב הר"ן איכא למידק ת"ק [מני] לא רבנן. ולא רבי יוסי. דהא אמרינן לעיל דאפילו רבנן מודו. היכא דקרו לקומא קומא דחלבא. אסור. ודבש תמרים וחומץ סתוניות ליתסר מה"ט. [איכא למימר] לא דמי. דאילו גבי קום דחלב הקום לא נשתנה מצורה לצורה. דמעיקרא נמי כשהיה מעורב בחלב באותה צורה עצמה היה. אבל הכא הרי נשתנה הגוף. הרשב"א. ועוד דבקום כי קרי ליה קומא דחלבא. מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה. ולא להפריש בין זה לאחר. שאין נקרא קום אלא זה. אבל הכא כי אמרינן דבש תמרים. וחומץ סתוניות. לא שיהא עדיין תורת תמרים וסתוניות עליהם. אלא להפריש בין דבש תמרים לדבש אחר. ובין חומץ סתוניות לחומץ אחר:

[כל ששם תולדתו קרויה כו'. תיבת קרויה מוסבת על תולדה]. [שהיא לשון נקבה]:

וחכמים מתירין. פירש הר"ב איכא בין ת"ק לחכמים וכו' ורבי יהודה בן בתירא אוסר בו וביוצא מהם. רש"י. ומ"ש הר"ב בפירוש אחר וחכמים מתירין בין בדברים שראוין לאכילה ובין שאינם ראויין לאכילה כן פירש הרמב"ם. וז"ל התוספות איכא בינייהו דת"ק נקט מן התמרים מותר בדבש משמע דדוקא בתמרים וסתוניות שהן ראויין אסור בהן ומותר ביוצא מהן. הא נדר מדברים שאינם ראויים לאכול אסור בין בהם בין ביוצא מהם:<קטע סוף=תוי"ט ח/>

===[[משנה נדרים ו ט|משנה ט]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ט/>מן השמן. משמע שמן זית להכי מותר בשמן שומשמין. רש"י:

מן הדבש מותר בדבש תמרים. שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים. טור סימן רי"ז:

מן הירק מותר בירקות שדה. כתב הר"ב אבל בשביעית לפי שאין ירקות גינה מצויין כו' ירקות סתם הוו ירקות שדה. ומיהו לפי מה שכתב הר"ב במשנה ה' פ"ו דשביעית שהיו מביאין ירק מח"ל הנודר בשביעית מן הירק אסור בכל ירק לפי שמסתפקין מזה ומזה ולא אמרו דנודר בשביעית שאינו במשמע אלא בירקות שדה אלא במקום שאין מביאין ירק מח"ל ופלוגתא דתנאי הוא אי מביאין אי לא משום גוש עפר ארץ העמים שנדבק בירק ונמצא עכשיו שהר"ב שמפר' התם סתם שהיו מביאין וכו' והכא מפרש אליבא דמ"ד שאין מביאין הוו תרתי דסתרן אהדדי וכתנאי:

לווי. פירש הר"ב חבור. כמו הפעם ילוה אישי אלי (בראשית כט):<קטע סוף=תוי"ט ט/>

===[[משנה נדרים ו י|משנה י]]===
<קטע התחלה=תוי"ט י/>אספרגוס. פירש אחר שכתב הר"ב שהם המים ששלקו בהם הכרוב כ"פ הרמב"ם וז"ל אספרגוס קוראים המים ששולקים בהם הירקות איזו ירק שיהיה והוא ר"ל בכאן באמרו אספרגוס המים ששולקים בהן הכרוב. ע"כ. ובחיבורו מסיים שהרי מי שלקות כשלקות. ע"כ. וצריך לחלק בין אספרגוס שהם מי שליקה לציר שהוא מי מליחה דבדג דגים אע"פ שאמר שאיני טועם תנן דמותר בציר. ואפילו לפי מ"ש במשנה ד' דמחמירין ואוסרים הציר היוצא ממנו אחר שנדר. ה"מ הואיל ואמר שאיני טועם אבל בלאו הכי לא. ואפשר דבל' בני אדם כשאומר כרוב ר"ל אספרגוס כמו כרוב עצמו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

הגריסין. שם נופל על הפולים הטחונים. הרמב"ם:

המקפה. פירש הר"ב תבשיל עב של קטנית כו' ופול נמי מין קטנית הוא כמו שהוא בפרק דלקמן משנה ב'. וז"ל הרמב"ם מקפה שם התבשיל איזה תבשיל שיהיה הלא תראה שהם קוראים תבשיל הפולים מקפה של גריסין:

מן המקפה מותר בגריסין. וכן מן האשישים מותר בעדשים דברי הכל. רש"י:

חטה חטים שאיני טועם וכו'. כתב הר"ב חטה משמע פת אפויה חטים משמע לכוס. וז"ל הר"ן דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא. ובירושלמי ארחא דבר נשא מחמי פתא ב)נקטא ומימר בריך דברא הדא חטתא. חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים יחד:

ר' יהודה חומר וכו'. ולא פליג את"ק וכן רשב"ג בברייתא תני ללישנא דת"ק ור"י ופסקו הרמב"ם בפ"ט מה"נ ואל תתמה על ל' ר"י אומר דמשמע דפליג שהרבה שנויים במשנה כיוצא בזה ול"פ וכתבתי' בפ"ג דבכורים:<קטע סוף=תוי"ט י/>
<noinclude>
{{פירוש על פרק משנה|נדרים|ו}}
</noinclude>