הצגת המקור של הדף "חידושי הרשב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק ב"

{{מפרשים למסכת עבודה זרה|חידושי הרשב"א|ב|}}
{{תוכן עניינים שטוח}}
{{המרת או.סי.אר}}


{{הערה|חסר בכתבי יד מכאן ועד לדף נ"א. וכל מה שמופיע הינו ליקוט דברי הרשב"א ממקומות אחרים. ובדפוסים אחרים מופיע כאן קטעים מתוספות הרא"ש. - ויקיעורך}}
===[[עבודה זרה כו א|דף כו עמוד א]]===
<קטע התחלה=כו א/>
{{דה מפרש|מתני': אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל}} ובתלמוד המערב [בפרקין ה"א] אמרו: מילדת מבחוץ אבל לא מבפנים, לא תכניס ידה בפנים שמא תמוך העובר במעיה, ולא תשקנה כוס עקרין, ואם היתה חכמה מותר, כהדא (שם ה"ב) אם היה רופא אומן מותר. ולגדולי הדור ראיתי, שזה שהתירו בחכמה דוקא בהשקאת כוס עקרין, שאף ברופא אומן דוקא התירו בחולי מפני שרפואתו מחזיקתו אצל הבריות ולא מרע נפשיה, אבל מילדת אפשר לה לתלות ברוב ציריה והפלגת קישוייה (בית הבחירה).

{{דה מפרש|אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה}} משמע דחלב הכותית שרי. ואיכא למידק דבפרק חרש (יבמות קיד, א) משמע שאינו מותר אלא במקום סכנה, דתניא התם תינוק יונק מן הכותית ומן בהמה טמאה ואין חוששין משום יונק שקץ, ואוקימנא התם משום סכנה, כלומר, דליכא מינקת ישראלית, ולא בעי אומדנא דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, וכתב שם ר"ח ז"ל דמהא שמעינן דאסור להניק בנה של ישראלית מן הכותית, אלא במקום סכנה כבהמה טמאה, והכא נמי משמע בתוספתא דשבת דתניא התם ([[תוספתא/שבת/י#הלכה יד|פרק י הי"ד]]): אין יונקין מן הכותית ומן הבהמה טמאה. ויש מי שאומר דודאי הכי הוא קושטא דמילתא דחלב כותית לא משתרי אלא במקום סכנה, ושמעתין דהכא נמי במקום סכנה מיירי. 

וכי תימא אם כן מה טעם דרבי מאיר דאסר בגמרא אפילו באחרות עומדות על גבה ומאי טעמייהו דרבנן נמי דלא שרו אלא באחרות עומדות על גבה, איכא למימר כגון שאפשר לו להביא מינקת ממקום קרוב, רבי מאיר סבר כיון דאיכא תקנתא חיישינן לשפיכות דמים, ורבנן סברי באחרות עומדות על גבה ליכא למיחש לשפיכות דמים, וכיון דהשתא ליכא מניקות וסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, שרינן ליה חלב כותית, אבל בדאיכא מינקת ישראלית חלב כותית אסור. 

וכן נראה מן הירושלמי דהכא משום סכנה הוא דשרי, דגרסינן [[ירושלמי עבודה זרה ב א|בירושלמי (ה"א)]] אבל כותית מניקה בנה של ישראל דכתיב (ישעיה מט, כג) "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך". תני יונק תינוק מן הכותית ומן הבהמה טמאה,ומביאין לו חלב מכל מקום ואין חוששין לא משום יונק שקץ ולא משום טומאה, אלמא מתניתין דהכא דומיא דההיא דבהמה טמאה היא, ומשום סכנה כדאוקימנא התם, דהא אמתניתין דהכא מייתו לה. 

אבל הרשב"א ז"ל כתב: דמדינא חלב הכותית מותר. דכיון דאסיקנא בפרק אף על פי (כתובות ס.) דחלב מהלכי שתים מותר מנא תיתי שיהא יותר אסור חלב כותית מחלב של ישראלית, אלא לפי שממדת חסידות הוא שלא להניק מחלב כותית לפי שטבען של ישראל רחמנין וביישנין אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן, משום הכי עריבו לה כותית בהדי בהמה טמאה, אבל לא שיהא דינן שוה _ שבהמה טמאה אסור מן הדין וכותית אינו אלא ממדת חסידות. 

והכי נמי מוכח במדרש ואלה שמות רבה {{ממ|שמות רבה|א|כה}} דאמרינן (שמות ב, ז) וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב מצרית, לא כן תנינא אבל כותית מניקה בנה של ישראל ברשותה, אלא למה אמרה כן לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק מן מצרית, והיינו דכתיב (ישעיה כח, ט) "את מי יורה דעה" וגו' (ר"ן).

{{דה מפרש|גמרא: וחכמים אומרים עובדת כוכבים מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה וכו'}} כתב הרשב"א דכל שברשות של הישראלית אחרים עומדים על גבה קרינן ליה, וכדתנן (לקמן סא, א) בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור עד שיהא יושב ומשמר, אף על פי שנכנס ויוצא מותר, אלמא נכנס ויוצא כיושב ומשמר על גבה דמי, מאי אמרת שאני הכא דתינוק מונח בידה ואפשר דמזקת ליה ביני ביני, לא היא, דההיא סבריה דאביי היא התם בריש פרק הכל שוחטין (חולין ג, א) ופליג אדרבא בההיא, כדאמר התם (שם ע"ב) אביי לא אמר כרבא, התם לא נגע הכא נגע, ואנן קיימא לן כרבא, דאלמא אף במה שבידו כל שנכנס ויוצא כיושב ומשמר על גבה דמי. והתוס' כתבו דאפילו יש יוצא ונכנס, מזמן השכיבה ואילך אסור להניחו יחיד (שלטי הגבורים).

{{דה מפרש|אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה}} כתב הרשב"א הא דשרי בשכר דוקא במילדת [ש]ידוע שמתעסקת בכך שאז יהיה לה איבה אם לא תעשה, אבל אשה שאינה רגילה בכך אפילו בשכר אסור, דליכא איבה, דמצי למימר איני בקיאה בכך (שלטי הגבורים וטור סי' קנד).


<קטע סוף=כו א/>
===[[עבודה זרה כז א|דף כז עמוד א]]===
<קטע התחלה=כז א/>
{{דה מפרש|ברופא מומחה}} אבל המינין, כגון אלו שעובדין אותו האיש, ומן הגוי שיאמר לחש עבודה זרה אסור, וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בשם רבו, אבל מגוי שאינו אדוק ולא מין ובסתם לחש נראה שמותר, שאין סכנה בלחש ואין חוששין מן הסתם שילחוש בשם עבודה זרה. והביא ראיה מהירושלמי דאמר בפרק שמנה שרצים ([[ירושלמי שבת יד ד|שבת פי"ד ה"ד]]) בן דמא נשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניה לרפאותו בשם ישו בן פנדירא ולא הניחו רבי ישמעאל, אבל אם אינו מזכיר שם עבודה זרה ודאי מותר. 

וכן נמי מגוי שיאמר ליקח מים של עבודה זרה או מן אילן פלוני שלפני עבודה זרה אסור. ודוקא כשיאמר הגוי שלא יועילו מים אחרים או עצים אחרים, כי אם שלפני עבודה זרה פלונית, אבל אם אמר הגוי קח מן המים או מן אילן פלוני ולא הזכיר לו שם עבודה זרה, ואין האילן מצוי או המים כי אם שם, מותר ליקח ממנו, כיון שאילו היה מוצאו במקום אחר היה מועיל, דאיתא בירושלמי (שם) וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל, כשאמר הבא עלין סתם והביא עלין של עבודה זרה מותר. וכן מבואר בירושלמי ([[ירושלמי עבודה זרה ב ב|בפרקין ה"ב]]) וכן נמי כתב הר"ף ז"ל (ארחות חיים הלכות ע"ז סימן ה).


<קטע סוף=כז א/>
===[[עבודה זרה כט א|דף כט עמוד א]]===
<קטע התחלה=כט א/>
{{דה מפרש|ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה}} ובחנם לראות במראה אם הוא נאה אסור משום _ "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה), מדהתירו לבית רבי מפני שהם זקוקים למלכות ([[ירושלמי עבודה זרה ב ב|ירושלמי בפרקין ה"ב]]). והרמנ"ע מתיר לראות במראה כשהוא מסתפר לעצמו כדי שלא יחתוך את עצמו, ואין בזה משום לא ילבש גבר. ואומרים שהשר משנץ היה נוהג כשהיו עיניו כואבות היה מכסה פניו בבגד חוץ מן העינים ומסתכל במראה. והרשב"א ז"ל כתב הלכך כל מקום שנהגו האנשים כנשים אין כאן משום שמלת אשה, ושרי, עכ"ל (שם סי' ו').

<קטע סוף=כט א/>
===[[עבודה זרה כט ב|דף כט עמוד ב]]===
<קטע התחלה=כט ב/>
{{דה מפרש|אי משום נסוכי לא מנסיך וכו'}} אלמא חומץ שלנו שנגע בו עו"ג מותר ואפילו בשתיה, דהא אמרינן דלא מנסיך, ומאמתי יקרא חומץ, גרסינן בפרק אין מעמידין (להלן ל, א) אמר רבא האי חמרא דאיקרים, עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך, מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. ורבא דבעי תלתא יומי אזיל לטעמיה דאמר בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צו, א) וכן בעבודה זרה בפרק השוכר (סו, ב) _ ריחיה חלא וטעמיה חמרא, חמרא. 

ורבינו יעקב ז"ל היה נוהג איסור בחומץ שלנו כשנגע בו עו"ג, לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ, ומעשים בכל יום שיש קורין אותו חומץ, ואחרים שותין אותו. ושמעתי משמו שהיה מתירו לאחר י"ב חודש. ומיהו מעיקר גמרין אינו נראה כן, דודאי יש יינות שבתולדתן חומצין קצת ואינו חימוץ אלא שאינן מבושלין כל הצורך ועוד כוח הבוסר ניכר בהן, ובאותן יש להחמיר, אבל יין שהיה תחילתו נטעם כיין ואח"כ הקרים, בודאי זה שינוי הוא שהגיע לו והתחיל להחמיץ, וכל שקבל השנוי אין בין התחלת השינוי לגמר החימוץ לעולם יותר משלשה ימים. 

ותדע לך שהרי בבודק את החבית להיות מפריש עליה ואח"כ נמצא חומץ דאפליגו בה ריב"ל ורבי יוחנן בפרק המוכר פירות (שם), אמרו: כל ג'ימים ודאי מכאן ואילך ספק, ולכולי עלמא מוכח התם דאלו ידיעה מאמתי עקר, דלאחר שלשה ימים ודאי חומץ וחוזר ותורם, וחלא סופתקא מיקרי, וכן פירש ר"ח ז"ל: לאחר שלשה חומץ סופתקא הוא ואין בו משום יין נסך, ומיהו המחמיר תבוא עליו ברכה, ומכל מקום כשמשליכים ממנו על הקרקע ומבעבע שמעתי כי אין בו ספק, שאלולי הוא חומץ לא היה מבעבע, שאין היין מבעבע, והחומץ מבעבע. וכן אמר במדרש ירושלמי חמרא סביך ובסימא סלות ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ג|תוה"ב בית חמישי ריש ש"ג]]).

<קטע סוף=כט ב/>
===[[עבודה זרה ל א|דף ל עמוד א]]===
<קטע התחלה=ל א/>
{{דה מפרש|אלונתית כברייתא מותרת וכו'}} ופירש רש"י ז"ל: אלונתית כבריתא שלא היה יין מתחילתו ביד עו"ג אלא שלקחה עשויה מישראל, דתו לא מנסך לה, ורבנו תם ז"ל הקשה לפירושו, חדא דלישנא דכברייתא לא משמע הכין, [ועוד] דאלונתית נמי משמע בלא יין, דאמרינן (חולין ו, א) הלוקח יין לתת לתוך האלונתית, ולא קאמר לעשות ממנו אלונתית, והוא ז"ל פירש: כברייתא (בתחלה) [בתחלת] בריתה, שכשנותנין אותה בהפתיק ובאוצר אין נותנין בה יין דמיסרא סרי, ואין נותנין בה יין אלא משעה שמושכין אותה מן החבית כדי לשתותו מיד או למכרו בחנות מיד ומשום הכי קאמר דאלונתית שמשכוה מן החבית כבר אסורה שמא נתנו בה יין, אבל הבא מן החבית שהוא מקום בריתה מותרת, דבידוע שלא נתן לתוכה יין עדיין. וכן פירש ר"ח ז"ל אלונתית כברייתה מותרת שאין בה יין. 

ומכל מקום מדברי רש"י ז"ל אנו למדין לתבשיל שנתנו לתוכו יין ונגע בו עו"ג שאינו נאסר, שלא גזרו אלא על יין שלא נתערב בתבשיל וכיוצא בו, וכ"כ הרב בעל התרומות ז"ל. ותניא [[תוספתא/עבודה זרה/ה#הלכה ו|בתוספתא (פ"ה ה"ו)]] אלונתית של עו"ג אסורה מפני שתחלתה יין. אלמא מדמסיים בה מפני שתחלתה יין שמע מינה דאלונתית שלנו שנתן בה יין מותרת דלא מנסכי לה ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ג|תוה"ב בית חמישי שער ג]]).

{{דה מפרש|אנומלין _ יין דבש ופלפלין}} וכתב הרמב"ם ז"ל {{ממ רמב"ם|יא|מאכלות אסורות|י}}: גאוני המערב אמרו שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל ובשכרא שאינו מתנסך, ומותר לשתות עם העו"ג. ואין דברים אלו מחוורין שלא כל שאינו מתנסך על גבי המבח אין בו משום יין נסך, שהרי יין מזוג אין מנסכין אותו על גבי המזבח, ואפילו הכי יש בו משום יין נסך, כדאמר התם (לקמן בשמעתין) אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי, ויש בו משום יין נסך, והרמב"ן ז"ל הקשה דדלמא אף על גב דאנן לא מנסכינן ליה על גבי המזבח אינהו מנסכי ליה, דהא בשאר קרבנות מחוסר אבר יש להן דוקין שבעין אין להם, ואנן אפילו בדוקין שבעין פסלינן להו, ועוד שכל שלא נשתנה שמו וריחו ושם יין סתם עליו אסרו משום בנותיהן, וחומץ ויין מבושל היינו טעמא משום דאין טעמו יין ואין שמן יין סתם ולפיכך לא גזרו בהן, ועוד שאף הן אין מנסכין אותן וכדאמרינן גבי חומץ אי משום נסוכי לא מנסיך. והילכך יין אף על פי שנתנו בו מעט דבש משום יין נסך יש בו, ויינמלין דבש ופלפלין מרובין יש בו ולא גרע מיין מבושל. 

והרמב"ן ז"ל הביא ראיה על יינמלין שאין בו משום יין נסך מדגרסינן בירושלמי: רבי יצחק בר' נחמן בשם ריב"ל היה אומר, מתוק מר חד אין בהם משום גילוי, ר' סימון בשם ריב"ל, המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך, ר' סימון מפרש החד קונדיטון, וקונדיטון הוא יינמלין דאמרינן במדרש פרשת בחדש השלישי (פסיקתא דר"כ פיס' יב ) נמשלה התורה לקונדיטון, מה קונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כך, אלמא יינמלין אין בו משום יין נסך. ומכל מקום לא במעט דבש ומעט פלפלין מתירין אותו, עד שיהא בו הרבה דבש והרבה פלפלין, ואומר הרמב"ן ז"ל שאין להתירו עד שיהא בו שליש דבש ושליש פלפלין שכן דרכן לעשותו שליש דבש ושליש פלפלין. 

וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם, בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי, שאל לרבנין ואסרון, ולא כך אמר ר' יצחק בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי, רבנין דקסרין בשם רבי יודא בר טיטוס, בההוא דשחיק חד לתלתא, ולפיכך אין להתירו אלא אם כן בכיוצא בזה. וכתב הוא ז"ל שאם יש בו על חד תלתא פלפלין נראה שאף על פי שאין בו דבש אין בו משום יין נסך כיון שנשתנה טעמו כל כך על ידי הפלפלין. ותדע שהרי פירש בגמרא שלנו החד יין ופלפלין, ואפשר שהוא קונדיטון האמור בירושלמי, ואף על פי שאמרו בירושלמי דבש ופלפל, מפני שכן דרך העושים קונדיטון כתקנו עושין אותו כך,ך ולא שיהא בו משום יין נסך בלא דבש. ומדברי רבינו, אותו שאנו עושין בדבש ותבלין יש בו משום יין נסך שאין בו שליש פלפלין ולא אחד מעשרה. ולולי שאמרה רבינו הייתי אומר שמותר לפי שגם הוא נשתנה טעמו וריחו ושמו, [ש]אין קורין אותו סתם יין. והמחמיר תבוא עליו ברכה ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ג|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך}} ובאיזה מזיגה אמרו, יש מי שאומר דדוקא שאין במזגו יתר משלשה חלקי מים וכמזיגת דרבא דאמר (ב"ב צו, ב) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, אבל בשנמזג יתר מיכן לאו חמרא הוא אלא מיא, ואף על גב דאית ביה טעם חמרא קיוהא בעלמא הוא, וכדאמרינן בפרק המוכר פירות (שם) גבי מתמד דאפליגו בה רבנן ואחרים, דתניא אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו, אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן, ואמר רבא היכא דרמא תלתא ואתא ארבעה כולי עלמא לא פליגי דחמרא מעליא הוא, רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, והלכתא כרבנן, דאמרינן התם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין הלכה כאחרים. ואף על גב דאית בהו טעם יין לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא, וכדגרסינן התם בעא מיניה ר"נ בר יצחק מר' חייא בר אבין שמרים שיש בהן טעם יין מהו, אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא, אלמא כל שמזגו ביתר מעל חד תלתא מיא מיא בעלמא הוה והילכך אין בו משום יין נסך. 

ויש אומרים שלא אמרו אלא במתמד בשמרים או בפורצנין אבל ביין עצמו אף על פי שיש בו יתר מעל חד תלתא מיא כל שיש בו טעם יין ומראה יין יש בו משום יין נסך, דטעם יין גמור יש כאן ולא קיוהא בעלמא, ויש אומרים דאפילו בפורצנין הנדרכים ברגל אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא או אפילו תלתא ופחות מיכן חוששין לו ליין, שלא אמרו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא אלא בשמרים ופורצנין דידהו דנדרכין בגת וכל לחלוחית שבהן יוצא על ידי גלגל וקורה. ומעשים בכל יום בנדרכין ברגל דרמו תלתא ולא אתו תרי ואפילו הכי טעמינן ביה טעם חמרא מעליא, ועוד דלפעמים נמצאים בהן גרעיני עינב שלא נעצרו, והאי דלא אתי אפילו מאי דרמי בהו משום דפורצני גופייהו בלעי מיא ומפקא חמרא, ואפשר דבמאי דנפיק איכא חד לתלתא מיא. 

והראב"ד ז"ל כתב בתשובה דלענין יין נסך אפילו בשמרים הנדרכין בגת אי רמא תלתא ואתו תלתא לעולם אסור, ודייק לה מהא דתניא בפרק המוכר פירות (שם צז, א) שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר, רבי מאיר אומר שלישי בנותן טעם. של מעשר ראשון אסור שני מותר, רבי מאיר אומר שני בנותן טעם, ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר, רבי מאיר אומר רביעי בנותן טעם. והתניא של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר, ופרקינן מעשר אמעשר לא קשיא, הא במעשר ודאי הא במעשר דמאי, הקדש אהקדש לא קשיא, כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף, ויין נסך חמור הוא כהקדש. ומיהו לאו ראיה היא דהתם שהיה מתחילתו יין של הקדש והלכך מחמירין בו שלא לבטלו במים שתמדוהו, ואיפשר דהוא הדין למתמד בשמרים של יין נסך ואף על גב דלא הוי אלא קיוהא בעלמא. 

אבל במתמד בשמרי יין כשר אי רמא תלתא ולא אתו ארבעה לאו חמרא הוא אלא קיוהא, ואין איסור יין נסך יורד בו, ובנדרכין בגת, וכמו שכתבנו דכל דלא מקרי יין לא גזרו ביה רבנן. וקל וחומר הדברים, יין מבושל לא גזרו ביה משום דלא מקרי יין סתם ואף על פי שמברכין עליו בורא פרי הגפן, כל שכן זה שאינו נקרא יין ואין בו טעם גמור של יין אלא קיוהא בעלמא. ואיפשר נמי דאפילו יין נסך גמור כל שנתערב בששה חלקי מים שהוא מותר וכדעת רבינו יצחק הזקן ז"ל, וכמו שאני עתיד לכתוב בשער דיני תערובות (שער ה) בע"ה ב"ה ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ג|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|יין מבושל אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך}} באיזה בישול אמרו, פירש הראב"ד ז"ל בפסחים (� ¨ �) בשם רבנו האיי גאון ז"ל, הכי דייקו גאונים ראשונים ז"ל: כיון שהרתיח נעשה מבושל ואין בו משום גילוי ולא משום יין נסך, וכן כתוב בספר תרומות (סי' קנו), אף על פי שחולקין בפרק כירה (שבת מ, ב) גבי שמן אי הפשרו זהו בישולו או לא, לאחר שהרתיח על האש מותר בו מגע עו"ג, דאז קרוי מבושל לכולי עלמא. 

והרמב"ן ז"ל כתב שאינו קרוי מבושל על ידי רתיחה עד שיתמעט ממדתו על ידי בישולו, מדגרסינן [[ירושלמי עבודה זרה ב|בירושלמי כאן]] [[ירושלמי תרומות יא א|ובמסכת תרומות פרק יא (הלכה א)]] אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממידתו. ומסתברא שאין זה כנגד קבלתם של גאונים ז"ל, שאי אפשר לרתיחה בלא מיעוט מדה, אלא שאין חסרונו אלא כפי רתיחתו, ועוד שאין דרכן של מבשלין לבשלו כל כך מעט שלא יודע חסרון מידתו, ובירושלמי לפי שסתם מבשלין מבשלין עד שתתמעט מידתו אמרו כן, ואף על פי שסתם בישול אפילו בשאין חסרון מדתו ניכר, וסוף דבר קבלתן של גאונים ז"ל תכריע, שקבלתן תורה היא ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ג|תוה"ב שם]]).


<קטע סוף=ל א/>
===[[עבודה זרה לא א|דף לא עמוד א]]===
<קטע התחלה=לא א/>
{{דה מפרש|דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עובד כוכבים ומלאוהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל, ר"א אומר מותר בשתיה וחכמים אוסרים}} זה הגירסא הנכונה, ויש גורסין ומפתח או חותם ביד ישראל. ואפילו לפי הספרים דגרסי ומפתח וחותם מפרשים הם דמפתח או חותם קאמר דבאחד מהם סגי. ויש ראיה לדבריהם מדאמרינן התם, אמר רבי אלעזר הכל משתמר בחותם אחד ביד נכרי חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד, ורבי יוחנן אומר אפילו יין משתמר בחותם אחד, הא רבי אליעזר והא רבנן, דאלמא לרבי אליעזר בחותם אחד סגיא ולא בעינן מפתח וחותם. 

ואינו מחוור שהרי פסק רב כאן כרבי אליעזר, דאמר רב חסדא אמר רב הלכה כרבי אליעזר ואילו רב בעצמו אמר באותו פרק (לט, א) (חבית) [חבי"ת] צריך חותם בתוך חותם, ואף על גב דבההיא סוגיא משמע דבישראל החשוד מיירי, מכל מקום הוא הדין בנכרי, והכין איתא בירושלמי דמייתי הא פלוגתא (דחבית) [דחבי"ת] דרב ושמואל גבי הא פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן, דאלמא בחד גוונא מיירי. וכן כתב הלכות פסוקות דמר יהודאי גאון ז"ל (הלכות ראו עמ') דרבי אליעזר ורבנן בנכרי פליגי, והכין ודאי משמע, דהא רב אשי דהוא בתרא משמע דבעי ביין שלנו ביד עו"ג חותם בתוך חותם, דתנן בפרק אין מעמידין (כט, ב), אלו דברים של עו"ג אסורין ואיסורן איסור הנאה, היין, והחומץ של עו"ג שהיה תחילתו יין, ואקשינן (שם) פשיטא משום דהחמיץ פקע איסוריה מיניה, ופריק רב אשי הא קמ"ל דחומץ שלנו ביד עו"ג לא בעי חותם בתוך חותם, אלמא לדידיה היין שלנו ביד עו"ג בעי חותם בתוך חותם, וההיא ודאי משמע דאליבא דהלכתא נסיב לה, דאי אליבא דרבנן הכין הוה ליה למימר דחומץ שלנו ביד נכרים (דרבנן) [לרבנן] לא בעי חותם בתוך חותם. 

אלא הגירסא הראשונה נראת, ומפתח וחותם גרסינן, וקולו של רבי אליעזר דעביד מפתח אחד עם חותם (בשני) [כשני] חותמות, ואף על פי שאפשר לזייף המפתח ולא יהא ניכר, אפילו כן סבירא ליה לרבי אליעזר דכולי האי לא טרח, ורבנן סברי דלעולם אסור עד שיהו שם שני חותמות, ופלוגתא דר' (אליעזר) [אלעזר] ורבי יוחנן דהכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין ורבי יוחנן אמר אפילו בחותם אחד, במפתח וחותם קאמר ולעשותן כשני חותמות, ולעולם שני חותמות בעינן אלא שמפתח אחד עולה במקום חותם אחד. והשתא ניחא מאי דפסק רב בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן כרבי אליעזר, ופסק בחבי"ת דבעינן חותם בתוך חותם, ולאו דוקא אלא אפילו מפתח וחותם כשני חותמות ולאפוקי דלא סגי ליה בחותם אחד בלחוד. 

וכזה נראה שהיה דעת בעל הלכות גדולות שכתב כלשון הזה (ריש הלכות יין נסך): תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עו"ג ומלאוהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל, ר' אליעזר מתיר בשתיה וחכמים אוסרים, והלכתא כרבי אליעזר, אמר רבי אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם חוץ מן היי ורבי יוחנן אמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם, והלכתא כרבי יוחנן. אלו דבריו ז"ל, ומכאן אתה למד שהסכים לפירוש שכתבנו. וכן נראה גם מהלכות הרב אלפסי ז"ל שפסק כרבי אליעזר וכתבה לההיא דרב אשי לגבי חומץ ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ג|תוה"ב שם]]).

ואלא מיהו יש לעיין לפי פסק זה מה שאמרו בשבת בפרק כל כתבי הקדש (קכב, א) התיר להם רבי חנינא לבית רבי יין הבא בקרונות של עו"ג בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר או משום אימתא דבי נשיאה, והתם חותם אחד בלחוד הוה וביד עו"ג ממש הוה אלמא רבי אליעזר בחותם לבדו מתירו. ומסתברא לי דהתם נמי מפתח היה בידן של בית רבי דשלהן היה, וכגון שייחד לו קרן זוית בקרון והניחו שם היין, ומפתח בידן. וגרסינן בירושלמי ([[ירושלמי עבודה זרה ה ה|במכלתין פ"ה ה"ה]]): גמרא: המניח יין בקרון, אמר רבי יוחנן מעשה בקרון אחד של בית רבי שהפליגה יותר מארבעת מילין אתא עובדא קמי רבי ואכשרון. 

ונראה שזה הוא המעשה שאמרו שם בפרק כל כתבי הקדש ובחותם אחד כמו שאמרו שם בגמרא, ומקום מיוחד היה להם ומפתח בידם, דכל שאין שם שני חותמות אף על פי שיש שם מפתח וחותם חותם אחד סתם קרי ליה, ולא עדיף מפלוגתא דרבי (אליעזר) [אלעזר] ורבי יוחנן בהכל משתמר בחותם אחד דמפרשינן דחותם אחד עם מפתח קאמר. ולפי פירוש זה הא דאמרינן בפרק השוכר (סט, ב), וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לשיתומתא וכרבי אליעזר דלא חייש לזיופא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עו"ג, הכי פירושה: מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עו"ג ונשכור את מקומו ומפתח ביד ישראל, ופריק משום שיבא, ופירש הרב אלפסי ז"ל, שיבא _ שמניחין נקב במגופת החבית לאחר שטחין את פיה כדי שיצא הרוח ממנו ולא ישבר את הכלי וחוששין שמא יכניס משם שפופרת וישתה.

ונמצא עכשיו לפי פירוש זה דלעולם יין צריך שני חותמות בין שהפקידו אצל עו"ג בין שהפקידו אצל ישראל החשוד לנסך את היין, ומיהו במפתח וחותם סגי דכשני חותמות נינהו, ולרבי אליעזר דקיימא לן כוותיה, ואי איכא שיבי אפילו בכמה חותמות לא סגי דאיכא למיחש דילמא שתי ע"י מיניקת ומנסכו ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ד|תוה"ב שם שער ד]]).

{{דה מפרש|אכיף פומא לגאו וצייר וחתים אפילו פומא לעיל הוי חותם בתוך חותם}} וכתב הראב"ד ז"ל דכל שני קשרים משונים הוי חותם בתוך חותם, ודוקא בשהכיר את קשריו שלא נשתנו, ודוקא במפקיד יינו אצל עו"ג וחוזר ורואה את קשריו, כי מי שעשה הקשר בקי בו בטביעות עינא, אבל השולח את יינו אצל חבירו על ידי עו"ג אין סימני הקשרה מועילין אלא סימן כתיבה בלבד על גבי הטיט בפי החבית כדי שיהא ניכר שלא נשתנה ביד נכרי, כי סימן זה אינו יוצא מתחת יד עו"ג, וכדגרסינן בברייתא השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עו"ג, אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. ולפי פירוש זה כל שאנו משלחין בשר או יין ביד נכרי חתומים בכתב, אינו צריך לחזור אחר החותם אם נשתנה אם לאו, אבל בשאר החותמות צריך לחזור אחריהן אם נשתנו אם לאו. 

ויש מי שאומר שאפילו בשאר סימנין אין צריך לחזור אחריהן אם נשתנו, וכל שמודיע למי שנשתלחו לו שיש על גבה סימן כן וכן שרי. והא דאמרינן בברייתא אם מכיר חותמו וסתמו, לאו דוקא שיכירנו בטביעות העין קאמר אלא שיהיה כעין חותמו וסתמו קאמר, שאם חתמו באחד מן הענינין צריך שיכיר שיהא בו כעין אותו חותם, ולא שנשתנה לחותם אחר שאינו ממין חותמו וסתמו, ורבינו יצחק הזקן זצ"ל פירש דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו לאו למימרא שצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לאו, אלא הכי קא אמר _ אם כשחזר על חותמו מכירו כשר ואם לאו אסור, דמוכחא מילתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאינו מכירו, אבל אם לא הלך ולא ראה כלל אלא שהישראל השני מצאו חתום מותר. והכין ודאי מסתברא דהא אמרינן דלא טרח ומזייף, והילכך כל שלא ראינוהו שנשתנה חזקה לא טרח ומזייף. ומכל מקום נכון הדבר להודיע בכתב למי שנשתלח לו איזה סימן עשה בו. וכן כתב רבינו יצחק ז"ל. עוד שמעתי בשם רבינו יצחק ז"ל דשני אותיות כשני חותמות ולא טרח ומזייף להו, וטעמא דמסתבר הוא.

ואם תאמר אף על פי שחתם את החבית או את הקנקן בכמה חותמות ניחוש שמא יקוב חור בחבית כעין ברזא ויוציא ממנה, לא היא דהא קיימא לן כרשב"ג דאמר בפרק השוכר (סט, א) דלשיתומא לא חיישינן, ואפילו לרבנן נמי דחיישינן לשיתומא, הני מילי שיתומא דמגופה, אבל בגופה של חבית לא, דקשה הוא לינקב. וצריך לחתום בפי כל נקבי הברזות כמו שצריך לחתום בפי החבית ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ד|תוה"ב שם]]).

<קטע סוף=לא א/>
===[[עבודה זרה לא ב|דף לא עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לא ב/>
{{דה מפרש|ותרויהו משום חתנות וכו'}} ומכל מקום קיל טפי משאר דברים שגזרו עליהן משום חתנות כפת ושלקות, וכמו שאמרנו (לעיל שם) דהנהו אסירו אפילו מייתו ליה לישראל לתוך ביתו, וטעמא כדאמרן דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי, ובית דין נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור בבתיהם של עו"ג להרחקה יתירתא מבנותיהן, והיינו דאמרינן מפני מה אמרו שכר של עו"ג אסור, ולא אמרו מפני מה גזרו על שכר העו"ג. ולפיכך בעל נפש צריך לעשות בו הרחקה טפי שלא לשתותו בפתח חנותם עד שיביאנו ברשותו כרב אחא. ומיהו הלכתא כרב פפא דמפקי ליה בבבא דחנותא ושתי דכל בדרבנן הלכה כדברי המיקל ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער א|תוה"ב בית חמישי שער ראשון]]).

{{דה מפרש|משום שמצא דשמצא}} כלומר, משום יינן, ואף על פי שאין יינן אסור אלא משום חשד, ואפשר דאפילו לכל אדם אסור, דאי לא הא אתי למישתי מיינן וכחדא גזירה היא, וטוב להזהר ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער א|תוה"ב שם]]).

<קטע סוף=לא ב/>
===[[עבודה זרה לב א|דף לב עמוד א]]===
<קטע התחלה=לב א/>
{{דה מפרש|הדרדורים והרוקבאות של נכרים ויין ישראל כנוס בהן אסור בשתיה ומותר בהנאה}} ומסתברא שאם יש בתוכו מים כדי שתהא קליפת הכלי מתבטלת בתוכן לפי שיעור אחד בששה מותר אפילו בשתיה, דהא קיימא לן כמאן דאמר (עג, א) רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מים רבין עליו ומבטלים אותו, הילכך לפי מה שכתבנו (לעיל שם) שאין בו איסור אלא כדי קליפה אפילו לכשאתה אוסר כל הקליפות כאילו הן יין הרי כתבנו למעלה (בשער חמישי) בשם רבינו יצחק ז"ל שהיין נותן טעם לפגם בתוך ששה חלקי מים ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ו|תוה"ב בית חמישי שער שישי]]).

{{דה מפרש|אמר רבא גזירה שמא יבקע נודו ויטול ויתפרנו על גבי נודו}} וקשיא לי, אם כן מצינו כלי יין נסך חייבין בביעור שאף בבית יהא אסור לקיימו גזירה שמא יבקע נודו ויתפרנו על גבי נודו. ויש לומר דלא אסרו אלא לעשותו שטיחין על גבי חמור שמוליך עליו תמיד יינו של ישראל, ובדרך שאין לו דברים אחרים לתפור על גבי נודו חיישינן שמא יבקע ויתפרנו, הא בלאו הכי לא חיישינן כלל ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ג|תוה"ב בית חמישי שער שלישי]]).


<קטע סוף=לב א/>
===[[עבודה זרה לג א|דף לג עמוד א]]===
<קטע התחלה=לג א/>
{{דה מפרש|נודות דעו"ג גרודין מותרין חדשים זפותין אסורין}} כך היא הגירסא הנכונה, וזו היא גרסתן של רש"י ור"ת ז"ל, ובההיא שמעתא גופא גרסינן באידך ברייתא קנקנים חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין, כלומר ישנים אף על פי שאינן מזופתין או חדשים מזופתין אסורין ונודות אין מכניסן לקיום אבל קנקנים מכניסן לקיום והיינו דהוה סבור רב אחא בריה דרבא למימר הפרש בדין הכשר מלוי ועירוי בין נודות לקנקנים כדאמרינן התם סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר הני מילי נודות אבל קנקנים לא, ובהדיא אמרינן בפרק השוכר דקנקנים הוי דבר שמכניסן לקיום, דתניא התם (עד, ב) הגת והמחץ והמשפך של עו"ג רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין, ומודה רבי בקנקנים של עו"ג שהם אסורין, ומה הפרש בין זה לזה, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום, ופירושא דברייתא הכי, נודות העו"ג אפילו מזופתין ואפילו ישנים כלומר שנתיישנו בתשמישן ביד עו"ג גרודין מותרין, כלומר, אם גרר זפתן מותרין, ולא מותרין לגמרי קאמר דאינן צריכין הכשר אחר, אלא לומר שאם קלף זפתן אינן צריכין מלוי ועירוי שהוא הכשר גדול, אלא בשכשוך בעלמא סגי להו כדין כל כלי שאינו מכניסו לקיום, וקא משמע לן שאין זפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעים אם לא היו זפותין, ואין צריכין קילוף אלא מפני היין שנבלע בין הזפת ודפני הכלי, ותדע לך שאין הזפת מבליעו יותר, דתניא בפרק השוכר (שם) "הגת והמחץ והמשפך של עו"ג רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין, ושל עץ ושל אבן ינגב, ואם היו זפותין אסורין". ואקשינן: "הגת והמחץ והמשפך של נכרי ר"מ מתיר בניגוב, והתנן של חרס אף על פי שקלף את הזפת הרי זו אסורה", ואם איתא דעל ידי זפיתה בולעין טפי מאי קושיא, שאני הכא שזפתן מבליען וכדקתני אף על פי שקלף את הזפת, וההיא דרבי בשאינן זפותין, וכדקתני בשלעץ ושל אבן אם היו מזופתין אסורין, אלמא עד השתא בלא זפותין קא מיירי, אלא ודאי כדאמרן שאין זיפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעין בלא זיפתא.

ואי קשיא לך. הא דגרסינן [[ירושלמי עבודה זרה ב ד|בירושלמי (ה"ד)]], "אמר ר' בא כשהלך רבי עקיבא לזפיון שאלון ליה קנקנים במה היא טהרתן, אמר מזה למדתי עליה, מה אם בשעת שאינן זפותות אתמר מותרות, בשעת שהן זפותות ונקלף הזפת לא כל שכן, וכשבאתי אצל חברי אמרו לי, על ידי זפת הן בולעות", דאלמא משמע לכאורה דכל כלי בולע טפי על ידי הזפת וצריך הכשר גדול. נראה לי דהתם בקנקנים דמכניסן לקיום מיירי והכי פירושא, דאינהו בעי מיניה קנקנים המכניסן לקיום אם מזופתין ונקלף זפתן במה תהיה טהרתן ובחדשים קא בעו מיניה, ואמר להן מותרין לגמרי בלא שום הכשר, דהא לא נשתמשו בהן ביין כל עיקר, וסמכינן בהא אהכרת העין שלא נכנס בהן יין כלל, והכי קאמר להו, ומה אם בשעה (שאינה) [שאינן] זפותות אנו סומכין על הכרת העין שלא להצריכן שום הכשר ואף על פי שאם נשתמשובהן לא היה שום דבר (מפסיד) [מפסיק] בין היין לקנקנים ובולעים הן בודאי, במזופתין ונקלף זפתן וניכר שלא נתנו בהן יין לא כל שכן, שאפילו תמצא לומר שנתנו בהן יין אין בהן איסור כל כך שהרי זפתן (מפסיד) [מפסיק] וחוצץ ועומד בפני היין, וכשבא אצל חבריו אמרו לו, בשעת זפתן הן בולעות, (לומר) [כלומר] דבשעת זפיתה נותנין בהן יין, ובכי הא אין סומכין על הכרת העין, דודאי נכנס בהן יין כיון שמכניסין אותן לקיום, אבל שאינן זפותין מותרין, לפי שאינו ודאי שנתנו בהן יין, ואם נתנו בהן ניכר היה בעין. זהו שנראה לי בפירושיו, ואילו היה דעת הירושלמי שעל ידי הזפיתה בולעין יותר אין משגיחין בו לפי שאין שיטת גמרתנו הולכת בכך וכמו שכתבנו.

ומיהו צריך לקלף זפתן ואף על פי שלא נתן בהן יין אלא פעם אחת, מפני שהיין נבלע בין הזפת ודפני הכלי, אי נמי שהזפת בולע היין הרבה, והיינו דקתני חדשים מזופתין אסורין, כלומר אפילו בחדשים שלא נשתמש בהן יין אסורין, שעל ידי הזפיתה נאסרו בנתינת יין שבשעת זפיתה, ואסורין דקתני עד שיקלפם קאמר, ולא שצריך לקלף על כל פנים, שאילו רצה להכשירן על ידי מילוי ועירוי כל שכן שהוכשרו, דלא עדיף קליפה והדחה ממילוי ועירוי, שהמים גם כן נבלעין מיד ומפליטים את היין שבזפת, ועוד דכבולעו על ידי זפת כך פולטו בזפת, אבל חדשים (שאינו) [שאינן] זפותים מותרים בלא הכשר כלל ובלא הדחה, שהרי ניכר לעין שלא נשתמש בהן ביין כל עיקר.

ואם תאמר אם הדבר כן שאין מכניסים את הנודות לקיום תיקשי לך עובדא דבר עידי טייעא דגרסינן התם: "בר עידי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף, רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה, אתא שאיל בי מדרשא, אמר ליה רב ירמיה, כך הורה ר' אמי הלכה למעשה, ממלאן ומערן מים ג' ימים", ולמה הוצרכנו למילוי ועירוי, בהדחה הוה סגי להו ככובי דארמאי (להלן ע"ב), יש לומר דזפותים היו וכדי להצילם מידי קליפה אמרו.

ואם תאמר עוד, אם כן מפני מה נחלקו על רבן גמליאל כל סייעתו, דגרסינן התם (לב, א): "הדרודריא והרוקבאות של עו"ג ויין ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד רבי שמעון בן גדע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו ולא הודו לו", ורוקבאות היינו נודות כדמתרגמינן (בראשית כא, יד) חמת מים, רוקבא (דמיאי) [דמיא]. ויש לומר דסייעתו סבורים דנודות מכניסים לקיום הן, ולפי זה קיימא לן כרבן גמליאל, דמעשה רב, ובנו נמי הודה לו, ושמא כל סייעתו, דהא אקשינן התם "ולא הודו לו, ורמינהי יין הבא ברוקבאות של עו"ג אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד רבי שמעון גודא לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו והודה לו", ופרקינן: מאי לא הודו לו דקאמר התם כל סייעתו אבל בנו מודה, ואיבעית אימא (גודא) [גודע] לחוד וגודא לחוד", ולומר דגודע אמר לא הודו וגודא אמר שאף סייעתו הודו לו, דכיון דלמר ולמר עשה בו רבן גמליאל מעשה ושתה ממנו ומר אמר הודו לו סייעתו, אף על גב דמר אמר לא הודו לו, מקבלין עדותו של גודא שאמר הודו לו דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודרדוריא של עץ הרי הן כנודות של עור, ועל שניהם העידו ששתה רבן גמליאל יין הכנוס בתוכו, כלומר, אחר שכשוך. ואלא מיהו אם הכניס בתוכו יין לקיום, או במקומות שמכניסים אותם לקיום צריכים הן מילוי ועירוי ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ו|תוה"ב בית חמישי שער ששי]]).

{{דה מפרש|תניא קנקנים של עובדי כוכבים חדשים מותרים ישנים או מזופתים אסורים}} סתם קנקנים שדברו חכמים בכל מקום של חרס הם, וכבר פירשנו דקנקנים מכניסים אותן לקיום, ולפיכך שנו דאם חדשים הן שניכר לעין שלא הכניסו בהן יין מותרים, לומר שסומכין עליהן על מראית העין. ודוקא בשלא זפתן נכרי אבל זפותין אסורים, או מפני שבשעה שזופתן נותן לתוכו יין, או מפני שאין ניכר היטב אם נתן לתוכן יין לאחר מיכן אם לאו, וכן ישנים אף על פי (שאינה) [שאינן] זפותים אסורין, וישנים קרי להו כל שנשתמש בהן העו"ג ביין ואפילו פעם אחת, דכל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהן רבנן, כדאיתא בשלהי פרק השוכר (עד, ב) ובשם רבינו יצחק הזקן ז"ל אמרו דבימים ההם היו רגילים לתת בהן יין בשעת זפיתה ולפיכך אינו ניכר אם נתן בהן יין אחר כך פעם (אחת) [אחרת] אם לאו, אבל עכשיו שאין נותנין בהן יין בשעת זפיתה אם היה נותן בהן יין לאחר זפיתה ניכר היה, ולפיכך הלוקח בראלש מזופתים, אם רואה זפתן מצהיב וניכר לו שלא נתן בהן העו"ג יין מותרין בלא שום הכשר.

ואם תאמר אחר שאמרנו שהקנקנים שאמרו של חרס הן, למה לי דנקט קנקנים שמכניסים לקיום, אפילו כל שאר הכלים של חרס שאין מכניסים אותן לקיום אם היה תחילת תשמישם על ידי עו"ג אסורים, וצריכין הכשר גדול (במכניסו) [כמכניסו] לקיום לפי שהוא בולע הרבה בתחילת תשמישו, וכן דעת הגאונים ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב (להלן שם והו"ד לקמן לג, ב, ד"ה כסי). יש לומר דהכא להודיעך כח דהתירא נקט קנקנים ולומר שאפילו בשמכניסים לקיום דאיכא תרתי לריעותא, חדא דהן של חרס, ועוד שמכניסין לקיום, אפילו הכי יש להן הכשר במילוי וערוי ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ו|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|כיצד עו"ג נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכן מים}} כבר ביארנו למעלה בשער השלישי של בית זה שאין מבטלין איסור לכתחילה, ואפילו איסור משהו אין מבטלין לכתחילה, ומיהו אם נבלע איסור מועט בתוך כלי מותר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו היתר בשפע, מותר להשתמש בו לכתחלה כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבוא בו לידי נתינת טעם, דתניא בפרק אין מעמידין קנקנים של עו"ג חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין כיצד עו"ג נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכן מים, נכרי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש, כלומר, ישראל נותן לתוכן מים ושותה אותן, ואיבעיא להו התם מהו לתת לתוכו שכר, ואסיקנא דשרי, דגרסינן התם רב יצחק בריה דרב יהודה שרא לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שיכרא, אזל רמא ביה חמרא, ואפילו הכי לא חש לה למילתא, אמר אקראי בעלמא הוא. וטעמא דהא מילתא, דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא, דכל שמשתמשים בו בצונן אין בלעו אלא מועט, וכיון שכן וכלי זה משתמשים בו היתר בשפע, אי אפשר לבוא בו לידי נתינת טעם, ולפיכך אפילו לכתחילה מותר, ולפיכך איסור משהו שנבלע בתוך קדירה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה, מותר להשתמש בו לכתחילה, ואפילו בבן יומו, לפי שאי אפשר לבוא בו לעולם לידי נתינת טעם, אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בזה אסור להשתמש בו אפילו בשפוד, גזרה שמא ישתמש בדבר מועט ויבוא בו לידי נתינת טעם ([[תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער ד|תוה"ב בית רביעי שער רביעי]]).

וכתב בעל התרומות ז"ל (סי' קסא) דכלי עץ אם קלף אותו בקרדום מותר, דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה, וכן אמר לי מורי הרב רבי יונה זצ"ל לפי שהיין נבלע בצונן ודבר מועט הוא, וזהו ששנינו נכרי נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכו מים ואיו חושש, כלומר, משתמש בהן על ידי מים ואינו חושש, אף על פי שהיין הנבלע נפלט על ידי אותן מים וקיימא לן שאין מבטלין איסור לכתחילה, הכא שרי לפי שהיין הנבלע מועט, והקנקן כלי שאין דרכן להשתמש בו בדבר מועט אלא בדבר מרובה ולפיכך כיון שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם מותר לבטלו לכתחילה. והרמב"ן ז"ל (לג, ב, סוד"ה והאי מאני) חלק בדבר זה שאין קליפה מתרת, ושל דבריהם להן שומעין שאמרו להקל, ועוד דמסתבר טעמייהו ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ו|תוה"ב בית חמישי שער ו]]).

{{דה מפרש|כיצד, עו"ג נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכה מים, עו"ג נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם ציר או מורייס ואינו חושש}} ופירש רש"י ז"ל: ישראל נותן לתוכה מים ג' ימים ומערה מעת לעת ומותרת, ועו"ג נותן לתוכה יין וישראל נותן לתוכה ציר ומורייס ומותרים. ונראים דבריו, מדאמרינן התם בסמוך: ציר שורף אור לא כל שכן, דאלמא נותן לתוכה ציר או מורייס דקתני להכשיר קאמר, ודכוותה נמי הא דקתני ישראל נותן לתוכן מים להכשירם קאמר. 

אלא דקשיא לי קצת שאילו כן הוה ליה לפרושי נותן לתוכן מים ג' פעמים, ועוד דכיון דכאיל ותני נותן לתוכן ציר או מורייס, אם בהכשירן של קנקנים קא מיירי יש במשמע שנתינת מים כנתינת ציר, ובודאי בנתינת ציר אין צריך ג' ימים ולמלאות ולערות, והיאך כלל ושנה סתם שני הכשרין שאין ענינם וזמנם שוה ולא דומה זה לזה כלל ולא פירש. ונראה לי דברייתא תרתי קתני, תנא נותן לתוכן מים לאשמועינן שמותר להשתמש בהן במשקה, ואף על פי שהמשקין שנותן לתוכן מפליטין את היין שבתוכם ומתערבת אותה פליטה במשקין אינו חושש, ואחר כך השמיענו שאם נתן לתוכה ציר או מורייס שוב אינו חושש לאיסור אותן כלים ונותן לתוכם מים כל זמן שירצה שכבר הוכשרו, ואף על פי שלא נתן בהם ציר או מורייס אלא לפי שעה. והיינו נמי דפלגינהו ותני להו, דאי לא ליערבינהו ולתנינהו, נכרי נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם מים או ציר ומורייס ואינו חושש ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ו|תוה"ב שם]]).

אם נתן בהן ציר או מורייס ועמדו בהן קצת מותרין, ולא נתפרש זמן עמידתן, ואפשר כשיעור שיחמו באש ותשיר זפתן, לפי שהן מדמין אותו לו.

דבר זה שאמרו שהציר והמורייס מכשיר את הכלים מפני שהמלח שבהן שורף, נראה לי דדוקא ציר או מורייס, ואין דנים מהן למים ומלח, שאין אומרים בטבעים זו דומה לזו, שמא המלח בתערובת הציר והמורייס פועל כן, אבל לא להתערב בתוך המים (שם).

<קטע סוף=לג א/>
===[[עבודה זרה לג ב|דף לג עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לג ב/>
{{דה מפרש|קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר}} דכיון שמשים הגחלים מבפנים חאיס דילמא פקען ולא משהא להו בגוויהו כל צרכו. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבינו יצחק זצ"ל (סי' קסא) שאם עשה אש מבפנים כל כך שלא יוכל ליגע בידו בדפני הכלי מבחוץ, אז חשוב כמו הגעלה. 

ולדידי קשה לי דאם כן היא [אמאי] שנו סתם קנסא חד שרי וחד אסר והלכתא כמאן דאסר, ולא פליג בין נתחמם כל כך ללא נתחמם כל כך ופסיק כמאן דאסר, אלא ודאי סתמן של דברים משמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי אסור, גזירה דילמא חאיס עלייהו דילמא פקען, וכענין שאמרו בזבחים פרק דם חטאת גמרא אחד שבישל בו (צה, ב) וכן בפרק כל שעה בפסחים (ל, ב). ואיפשר שהוא ז"ל מפרש דאמילתיה דרב אשי קיימי דאמר לא תימא דנתרא, אלא כיון דרפאי אף על גב דלא נתר, ועלה פליגי רב אחא ורבינא אי רפאה איהו בקינסא מבפנים, אי מהני או לא וחד שרי ברפוי על ידי קינסא, אבל היסק גמרה מבפנים כל שכן דמועיל ושפיר דמי, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וז"ל: קינסא, הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו, והילכתא כמאן דאסר, דלא דמי להחזירו לכבשן, דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבנו, אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתן נושרת, עד כאן. ולפי דבריהם ניקל ביין נסך לפי שהוא נבלע בצונן, וכמו שכתבתי למעלה בבית התערובות (בית רביעי שער ד) בענין כלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ו|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|אמר רבי יוסנא אמר רבי אמי כלי נתר אין לו טהרה עולמית, מאי כלי נתר, אמר רבי יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריף}} וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא עולמית, אלא שאין להם הכשר מיד ואפילו במילוי ועירוי, אבל ביישון י"ב חודש ודאי ניתרין, דלא גרעי מחרצנים וזגין ודורדיא דארמאי, דכולהו לאחר י"ב חודש מותרין (להלן לד, א). ואינו מחוור בעיני שאין זה עולמית, דאדרבה טהרה עולמית יש להן, אלא שאין להן טהרה יומיות, לא ביום אחד על ידי ציר ומורייס, ולא בשלשה ימים על ידי מילוי ועירוי. ועוד, מסתברא שאילו היה להן טהרה ביישון, אף בהגעלה או בחזרתן לכבשן האש נכשרין מיד, ואם כן האיך פסיק ואמר שאין להן טהרה עולמית. 

ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דהו להו כחרס הדרייני, ואפילו לאחר י"ב חודש אסורין, ואסורין בהנאה. ומה שהביא ראיה מחרצנים וזגין אינה, דקים להו לרבנן דאין לחות היין שבחרצנים ושבזגין מתקיים אלא עד י"ב חדש אבל לאחר מיכן עץ בעלמא הן, וכן הטעם בדורדיא, דלאחר י"ב חדש לחותו כלה ונעשה עפר בעלמא (תוה"ב שם).

{{דה מפרש|כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי וכו'}} ופירש הרב אלפסי ז"ל: כסי דפחרא ששתה בהן הנכרי בתחילת תשמישן, ואמרינן עלה, פעם ראשונה כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שנייה, ואיכא דאמרי, פעם ראשונה ושניה כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שלישית, והלכתא פעם ראשון ושנייה אסור, שלישית מותר. פירוש: בששתה העו"ג פעם ראשונה שבתחילת תשמישן, וכן בשנייה, כגון ששתה בו ישראל פעם ראשונה ובפעם שנייה שתה בה העו"ג, אסור עד שימלאנו ויערנו בכלי שמכניסו לקיום, לפי שבפעם הראשונה יבש הרבה ושואב הרבה, וכן בפעם השנייה שעדיין אינו שבע מלבלוע בפעם אחת, אבל משנייה ואילך, כלומר: אם שתה בו ישראל פעם ראשונה ושנייה ושתה בו העו"ג בפעם השלישית, מותר, שכבר שבע ביד ישראל ומעתה אינו בולע, כשאר הכלים של עץ ושל עור שאין מכניסים לקיום. וכן דעת הגאונים ז"ל, וכן פר"ח ז"ל. 

ורבנו תם והרמב"ם ז"ל {{ממ רמב"ם|יא|מאכלות אסורות|יא}} פירשו: אי שתי בהו עו"ג והדיחוהו אחריו, בפעם ראשונה ושנייה של הדחה אסור, דעדיין צחצוחי היין עליו, אבל משנייה ואילך מותר, שכבר כלו צחצוחי היין. והביא רבנו תם ז"ל ראיה, מדתנא במסכת טהרות (פ"ה ה"ג) חרסן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא, שלישי טהור, שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית. ובמגילת אסתר רבתי (מגילה יג, ב) אמרו: "ודתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג, ח) שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו, ואם אדני המלך נגע בו שופכו, ולא עוד אלא שמדיח הכוס שלשה פעמים. ואיפשר כן שצריך הדחה ג' פעמים וכן נהגו. אבל אין פירושם עולה בשמועה יפה, דאם כן היאך סתמו רב אשי ורב אסי כל כך לשונם ואמרו: כסי מר אסר ומר שרי, ומאי איירי עד השתא בשכשוכי כלים כמה פעמים צריך עד שאמרו הם סתמא, כסי מר אסר ומר שרי. ועוד, מאי קאמר בתר הכי אשתי בהו נכרי פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסור, דאטו עד השתא לאו בששתה בהו איירינן דאיצטריך השתא למימר אי שתו בהו נכרי, ועוד, אי בהכשרן קא מיירי מאי אריא דאמרינן ליה בכסי ולא אמרו גבי חוצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי דאמר רב פפא משכשכה במים, התם הוה להו למימר פעם ראשונה ושנייה רב אסי אסר ורב אשי שרי, אלא ודאי פירושם של גאונים ז"ל עיקר ועליהם יש לסמוך שקבלתם תורה היא.

ואם תאמר. דאם כן תקשי לן דרב פפא דגרסינן התם: אמר רב פפא הני חצבי שחימי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא, וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש, ואמר רב פפא הני פתואתא (דביה) [דבי] מכסי דבר שאין מכניסו לקיום הוא. יש מי שפירש דהתם בשהיה תחילת תשמישן ע"י ישראל, ואינו מחוור בעיני, חדא דמה ליה למימרא הני חיצבי שחימי ופתואתא דבר שאין מכניסו לקיום הוא. ועוד, דמדקאמרי חיצבי שחימי דארמאי משמע דתחילת תשמישן ביד ארמאי הוה. 

ועל כן נראה לי, דחרסן של אלו קשה ועפרן אינובולע הרבה דאינו כשאר כלי חרס, ולפיכך אפילו תחילת תשמישן ביד נכרים הרי הן ככלי עץ. ועל כן נראה לי עיקר, נוסחאות שמצאתי דגרסי: הני חיצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא ודבר שאין מכניסו לקיום הוא, משכשכו במים ואינו חושש, וכן נמי פתואתא דבי מכסי מהאי טעמא נמי הוא.

ומכל מקום נראה לי. דדין זה שאמרו בכסי, פעם ראשונה ושניה אסור, לא אמרו אלא בכסי בלבד, לפי שאין היין משתהא שם, אלא לפי שעה נותן בו יין ושותהו מיד ומערו, ולפיכך אין הכוס יכול לבלוע די ספיקו בפעם אחת, אבל בשאר כלים שמשתהא בו היין קצת, כל שהיה תחילת תשמישו על ידי ישראל אפילו בפעם אחת מותר, שבאותו פעם שאב כל צרכו ושבע, והיינו דנקטי לה בכסי (תוה"ב שם).

{{דה מפרש|אמר רב זביד: האי מאני דקוניא, חיורא ואוכמא שרי, ירוקא אסור משום דמיצריף}} וכתב הרמב"ן ז"ל: "מסתברא דירוקי דאסירי הרי הן ככלי מחפורת של צריף ואין להן טהרה עולמית". ונראין דבריו, דירוקי נמי מההוא טעמא הוא דאסירי משום דמצריף. וכתב הרמב"ם ז"ל {{ממ רמב"ם|יא|מאכלות אסורות|יט}}: "אם היו ירוקין אסורין מפני שהן בולעין [וכו'], ויראה לי שאין זה אלא בשכנסו לקיום, אבל אם לא כנסו לקיום מדיחן ומותרין ואפילו הן של חרס", עד כאן. ואם כדבריו אוכמי וחיורי אפילו בשמכניסו לקיום מותרין בשכשוך בעלמא דכלי מתכות הן. 

ומכלל דבריו דכלי מתכת אפילו במכניסו לקיום אינו צריך מילוי ועירוי, אלא בהדחה בעלמא סגי. וכן דעת הראב"ד ז"ל דכלי קוניא אוכמי וחיורי דלית בהו קרטופני וכלי מתכות אפילו הכניסן לקיום אין צריכין מילוי ועירוי, והביא ראיה מדלא מפלגינן במאני דקוניא בין מכניסו ובין אין מכניסו לקיום, אלא סתמא אמר רב זביד מאני דקוניא חיורי ואוכמי שרי. 

ועוד הביא ראיה מדתניא בשלהי פרק השוכר (ע"ה ב') הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי [וכו'], ישנים, דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון הכוסות והצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין, וכלי מתכות אמורין בפרשה כדאיתא התם, אלמא כלי מתכות בדבר שאין מכניסו לקיום אקילו ביה רבנן שלא להצריכם אלא הדחה, אע"ג דגבי משפך של עץ אחמירו להצריכו ניגוב (עד, ב), הילכך לגבי מכניסו לקיום נמי סגי להו בניגוב, דלא בלע מידי בצונן. עד כאן דברי הרב ז"ל וממנו למדנו דבר זה, אעפ"י שאין ראייתו מן הברייתא ראיה, דכלי עץ אפילו שיש לו בית קיבול, אם אינו מכניסו לקיום בהדחה נמי סגי ליה, ומשפך שאני דכלי הקת מדה אחרת יש להן, כמו שנכתוב לפנינו בע"ה ב"ה.

ומכל מקום מה שכתב הרמב"ם ז"ל: דירוקא אם אינו מכניסו לקיום דבהדחה סגי, נראה שהלך בה לשטתו, שהוא ז"ל סבר בכל כלי חרס שאם אינו מכניסו לקיום אינו צריך אלא הדחה בעלמא וכמו שכתבנו למעלה, וזה שלא כשיטת הגאונים ז"ל, אבל לדעת הגאונים ז"ל שהחמירו בכלי חרס בשתחלת תשמישן על ידי עו"ג וכמו שכתבתי (שם), מסתברא דירוקא בשאינו מכניסו לקיום לא גרע מכלי חרס דעלמא שאינו שוע, ואם תחלת תשמישו ביד נכרי אף הוא צריך מילוי ועירוי (תוה"ב שם).

<קטע סוף=לג ב/>
===[[עבודה זרה לד א|דף לד עמוד א]]===
<קטע התחלה=לד א/>
{{דה מפרש|אמר רב זביד דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרו וכו', ואמר רב אחא בריה דרב איקא הני פורצני דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרו}} ושמעתי משם רבנו יעקב ז"ל דאינו קרוי דורדיא אלא לאחר שנתמדו ונתמצה יין לגמרי על ידי שתמדן, אבל קודם לכן לא דורדיא מקרי אלא שמרים, ולעולם אסורין ואפילו לאחר י"ב חדש [הואיל] ויין הרבה בהן. ואם נתן מהן בעיסה כדרך שעושין במקומות שמיבשין השמרים בתנור ומחמיצין בהן את העיסה כל הפת אסורה דכל דעביד לטעמא אפילו באלף לא בטיל. ותנן במסכת תרומות (פ"י מ"ב) תפוח שרסקו ונתנו בעיסה [וחמצה] אסורה. 

[[תוספתא/תרומות/י#הלכה יב|ובתוספתא מסכת תרומות בפרק אחרון (הי"ב)]] תניא: שמרי נכרי שיבשו אסורין בהנאה, וסתם שיבשו לאחר שנים עשר חדש קאמר, דהא מפרשינן יבשים דמתניתין לאחר שנים עשר חדש, וכל תוך שנים עשר חדש לחין קרינן להו. ולפי דבר זה צריך לעיין בתמצית היין הנדבק בדופני הקנקנים שקורין ריש, אם יש לו היתר לעולם ואפילו לאחר שנים עשר חדש. ואיפשר שהוא מתייבש ביותר וכלה כל לחלוחית שבו, ואפילו שורין אותו במים אינו חוזר ללחותו, מה שאין כן בשמרים. ומעשים בכל יום שמשתמשים בקנקנים של נכרים לאחר שנים עשר חדש ואין מקלפין, והנח להם לישראל, אף על פי שאינן נביאים בני נביאים הן ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ג|תוה"ב בית חמישי שער ג']]).

{{דה מפרש|אמר רב פפא האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרו}} והם הנודות והכלים הקטנים שהסוחרים מוליכין בהן יין תדיר בדרכים, וכששותין זה נותנין בו אחר מחירתה, וכן עושין תדיר, ומתוך כך בולע הרבה כאילו הכניסו לקיום, ולפיכך אותן בראלש שמוליכין בידן עוברי דרכים, הכשר גדול הן צריכין ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ו|תוה"ב בית חמישי שער ו]]).

<קטע סוף=לד א/>
===[[עבודה זרה לד ב|דף לד עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לד ב/>
{{דה מפרש|פעם ראשון ושני מותר שלישי אסור וכו' ההוא ארבא דמורייסא דאתי לנמלא דעכו וכו'}} אף על פי שהמוריס נאסר במנין כמו הגבינה וכאותן השנויין במשנתינו, מכל מקום לא אסרו לחלוטין כל מוריס, ולא בכל מקום ובכל זמן כיין וכגבינה ושאר האיסורים, שלא אסרו אלא המוריס שדרכן לתת לתוכו יין, כדאמרן פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור, ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמיו קלין כדמי המוריס, כדאמרינן בגמרא: ההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלא דעכו, אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה, אמר ליה רבא לר' אבא דמן עכו, עד האידנא מאן נטרה, אמר ליה ועד האידנא למאי ניחוש לה דמערבי בה חמרא, קיסתא דמוריסא בלומא קסתא דחמרא בארבע לומי. ומיהו אם הביאו ע"ג אחר שנעשה במקום שהיין מצוי בזול אסור משום תערובת, דהא ר' אבא אותיב בהדא נטורה מדאתא לעכו, ועוד דאמר ליה רבא לר' אבא בההוא עובדא: דילמא על ידא דצור אתא דשוי חמרא.

מכל מקום שמעינן מכל הני. דלא אסרוהו לחלוטין, אלא במקום דאיכא חשש תערובת יין, והילכך מסתברא דלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין, אבל בזמן שאין דרכן לתת לתוכו יין, כגון הללו שעושין ומביאין במקומות הללו, מותר בין ראשון ושני ושלישי. וכן נראה מדברי רבנו תם ז"ל שכתב: הגוריס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור, ואם היה היין יקר מן המורייס מותר, עד כאן. וכל שכן המוריס שבקיאי האומנין אומרין שהיין פוגמו. ואפשר שעל זה סמכו בדורות האלו ליקח המוריס בכל מקום מכל אדם, לפי שלא נהגו עכשיו לתת בו יין כלל, וכל שכן דבמקומות האלו שאין דרכן לתת לתוכו יין שמפקידין אותו בידי עו"ג, דכיון דאין דרכן לתת לתוכו ין למאי ניחוש ליה, אפילו תימא דשקיל עו"ג ממוריסא ומחליף ליה, אמאי מסיק אדעתיה לחלופי ולמישקל מוריסא ולערב חמרא דלאו אורחיה, אדמחלף ליה בחמרא דאית ליה דמי מחליף ליה במיא דלית ליה (דמיה) [דמי] ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ו|תוה"ב בית שלישי שער ו]]).

<קטע סוף=לד ב/>
===[[עבודה זרה לה א|דף לה עמוד א]]===
<קטע התחלה=לה א/>
{{דה מפרש|שמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה}} והקשה הרב ר' יוסף בן מיג"ש ז"ל מאי שנא נבלה דנקט, אפילו עור קיבת שחוטה נמי משום בשר בחלב. ועוד היכי מיתסרא בכל שהוא, ליבעי נתינת טעם וכדתנן בחולין (קטז, ב) המעמיד בעור קיבה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. וניחא ליה דאי משום בשר בחלב לא הוה מיתסרא אלא בנתינת טעם, משום דכיון דתרוויהו דהיתירא נינהו ואינן נאסרות אלא על ידי תערובתן בעינן נותן טעם, דדרך נותן טעם בישול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא, כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כאילו בעיניה ולא בטיל. 

והראב"ד ז"ל תירץ דלבשר בחלב לא חיישינן, דאפילו ודאי דרבנן הוא, דצונן בצונן מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו, והויא לה ספיקא דרבנן ולקולא. ודקא קשיא לך מאי טעמא לא אזלינן ביה בנותן טעם, לא קשיא, דכל דבר של נכרים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותן לקפילא, אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו, שהרי למאן דאמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר אין אנו הולכין בה אחר נותן טעם, וכן בשמן של עו"ג למאן דאמר משום זליפתן של כלים אסורין (לו, א), וכן בקורט של חלתית (לט, א), אלמא כל דבר של עו"ג לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ו|תוה"ב שם]]).

<קטע סוף=לה א/>
===[[עבודה זרה לה ב|דף לה עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לה ב/>
{{דה מפרש|השתא דאתית להכי לגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי}} כלומר, הא דאמרן אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי דשרי לא היא, דהא איכא למיחש לצחצוחי חלב טמא, דילמא קאי ביני אטפי, לפיכך חלב הנמצא ביד נכרי לעולם אין לו תקנה, וכן חמאה הנמצאת בידו לעולם אסורה, משום חשש דקאי בינה. והר"מ במז"ל {{ממ רמב"ם|ג|מאכלות אסורות|טו}} כתב: החמאה של נכרים, מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי (ריקום) [הקום] שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין שמא עירב בו חלב טמא. 

ואין טעם דברים אלו מחוורין בעיני, וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו טעם איסור הגבינה. שהוא ז"ל כתב (שם הי"ג) שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה, והואיל ודבר האסור הוא הכל אסור, וזה בשיטת תירוצו של הרב אבן מיגש ז"ל שכתבנו למעלה. ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו, ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה, ואין דרכו בזה הדבר ישר, ולא טעם איסורו מחוור, לפי שהגבינה הרבה טעמים יש בה, ואחד משום דקאי ביני אטפי (לה, א: א"ר חנינא לפי שא"א לה בלא צחצוחי חלב), ואף על פי שהוא דבר מועט אין הולכין באיסורי נכרים אלו בנתינת טעם, וכתירוצו שלראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא העיקר, ולולי זה היה לנו להתיר את החמאה, שהטעם שכתב הרב ז"ל: מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו, אינו מחוור כלל, שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב, שהרי חיטים של תרומה או גרוגרות של תרומה {{ממ משנה|תרומות|ד|ח}} שנפלו לתוך החולין, אף על פי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד בטלין בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברוח דבר מתוך דבר, אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא בבלול לח כגון יין או שמן וכיוצא בזה אבל חתיכה בחתיכות גדולות לא, וגדולה מזו אמרו (שם משנה יב) בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור, כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, דרוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה, אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נתינת הטעם כמו שאמרנו.

עוד כתב הרב ז"ל {{ממ רמב"ם|ג|מאכלות אסורות|טז}}: "יראה לי שאם לקח חמאה מן העו"ג ובשלה עד שהלכו צחצוחי החלב הרי זו מותרת, שאם תאמר שנתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן". גם זה אינו מחוור כלל, תדע לך, שהרי הקשו בגמ' חלב למאי ניחוש ליה, אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים, ואמרינן אי דבעו ליה לגבינה הכי נמי, הכא במאי עסקינן דבעי ליה לכמכא, ואסיקנא דאפילו בעי ליה לגבינה, משום דאיכא דקאי ביני אטפי, ולומר דחלב שחלבו עו"ג דקתני במתניתין מילתא פסיקתא קתני, לא שנא בעי ליה לכמכא ולא שנא בעי ליה לגבינה ולא שנא בעי ליה לחמאה, ואם איתא אי בעי ליה לגבינה או לחמאה לשתרי, ויבשל עד שיהלכו צחצוחי חלב שבהם, אלא שכל זה מן העיקר שאמרנו שכל איסורי נכרים כאלו הלכו בהן לחומרא. 

והראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות במקום זה (הו"ד במ"מ שם), דבר זה אינו, שכל האסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה. ומה כתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל, כמה מכוער שנקנה מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב. עד כאן ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ו|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי במקום שאין בו פלטר ישראל אבל במקום שיש בו פלטר ישראל אסור, ורבי יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עו"ג הני מילי בשדה, אבל בעיר לא, משום חתנות}} ויש לפרש דרבי יוחנן לא פליג אדר' חלבו, אלא לטפויי היתרא קאתי, דאפילו בעיר כל היכא דליכא פלטר ישראל, מפלטר עו"ג שרי מדר' חלבו, ואתי ר' יוחנן למימר דבשדה אף על גב דאיכא בעיר הסמוכה לו פלטר ישראל, לא מטרחינן ליה לשדורי ולמזבן מההוא פלטר ישראל שבעיר, כיון שבשדה מיהא אין פת פלטר ישראל מצויה. 

וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן [[ירושלמי עבודה זרה ב|בירושלמי]]: במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא דליהוי פת של עו"ג אסורה, ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש, משמע דכל היכא דליכא פלטר ישראל התירוה ואפילו בעיר, ואף על גב דלפום (גמריה) [גמרין] משמע דפת לא הותרה בבית דין כדאמר רב כהנא פת לא התירוה, וכדאמרינן התם (לז, א), מיסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה, אמר לו: שמלאי לא היית אתמול עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן, אמר לו: בימינו תתיר את הפת, ואמר לו: אם כן קרו לן בי דינא שריא, והא דרבי חלבו ורבי יוחנן דהכא למאן דאמר התיר רבי את הפת קאמר ולדידהו לא סבירא להו, מכל מקום מדשקלי וטרו בה ר' חלבו ור' יוחנן, משמע דנהוג בה היתר, ובכל כי הא דליכא פלטר ישראל מניחין אותן על היתירן ליקח מפלטר עו"ג, וטעמא דמילתא משום דגזרת הפת הוה לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו אף על פי שאינו גדול כמוהו בחכמה ומנין, כדאיתא התם בפרק אין מעמידין (לו, א), ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה מפני חיי נפש כדאיתא בירושלמי, ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות כדברי הירושלמי.

ומיהו דוקא מן הפלטר. דבגמרא דילן פלטר עו"ג הזכירו, ואיתמר נמי בירושלמי פלטר, ודוקא במקום שאין פלטר ישראל וכדאמר ר' חלבו, אבל מבעל הבית אפילו אין לו מה יאכל אסור, אלא אם כן משום סכנת נפש כגון שהתענה הרבה, וכתב הרמב"ם ז"ל כגון שהתענה שלשה ימים. 

והרמב"ן ז"ל כתב: ראיתי מי שכתב, מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל, מותר לאכול פת של עו"ג בשבת אם אין לו פת אחרת, דבשבת אסור להתענות, הלכך מותר, ולפי מה שפירשנו, אף בחול בכי האי גוונא כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר, אלא שהתירו בשבת אפילו מבעל הבית אם אין שם פלטר, עד כאן. ומורי הרב ז"ל כתב: ואלו בני אדם שמתאכסנין עם הנכרים, אין להם לאכול מפת בעלי בתים, אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר, עד כאן.

'''והאוכל לחם של בעלי בתים'''. אפילו חוץ לביתו של עו"ג ואפילו שלא בעיר שאין שם חשש חתנות עובר על גזירות בית דין, שבכל מקום אסרוהו, ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו, דגרסינן התם: איבו מנכית ואכיל אמצרי דמתא, אמר להו רבא, לא תשתעי מיניה דאיבו, דאכיל נהמא דארמאי.

'''וטעמא דפלטר דשרי'''. דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כל כך, אבל בבעל בית יש בו קירוב הדעת טפי, ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות. ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר עו"ג אסור, שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש, כדאיתא בירושלמי, ומי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר עו"ג עושה יפה ממנו או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר עו"ג, דכיון דהותרה לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל כמוהו, דכיון שדעתו של זה נוחה יותר בפלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו, וכן נהגו, וכן דעת מורי ז"ל.

'''וליקח מבעל הבית פת של פלטר או ליקח מפלטר פת של בעל הבית'''. יש לדקדק אם נלך בהן בתר מעיקרא או בתר בסוף, ומסתברא דלבתר מעיקרא אזלינן בהו להקל ולהחמיר, והלכך פת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת כדמעיקרו, ופת של בעל הבית שנמצא ביד פלטר אסור כדמעיקרו, וכן נראית דעת הראב"ד ז"ל. 

ויש להביא ראיה מהא דגרסינן בפרק השוכר את הפועל שבעבודת אלילים (סה, ב): ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא לזבוני לעו"ג, איתביה רבה בר ליואי לרבא, בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת, לא ימכרנו לנכרי מאי טעמא, לאו משום דילמא אתו לזבוני לישראל, הכא נמי דילמא אתו לזבוני לישראל, הדר שרא למיטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל, אלמא שלא בפני ישראל דוקא, אבל בפני ישראל לא, דחיישינן דלמא אזל ישראל וזבין מיניה דנכרי כיון דחזא דמישראל הוה. שמעינן מינה דכל דנאפה בהיתר אע"ג דזבין ליה נכרי לא חשבינן ליה כפת של עו"ג, דלא גזרו חתנות אלא בפת האפויה באיסור ביד עו"ג, ומינה דכל שנאפה ביד עו"ג בעל הבית אסור. ועוד דאי לא תימא הכי, אינו אסור אלא לישראל הלוקחו בעצמו אבל לקח זה מותר לישראל אחר ואינו, אלא כמו שאמרנו ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז|תוה"ב בית שלישי שער ז']]).


<קטע סוף=לה ב/>
===[[עבודה זרה לח א|דף לח עמוד א]]===
<קטע התחלה=לח א/>
{{דה מפרש|אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, בסורא מתני הכי, בפומבדיתא מתנו א"ר שמואל בר רב יצחק [אמר רב], כל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עו"ג, מאי בינייהו, איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא}} פירוש: דגים קטנים וארדי אין נאכלין כמות שהן חיין ואינן עולין על שלחן מלכים ללפת את הפת, הילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי, הני יש בהן משום בישולי עו"ג, אבל למאן דכאיל כל שאין עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת הני אינן עולין, והילכך אין בהן משום בישולי עו"ג, וההפך בדייסא שהיא נאכל כמות שהיא חיה ועולה על שולחן מלכים, והילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי, דייסא נאכלת כמות שהיא חיה ואין בה משום בישולי עו"ג, ולמאן דכאיל כל שאינו עולה, דייסא עולה ויש בה משום בישולי נכרים, וכן כתבו ר"ח והראב"ד ז"ל דחטים, שנאכלים הן כמות שהן חיין, 

וכן מצאתי [[ירושלמי עבודה זרה ב|בירושלמי]] מפורש: מוטלייה ופנקדיסין וקובסיות וקליות והמין שלהן הרי אלו מותרין, ניחא כולהון שהן יכולין להשרות ולהדר לכמות שהן, קליות מה, א"ר יוסי ב"ר בון בשם רב, כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, אלא דקשיא לי דבכולהו נוסחאי הכי אית בהו, כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת את הפת, וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל, ואם כן היאך איפשר לומר דדייסא עולה על שולחן מלכים ללפת, ולא אמרינן בעלמא (ביצה טז, א) הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. 

ויש לי לומר דלא אמרו ללפת את הפת אלא דוקא במיני לפתן, כלומר, שאין בכל מיני ליפתן משום בישולי נכרים אלא במיני לפתן החשובים, שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת, לפי שאין קירוב הדעת אלא בהם, אבל מאכלין הנאכלין בתורת מאכל ולא בתורת לפתן לא בעינן שעולים על שלחן מלכים ללפת, אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול יש בהם משום בישולי עו"ג, והילכך דייסא נמי שפיר סלקא למלכים ואסירא אליבא דפומבדיתאי דאמרי כל שאינו עולה על שולחן מלכים.

ולענין פסק הלכה: פסק רבינו תם ז"ל (ספר הישר חה"ח סי' תשכא) כתרין לישני להקל, דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי נכרים, וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, דפומבדיתאי אוסופי היתר אלישנא דסוראי, והילכך אין איסור בישולי נכרים אלא בדבר חשוב שעולה על שולחן מלכים, והוא שאינו נאכל כמות שהוא חי ובישולו של נכרים הכשירו לאכילה. וכן נראה שפסק ר"ח ז"ל שכתב התם גבי דבש (לט, ב) ומדחזינן ברוב הגמרא דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, שמע מינה דהאי לישנא דוקא. 

מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דפירש ואמר דר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה, כל שאינו על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, הילכך בעינן תרי לישני. עד כאן לשון הרב ז"ל, והא דר' יוחנן דכתב הרב ז"ל איתא בפרק ר' ישמעאל, דגרסינן התם (נט, א) ר' הונא בר אבאאיקלע לבי גבלא, חזא תרמוסא דשלקי ליה נכרים ואכלי ליה ישראל, ולא אמר להו ולא מידי, אתא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה, צא והכריז על תרמוסן משום בישולי נכרים, ופריש התם דטעמא דר' יוחנן לפי שאינן בני תורה, ואקשינן הא בני תורה שרו והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, הא אינו נאכל, יש בו משום בישולי נכרים, ופרקינן ר' יוחנן כאידך לישנא דרב סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שאינו על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי נכרים, וטעמא דאינן בני תורה, הא ישנן בני תורה שרי. 

וכן פסק הרמב"ם ז"ל ([[רמב"ם הלכות מאכלות אסורות יז|הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ד והט"ו]]) וזה לשונו: "לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון דג ובשר וביצה וירקות, במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון בשר ודגים וביצה, אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תרמוסין ששלקו אותם נכרים, אף על פי שאין נאכלין חיין הרי אלו מותרין", עד כאן. 

והא דאמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים דמשמע טעמא דמלוחין הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי נכרים ואף על פי שאינן עולין על שולחן מלכים לאכול בהן את הפת כדאיתא בגמרא וכדכתיבנא לעיל, לא קשיא, דאיפשר דמלוחין עולין הן על שולחן מלכים מחמת מלחן, ואי נמי אין עולין ורב אסי כאידך לישנא סבירא ליה, אפילו הכי אנן לא קיימא לן הכי מדמשמע מההיא דתרמוסא דפרק ר' ישמעאל, דגמרא כאידך לישנא דפומבדיתאי סבירא ליה, מדמוקי טעמא דר' יוחנן בהיפך וכדכתב ר"ח, וקיימא לן כלישנא דגמרא. 

והרב אלפסי ז"ל שכתבה לההיא דרב אסי אמר רב איפשר דסבירא ליה כלישנא קמא, דאמרינן דמחמת מלחן עולין על שולחן מלכים, ואפילו הכי כיון דנאכלין חיין מחמת מלחן אין בשולן קרוי בישולי עו"ג. 

והרמב"ן ז"ל כתב: מחוורתא דפסקה כלישנא דסוראי, דבעיין ופשטין באהיני שליקי כוותייהו". פירוש לדבריו, דגרסינן התם (לח, ב): בעו מיניה מרב אסי, הני אהיני שלקי דארמאי מאי, פירוש תמרים שלוקים, אמר להו חוליי לא קא מיבעיא לן דודאי שרו, מרירי לא קא מיבעיא לן דודאי אסירי כי קא מיבעי לן בי מיצעי מאי, אמר להו מאי איבעיא להו, דרב אסר ומנו לוי, וסבור הרב ז"ל דאהיני מרירי ובי מצעי אינן עולין על שלחן מלכים, ואפילו הכי איבעיא להו מציעאי מאי ופשיט להו לוי דבין מרירי בין בי מצעי אסירי, לפי שאינן נאכלין להדיא כמות שהן חיין. ואין ראיית רבינו מחוורת בעיני, דבין הני ובין הני כל שמתקן ע"י האש עולין הן על שולחן מלכים ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|אמר רב אסי אמר רב, דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי נכרים}} כלומר, אם בשלחן נכרי, לפי שהן נאכלין כמו שהן חיין. ואיכא מאן דאמר דהא דרב אסי אתיא כסוראי דמתנו כל שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, דהא משמע דדוקא מלוחים הוא דאין בהן משום בישולי נכרים, הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי עו"ג, ואע"ג דאינן עולין על שולחן מלכים כדאמרן לעיל. ולאו ראיה היא דאיפשר דמחמת מלחן עולין הן על שולחן מלכים להטעים, וקטנים בעלמא שאינם מלוחין הן שאינן עולין על שולחן מלכים ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|מהו דתימא הרסנא עיקר, קמ"ל וכו'}} ושמעינן מהכא, כל היכא דמערב דברים שאין בהם משום בישולי נכרים ונתבשלו על ידי נכרי הולכין אחר עיקרו של תבשיל, אם עיקרו מדברים שיש בהן משום בישולי נכרים אסור, ואם עיקרו מדברים שאין בהן משום בישולי נכרים מותר, לעולם מניחין את הטפלה והולכין אחר העיקר, ולפיכך כתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבינו יצחק ז"ל (סי' כ"ז ד"ה והא) שאותן אובלייש של נכרים שמערבין בהם ביצים במקום שנהגו לאכול פת של נכרים מותרות, שהביצים טפלה הן לפת ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|תניא נמי הכי, מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא נכרי ומהפך בו עד שיבוא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש}} והיכא דהניח ישראל על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו, ואינו יודע אם סלקו מעל גבי האור והחזירו אם לאו, מסתברא דאין חוששין לכך, חדא דספקא דרבנן הוא ולקולא, ועוד דמה הנאה יש לו לנכרי בסלוקו ובחזרתו. ועוד שמעינן לה מדתניא: (ישראל שהניח) [מניח ישראל] בשר על גבי גחלים ובא נכרי (והפך) [ומהפך] בו עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, וכן (אשה ששפתה) [שופתת אשה] קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת. וסתמא דמילתא בשאין שם שומר שידע אם סלקו מעל גבי האש היא מתניתא. 

וגם ר"ח ז"ל כן פירש, וזה לשונו: והני מילי היכא דליכא חשש דילמא חליף לה, כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה, או שסגרה הדלת עליה ונעלה בפניה כראוי שלא תוכל לצאת ולהביא דבר האסור ולהחליף, וכגון שיודעת שאין אתה בבית שום דבר אסור, אלמא כל היכא דליכא למיחש לחלופי, לא חיישינן דילמא שקיל לה נכרי מעל האור ומחזירה ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז|תוה"ב שם]]).

<קטע סוף=לח א/>
===[[עבודה זרה לח ב|דף לח עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לח ב/>
{{דה מפרש|איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנא אמר רבי יוחנן בין שהניח נכרי והיפך בו ישראל בין שהניח ישראל והיפך בו נכרי מותר, ואינו אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד נכרי}} וכתב ר"ח ז"ל סוגיין דשמעתא נכרי שלקח בשר של ישראל ונתנו על גבי האור אם נתבשלו כמאכל בן דרוסאי אסור אף על גב שנגמר ביד ישראל, אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר. ויש מתירין אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי ביד נכרי, דלא אמרו כמאכל בן דרוסאי להחמיר אלא להקל, וראייתם מדאמרינן סתם הניח נכרי והיפך בו ישראל מותר, ואם כדברי ר"ח ז"ל הוה ליה למימר היפך בו ישראל עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, ומסתברא לי כדברי ר"ח ז"ל, חדא דסוגיין בכולא שמעתין בהכין רהטא דכל היכא דהגיע למאכל בן דרוסאי מבושל קרי, דהא אפילו מאן דהוה סביר ליה למימר דהניח ישראל והפך נכרי אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד ישראל, מודה הוא מיהא דהיכא דהגיע למאכל בן דרוסאי אי מהפיך ביה נכרי שרי דמבושל ביד ישראל קרינן להו, ותו לא מיתסר בגמרו ביד נכרי, ואין הכי נמי היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד נכרי מבושל קרינן ליה, והנחתו וגמרו ביד נכרי חשבינן ליה. ועוד מדאמרינן התם, האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה, ומפרש טעמא בגמרא משום דלעבורי שער קא מכוין ולא לבשולי, אלמא כל היכא דמכוין לבשולי בשול כי האי גוונא אסור, והדעת מכרעת דבחריכת הראש כדי להעביר שער אי אפשר שנצלו האזנים צליה גמורה,ודי אם יגיעו בכך למאכל בן דרוסאי.

והילכך בין הניח נכרי והיפך ישראל בין הניח ישראל והיפך נכרי, כל שיד ישראל מעורבת בו מותר, לא אמרו אסור אלא בהנחתו וגמרו ביד נכרי. הניח ישראל והפך נכרי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר, ואפילו קירב הנכרי בישולו, כגון שהניח ישראל על גבי גחלים עוממות ולא הוה מתבשל עד שתי שעות והפך נכרי ונתבשל בשעה אחת מותר, דקרובי בישולא לאו כלום הוא. הניח ישראל ע"ג גחלים עוממות לגמרי עד שלא היה מתבשל שם בלא היפוך ובא נכרי והפך בו אסור, דהרי זה כהנחתו וגמרו ביד נכרי. ומסתברא לי דאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוסאי בלא הפוכו של נכרי מותר דהא לכולי עלמא היכא דנתבשל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי תו לית ביה משום בישולי נכרים, והילכך כל שיכול לבוא למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל הרי הוא כאילו בא לכך ומותר ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|אמר רבי יוחנן שלש מלאכות בפת, הילכך האי ריפתא דשגר עו"ג ואפה עו"ג אסור, שגר ישראל ואפה עו"ג מותר, שגר עו"ג ואפה ישראל שרי, שגר עו"ג ואפיה וישראל מהפך בגחלים שרי}} ואף על גב דבשאר בישולי עו"ג כל היכא דבשל עו"ג אף על גב דשגר ישראל לא מהני כדבעינא למיכתב קמן, בפת הקלו והתירו בשגר ישראל או שהפך בגחלים, משום דעיקר חיי נפש בפת. וישראל מחתה בגחלים מותר שאמרו, פירש רש"י ז"ל: משום דבחתיית גחלת האש מתרומם ויוצא חומן של גחלים. 

והרמב"ם ז"ל כתב {{ממ רמב"ם|יז|מאכלות אסורות|יג}}: "אפילו לא זרק ישראל אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה". עד כאן. והרמב"ן ז"ל (לעיל לה, ב) תפס עליו שאין חתיות גחלים מכשיר אלא מפני שמסייע הרבה באפיית הפת, שעל ידיה חומן של גחלים יוצא כמו שפירש רש"י ז"ל, והוה ליה כההיא דאמרינן לעיל מינה (ע"א) דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא ומעשיו של ישראל ניכרין בפת והילכך מותר, אבל אם הפך בו מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא, אף חיתוי כזה אינו מועיל, שהרי הנחתו וגמרו ביד נכרי הוא, ומכאן אתה למד שהזורק עץ לתנור לא עשה ולא כלום, דהא בלא עצו נמי הוה בשיל, ואין מעשיו של ישראל ניכרין בפת כלל, והויא לה כההיא שאמרו (שם): היכי דמי, אי לימא דכי לא מהפיך בה נמי בשיל מאי עביד, אלמא כל היכא דלא מינכר בישולו לא כלום הוא. 

ומיהו נראה שאם הביא ישראל גחלים שמדליקין בהן את האש מותר, דהוה ליה שגירה ביד ישראל כיון שהביא עיקר האש שהוחם ממנו. אלו דברי הרב, וכך כתב גם מורי הרב ז"ל, דמדינא דגמרא אין לנו להתיר בהשלכת קיסם בתנור, דמלישנא דאמר רבי יוחנן שלש מלאכות שלש מלאכות יש בה משמע דבאחת משלש מלאכות אלו הידועות לאפיית הפת שתיעשה ביד ישראל מותרים, אבל השלכת העץ לתנור מיעוט המלאכה אחת היא שמסייע מעט לשגירת התנור, אלא כן נראין הדברים, דבמקומות שנהגו לאכול פת נכרים מן הפלטר, היו מקילין בפת של ישראל בהשלכת קיסם לתנור להרחקה מהם, ובמקומות שלא נהגו לאכול פתם הצריכו אחת משלש מלאכות, עד כאן דברי מורי. ומסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בשול, וכלזה מקולותיו של פת, ומנהגן של ישראל תורה היא ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר}} ופירש רש"י ז"ל: דבדג שמלחו נכרי פליגי, כלומר, דחזקיה סבר דמליחה אינו בישול ואפילו בדג, ואף על פי שהוא קל להיות נכשר לאכילה על ידי מליחה, ורבי יוחנן סבר דמליחתו זהו בשולו, וכן פירשה גם הרמב"ם ז"ל {{ממ רמב"ם|יז|מאכלות אסורות|יז}}. אבל הראב"ד ז"ל כתב דלמליחה לא אשכחן שום איסור, דעיקר הגזרה משום בישולי נכרים הוא, ויוצאה מן המשנה דקתני השלקות (לה, ב), אלמא תולדות האור לבד אסרו אבל לא מליחה, והדעת מכרעת שאין קרוב הדעת במליחה. 

וכך כתב הרמב"ן ז"ל, ומביא ראיה ממתניתין דבפרק אין מעמידין (לט, ב) דשרי כבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, אף על פי שהכבוש הרי הוא כמבושל, אלמא לא אסרו אלא תולדות האור לבד. ופלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן לא בשמלחו נכרי פליגי, אלא בדג מליח שצלאו עו"ג פליגי, דחזקיה סבר דנאכל הוא כמות שהוא חי על ידי מלחו ולפיכך אין בו משום בישולי נכרים דהוה ליה כגמרו ביד נכרי לבד בלא התחלתו דמותר, ואפילו מלחו נכרי ובשלו, דהתחלתו על ידי מליחה אינה אוסרת, הילכך התחלתו בהיתר היתה ואין בו באיסור אלא גמרו, וגמרו לבד אינו אוסרו. ורבי יוחנן אסר לפי שאינו נאכל להדיא על ידי מליחתו, והילכך הוה ליה כשאר דברים שאין נאכלין כמו שהן חיין דיש בהן משום בישולי נכרים, אבל במליח מודה הוא ר' יוחנן דאינו נאסר, דלא אסרו אלא מבושל על ידי האור. 

ועוד נראה לי ראיה מפורשת מדאמרינן בגמרא גבי השלקות (לז, ב): מנא הני מילי, וסלקא דעתין מעיקרא דאורייתא היא, ומייתי לה מדכתיב (דברים ב, כח): "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי", מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור, אף כל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור, אלמא לא אסרו אלא על ידי האור. ואף על גב דאקשינן אטו אור כתיב, לאו למימרא דאפילו שלא על ידי האור אסור, אלא לדחויי מדאורייתא ולאוקומא בדרבנן ולעולם על ידי האור, דאינהו ודאי מידע ידיע עיקרא דמילתא אי דוקא על ידי האור או אפילו שלא על ידי האור, דבהא לא פליגי, וכיון דמעיקרא הוה מפרשי מה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנה על ידי האור, שמע מינה דעיקר גזרה במה שנשתנה על ידי האור בלבד היא. ומכל מקום לכשתמצי לומר דמליחת נכרי היא מחלוקת, הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו, כדכתיבנא בסמוך (להלן ד"ה ולענין פסק הלכה).[[ירושלמי נדרים ו א|ובירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל (פ"ו, ה"א)]] אמרו במעושן שאין בו משום בישולי נכרים ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז|תוה"ב שם]]).

ולענין פסק הלכה: בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג מליח ובביצה צלויה ופסק אביי כותיה בביצה, הלכתא כותיה, אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו, דרבים נינהו, ואף על פי שהרב אלפסי ז"ל כתב ההיא דרב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים, דמשמע קטנים אין, לפי שנאכלין להדיא על ידי מלחן, הא גדולים לא, (ו)איפשר שהוא ז"ל מפרש פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג שמלחו נכרי כדברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל. 

ומורי הרב ז"ל אומר דאחר שהוכחנו ופירשנו דדג מליח שצלאו נכרי קאמר, הלכתא כרבי יוחנן דאסר, מהא דרב אסי אמר רב דמשמע הא גדולים יש בהן משום בישולי נכרים. ואני תמה היאך איפשר לפסוק כרבי יוחנן, דהא חזקיה רביה דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, וכל שכן דלית הלכתא כותיה דרב במקום חזקיה, דהשתא לגבי רבי יוחנן לית הלכתא כותיה לגבי חזקיה דהוא רביה דרבי יוחנן הלכתא כותיה, והילכך אפילו אמר רב אסי משמיה דרב בהדיא דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים אבל גדולים יש בהן משום בישולי נכרים, אפילו כן היה לנו לפסוק כחזקיה כמו שכתבנו, וכל שכן דחזקיה ובר קפרא שרו, וכל שכן דרב אסי לא אמר בהדיא. והילכך בין דגים קטנים בין דגים גדולים מותרין. וכן פסק הרמב"ן ז"ל בדגים גדולים שצלאן נכרי להתיר, כחזקיה ובר קפרא ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה, מאי שנא ממוריס לרבנן דשרו, התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא, ורבי יוחנן אמר בידוע נמי מותר, ומאי שנא ממוריס לר' מאיר אסר בהנאה, התם אית ליה טעמא וממשא, הכא לית ליה לא טעמא ולא ממשא}} וכתב הרב אלפסי ז"ל: והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא, ומכאן לנותן חומץ לתוך גריסין צוננין שמכשירן שהוא אוסר את הכל בהנאה והראב"ד ז"ל כתב בפירושיו בסוף השוכר שבע"א (עד, א) דלחזקיה אפילו יין במים, כל שהן ראויין לשתיה בתורת יין מחמת היין ואפילו על ידי הדחק, אסור בהנאה, וכמו שאני כותב בשער חמישי של בית היין (בית חמישי), ואינו מחוור, וכמו שכתבתי שם. 

ומורי הרב ר' יונה ז"ל כתב דחזקיה אליבא דרבי מאיר ורבנן דמתניתין קאמר, דאית ליה אפילו בסתם יינן יין ביין אסור כולו בהנאה, אבל אנן הא קיימא לן כרשב"ג בסתם יינן, דאפילו יין ביין ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו (עד, א), וכל שכן יין לתוך כבשין, ואלא מיהו נפקא מפלוגתייהו דלחזקיה ימכרו כולן חוץ מדמי יין נסך שבהן, ולרבי יוחנן אפילו בידוע כולן מותרין, וזה נראה נכון ועיקר. ובין כך ובין כך, כל שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ אסורין באכילה ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ו|תוה"ב בית שלישי סוף שער ששי]]).

ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הראב"ד ז"ל דברים כפשוטן, שיש בו טעם יין ומראית יין. ואינו נכון, דאם כן למה חילקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון לשני ושלישי (לד, ב), הכל לפי המראה ולפי הטעם. ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו (שם), יבדקוהו במראה או בטעם ע"י קופילה כיון דאפשר לעמוד על בוריו, ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דעיקולי ופשורי דהוו אידא דצור.

לכך הנכון כמו שפירש הרב רבנו יונה ז"ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הניכר לחיך וכל שכן מראה היין, אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לרבי מאיר, דהכא אסר בהנאה והתם שרי, הוצרכו לומר שאינו דומה, דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש, ואם אינו נרגש, והוא המכשירו לאכילה, מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל, ולזה הפירש הסכים מורי הרשב"א נר"ו. (ריטב"א לד, ב ד"ה מתניתין).

<קטע סוף=לח ב/>
===[[עבודה זרה לט א|דף לט עמוד א]]===
<קטע התחלה=לט א/>
{{דה מפרש|אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד, חמפ"ג מותר בחותם אחד וכו' ושמואל אומר בי"ת אסור בחותם אחד, מח"ג מותר בחותם אחד וכו'}} ומפרשי לה כולהו רבוותא ז"ל לההיא בישראל החשוד, וממקומו הוא מוכרע, דתניא התם אין לוקחין ימ"ח מח"ג אלא מן המומחה, דאלמא כל אותן שמועות מחמת חשד ישראל החשוד הן, לא במפקיד אצל עו"ג דוקא, והילכך אף במפקיד אצל ישראל החשוד חוששין לחליפי איסור, וצריך חותם בתוך חותם בכל שיש לחוש לאיסורי תורה כחבי"ת. ואף על פי שסתם יינן אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה, משום דחיבת ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד, ובשל דברים בחותם אחד כחמפ"ג. ([[תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער ב|תוה"ב בית רביעי שער ב']]).

<קטע סוף=לט א/>
===[[עבודה זרה לט ב|דף לט עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לט ב/>
{{דה מפרש|ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וכולן אם נתארח וכו'}} שנינו בברייתא בריש פרק קמא דחולין (ו, א), הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשה. במה דברים אמורים בשאומר לה עשי משלי, אבל אם אמר לה (עשה) [עשי] לי משליכי, חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשה, כלומר, בשאמר לה עשי משלי אנו חושש, לפי שאין עמי הארץ חשודין להחליף, אבל בזמן שאמר לה עשי ליה משליכי חושש, ואפילו אמרה לו מעושה הוא, שהם אינן נאמנין להעיד במה שהם חשודין בו. וממנו אתה למד לחשוד על גבינות הנכרים שמורת ליתן לו גבינה לבשל לו, אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה חושש משום גבינה של נכרים, ואם נתארח אצלו אסור לאכול מגבינתו, אבל אם הוא אינו חשוד אלא למכור ממנה לרבים אסור ליקח ממנו. ואם נתארח אצלו או ששגר לו לתוך ביתו מותר, דאינו מניח אצלו ולא משגר לו אלא ממה שהוא אוכל, דתניא בפרק אין מעמידין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וכולן אם מתארח אצל בעל הבית מותר, מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי אם שיגר לו בעל הבית לביתו מותר, מאי טאעמא דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכי משדר ליה, ממאי דמנח קמיה משדר ליה. ([[תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער ב|תוה"ב בית ד' שער ב']]).

{{דה מפרש|וטרית טרופה}} ופירש רש"י ז"ל (במתני' לה, ב) שרית מין דגים קטנים מלוחים, וכתב הרמב"ן ז"ל ומדברי כולם נלמוד שאין אנו אוסרין אותה משום מליחתן ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים ביחד ואסורין, ולא נתברר הטעם. 

ואם תאמר טמאין בטהורין נותן טעם לפגם הוא, והרי בפרק כל הבשר (חולין קיג, א) אמרו בהדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורים, ומסקנא אף שניהם מלוחין אסורין, ואי משום דלא מחזקינן איסורא, כל היכא דשכיח מחזקינן, אלא משמע משום דטמאין בטהורין לא מימלחי, דטהורין צריכי לאפושי עלייהו מלחא טפי טובא מטמאין. אי נמי משום דספיקא דרבנן היא ולקולא. ובספר העיטור (¨?¨) נמי מתיר דגים מלוחין של נכרים, אלא שנהגו בם איסור. עד כאן. ובמקומנו נהגו בו היתר ובשער התערובת (בית ד שער א') יתבאר בע"ה דין דגים טהורין שמלחן עם דגים טמאין. ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א|תוה"ב בית ג' שער א']]).

{{דה מפרש|אי זהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות משוטטות בה}} כלבית, פירש"י ז"ל: שהוא דג טמא וגדל בציר דגים טהורין ואינו גדל בשל טמאין. ור"ח ז"ל פירש: שהוא דג טהור קטן, ודג אחד טהור מתיר את הכל. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, דהא בטרית טרופה בעינן שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, וניחא (לי) [ליה] דכיון דציר דגים זיעא בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במסכת חולין (צט, ב), לפיכך הקלו בו להתירו בדג אחד, אבל טרית כיון דאכל גופיה צריך הכרה ראש ושדרה לכל אחד ואחד, גזרו על צירן משום גופן, ולפיכך (אמרו) [אסרו] אפילו לטבל בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר, ודייקא נמי מדאמר ר' זירא (מ, א) מריש הוה מטבלנא בצירן, משום דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה, כלומר ואפילו של אחת כמו שהתירו בציר משום כלבית אחת, משמע דקולא הוא בציר ולחומרא בגופן. ולפי הפירוש הזה הזכירו כלבית כעין גוזמא, לומר שאפילו דג אחד קטן מתיר הכל, ומתניתין נמי דייקא לי, דקתני ציר שיש בו דגה דמשמע כל דג קטן מתיר. עד כאן לשון הרב ז"ל. 

ולי נראה שאפילו לפירוש רש"י ז"ל, צריכין אנו לומר כן, דאמאי לא חיישינן שמא הנכרי השליכו שם כדי למוכרו לישראל, ואם תאמר שלא היתה חיה שם ומתקיימת אלו היה שם ציר דג טמא, אם כן למה הצריכו שתי כלביות בפתוחות, כל שיש בה אפילו אחת חיה תשתרי, אלא ודאי קל הוא שהקלו בציר משום דספיקא דרבנן היא ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א|תוה"ב שם]]).

<קטע סוף=לט ב/>
===[[עבודה זרה מ א|דף מ עמוד א]]===
<קטע התחלה=מ א/>
{{דה מפרש|כאן בפתוחות כאן בסתומות}} כלומר בסתומות אחת ובפתוחות שתים, דכיון דפתוחה היא אי לית בה אלא אחת דילמא איתרמויי איתרמי ונפלה שם ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|כי תנהיא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין, אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור, עד שיהא ראשו ושדרו ניכר לכל אחד ואחד}} פירש רש"י (לט, ב, ד"ה כל): שיהא בראשו ושדרו ניכר שהוא דג טהור, שכל הדגים ניכרין בראש בין טהור בין טמא, שהטמאין ראשיהן חדין ואין להם חוט השדרה. והנהו דגים דאמרינן לעיל דאתו לקמייהו דרבנן ולא בדקו להו בראש ושדרה משום דהוו דמו בראשן ושדרן לטמאין. וכן פירש שם רש"י ז"ל שיש מן הטהורים שדומין לטמאין ואפילו הכי טהורין, שיש להם סנפיר וקשקשת, כדאמרינן באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין, אבל אין שום דג טמא דומה לטהור, ולפיכך נאכלין בהיכר ראש ושדרה. 

והא דאותיב רב עוקבא ממתניתין דחולין (נט, א) דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת לתרוויהו פריך, ואוקמיה באדא ופלמודא, הא בראשן ושדרן דומין לטהורין אף על פי שלא מצינו להם סנפיר וקשקשת טהורין, בידוע שסנפיר וקשקשת היתה להן. 

אבל הראב"ד ז"ל כתב שרא ושדרה ניכר שהוא דג פלוני וטהור קאמר, ואקשינן אדרב נחמן ממתניתין דסנפיר וקשקשת, דבשלמא לרב הונא דבעי ראש ושדרה, משום דבראש איכא סנפיר ובשדרה איכא קשקשת, אלא לרב נחמן קשיא דהא בראש ליכא קשקשת. וקשיא לי לפירושו, דאם כן דרב הונא בעי שדרה משום קשקשת ולא משום היכרא, מאי בעי ראש כלל, דכיון דאיכא קשקשת ודאי טהור, דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, וכיון דרב נחמן הוה מכשיר בחד בראש או בשדרה, דרב הונא נמי לא הוה ליה למימר אלא עד דאיכא שדרה ותו לא, ובשלמא מתניתין דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ולא קתני כל שיש לו קשקשת, משום דתנא מהדר לאדכורי בכל מידי ומידי סימנין דכתיבין ביה באוריתא, ובקרא (ויקרא יא, ט) "כל אשר לו סנפיר וקשקשת" כתיב, וקרא נמי דכתב סנפיר וקשקשת, משום דלא נטעי בין סנפיר וקשקשת, אי נמי להגדיל תורה, כדאיתא בפרק אלו טרפות (חולין סו, ב) ובנדה פרק בא סימן (נא, ב), אבל רב הונא לא הוה ליה למימר אלא שיהא שדרה ניכרת לכל אחד, והרמב"ן ז"ל הקשה עליו גם כן, דאי הכי היכי אקשינן ממתניתין, לימא מתניתין בשאינו מכיר שהוא דג דפלוני ושהוא טהור, וכן הוא ודאי, דסימני דגים קתני כדקתני סימני העוף למי שאינו בקי בהן, ותמה על עצמך והלא אין הבקיאות בהן, אלא שהוא מכיר באותן שיש להם סימני טהרה שיש סנפיר וקשקשת, ומתניתין סימנין קתני ובהן הבקיאות תלוי, ואדרבה לא היה אפשר לתנא לשנות משנתינו בענין אחר כלל. אלא שאני תמה שלא ראיתי בחבור הגאונים ז"ל שיהיה סימן לדגים בראש ושדרה, וצריכא עיונה רבה. לשון הרב ז"ל ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן}} כלומר מחלוקת דרב הונא ורב נחמן בראש ושדרה ניכר הני מילי לטבל בצירן, אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. אמר זעירא מריש הוה מטבלינא בצירן, כיון דשמענא להא דאמר מר [יהודה] משמיה דעולא: מחלוקת לטבל בצירן, אפילו בצירן לא מטבילנא. והכין הלכתא, דאפילו לטבל בצירן כל שיש בה דגים אין מטבילין בו עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, דגזרינן צירן אטו גופן, אבל אין בה דג כל שיש בה כלבית מותרת. 

(ובדברי) [ולדברי] ר"ח ז"ל אפילו אין בה אלא דג אחד טהור מותרת, והוא שאין בה דגים אחרים שאינן ניכרין בראשן ושדרן, ודוקא סתומה, אבל פתוחה עד שתהא בה שתי כלביות ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א|תוה"ב שם]]).

'''אמר רב אשי, לדידי דאמר לי רב פפי, כי שרא רב הונא בר חיננא אפילו בגופן''', ואנא לא מיסר אסרנא דהא אמר לי רב פפי, ולא מישרא שרינא דאמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד. וכן הלכתא ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה וכו'}} ואמרינן עלה בגמרא (להלן ע"ב): אין שם מומחה מאי, אמר רב הונא, עד שיאמר אני מלחתים, אמר רב נחמן, עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן, וכן אורי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כמאן דאמר אני מלחתים. ופירוש מומחה כאן, פירש רש"י ז"ל: בקי בהן. ובודאי דלישנא דגמרא משמע הכי, מדאמרינן אין שם מומחה מאי, שאם אתה מפרש האי מומחה מוחזק בכשרות כמומחה דאמרינן בתכלת (מנחות מב, ב) וככולא שמעתא דהתם, לא הוה ליה למימר אין שם מומחה, אלא לקח ממי שאינו מוחה מאי. 

אבל הרמב"ן ז"ל פירש דהאי מומחה כמומחה דכולא שמעתא, מוחזק בכשרות ונאמן. ובירושלמי נמי כללן כולן כאחד ותני ([[ירושלמי עבודה זרה ב ט|בפרקין ה"ט]]) אין לוקחין מעי דגים וקרביהן אלא על פי מומחה, ואין לוקחין תכלת אלא על פי מומחה, והטעם מפני שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן הנכרים בחזקת שהן טהורין ומוכרין אותן לישראל, ושמא טמאין הן.  ואם אמר אני מלחתים נאמן, דמירתת משום דלא מצי מישתמיט ליה, אבל אם לא אמר אני מלחתים מצי מישתמיט ליה, ואמר: ישראל מכרן לי בחזקת שהן כשרין, ודמיא הא מילתא להא דאתמר בפרק אלו טרפות (חולין סג, ב) גבי ביצים, שאם אמר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן. כן כתב הרב ז"ל. 

ונראה מדבריו דאפילו בחשוד או בנכרי סגי לן באני מלחתים, מדמדמי לה לשל עוף פלוני וטהור הוא, דהתם אפילו בנכרי שרינן בהכי, ואין לך חשוד גדול מן הנכרי, אבל הראב"ד ז"ל (בחי' על אתר) כתב: דדוקא במי שאינו מומחה סגי לן באני מלחתים, אבל בישראל חשוד אינו נאמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן, ומכל מקום באלו דגים ואלו קרביהן אפילו חשוד לוקחין ממנו דאין לך חשוד יותר מן הנכרי ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן משום דלא מצי מישתמיט ליה, וכל שכן באומר אלו דגים ואלו קרביהן שאנו רואין בעינינו הדגים והעוברין ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א|תוה"ב שם]]).

{{דה מפרש|וליבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני דגים וכו'. ואוקמה רבינא כשנימוחו}} ושמעינן מהא דרבינא דסימנים דאורייתא והראב"ד ז"ל פסק כך, שכך כתב (שם) ודוקא סימני עוברי דגים דליכא דדמי להו בטמאין, אבל בביצים של עוף לא סמכינן אסימנים, משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה, ובכי איתא במסכת חולין (סד, א). 

וכך כתב רבנו תם ז"ל מדפריך רבינא בשנימוחו ולא אמר סימנין לאו דאורייתא כדאמרינן בחולין גבי ביצים, דאלמא שמעת מינה דסימני עוברי דגים דאורייתא, ולדבריהם שתי הסוגיות שבכאן ושבחולין הלכה הן, דגבי דגים סימני דאורייתא, דהא בביצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי ליונה, אסימנים נמי סמכינן בהו, ובגדים קים להו לרבנן דליכא דטמא דדמי לטהור כלל וברייתא הכי קתני, כסימני ביצים כך סימינים עוברי דגים, מה סימני ביצים שאם טמא טמא וטהור תולין משום דאיכא דטמאין דדמין לטהורין, כך סימני דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור. 

ולכאורה נראה לי כדבריו, דרבינא כבר עמד על דברי ר' זירא שהקשה משמונה ספיקות גבי סימני ביצים באלו טרפות (שם), ואיך לא חשש לו, ואם אתה אומר שאף על פי כן לא קבל דבריו, אנו איך נניח דברי רבינא שהוא אחרון ונתפוס דברי ר' זירא אחר שלא קבלם רבינא, ועוד דאי דמיאן לגמרי להדדי לאו הוה שתיק גמרא הכי מהך קושיא דר' זירא, והוה ליה לאקשויי הכא אי הכי שמונה ספיקות לבדוק בביציהו, אלא ודאי הדעת מכרעת כדברי רבנו תם ז"ל, ואין זו דומה לזו, וכן נראה דעת רש"י ז"ל ממה שכתב שם בפרק אלו טרפות (שם ד"ה הכי גרסינן), ז"ל: אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא, הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עלייהו, עד כאן. ואף ר"ח ז"ל כתב אלא לאו שמע מינה סימנים של ביצים לאו הלכה, עד כאן. מדברי כולם נלמוד דדוקא סימנים של ביצמים לאו דאורייתא, אבל של קרבי דגים דאורייתא. 

אבל רבנו יצחק בעל התוספות ז"ל אמר דסימנים לאו דאורייתא בין בביצים בין בקרבי דגים, ועד שיאמר של דג פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו, וכן נראה גם מהלוכת הרב אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל כתב הכא הא דרב דאמר קרבי דגים אין ניקחין אלא מן המומחה ולא כתב כלום ממה שהקשו עליה בגמרא ליבדוק בסימנים ולא דברי רבינא שהעמידה בשנימוחו, ובפרק אלו טרפות (שם כא, ב בדפי הרי"ף) כתב דברי ר' זירא שאמר דאמר סימנים לאו דאורייתא, נראה שהוא ז"ל סבור ששתי הסוגיות זו שבכאן ואותה שבחולין חולקות בסימנים אי דאורייתא אי דרבנן, וסמך לו על אותה סוגיה שבחולין משום דאיתא מרא בדוכתא גבי הלכה דהאי דינא, ואף על גבי דרבינא בתרא הוא מסתברא טעמיה דר' זירא דהתם, דהא טעמא קאמר דאי לא תימא הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביצייהו, וכיון דסימני ביצים לאו דאורייתא ולא סמכינן עלייהו, אף סימני דגים לא סמכינן עלייהו, דהא בברייתא להדדי מדמי להו. 

אלא שאני תמה בדברי הרב שהביא בהלכות בעבדות אלילים ברייתא דכסימני ביצים כך סימני קרבי דגים, ואם אינה הלכה למה כתבה. ואולי כתבה ללמוד ממנה בשני ראשיה כדין ובשני ראשי הדין דודאי טמאה, ואפילו אמר של דג פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה, ובראשה אחד חד וראש אחד כד, אי אמר של דג פלוני וטהור הואר סמכינן עליה, ואי לא לא סמכינן עליה, וכדאמרינן התם בפרק אלו טרפות (שם) גבי ביצים. 

והרמב"ן ז"ל (בחולין שם) הביא ראיה דסימנין לאו דאורייתא אפילו בגדים, מדגרסינן [[ירושלמי עבודה זרה ב א|בירושלמי במסכת ע"א (בפרקין ה"א)]] ר' נתן בר בא אמר קומי שמואל, ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאין לעוברי דגים טהורין, עוברי דגים טמאין עגולין ועוברי דגים טהורין ארוכין, חמא ליה חדא צלופחא. אמר ליה כזה מהו, אמר ליה טמאה, אמר ליה לא ביש לי על דאמרת על טהור טמא, אלא שסופק לומר על טמא טהור. משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להם עוברים, סימני עוברי דגים לאו דאורייתא, דאף על גבי דר' נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא הוה גמיר ועלייהו הוא דמיך אפילוה כי לא קביל שמואל מיניה, דסבירא ליה כר' זירא, ומיהו בעוברי דגים נראה דסבירא ליה לרבנו אלפסי ז"ל דטהורין ואין צריכין סמינין, שהוא ז"ל גורס כאן ובחולין כסימני ביצים כך סימנין קרבי דגים וכדמתרצי לה לברייתא התם ואמרינן תני כך סימני קרבי דגים, נראה דסבירא ליה כמאן דאמר בשמעתין דעבודת אלילים דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים, הלכך עוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהן אלא טהורין, אבל קרבי דגים אי אמר של דג פלוני וטהור הוא ואני מלחתים נאמן, והוא שלא יהא חשוד, אבל בחשוד אינו נאמן אלא באומר אלו דגים ואלו קרביהן וכדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה, והוא הדין בנכרי. ואם היו שני ראשיה חדין או שני ראשיה כדין אין סומכין עליו כלל, אבל בראשה אחד חד ואחד כד ואמר של דג פלוני וטהור סומכין עליו ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א|תוה"ב שם]]).

<קטע סוף=מ א/>
===[[עבודה זרה מ ב|דף מ עמוד ב]]===
<קטע התחלה=מ ב/>
{{דה מפרש|ר' יוסי אומר שלחין אסורין, היכי דמי, ר' (אסי) [יוסי] בר' חנינא אמר, כל שתאחזנו בידו וגרעינתו נשמטת}} והלכה כתנא קמא דשארי בין הכי ובין הכי. והלכך זתים הללו הכבושין שמוכרין העו"ג מותרין לעולם, וכל שכן שהדבר ידוע עכשיו שאין נותנין בהן יין לעולם. ([[תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ו|תוה"ב בית ג' סוף שער ו']]).

{{דה מפרש|יין תפוחים הבא מן ההיפתק ומן האוצר מותר, והנמכר לחנוני בקלטליזא אסור מפני שמערב בו יין נסך}} והוא הדין ליין רמונים כיוצא בו. ([[תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער א|תוה"ב בית חמישי סוף שער א']]).

{{דה מפרש|אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו}} גירסת כל ספרים שלנו רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו, והלשון הזה משמע דרב יהודה פליג אדרבי יצחק, מדלא קאמר אמר רב יהודה, ורבה בר בר חנה נמי בשיטתיה אזיל (ורב אליבא), ומשמע דאתו למימר רב יהודה ורבה בר בר חנה משמיה דרבי יוחנן דלאו בכל הצלמים ובגזרה פליגי, אלא דמשנתינו באנדרטי של מלכים דוקא, ובעומדין על פתח מדינה, ובהא הוא דאסר רבי מאיר, דאגב חביבותא פלחי לה כדפירש רש"י. 

ומכל מקום עדיין יש לומר דאנדרטי של מלכים זו במקומו של רבי מאיר היו עובדין אותה לכבודו של מלך פעם אחת בשנה ביום המיתה או ביום גנוסיא, וכדקתני מפני שנעבדין פעם אחת בשנה, הלכך חייש לשאר מקומות מן הסתם שמא עושין כמנהג מקומו, ורבנן דלא חיישו למיעוטא שרו, ותולין דסתמא לכבוד בעלמא כצלם שעשה נבוכדנצר (דניאל ג, א) שלא היה אלא לכבודו, כדפירש רבנו תם ז"ל (לעיל ג, א תוד"ה שלא), אלא כשיש בידו כדור או צפור דמוכחא מילתא שהוא נעבד. ולהאי אוקימתא מודה רבי מאיר דכל היכא דודאי אינם נעבדין מותרין ולא גזרינן כלום, ולא הוצרך התלמוד לפרש במאי פליגי, לפי שזה יוצא לנו מתוך דברי רבי יצחק בר יוסף, ומיהו אשכחן מיעוטא דנוסחי דגרסי: אמר רב יהודה וכו', וההיא נוסחא רוויחא טפי. 

ולתרווייהו נוסחי לשונו של רב יהודה משמע דבאנדרטי של מלכים שהיא ידועה ודאי של מלכים פליגי, דאלו בסתם אנדרטי לאו פליג רבי מאיר, ואף על פי שעומדין על פתח המדינה, ורבנן פליגי אף באנדרטי שהיא ודאי של מלכים ואומרים לכבוד וליראת המלך ולא חיישינן למקומו של רבי מאיר. 

אבל בירושלמי ([[ירושלמי עבודה זרה ב א|בפרקין ה"א]]) אמרו מה נן קימין, אם בבריא שהן של מלכים דברי הכל אסור, ואם דבר בריא שהן של שלטונות דברי הכל מותר, אלא (א"כ) [כן] נן קימין בסתם, רבי מאיר אומרן סתמן של מלכים ורבנן אמרי סתמן של שלטונות, עדן כאן. ולפי הירושלמי הזה פירש מורי הרשב"א נר"ו דהא דאמרינן באנדרטי של מלכים, לאו בשידועה של מלכים דההיא ודאי אליבא דכולי עלמא אסורה דלמפלחא עבדי לה ולא לנוי, שגנאי הוא למלך לעשות צורתו לנוי, אלא בסתם צורות אדם נחלקו, ולפי שבקומו של רבי מאיר היו עובדין פעם אחת בשנה לאנדרטי של מלכים, היה חושש בכל מקום שהוה סתם לצורה זו מפני חשש צורתו של מלך. ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא היו אוסרין, ותולין שהם של שלטונות עד שיהא בידו צפור או כדור, ולית לן השתא מאי דאמרינן לעיל במקומות של רבי מאיר היו עובדין אותו, דמשום מקומו לא היו אוסרין חכמים בשאר מקומות, ואף על פי שהוא ברי שהוא של מלכים, אלא גם בכל מקום הדבר ידוע שעובדים לאנדרטי של מלכים. וכן נראה גם קצת מפירוש רבנו חננאל ז"ל, אלא שלשונו של ר' יהודה דחוק לפירוש זה. (ריטב"א).
<קטע סוף=מ ב/>