וילקבמבה
 | |
| חורבות אספיריטו פמפה | |
| מידות | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים | 1,458 מטרים |
| היסטוריה | |
| תרבויות | אינקה |
| נבנה | 1539 |
| ננטש | 1572 |
| סוג | יישוב |
| אתר ארכאולוגי | |
| מצב | הריסות |
| גישה לציבור | כן |
| מיקום | |
| מדינה |
 פרו |
| מיקום | מחוז קוסקו, פרו |
| קואורדינטות | 12°54′14″S 73°12′11″W / 12.904°S 73.203°W |
וילקבמבה (בספרדית: Vilcabamba, בקצ'ואה ובאיימרה: Willkapampa) היא אתר ארכאולוגי הקרוי לעיתים קרובות "העיר האבודה של האינקה". פירוש השם וילקבמבה בקצ'ואה הוא "מישור קדוש".[1] השם המודרני של חורבות האינקה של וילקבמבה הוא "אספיריטו פמפה" (Espiritu Pampa) (בספרדית "מישור הרוחות"). וילקבמבה שוכנת בנפת אצ'אראטה (Echarate) של הפרובינציה לה קונבנסיון (אנ') במחוז קוסקו שבפרו.
וילקבמבה הייתה בירת מדינת נאו-אינקה בשנים 1539 עד 1572. מדינת נאו-אינקה הייתה המפלט האחרון של אימפריית האינקה עד שנפלה לידי הספרדים ובני בריתם הילידים ב-1572, מה שסימן את סופה של התנגדות האינקה לשלטון הספרדי. לאחר מכן, וילקבמבה ננטשה ומיקומה נשכח. בשנת 1911 פגש החוקר היירם בינגהאם השלישי פרואנים מקומיים שידעו היכן ההריסות, שאותן כינו אספיריטו פמפה. בשנת 1964 זיהה ג'ין סאבוי (אנ') את חורבותיה של אספיריטו פמפה כווילקבמבה האגדית, זיהוי המקובל כיום על הארכאולוגים וההיסטוריונים.[2]
וילקבמבה, או אספיריטו פמפה, שוכנת ליד נהר צ'ונטבמבה (Chontabamba), יובל של הנהר אורובמבה. בירת האינקה כונתה לעיתים קרובות בשם "וילקבמבה העתיקה" כדי להבדיל בינה לבין העיירה "וילקבמבה החדשה", שנוסדה על ידי הספרדים ושוכנת במרחק של 35 קילומטרים בקו אווירי מדרום-מערב לווילקבמבה העתיקה.
בשנת 2010 נמצאו באספיריטו פמפה פריטים השייכים לתרבות וארי ושתוארכו בפחמן-14 לשנת 700 לערך. תגלית זו הצביעה על כך שהאתר יושב הרבה לפני שהפך לבירת האינקה בשנת 1539. נכון לשנת 2013, החקירות הארכאולוגיות של האתר לא הושלמו, וחורבות אספיריטו פמפה אינן נגישות לכלי רכב.[3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אזור הפרובינציה לה קונבנסיון בה שוכנת וילקבמבה מבותר ביותר, הוא משתרע על המורדות הצפון-מזרחיים של הרי האנדים ומשתפל עד לאגן האמזונאס. השטח כולל הרים מכוסי שלג, יערות, ג'ונגל של הרמות הנמוכות ונהרות השוצפים בקניונים עמוקים. הגישה והתעבורה בתוך האזור היו קשים ועתידים להקשות על מאמצי הספרדים להרוס את המאחזים האחרונים של אימפריית האינקה.
בני האינקה כבשו את אזור וילקבמבה בערך משנת 1450 לספירה, והקימו מרכזים מרכזיים במאצ'ו פיצ'ו, צ'וקקיראו, ויטקוס ווילקבמבה.[4] לפיכך, בני האינקה הכירו את האזור כאשר קיסר האינקה, מאנקו אינקה יופאנקי, ניצח בקרב אויאנטאיטמבו את הספרדים ובני בריתם האינדיאנים בינואר 1537. למרות הניצחון היה מאנקו תחת איום צבאי ספרדי. הוא החליט שאויאנטאיטמבו קרובה מדי לקוסקו שבשליטת הספרדים, והוא נסוג מערבה למרכז האינקה בוויטקוס. דייגו דה אלמגרו שלח את הסגן שלו, רודריגו אורגונייס (אנ'), לרדוף אחריו עם 300 ספרדים ובני ברית אינדיאנים רבים. אורגונייס כבש את ויטקוס ביולי 1537, בזז אותה ולקח שבויים רבים, אך מאנקו נמלט.
בשנת 1539 שרד מאנקו אינקה פשיטה נוספת של הספרדים בפיקודו של גונסאלו פיסארו (אנ') שכללה חיל משלוח ובו 300 חיילים ספרדים ובני ברית אינדיאנים. הספרדים והאינקה נלחמו בקרב בוואיינה פוקארה (Huayna Pukara - מבצר ואיינה), ממערב לוויטקוס, וכ-22 קילומטרים מווילקבמבה. מספר ספרדים ואינדיאנים נהרגו, אך מאנקו שוב נמלט. פיסארו שהה באזור יותר מחודשיים בחיפוש אחר מאנקו ללא הצלחה, אך לכד את אשתו הראשית של מאנקו, קורה אוקיו (Cura Ocllo). הספרדים כתבו על האזור ש"דרושים משאבים גדולים כדי לחדור לחבל ארץ זה. זה יכול להיעשות רק עם הוצאה גדולה מאוד". הספרדים לא ניסו לשלוח עוד משלחת צבאית גדולה לווילקבמבה עד 1572. כפי שהראו שתי הפשיטות הספרדיות, ויטקוס הייתה נגישה לספרדים ומאנקו פיתח את וילקבמבה כמקלט מרוחק יותר.
בשנים שלאחר הפשיטות הספרדיות, שמרו בני האינקה והספרדים על יחסים דיפלומטיים מעורערים שכללו ביקורים הלוך ושוב בין וילקבמבה לקוסקו, הבירה הספרדית של פרו. רצח שליח ספרדי על ידי בני האינקה שכנע את המשנה למלך של פרו פרנסיסקו דה טולדו לכבוש את אזור וילקבמבה ולסיים את שלטון האינקה. ב-24 ביוני 1572, יצא צבא ספרדי, בראשות הקונקיסטאדור הוותיק מרטין אורטאדו דה ארבייטו (Martin Hurtado de Arbieto), לפשיטה האחרונה על בירת הג'ונגל הנידחת של האינקה. "בשעה 10", כתב אורטאדו בתיאור המערכה שלו, "הם צעדו לתוך העיר וילקבמבה, כולם ברגל, כי זו הארץ הפראית והמבותרת ביותר, בשום אופן לא מתאימה לסוסים". מה שהם גילו היא עיר שנבנתה "בעבור כאלף אינדיאנים לוחמים, מלבד נשים רבות אחרות, ילדים וזקנים" מלאה ב"ארבע מאות בתים".
לאחר נפילת וילקבמבה, הספרדים רדפו ולכדו את טופאק אמארו, קיסר האינקה האחרון, וערפו את ראשו בקוסקו ב-24 בספטמבר 1572.
וילקבמבה הספרדית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1572, ייסד הכובש והמושל של וילקבמבה, מרטין אורטאדו דה ארבייטו, את סן פרנסיסקו דה לה ויקטוריה דה וילקבמבה (San Francisco de la Victoria de Vilcabamba), הידועה גם בשם "וילקבמבה לה נואבה" (Vilcabamba la Nueva – "וילקבמבה החדשה"), 5 קילומטרים מערבית לוויטקוס. היא שוכנת על הנהר פמפקונאס (Pampaconas), יובל של הנהר וילקבמבה, שהוא יובל של הנהר אורובמבה. אורטאדו שהיה מנהל אכזרי, הציע אנקומיינדות לחיילים הספרדים והפך את האינדיאנים המקומיים לעבדים בפועל. רבים מהם מתו, או נטשו את בתיהם ונמלטו למקום אחר. מרבצי כסף התגלו בקרבת מקום והעיירה נהנתה משגשוג קצר, אף על פי שהתפוקה של המכרות הייתה דלה. בתחילת המאה ה-17 וילקבמבה החדשה ואזור וילקבמה כבר לא עניינו יותר את הספרדים. היירם בינגהאם ביקר בעיירה בשנת 1911, וציין כי, "במקום חומות אינקה או חורבות, יש בווילקבמבה שלוש עשרות בתים ספרדיים בנויים בצורה מוצקה... בשל שגשוגם של כורי הזהב, שהגיעו לעבוד במכרות הקוורץ שנעשו נגישים לאחר מותו של טופאק אמארו". אנשי דת קתולים בנו בעיירה כנסייה ומנזר.
העיר האבודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיקומה של וילקבמבה של האינקה נשכח במהלך המאה ה-17 על ידי מעט התושבים שנותרו באזור. בשנת 1710, מגלה ארצות, חואן אריאס דיאס (Juan Arias Diaz), גילה את צ'וקקיראו, 70 קילומטרים דרומית-מערבית לווילקבמבה, וזיהה אותה כבירת האינקה. היסטוריונים ומגלי ארצות מאוחרים יותר זיהו את צ'וקקיראו כווילקבמבה. בשנת 1909, ההיסטוריון הפרואני, קרלוס א. רומרו (Carlos A. Romero), דחה את הטענה שצ'וקקיראו היא וילקבמבה של האינקה בהתבסס על מחקריו על כתבי הכרוניקנים הספרדים מהמאה ה-16. רומרו זיהה את הכפר פוקיאורה (Puquiura) כאתר של וילקבמבה של האינקה.
בשנת 1911, היה היירם בינגהאם במשלחת שהביאה לתשומת לב עולמית רחבה יותר את חורבות האינקה של מאצ'ו פיצ'ו. רומרו הפנה אותו לעבר פוקיאורה כאתר של וילקבמבה, ובינגהאם גילה שם את חורבות רוסאספטה (Rosaspata). הוא זיהה נכונה את רוסאספטה כוויטקוס של האינקה ולא וילקבמבה של האינקה. לאחר ששמע שמועות על עוד חורבות אינקה אבודות ביער השפלה, התעלם בינגהאם מסיפורים על בעל מטע עוין ואינדיאנים מסוכנים והמשיך הלאה בדרכו. לאחר שלושה ימים קשים של מסע רגלי, הוא מצא את המטע. הבעלים שלו והאינדיאנים מבני הקבוצה האתנית של האשאנינקה (אנ') שעבדו שם היו ידידותיים. הם סייעו לו לפרוץ שביל דרך הג'ונגל, ויומיים לאחר מכן הוא מצא חורבות אינקה במקום שנקרא אספיריטו פמפה. הוא מצא טרסות מלאכותיות, בתי אבן, כולל בניין מלבני באורך 59 מטרים, מעיין, כלי חרס של האינקה וגשר אבן. אבל לבינגהאם נגמרה האספקה והוא בילה רק זמן קצר באספיריטו פמפה. בהתבסס על התצפיות הקצרות שלו, הגיע בינגהאם למסקנה שדווקא מאצ'ו פיצ'ו היא וילקבמבה של האינקה. השערה זו הייתה מקובלת ללא עוררין במשך 50 שנה.
בשנת 1964 הגיע החוקר האמריקני ג'ין סאבוי (אנ') יחד עם חוקר הארצות הפרואני אנטוניו סנטנדר קאסיי (Antonio Santander Caselli) לאספיריטו פמפה. הם גילו שבינגהאם ראה רק חלק קטן מהחורבות בארמבוני פמפה (Eremboni Pampa) ושהחורבות הראשיות של אספיריטו פמפה נמצאות במרחק של 700 יארד (640 מטר) משם. סאבוי מצא מאות בתים באספיריטו פמפה. בניגוד לבינגהאם, סאבוי הגיע למסקנה שאספיריטו פמפה היא וילקבמבה. ספרו של סאבוי משנת 1970, "אנטיסויו: החיפוש אחר הערים האבודות של האמזונאס" (Antisuyo: The Search for the Lost Cities of the Amazon) זכה לפרסום נרחב והאתר עורר את סקרנותם של חוקרים אחרים.
גם החוקר והסופר ג'ון המינג (John Hemming) הגיע למסקנה שאספיריטו פמפה היא וילקבמבה של האינקה בספרו משנת 1970 "כיבוש האינקה" (The Conquest of the Incas). כראיה הוא ציטט דיווחים של ספרדים ושל אינקה מהמאה ה-16. טיטו קוסי יופאנקי אמר שלווילקמבמבה יש "אקלים חם", בניגוד לוויטקוס שהייתה ב"מחוז קר". דיווח זה תואם לגובה של שני המקומות: 1,450 מטר עבור אספיריטו פמפה ו-2,980 מטר עבור ויטקוס. יתרה מכך, הן הכובש של וילקבמבה, אורטאדו דה אביירטו והן הכרוניקן מרטין דה מורואה (Martín de Murúa) ציטטו את הגידולים הטרופיים – קוקה, כותנה וקנה סוכר - שגדלו ליד וילקבמבה, וכי העיר שוכנת ב"ארץ חמה" שלא כמו רוב ערי האינקה. בני האינקה העדיפו לחיות באקלים הגבוה והקריר של הרי האנדים. אורטאדו גם תיאר את וילקבמבה כמי שנמצאת בעמק עם "שטחי מרעה לבקר", בניגוד למאצ'ו פיצ'ו השוכנת על רכס תלול. לבסוף, המינג ציטט מקורות ספרדיים המצביעים על כך שווילקבמבה הייתה צפונית-מזרחית לוויטקוס - בניגוד למאצ'ו פיצ'ו שנמצאת מערבית לוויטקוס. לפיכך נדחתה טענתו של בינגהאם כי מאצ'ו פיצ'ו היא וילקבמבה של האינקה ונדחו טענות אחרות כי ויטקוס היא וילקבמבה.
בשנת 1976 המשיכו פרופסור אדמונדו גיין (Edmundo Guillén) והחוקרים הפולנים טוני האליק (Tony Halik) ואלז'בייטה דז'יקובסקה (Elżbieta Dzikowska) לחקור את ההריסות באספיריטו פמפה. לפני הגעת המשלחת לאתר ביקר גיין במוזיאון בסביליה, שם גילה מכתבים מספרדים, שבהם תיארו את התקדמות הפלישה ואת מה שמצאו בווילקבמבה. השוואה בין תוכן המכתבים לבין ההריסות סיפקה הוכחה נוספת לאספיריטו פמפה כמיקומה של וילקבמבה.
בשנת 1981 הגיעה לאתר המשלחת של החוקר האמריקאי גרגורי דיירמנג'יאן (Gregory Deyermenjian) הגיעה וצילמה חלקים מהאתר, זמן קצר לאחר מכן יצרה מאמר פופולרי הנוגע לאתר ולתולדותיו.[5]
עבודה ארכאולוגית נרחבת מאוחרת יותר של וינסנט לי (Vincent Lee), ובמיוחד המחקר הממצה שלו, ספרו: "וילקבמבה הנשכחת: המבצר האחרון של האינקה" (Forgotten Vilcabamba: Final Stronghold of the Incas) משנת 2000, נתנו אישור נוסף ומדויק אף יותר שהפך את אספיריטו פמפה לאתר המקובל באופן סופי של וילקבמבה ההיסטורית.[6]
בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר האבודה וילקבמבה מופיעה בסדרת משחקי המחשב החינוכיים "נתיב האמזונאס" (The Amazon Trail), משחק הווידאו טומב ריידר והגרסה המחודשת שלו "Tomb Raider: Anniversary", ובספרים Evil Star ו-Necropolis בסדרת הספרים The Power of Five מאת סופר המתח הבריטי אנתוני הורוביץ. וילקבמבה הוא גם מקום שאפשר לשחק במשחק התפקידים "Shadow Hearts: From the New World" בפלטפורמה של פלייסטיישן 2.
הפרק השני בסדרה הדוקומנטרית של מייקל ווד משנת 2000 "Conquistadors" מבקר באתר וילקבמבה תוך שהוא מספר את סיפור נפילת האינקה ונסיגה של מנקו ותומכיו לאזור המרוחק כשריד האחרון של האימפריה.
העיר הייתה המיקום של הרומן של הסופר הבריטי קולין תוברון (אנ') משנת 2002, "לעיר האחרונה" (To the Last City), שנכלל ברשימה הקצרה לפרס מאן בוקר, ומספר את סיפורה של קבוצת אנשים שיצאה לחקור את הריסות עיר האינקה.[7] במה שתואר כ"סיפור לב המאפליה" המסופר על רקע של "תפאורה מארקסית".
סיפור המדע הבדיוני "וילקבמבה" (2010) מאת הארי טורטלדב (אנ') הוא אלגוריה של וילקבמבה כרקע לפלישת חייזרים המתרחשת במאה ה-22.
פרק של סדרת הטלוויזיה "בחיפוש אחר..." (...In Search of) (1976–1982) שכותרתו "אוצרות אינקה", מזכיר את המשלחת של פרופסור אדמונדו גיין שחקרה את חורבות וילקבמבה.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
אדמונדו גיין ואלז'בייטה דז'יקובסקה בהריסות וילקבמבה, תמונה שצולמה על ידי טוני האליק ב-1976 -
עץ מעל מבנה -
בית משוחזר בווילקבמבה -
טרסה משוחזרת
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Deyermenjian, Gregory. (1985). "Vilcabamba Revisited" in South American Explorer, No. 12.
- Hemming, John (1970). The conquest of the Incas. New York: Harcourt Brace Jovanovich. ISBN 978-0-15-602826-4.
- Lee, Vincent R. (2000). Forgotten Vilcabamba: final stronghold of the Incas. [Wilson, Wyo.]: Sixpac Manco Publications. ISBN 978-0-9677109-0-7.
- Macquarrie, Kim (2007). The last days of the Incas. New York: Simon Schuster. ISBN 978-0-7432-6049-7.
- Santander Casselli, Antonio (no date) "Vilcabamba" in Andanzas de un Soñador.
- Savoy, Gene. Antisuyo : the search for the lost cities of the Amazon / Glen Savoy. New York, Simon and Schuster [1970]. ISBN 978-0-671-20220-0.
- Waisbard, Simone (1979). The Mysteries of Machu Picchu. New York: Avon Books. ISBN 0-380-43687-6.
- Diego de Castro Yupangui (1992) [1570]. Instrucción al Licenciado Lope García de Castro. Colección Clásicos peruanos (בספרדית). Lima: Fondo Editorial.
- Laurence Blair (2018). Peru’s last Incan city reveals its secrets: ‘It’s genuinely a marvel’. Espíritu Pampa: TheGuardian.com
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
Vilcabamba - 40 years later, בביצוע Ed's Adventures, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "The Incas’ new capital took its name from the runasimi words huilca, which means “sacred,” and pampa, which means “plain” or “valley”; it thus meant “Sacred Plain” or “Sacred Valley.” MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 308). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
- ^ 17 VILCABAMBA REDISCOVERED MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 411). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
- ^ Fonseca Santa Cruz, Javier and Bauer, Brian S. (2013) "Dating the Wari Remains at Espiritu Pampa (Vilcabamba, Cusco),", Andean Past: Vol. 11, Article 12, pp. 113-114
- ^ Bauer, Brian S., Halac-Higashimori, Madeleine, and Cantarutti, Gabriel E. (2013), Voices from Vilcabamba: Accounts Chronicling the Fall of the Inca Empire,, Boulder: University Press of Colorado, p. 4
- ^ Deyermenjian, Gregory. (1985). "Vilcabamba Revisited" in South American Explorer, No. 12.
- ^ בספרו "הימים האחרונים של האינקה" מקדיש קים מקקווירי (Kim MacQuarrie) פרק שלם לג'ין סאבוי ולווינסנט לי, ובו הוא מתאר כיצד ניסה ג'ין סאבוי לנכס לעצמו את עבודת המחקר שביצע וינסנט לי באספיריטו פמפה, וכיצד הצליח לי להערים עליו בסופו של דבר.
- ^ McCrum, Robert (28 ביולי 2002). "Back to the heart of darkness". The Guardian. London. ארכיון מ-12 באוקטובר 2008.
{{cite news}}: (עזרה)