שוק איכרים

שוק איכרים הוא שוק שבו מוכרים את סחורתם ספקים עצמאיים – על פי רוב איכרים וחקלאים – אשר מציגים בדוכנים או פורסים על שולחנות את תוצרתם הטרייה או הארוזה, כדוגמת פירות וירקות, בשר, גבינות, שמנים, דבש, יינות ועוד. השווקים החקלאיים הללו - לפעמים במיקומים קבועים ולפעמים ביוזמות מקומיות מזדמנות - מאפשרים מכירה ישירה לצרכן.

שוקי איכרים הם תופעה כלל עולמית אשר קיימת במדינות רבות בעולם ובאזורים נרחבים כדוגמת אמריקה הלטינית, אירופה (בעיקר צרפת), צפון אמריקה (ארצות הברית וקנדה) ואסיה. כאשר בכל מקום ניכר הייחוד התרבותי והקולינרי של אותו אזור, אם זה במלאכות ייחודיות או במאכלים מקומיים. יום השוק השבועי הוא חלק מחיי כפרים וכיכרות ערים ברחבי העולם. השוק היא דרך טובה עבור הנוסע לטעום מן המאכלים המקומיים וללמוד על התרבות המקומית האותנטית.

יתרונו של שוק האיכרים מבחינת הצרכן הוא בקנייה של מזון טרי, אורגני, עונתי, מגידול חקלאי מקומי ישירות מהיצרן; ומבחינת החקלאי או המשווק היתרון הוא במכירה ישרה ללא צורך במתווך ובמניעת אובדן חלקי של רווחים.

שוקי איכרים, שהיו קיימים בטרם המהפכה התעשייתית, הוחלפו בערים המודרניות עם הזמן במכולות, ירקניות, מעדניות וסופרמרקטים. ואולם בשנים האחרונות התחזקה מגמת שוקי האיכרים והשווקים החקלאיים בעולם.

שוקי האיכרים הם חלק מתנועת המזון האיטי (בניגוד למזון המהיר) ומגמות תזונת המזון הגולמי (raw food) והלא מעובד, והם שואבים מהם השראה בקידום המטבח המקומי והעונתי והחקלאות המקומית.

שוקי איכרים בישראל

בישראל הוקם "שוק האיכרים" ביוזמתן של השפית ועיתונאית האוכל שיר הלפרן והגסטרונומית ועיתונאית האוכל מיכל אנסקי. הוא החל לפעול ב-16 במאי 2008 בנמל תל אביב, כשוק שבועי שהתקיים בימי שישי, והיו בו כעשרה דוכנים; בשנת 2011 מספרם עלה ל-50. משם התפתח לערים נוספות בישראל; ירושלים, הרצליה, רעננה, חולון, באר שבע, ראשון לציון, גבעת שמואל, קיסריה, אשדוד, ובת ים.

שוקי האיכרים מצויים בהתמודדות מול דרישות ותקנות משרד הבריאות, המחייב פיקוח ורישיון לעיסוק במזון. כמו כן, אין פיקוח על אריזת המזון, תנאי אחזקתו ושינועו ומעקב אחר פגות התוקף שלו. טענות אלה מועלות פעמים רבות מצד סוחרים ויצרנים ממוסדים, החוששים בפגיעה בנתח השוק שלהם על ידי שוק האיכרים^[1]^[2].

בנובמבר 2010 נפתח "שוק הנמל" – שוק מְקֹרֶה של 1,000 מ"ר הממוקם בהאנגר 12 בנמל תל אביב, בעיצובו וביוזמתו של האדריכל רועי חמד. השוק פתוח ופועל במשך שישה ימים בשבוע, ובו ראשון הוא יום המנוחה. הוא מבוסס על מודלים מהשווקים; "לה בוקריה" בברצלונה שנוסד במאה ה-13 והוא אחד הוותיקים והגדולים בספרד^[3]; "בורו" בלונדון שהוא שוק הירקות והפירות המקורה הוותיק ביותר בעיר^[4]; והשוק המקורה בוונקובר שבקנדה.

השוק הוקם במבנה דו-קומתי, עם גלריה עליונה. החשמל המשמש להפעלתו מופק משלוש טורבינות העושות שימוש ברוחות הים, וגג סולארי. כל אלה משמשים אמצעים כדי להקטין את הנזק הסביבתי, ולהסתמך על מקורות מהטבע. השוק קטן ומעוצב כמתחם מסודר שבצדדיו ובמרכזו חנויות, דוכני קבע ודוכנים משתנים, ובימי שישי שוק האיכרים מצטרף לשוק הנמל ברחבות הכניסה.

שווקים דומים הוקמו ברמת החיל שבצפון תל אביב ובמתחם שרונה בתל אביב, וכן הוקמו בעקבותיו עוד ועוד מתחמי איכרים, בקניונים ובכיכרות ראשיים - במודיעין מכבים רעות, בהרצליה, בכפר סבא, בראשון לציון, בהוד השרון, בדיזנגוף סנטר בתל אביב, ועוד^[5].

משבר הקורונה בישראל, כמו גם מבצעים מלחמתיים משמעותיים בדרום ובצפון, כדוגמת מלחמת "חרבות ברזל" - הם דוגמאות לתקופות מאתגרות בעבור החקלאים, כאשר פעילותם נפגעת בשם העדר ידיים עובדות, העדר יכולת לעבד ולארוז תוצרת טרייה ומסחרית (ירקות, פירות, דבש, ביצים, גבינות, שמנים, יינות, ועוד) ומניעת פעילות חקלאית תיירותית ועסקית בשל הכורח להיעדר מהשדות, החממות ומפעלי האריזה. בתקופות אלו מתפתחת ביתר שאת החקלאות הישירה במגוון שווקים חקלאיים ומתחמי איכרים^[6], בשל השילוב בין רצון הצרכנים בצריכה בריאה, זמינה ומקומית יותר, ובין רצונם לתרום באופן פטריוטי וסולידרי לפרנסת החקלאים, ומנגד מענה והזדמנות עבור החקלאים להמשיך ולשווק מרכולתם.