שה האלוהים
שֶׂה הָאֱלֹהִים (ביוונית: Ἀμνὸς τοῦ Θεοῦ, אָמְנוֹס טוּ תֶאוֹי; בארמית: ܐܶܡܪܶܗ ܕ݁ܰܐܠܳܗܳܐ, אֵמרֵה דַּאלָהָא; בלטינית: Agnus Dei) הוא כינוי לישו המופיע בברית החדשה. זהו גם שמו של החלק האחרון בתפילת המיסה הקתולית, אשר הולחן פעמים רבות.
בברית החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור הביטוי הוא בפרק הראשון של הבשורה על-פי יוחנן, המתאר את טבילת ישו:
וְהַדָּבָר נִהְיָה בָשָׂר, וַיִּשְׁכֹּן בְּתוֹכֵנוּ, וַנֶּחֱזֶה כְבוֹדוֹ כִּכְבוֹד בֵּן יָחִיד לְאָבִיו, רַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת. וְיוֹחָנָן הֵעִיד עָלָיו, וַיִּקְרָא לֵאמֹר: "הִנֵּה זֶה הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, 'הַבָּא אַחֲרַי הָיָה לְפָנָי כִּי קֹדֶם־לִי הָיָה', וּמִמְּלוֹאוֹ לָקַחְנוּ כֻלָּנוּ חֶסֶד עַל־חָסֶד. כִּי הַתּוֹרָה נִתְּנָה בְּיַד־משֶׁה, וְהַחֶסֶד וְהָאֱמֶת בָּאוּ עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ." [...]
וַיַּרְא יוֹחָנָן אֶת־יֵשׁוּעַ בָּא אֵלָיו, וַיֹּאמַר: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים, הַנֹּשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם! זֶה הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, 'אַחֲרַי יָבֹא אִישׁ, אֲשֶׁר הָיָה לְפָנָי, כִּי קֹדֶם־לִי הָיָה'. וַאֲנִי לֹא יְדַעְתִּיו, כִּי אִם־בַּעֲבוּר יִגָּלֶה בְיִשְׂרָאֵל, בָּאתִי אֲנִי לִטְבֹּל בַּמָּיִם." [...]
וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיֹּסֶף יוֹחָנָן וַיַּעֲמֹד, וְעִמּוֹ שְׁנַיִם מִתַּלְמִידָיו. וַיַּבֵּט אֶל־יֵשׁוּעַ, וְהוּא מִתְהַלֵּךְ, וַיֹּאמַר: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים!" וּשְׁנֵי תַלְמִידָיו שָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרוֹ, וַיֵּלְכוּ אַחֲֲֲרֵי יֵשׁוּעַ.
— הבשורה על פי יוחנן, פרק א', פסוקים י"ד-י"ז, כ"ט-ל"א, ל"ה-ל"ז
ישנן פרשנויות רבות לקטע זה ומשמעותו. על פי אחת מהן, יוחנן המטביל רואה את ישו דרך ספר ישעיהו נ"ג - שם מתואר המשיח כשה כפרת חטאי בני האדם, והוא מכיר בקרבנו בעבור האנושות. פרשנות זו מקשרת את עקדת יצחק לצליבת ישו.
טקסט התפילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במיסה:
שה האלוהים, הנושא חטאת עולם, רחם עלינו. |
Agnus Deī, quī tollis peccāta mundī, miserēre nōbīs. |
במיסת הרקוויאם כפי שנקבעה בועידת טרנטו:
שה האלוהים הנושא חטאת עולם הענק להם מנוחה. |
,Agnus Dei ,qui tollis peccata mundi .dona eis requiem |
במוזיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחינים רבים הלחינו את האגנוס דאי, בדרך כלל כאחד מפרקי המיסה או של הרקוויאם. אולם לעיתים הוא עומד לבדו כמו ביצירתו של סמואל בארבר "אדאג'ו לכלי מיתר". המוזיקה בפרק זה בדרך כלל מאופיינת ברגש עז.
דוגמאות:
- הפרק החמישי במיסת נוטרדם של גיום דה מאשו.
- הפרק העשרים וארבע במיסה בסי מינור של באך.
- הפרק השישי ברקוויאם של מוצרט.
- הפרק העשירי במיסה סולמניס של בטהובן.
- הפרק החמישי ברקוויאם של פורה.
- הפרק השישי במיסה השנייה של שוברט.
באמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]באיקונוגרפיה "שה האלוהים" הוא מוטיב בולט החל מתחילת ימי הביניים. בדרך כלל מוצב ליד השה צלב אשר גם יכול להופיע במספר צבעים. לעיתים השה שוכב בפני ספר כאשר מסביבו שבעת החותמות (דוגמה לכך אף ניתן לראות כיום בסמל פוארטו ריקו בו מונח הספר בעל שבעת החותמים ועליו יושב השה). לעיתים השה מדמם מאזור הלב.
"שה האלוהים" מופיע גם באמנות הישראלית. הצייר יגאל תומרקין, במסגרת טיפולו במיתוסים ובאייקונים בעלי משמעות דתית תרבותית קדומה, השתמש רבות בדימוי השה.