רסיסי חיים

רסיסי חיים
Five Easy Pieces
בימוי	בוב רפלסון
הופק בידי	בוב רפלסון; ריצ'רד וקסלר
תסריט	בוב רפלסון,; אנדריאן ג'וייס
עריכה	כריסטופר הולמס; ג'רלד שפארד
שחקנים ראשיים	ג'ק ניקולסון; קארן בלק
צילום	לזלו קובאץ'
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	הפקות BBS
חברה מפיצה	סרטי קולומביה
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	11 בספטמבר 1970
משך הקרנה	96 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט דרמה, סרט מסע
מקום התרחשות	קליפורניה, וושינגטון
תקציב	1.6 מיליון דולר
הכנסות	$18,099,091 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו	fiveeasypieces
פרסים	פרס אגודת מבקרי הקולנוע הלאומית לשחקנית המשנה הטובה ביותר (לואיס סמית'); פרס גלובוס הזהב לשחקנית המשנה הטובה ביותר - סרט קולנוע (מורין סטייפלטון, קארן בלק); פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לבימוי (בוב רפלסון); פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לסרט הטוב ביותר (בוב רפלסון); מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית: עשרת הסרטים הטובים ביותר ;
	דף הסרט ב־IMDb

רסיסי חיים (באנגלית: Five Easy Pieces) הוא סרט דרמה אמריקאי שיצא לאקרנים בשנת 1970, הסרט בוים על ידי הבמאי בוב רפלסון. תסריט הסרט נכתב על ידי קרול איסטמן (בשם העט שלה: אדריאן ג'ויס). בסרט מככבים ג'ק ניקולסון וקארן בלק. רסיסי חיים הוא סרט מסע המגולל את סיפורו של רוברט (בובי) דופי, העובד כפועל פשוט בשדה קידוח נפט למרות השתייכותו למשפחה מן המעמד הגבוה. בובי יוצא למסע של התמודדות עם הדברים המפריעים לו בעולם החיצון ובתוכו פנימה.

עלילה

בהרבה מובנים מסמן הסרט את סוף שנות השישים, עשור שמוצא ביטוי מדויק ב"אדם בעקבות גורלו", עוד סרט בכיכובו של ג'ק ניקולסון. הבחור הצעיר, נוטל הסמים, הנושר מהלימודים מוחלף בסרט הנוכחי בגרסה מבוגרת שלו, אדם שנטש את עולם המוזיקה הקלאסית ומצא עצמו בשדות קידוח הנפט של דרום קליפורניה.

אחותו, פסנתרנית בעצמה, מעדכנת אותו כי אביהם לקה בשבץ וכי הוא מוגבל לבית המשפחה בוושינגטון, ובובי נוסע לשם עם חברתו זמרת הקאנטרי החובבנית שאותה עיבר, ראיוטה (קארן בלק). מסעו הוא תמונת מראה למסע הפסיכולוגי אותו הוא עובר. השיבה הביתה חושפת שדבר לא השתנה: אחיו קרל הוא מוזיקאי קלאסי לחוץ, אביו המשותק עדיין מתפקד כשליט בודד ואחותו הולכת עדיין ללא מחשבה יתרה בתלם הבורגני. למעשה המשפחה נשארה תמונת החברה שאותה בובי דחה. בובי הנמשך לארוסתו של אחיו, קתרין (סוזן אנספק), מפתה אותה בין השאר באמצעות נגינת הפרלוד של שופן. בובי מצליח לחמוק מראיוטה, אך קתרין מסרבת לעזוב עמו. בסופו של דבר בובי המתבודד ממשיך צפונה במסעו המלווה בהרס עצמי.

פרשנות

מפאת הכריזמה השופעת של ניקולסון, הקהל התעלם מההתפרצויות המשעשעות לעיתים וכן הגידופים וההשתוללות שלו כנגד הקפדנות והקונפורמיזם (התנהגות שאותה ניקולסון מביא לידי ביטוי בצורה מוצלחת למדי). הסצנה הבלתי נשכחת מהסרט בה רואים את השתלחותו הבלתי מרוסנת של בובי במלצרית היא סצנה בו בעת משעשעת, בוטה וקשה. הקהל מסמפט את הפרוטגוניסט הגברי ומזדהה עם כעסו. התנהלותו של בובי מול ראיוטה זוכה להתעלמות גם היא מצד הקהל, אשר מתייחס לתרבות הקאנטרי בזלזול. הפסנתרן המוכשר והתרבותי הוא פשוט יותר מדי טוב עבור אנשים כמו ראיוטה.

למרבה המזל, הסרט מספק זווית נוספת, כזו אשר לא חוששת להטיל ספק בביטוי לשוביניזם הגברי בסרט. שם הסרט, רסיסי חיים (בתרגום חופשי מאנגלית: "חמישה קטעים קלים"), מתייחס לספר תווים עבור פסנתרנים, אשר מכיל יצירות מוזיקליות שעל התלמידים לשלוט בהן לחלוטין לפני שהם עוברים לקומפוזיציות מורכבות יותר. כמו כן שם הסרט רומז, באמצעות החיבור בין הפרלוד של שופן לקשר בין מוזיקה ומין.

הסרט נוגע בהתנגשות תרבותית, בין מוזיקה קלאסית המקושרת לדופי, ובין מוזיקת קאנטרי המבוצעת על ידי תמי ויינט (כראיוטה). עם זאת, תסריטה של אדריאן ג'ויס (המבוסס על סיפור שהיא והבמאי רפלסון כתבו) לא מתעקש על עליונותו של מעמד כלשהו. בדומה לבובי, מכירה קתרין בצביעות ובשחיתות, אך בשונה ממנו, היא מפנימה שאינה יכולה להציל את עצמה באמצעות סקס, מריבות וכח. היא תישאר נאמנה לערכיה ולעבודתה, ולא תיסוג לעבר התנכרות וניהיליזם.

הסרט מושווה לעיתים לסרטו של הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, "לירות בפסנתרן", שני הסרטים עוסקים באנשים הנושרים מעולם המוזיקה הקלאסית. אך בשונה מבובי, המנגן בפסנתר על משאית התקועה בפקק תנועה או משתמש בכישרונו המוזיקלי כמשחק מקדים למין, ממשיך צ'ארלי קוהלר לנגן על הפסנתר. רוברט ארואיקה דופי (ארואיקה היא יצירתו של בטהובן המוקדשת לנפוליאון, שהבטחתו הגדולה מתמוססת בסוף לאגו גדול) מהווה דמות פרוטגוניסט אמריקני בן זמננו שחייו מאופיינים על ידי חוסר זהות, אימפוטנציה וייאוש. כאשר הוא שב למסעו בסיום הסרט, בובי מזכיר לצופים את האקלברי פין, בכך שהוא מחפש שוב את המרחבים, אך בובי הוא ממש לא מתבגר חסר השכלה. למרות שהוא מתנהג לעיתים כמו האקלברי פין, המתחיל להכיר את עצמו, בובי הוא אדם מבוגר שמעשיו נובעים מתסכול, אכזריות ובעיקר הרבה מאוד ייאוש. הוא מקסים אך עם זאת מפסידן בעל כוח הרסני.

צוות שחקנים

ג'ק ניקולסון - רוברט (בובי) ארואיקה דופי
קארן בלק - ראיוטה דיספסטו
בילי "הירוק" בוש - אלטון
פאני פלאג - סטוני
סאלי אן סטראתרס - בטי
מרלנה מקגווייר - טווינקי
לויס סמית - פרטיטה דופי
הלנה קאליאנואטס - פאלם אפודקה
טוני באזיל - טרי גראוס
סוזן אנספק - קתרין ואן אוסט
ראלף וייט - קרל פידליו דופי
ויליאם צ'אלי - ניקולס (האב) דופי
ג'ון ראיין - ספייסר
איירין דאיילי - סמיה גלאביה
לורנה ת'ייר - מלצרית
ריצ'רד סטהל - מהנדס הקלטות

המוזיקה בסרט

בין שירי הקאנטרי המפורסמים המבוצעים בפסקול של הסרט בולטים: "Stand by Your Man" המבוצע בפתיחת הסרט, ו"When There's a Fire in Your Heart" המבוצע מספר פעמים ושמילותיו, לכאורה, מביעות את רגשותיה של ראיוטה (קארן בלאק). כל שירי הקאנטרי מבוצעים על ידי תמי ויינט ושיר אחד, "Don't Touch Me", מבוצע גם על ידי ויינט וגם על ידי קארן בלאק.^[1]

חמש היצירות הקלאסיות לפסנתר שנוגנו בסרט ואליהן רומז שם הסרט הן:

פרדריק שופן: פנטזיה בפה מינור, אופוס 49, נוגן על ידי בובי באחורי המשאית הנוסעת.
יוהאן סבסטיאן באך: פנטסיה כרומטית ופוגה, נוגן על ידי אחותו של בובי, פרטיטה, באולפן ההקלטות.
וולפגנג אמדאוס מוצרט: קונצ'רטו מס' 9 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת (קכל 271), נוגן על ידי אחיו של בובי, קרל וקתרין עם הגעתו של בובי לבית המשפחה.
פרדריק שופן: 24 פרלודים, אופוס 28, מס' 4, במי מינור, נוגן על ידי בובי לקתרין.
וולפגנג אמדאוס מוצרט: פנטסיה ברה מינור, קכל 397.

פרסים ותגובות לסרט

הסרט קיבל דירוג גבוה של 84% ב-Rotten Tomatoes; הדירוג מבוסס על 32 ביקורות.

בשנת 1970 זכה הסרט בפרס מבקרי הקולנוע של ניו יורק לבמאי הטוב ביותר, הסרט הטוב ביותר ושחקנית המשנה הטובה ביותר (קארן בלק).
בשנת 1971 הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר (ג'ק ניקולסון), לשחקנית המשנה הטובה ביותר (קארן בלק), לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר.
בשנת 1971 זכה הסרט בפרס גלובוס הזהב לשחקנית המשנה הטובה ביותר (קארן בלק), הסרט היה מועמד גם לפרס השחקן הטוב ביותר (ג'ק ניקולסון), לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר.
בשנת 1971 זכה הסרט בפרס המועצה הלאומית לביקורת סרטים לשחקנית המשנה הטובה ביותר (קארן בלק).
בשנת 1971 זכה הסרט בפרס מבקרי הקולנוע האמריקאי לשחקנית המשנה הטובה ביותר (קארן בלק).
בשנת 1975 זכה הסרט מועמד לפרס גילדת הבמאים האמריקאית לבמאי הטוב ביותר.
בשנת 1975 זכה הסרט בפרס האקדמיה הספרדית לסרט הזר הטוב ביותר.
בשנת 2000 נבחר הסרט לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.