לדלג לתוכן

רייכסטאג (הקיסרות הגרמנית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רייכסטאג
Deutscher Reichstag
מדינה הקיסרות הגרמנית
סוג בית תחתון
הרכב
מספר מושבים 397 (טרם פירוקו)
בחירות
שיטת בחירות בחירות אזוריות, בשני סיבובים
משכן
עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרייכסטאג של הקיסרות הגרמנית היה הבית התחתון של הפרלמנט של גרמניה מ-1871 עד 1918. בתוך המבנה השלטוני של הרייך, ייצג הרייכסטאג את המרכיב הלאומי והדמוקרטי, לצד המרכיב הפדרלי שייצג הבּוּנדֶסרָאט (הבית העליון בו יוצגו מדינות גרמניה), והמרכיב המלוכני והביורוקרטי של הרשות המבצעת, שיוצג על ידי קנצלר הרייך.[1] יחד עם הבונדסראט הייתה לרייכסטאג סמכות חקיקה ושותפות בקבלת ההחלטות על תקציב הרייך. היו לו גם זכויות בקרה מסוימות על הרשות המבצעת והוא יכול היה לעורר את מעורבות הציבור באמצעות דיוניו. לקיסר היה כוח פוליטי מועט, ועם הזמן התחזק מעמדו של הרייכסטאג ביחס לבונדסראט.

חברי הרייכסטאג נבחרו לתקופות כהונה של שלוש שנים בין 1871 ל-1888 ולאחר מכן לתקופות כהונה של חמש שנים. בעלי זכות הבחירה היו כל הגברים בני ה-25 ומעלה (למעט הגבלות בודדות), והבחירות היו חשאיות ושוות. בכך, היה הרייכסטאג לאחד המתקדמים בתקופתו מבחינת הייצוג הדמוקרטי של הציבור. הרייכסטאג התכנס לאורך מלחמת העולם הראשונה, וישיבתו האחרונה התקיימה ב-26 באוקטובר 1918, פחות משבועיים וחצי לפני תום המלחמה ב-11 בנובמבר. בעקבות תבוסת גרמניה במלחמה פרצה המהפכה הגרמנית של 1918–1919, ובמהלכה הרייכסטאג לא התכנס כלל. הרייכסטאג הוחלף באספה הלאומית של רפובליקת ויימאר (פברואר 1919 עד יוני 1920), ואחריה ברייכסטאג של רפובליקת ויימאר שהתכנס לראשונה ביוני 1920.

זכות הצבעה בבחירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת הקיסרות הגרמנית משנת 1871 לא שינתה את מאפייני בחירת הפרלמנט, שנקבעו בחוק בעבור הרייכסטאג של הקונפדרציה הצפון-גרמנית במסגרת חוקתו מ-1867.[2]

חברי הרייכסטאג נבחרו בבחירות כלליות, שוויוניות וחשאיות, וכאמור, גיל ההצבעה נקבע כ-25.[3] זכות ההצבעה הייתה נרחבת למדי, הן בהשוואה למדינות אחרות והן בהשוואה לפרלמנטים השונים של מדינות גרמניה. ברוב המדינות הזרות באותה תקופה, הקולות לא היו שווים אלא שוקללו לפי גורמים כמו מעמד או הכנסה ("Census suffrage", כלומר זכות בחירה על בסיס תוצאות מפקד אוכלוסין).[4]

מכיוון שסברו כי מתן זכות בחירה לגברים בשירות צבאי פעיל, תגרום לפוליטיזציה של הצבא, נשללה מהם זכות זו, אך הותר להם להתמודד בבחירות. כמו כן, לא היו זכאים להצביע גברים שזכו לסיוע ממשלתי אשר ניתן לעניים, גברים שלגבי נכסיהם נפתחו הליכי פשיטת רגל או חדלות פירעון, ואלה שהוכרזו כחסרי יכולת או שזכויותיהם האזרחיות נשללו בפסק דין של בית משפט.[2] בבחירות לרייכסטאג בשנת 1912, 22.2% מהאוכלוסייה (14.442 מיליון גברים) היו זכאים להצביע; לשם השוואה, בבריטניה זכו לכך 16% מהאוכלוסייה ובארצות הברית 28%. אחוז הזכאים להצביע בבחירות לרייכסטאג היה גבוה משמעותית ביחס לאחוז בבחירות למדינות גרמניה, כמו בפרוסיה, בוואריה וסקסוניה, שבהן הזכות להצביע הייתה כפופה לתנאים נוספים.[5]

בחירות בשני סיבובים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות היו אזוריות וישירות, כלומר כל מחוז בחירה בחר נציג בודד לרייכסטאג ברוב מוחלט (מעל 50% מהקולות), ואם לא התקבל רוב כזה בסיבוב הבחירות הראשון, נערך סיבוב שני בין שני המתמודדים שקיבלו את מספר הקולות הגדול ביותר.[2] זאת בניגוד לבחירות בשיטה היחסית שהונהגו אחר כך, הן ברפובליקת ויימאר (מסוף שנת 1918 ועד תחילת 1933) והן בגרמניה שאחרי האיחוד (מ-1990 ועד ימינו). בחירות בשני סיבובים הפכו חשובות יותר ויותר במהלך חייה של הקיסרות: בעוד שבבחירות לרייכסטאג של 1874, היה צורך לערוך בחירות חוזרות ב-46 מתוך 397 מחוזות בחירה (11.6%), בבחירות של 1890 היו 147 בחירות כאלה (37%), וב-1912 נערכו 190 בחירות כאלה (47.9%).[4]

השלכות של גבולות מחוזות הבחירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחוזות הבחירה לרייכסטאג ב-1907

בשנת 1871 כלל הרייכסטאג 382 צירים. לאחר הוספת 15 מחוזות בחירה לאלזס-לורן ב-1874, היו 397 צירים עד סופה של הקיסרות ב-1918. מחוזות הבחירה הוגדרו בתחילה כך שיכללו כ-100,000 איש למחוז, למעט שמונה מדינות קטנות שיצרו מחוזות בחירה משלהן בני פחות מ-100,000 תושבים. מאחר שגבולות מחוזות הבחירה התבססו על גבולות מדינות גרמניה, חלק ממחוזות הבחירה כללו ריכוזי אוכלוסייה שביניהן אזורים בלתי מאוכלסים. הפיצול היה בולט במיוחד במדינות תורינגיה (גם בתורינגיה של ימינו האוכלוסייה קטנה ומפוזרת יחסית למרבית מדינות גרמניה).

בשל שוני בקצב גדילת האוכלוסייה באזורים השונים, שהושפע בעיקר מהגירה פנימית לערים הגדולות ולמרכזי תעשייה, נוצרו הבדלים של ממש בגודל אוכלוסיות מחוזות הבחירה, מה שהפך את הייצוג של נציג אחד לכל מחוז בחירה לבלתי שוויוני באופן ניכר. בשנת 1912 היו שנים-עשר מחוזות בחירה עם פחות מ-75,000 תושבים ושנים-עשר עם יותר מ-400,000. הגדול שבהם, מחוז בחירה מס' 10 בפוטסדאם, מנה כ-1,282,000 תושבים.[6] החלוקה הגאוגרפית למחוזות בחירה, שהתבססה על מפקד האוכלוסין של 1864 ולא עודכנה לאחר מכן, קיפחה את המפלגות הפוליטיות שמצביעיהן התרכזו בערים, שכן אלה יוצגו בחסר ביחס למספרם.[7] לעומתם, מחוזות הבחירה הקטנים שחפפו את גבולותיהן של המדינות הקטנות, המשיכו לשלוח לרייכסטאג נציג לכל מחוז, מכיוון שהמבנה הפדרלי של הרייך דרש שלכל מדינה יהיה מושב ללא קשר לגודל אוכלוסייתה וכך זכו לייצוג יתר. מצב זה בלט במיוחד בשאומבורג-ליפה, שהנציג ברייכסטאג מטעמה ייצג בשנת 1912 אוכלוסייה של כ-45,000 תושבים בלבד[8][9] (בחישוב גס, אם נשווה למחוז הבחירה 10 בפוטסדאם, הרי שהצבעתו של תושב שאומבורג-ליפה הייתה שווה יותר מפי 28 מזו של תושב מחוז 10).

חוק בחירות משנת 1869 קבע שהפרלמנט, ולא צו סטטוטורי של הממשל, הוא שרשאי היה להתאים את גבולות מחוזות הבחירה כך שישקפו שינויים בגודל האוכלוסייה. הרייכסטאג לא בטח בממשל, שכן הממשל נהג לבצע מניפולציות בגבולות מחוזות הבחירה של מדינת פרוסיה במסגרת הבחירות הפנימיות במדינה זו (בתקופה זו, פרוסיה הייתה החשובה במדינות גרמניה הודות לגודלה ולעוצמתה הכלכלית; קיסר גרמניה היה במקביל גם מלך פרוסיה, והרייכסקנצלר של גרמניה היה במקביל גם ראש ממשלת פרוסיה). אלא שבעשורים שלאחר כינונו במסגרת הקיסרות הגרמנית, הרייכסטאג לא הצליח לעדכן את גבולות מחוזות הבחירה כנדרש, מכיוון שניסיונות חקיקה שלו נחסמו על ידי הבונדסראט (הבית העליון של הפרלמנט, ולפיכך גוף שהסכמתו הכרחית להעברת חוקים).

הרכב ותפקוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבניין החדש של הרייכסטאג נכון ל-1894

מושבי הרייכסטאג לפי מדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינה מקומות ישיבה
פרוסיה 236
בוואריה 48
סקסוניה 23
וירטמברג 17
באדן 14
מדינות תורינגיה 12
הסה 9
מקלנבורג 6
ערי הנזה 5
אולדנבורג 3
ברונסוויק 3
מדינות קטנות 6
אלזס-לורן 15
סה"כ 397

צירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צירים נחשבו לנציגים של העם הגרמני כולו ועל פי החוקה לא הוגבלו בהנחיות כלשהן. הם נהנו מחסינות מפני העמדה לדין מעצם היותם חברי הרייכסטאג, מביטוח מפני אובדן או נזק כספי אחר (שיפוי), וכן מהגנה מפני סנקציות משמעתיות הנובעות מפעולותיהם הפוליטיות כפרלמנטרים.

הושם דגש חזק על הפרדה בין הרשות המבצעת לפרלמנט. ציר שהתמנה לתפקיד קנצלר הרייך, לתפקיד שר בממשלת הרייך או לתפקיד בממשלת אחת ממדינות גרמניה, היה צריך להתפטר ממושבו ברייכסטאג.

צירי הרייכסטאג לא קיבלו תשלום על עבודתם, עקב העיקרון לפיו משרתם איננה מקצוע שיש להתפרנס ממנו. כתוצאה מכך, מי שהגיע לתפקיד זה היה מראש מי שיכול היה להרשות לעצמו להקדיש זמן לעיסוקים פוליטיים ולתמוך בעצמו כלכלית. מועמדים שלא היו אמידים או עובדי מדינה היו אפוא בעמדת נחיתות. עורכי דין ועיתונאים, למשל, הצליחו לשלב את היותם חברי פרלמנט עם עבודתם. מקס ובר מנה גם את היונקרים הפרוסים, תעשיינים, גמלאים ופקידים בכירים בקבוצת מי שיש באפשרותם לשמש כחברים ברייכסטאג. מנגד, אנשי עסקים, ברובם, לא היו פנויים לשמש בתפקיד זה עקב תובענות עבודתם. כך גם לגבי עובדים שכירים.

מימון יכול היה להתקבל ממפלגתו של חבר הרייכסטאג או מקבוצות אינטרסים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) שילמה לציריה מעין-משכורת משנת 1876 ואילך. חברי פרלמנט רבים הועסקו כבעלי תפקידים במפלגותיהם או כעיתונאים בעיתונות המפלגה. ב-1898 כ-40% מהצירים הסוציאל-דמוקרטיים היו עובדי מפלגה ועוד 15-20% הועסקו על ידי האיגודים המקצועיים החופשיים הסוציאליסטים. במחנה השמרני, הליגה הגרמנית האגררית (Bund der Landwirte) תמכה כלכלית בחברי הרייכסטאג וציפתה לתמיכה פוליטית בתמורה. איגודי תעשייה והכנסייה הקתולית פעלו באופן דומה. קצבת הוצאות במימון ממשלתי הועמדה לרשות חברי הרייכסטאג החל משנת 1906, אך 3,000 מארק לשנה היו מעט מכדי להתקיים מהם. הרכב הרייכסטאג הראה שלא היה די בהגבלות הנ"ל כדי למנוע התפתחות מעמד של פוליטיקאים מקצועיים[10] [11] .[12]

התכנסות ופיזור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההליכים שקיים הרייכסטאג היו פומביים (סעיף 22 לחוקת הרייך) והעיתונות דיווחה על הדיונים בהרחבה. כאמור, אורך תקופת הכהונה היה שלוש שנים עד 1888, ואז חמש.[13][14] לרייכסטאג לא הייתה זכות לכנס את עצמו, אבל הוא התכנס מדי שנה בהוראת הקיסר, כך שלא היה מדובר בסוגיה בעייתית אלא בעניין טקסי בעיקרו, שלא נעשה בו שימוש לרעה.

הבונדסראט הורשה לפזר את הרייכסטאג לפני תום תקופת כהונתו בהסכמת הקיסר. בחירות חדשות היו צריכות להתקיים תוך 60 יום, ועל הרייכסטאג החדש היה להתכנס תוך 90 יום לכל המאוחר. הרייכסטאג פוזר רק ארבע פעמים: ב-1878, ב-1887, ב-1893 וב-1906[15] [16]. היוזמה לפיזורו באה תמיד מצד הקנצלר, שקיווה שנציגי המפלגות התומכות בו יזכו במושבים רבים יותר. תוצאה כזו לא הייתה ודאית, מה שהיה גורם מרכזי מאחורי המספר הנמוך של פיזורי הרייכסטאג היזומים.

סדרי הדיון ונשיא הרייכסטאג

[עריכת קוד מקור | עריכה]
במת נשיא הרייכסטאג, הנשיאות והקצרנים

הרייכסטאג ביסס את ארגונו הפנימי על נוהלי בית הנבחרים הפרוסי. הם נשארו בתוקף עד 1922, כ-4 שנים לאחר תום תקופת הקיסרות.

הרחבת ועדות הפרלמנט הייתה מהוססת. מספר החברים היה תלוי בכוחן של המפלגות בפרלמנט. במועצת הזקנים (Seniorenkonvent), שהורכבה בדרך כלל ממנהיגי המפלגות, הושגה הסכמה על ראשות ועדות. שלא כמו הנהלים שיוגדרו בעתיד ברייכסטאג של רפובליקת ויימאר, ברייכסטאג של הקיסרות הגרמנית לא נקבעו בעבור הוועדות מספר חבריהן או משימותיהן.[17]

חברי הרייכסטאג בחרו נשיא ואת סגניו. הנשיא ייצג את הפרלמנט כלפי חוץ והיה אחראי על שמירת הסדר בתוך הבית. הוא קבע את סדר היום, וחברים יכלו לדחות אותו רק ברוב קולות. הנשיא יכול היה לקרוא לדוברים לסדר, לבקש לשלול מהם את רשות הדיבור אם לא צייתו, או להוציא אותם מהישיבה. היה זה בלתי קביל להיכנס לוויכוח לגבי הקיסר. אם חבר העז לעשות זאת, הנשיא התערב.

חברי הבונדסראט (הבית העליון) נהנו ממעמד מיוחד בפרלמנט. הם לא היו כפופים לסמכות הנשיא לנהל את סדרי הדיון והייתה להם הזכות להישמע.[18] לקנצלר הרייך לא הייתה זכות דיבור מתוקף תפקידו, אך בפועל הוא היה כמעט תמיד חבר בבונדסראט, ובהתאם נהנה מהזכויות הנזכרות לעיל מתוקף חברות זו.

מפלגות פוליטיות ומועצת הזקנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגות פרלמנטריות אמנם לא הוגדרו בכללי הפרלמנט, אך דה פקטו היוו את המבנה הפנימי העיקרי שלו. הם קבעו את סדרי הדיון, בחרו את חברי הנשיאות שהיו אחראים על הפעילות הניהולית השוטפת, והחליטו על דוברים ועל הרכב הוועדות.

הקבוצות הפרלמנטריות באימפריה היו בדרך כלל אגודות של צירים מאותה מפלגה. המפלגות בחרו ועדה מנהלת, בדרך כלל מהנהגת המפלגה. הם מימנו את עצמם באמצעות תרומות של חברי המפלגה. נערכו פגישות סדירות כדי לדון בנהלים פרלמנטריים.

רשמית לא הייתה חובה להשתייך למפלגה פרלמנטרית. עם זאת, האיום בהרחקה מן הפרלמנט היה אמצעי חשוב לשמירה על משמעת. הימנעות מהצבעה הייתה לעיתים קרובות האפשרות המועדפת על חברי רייכסטאג לבטא את התנגדותם להליך או לחוק שהוצע. משמעת מפלגתית הפכה יותר ויותר נפוצה ככל שחלף הזמן. המשמעת הייתה החלשה ביותר במפלגות מעמד הביניים, בהן נפוץ ההרגל להצביע על סמך העדפה אישית ולא במסגרת סיעתית.[19][11]

מועצת הזקנים פעלה מחוץ לתקנון הרשמי. כגוף המנהל של הרייכסטאג, נציגים מובילים של המפלגות התכנסו כדי להצביע בנושאים כמו סדר היום, מינויים לוועדות ועניינים מנהלתיים. החלטות מועצת הזקנים לא היו כפופות לעקרון הרוב, אלא התקבלו פה אחד. מסביבות שנת 1890, מפלגות היו מיוצגות במועצת הזקנים לפי גודלן.

אם נשיא הרייכסטאג השתייך למפלגה קטנה יחסית, היה עליו לקבל את החלטות המועצה במידה רבה יותר מאשר אם הוא בא ממפלגה גדולה. עד 1884 חברי הנשיאות לא היו חברים במועצת הזקנים. לאחר מכן היה סגן הנשיא הראשון ראש מועצת הזקנים. בשנת 1899 נטל הנשיא את התפקיד על עצמו[20].

חובות וזכויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה ותקציב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סעיף 23 לחוקה, אחת הזכויות המרכזיות של הרייכסטאג הייתה שהוא יכול להציע הצעות חוק, ושהצעת חוק יכולה להפוך לחוק רק בהסכמתו. הרייכסטאג חלק שתי זכויות אלה עם הבונדסראט (סעיף 16).[21] אף על פי שלא ניתן היה לאכוף חוק בניגוד לרצונן של ממשלות המדינות המיוצגות בבונדסראט, חשיבותו של הבית העליון בחיי היומיום החוקתיים פחתה בהדרגה.[22][23]

בקריאה ראשונה של הצעת חוק, היה על הרייכסטאג לנהל רק דיון כללי על עקרונות הטיוטה. רק מהקריאה השנייה הותר לדון בפסקות הצעת החוק בפני עצמן. בשלב זה ניתן היה להציע גם תיקונים. בקריאה השלישית נדרש היה לשלב את התוצאות מהקריאות הראשונה והשנייה. הצעות חדשות שהוצעו היו חייבות לקבל תמיכה של לפחות שלושים צירים. לבסוף, הטיוטה כולה הועמדה להצבעה[24].

אוטו פון ביסמרק

אחריותו המרכזית של הרייכסטאג הייתה סמכותו הנוגעת לתקציב המדינה, כלומר חקיקת חוק תקציב הרייך (סעיף 69). אוטו פון ביסמרק, שהיה קנצלר הרייך מ-1871 עד 1890, הציע תקציב לשלוש שנים, אך הרייכסטאג אכף תקופה של שנה אחת. אם נדרשו לאשר הוצאות שלא תוקצבו מראש, היה צורך להעביר תקציב משלים. הרייכסטאג לא הצביע על הסכום הכולל כפי שחזה ביסמרק במקור; במקום זאת, ההוצאות פורטו, והרייכסטאג יכול היה לדון בכל סעיף בנפרד. במסגרת זו הפך הדיון בתקציב לדיון המרכזי על פעולות הממשלה בכללותן.

תקציב הצבא נקבע לתקופה של שבע שנים, שמאוחר יותר ירדה לחמש שנים. היה קשה מאוד לצמצם את התקציב הצבאי, ואפילו ניסיונות להשפיע על סעיפים בודדים נתקלו בבעיות. כך, בשנים שבין אישור תקציב צבאי אחד לאישור התקציב שאחריו, לפרלמנט לא הייתה כל השפעה על מה שהיה תחום ההוצאות הגדול ביותר של הרייך.[דרוש מקור] הגבלות כאלה לא היו ייחודיות לגרמניה, ורווחו גם בחוקי התקציב של מדינות אחרות.

היו מגבלות גם להשפעה הפרלמנטרית על הכנסות המדינה ממסים. מיסים עקיפים ומכסים הוחלו לתקופות ארוכות יותר מאשר תקופת התקציב, מה שצמצם את מרחב התמרון של הפרלמנט, ותרומות ממדינות גרמניה היו מחוץ לסמכותו של הרייכסטאג. לפרלמנט הותר לדחות הכנסות חדשות ממסים, אך הוא לא היה רשאי לכפות הכנסות כאלה בכוחות עצמו.[25][26] סעיף 70 לחוקה קבע כי מיסים נוספים "יועלו, כל עוד לא נקבעו מיסים של הקיסרות, באמצעות הערכת מדינות הקיסרות על פי אוכלוסייתן, סכום השומה ייקבע על ידי קנצלר הקיסרות בהתאם לתקציב המוסכם."

בתחום מדיניות החוץ, הוגבלה זכותו של הפרלמנט להשתתף בקבלת ההחלטות, לאישור אמנות בינלאומיות הנוגעות למכס, מסחר, תחבורה ותחומים קרובים (סעיפים 4 ו-11). בכריתת בריתות בין-לאומיות, לא היה הכרח אפילו ליידע את הפרלמנט בדבר. הכרזות מלחמה או שלום היו עניין בסמכותו של הקיסר. הוא היה זקוק להסכמת הבונדסראט, אבל לא לרייכסטאג.[25]

שליטה של הרשות המבצעת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי כל תחום פעולה ממשלתי הייתה לרייכסטאג זכות לעתור או להגיש שאילתה (הפסקת סדר היום בדרישת הסבר משר). שאילתא דרשה הסכמה של 30 צירים. הקנצלר לא היה מחויב להופיע ברייכסטאג או לענות על שאלות, אולם בפועל, קנצלרים עשו זאת כדי להצדיק את עמדותיהם.

בקרה על הרשות המבצעת התפתחה בוועדות. רפורמה מצומצמת בתקנון הרייכסטאג בשנת 1912 הוסיפה את זכותו של כל ציר להפנות שאלה מינורית לקנצלר הרייך. לאחר המענה לשאלה, הציר לא היה רשאי לשאול שאלת המשך או לפתוח דיון בנושא. יתרה מכך, זכות השאילתה הורחבה בכך שאפשרה להעלות את השאלה הנידונה להצבעה.

לפי החוקה, לרייכסטאג לא הייתה השפעה ישירה על מינויו או פיטוריו של קנצלר הרייך, עניין שהיה בסמכות הקיסר. אולם בפועל, לא ניתן היה ליישם מדיניות בטווח הארוך בניגוד לרצונו של הרייכסטאג, שכן אישורו היה הכרחי לאישור חוקים ובכלל זה לאישור התקציב. הקנצלר היה אפוא מחויב לתת דין וחשבון לרייכסטאג, גם אם לא היה צריך להתפטר במקרה של הצבעת אי אמון.[27]

מיקום במבנה הכוח השלטוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרייכסטאג מכונס, 1889

אף על פי שהיו מגבלות על מחויבות הממשלה לתת לפרלמנט דין וחשבון על פעולותיה, הקנצלר עדיין היה תלוי בפרלמנט לאישור חוקים ולהעברת תקציב. בעידן הפוזיטיביזם המשפטי (הדוקטרינה לפיה המדינה ולא הטבע היא הסמכות לחקיקת חוקים), שלטון באמצעות צווים כבר לא היה אפשרי. הרייך החדש שהוקם היה זקוק לחוקים נוספים, והכלכלה והחברה שהפכו מורכבות יותר ויותר, הביאו לצורך נוסף באסדרה חוקית.[26] כך, כשהדבר נדרש מפעם לפעם, באמצעות הצבעה נגד הצעות חוק מרכזיות שנתמכו על ידי הממשלה והקיסר, הראה הרייכסטאג את חשיבותו הגוברת בתהליך חקיקת החוק.

זכות הבחירה הכללית לגברים (אחת מזכויות ההצבעה המודרניות ביותר לזמנה) הביאה לניעות פוליטית בקנה מידה גדול. אחוז ההצבעה עלה מ-51% ב-1871 ל-85% ב-1912.[3] מפלגות וקבוצות אינטרס מכל הסוגים גיבשו את מטרותיהן ויישמו אותן בפרלמנט. הרייכסטאג מילא אפוא גם עמדת מפתח במבנה קבלת ההחלטות הממוסד של הרייך.[23][28]

עמדתו של הרייכסטאג ביחס לממשלה הייתה תלויה במבנה הפוליטי הפנימי שלו. השיטה הגרמנית הרב-מפלגתית הקשתה על יצירת רוב פרלמנטרי. ביסמרק תמרן את המפלגות האחת נגד האחרת, בהסתמך על רוב משתנה או על קואליציות צייתניות. לאחר שהרייכסטאג הפך שמרני יותר בשנים 1878–1879, צמצמו עצמן המפלגות על פי רוב לתגובות לצעדי הממשלה או לניסיונות להכשילם. הנכונות המוגבלת של חברי המפלגות להתפשר ביניהם הקלה על הממשלה להשיג את יעדיה. כשהדבר נראה בעיניה הכרחי, הייתה הממשלה מנסה להביא לפיזור הרייכסטאג, אפשרות שתמיד עמדה ברקע החלטות הפרלמנט.

לאחר עידן ביסמרק, האיום בפיזור הפרלמנט נעשה פחות ופחות חשוב. העובדה שהוקמו מחנות פוליטיים קבועים שיחקה תפקיד בשינוי, ולממשלה לא נותרו מצביעי-נגד רבים אותם היה עליה לשכנע לתמוך בצעדיה. למעט הבחירות של 1907, בחירות חדשות לא הביאו איתן שינויים שהיו משפרים את מצב הממשלה. מנגד, הקיטוב בין המחנות הפוליטיים המשיך להתעצם, והקשה על פעילות משותפת אפשרית של הפרלמנט נגד הממשלה.[29]

סופה של הקיסרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1918, עם תחזית של תבוסה הולכת ומתקרבת במלחמת העולם הראשונה, ובתקווה לקבל תנאי שלום נוחים יותר ממדינות ההסכמה, חוקק הפרלמנט רפורמות חוקתיות שדרשו את אישור הרייכסטאג להכרזת מלחמה ועשיית שלום, אשר הפכו את הקנצלר לתלוי באמון הרייכסטאג ולא באמון הקיסר. אבל הרפורמות לא הספיקו למדינות ההסכמה או לתושבי גרמניה, ובמהפכה הגרמנית של 1918–1919 הגיע הקץ לרייכסטאג של האימפריה הגרמנית.

בחירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לרייכסטאג התקיימו בשנים הבאות:

  • 1871
  • 1874
  • 1877
  • 1878
  • 1881
  • 1884
  • 1887
  • 1890
  • 1893
  • 1898
  • 1903
  • 1907
  • 1912

רשימת נשיאי הרייכסטאג

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיאי הרייכסטאג (1871–1918)
לא. שֵׁם תחילת הכהונה סוף הכהונה
1 אדוארד סימסון 1871 1874
2 מקסימיליאן פרנץ אוגוסט פון פורקנבק 1874 1879
3 אוטו פון סיידביץ 1879 1880
4 אדולף גראף פון ארנים-בויצנבורג 1880 1881
5 גוסטב קונרד היינריך פון גוסלר 1881 1881
6 אלברט ארדמן קרל גרהרד פון לבצוב 1881 1884
7 וילהלם פון וודל-פיסדורף 1884 1888
8 אלברט ארדמן קרל גרהרד פון לבצוב 1888 1895
9 רודולף פרייהר פון בוול-ברנברג 1895 1898
10 פרנץ פון באלסטרם 1898 1907
11 Udo Graf zu Stolberg-Wernigerode 1907 1910
12 הנס גראף פון שוורין-לוביץ 1910 1912
13 יוהנס קמפף 1912 1918
14 קונסטנטין פרנבך 1918 1918

חברים בולטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Nipperdey, Thomas (1992). Deutsche Geschichte 1866–1918 [German History 1866–1918] (בגרמנית). Vol. 2. Munich: C.H. Beck. p. 102. ISBN 9783406348013.
  2. ^ 1 2 3 "Kaiserreich Innenpolitik: Parteien, Wahlen und Wahlrecht" [German Empire Domestic Policy: Parties, Elections and Suffrage]. Lebendiges Museum Online (בגרמנית). 14 בספטמבר 2014. נבדק ב-15 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 "Elections in the Empire 1871–1918" (PDF). Deutscher Bundestag. נבדק ב-15 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 Ritter, Gerhard A. (1980). "Einführung" [Introduction]. Wahlgeschichtliches Arbeitsbuch: Materialien zur Statistik des Kaiserreichs 1871–1918 [Electoral History Workbook: Materials on Statistics of the German Empire 1871–1918] (בגרמנית). Munich: C.H. Beck. ISBN 3-406-07610-6.
  5. ^ Ritter, Gerhard A. (1980). "Erstes Kapitel: Das Deutsche Reich, Unterkapitel 17: Die Stichwahlen 1871–1912" [Chapter 1: The German Reich, Section 17: the Runoffs 1871–1912]. Wahlgeschichtliches Arbeitsbuch: Materialien zur Statistik des Kaiserreichs 1871–1918 [Electoral History Workbook: Materials on Statistics of the German Empire 1871–1918] (בגרמנית). Munich: C.H. Beck. ISBN 3-406-07610-6.
  6. ^ Lilla, Joachim (2 ביוני 2009). "Reichstagswahlkreise – Probleme der Wahlkreiseinteilung" [Reichstag Electoral Districts – Problems of Electoral Districting]. Historisches Lexikon Bayerns (בגרמנית). נבדק ב-17 בספטמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Halder, Winfrid (2003). Innenpolitik im Kaiserreich 1871–1914 [Domestic Policy in the Empire 1871–1914] (בגרמנית). Darmstadt: Wissenschaftliche Buchgesellschaft. pp. 18 f. ISBN 9783534154838.
  8. ^ Molt, Peter (1963). Der Reichstag vor der improvisierten Revolution [The Reichstag before the Improvised Revolution] (בגרמנית). Wiesbaden: Springer Fachmedien. p. 55. ISBN 978-3-322-96100-6.
  9. ^ Herbermann, Charles, ed. (1913). "Schaumburg-Lippe". Catholic Encyclopedia (1913). New York: Robert Appleton Company. נבדק ב-13 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Halder 2003, pp. 18 f.
  11. ^ 1 2 Nipperdey 1992, p. 105.
  12. ^ Reiser, Marion (2006). Zwischen Ehrenamt und Berufspolitik: Professionalisierung der Kommunalpolitik in deutschen Großstädten [Between Honorary Post and Professional Politics: Professionalization of Local Politics in German Cities] (בגרמנית). Wiesbaden: VS Verlag für Sozialwissenschaften. pp. 55 f. ISBN 978-3-531-90112-1.
  13. ^ "Gesetz vom 19. März 1888" [Law of 19 March 1888]. Reichsgesetzblatt (בגרמנית). p. 110.
  14. ^ "Gesetz, betreffend die Abänderung des Artikels 24 der Reichsverfassung" [Law concerning the amendment of Article 24 of the Reich Constitution]. Wikisource (German) (בגרמנית). נבדק ב-14 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Halder 2003, pp. 17 f.
  16. ^ Nipperdey 1992, pp. 104 f.
  17. ^ von Westphalen, Raban, ed. (2001). Deutsches Regierungssystem [German System of Government] (בגרמנית). Oldenbourg: Walter de Gruyter. pp. 37 f. ISBN 9783486257373.
  18. ^ Bollmeyer, Heiko (2007). Der steinige Weg zur Demokratie: Die Weimarer Nationalversammlung zwischen Kaiserreich und Republik [The Stony Road to Democracy: The Weimar National Assembly between Empire and Republic] (בגרמנית). Frankfurt am Main: Campus. pp. 63 f. ISBN 9783593384450.
  19. ^ Winkler, Michael (1997). Die Parlamentsfraktionen im deutsch-spanischen Rechtsvergleich [Legal Comparison of Parliamentary Parties in Germany and Spain] (בגרמנית). Berlin: Duncker and Humblot. pp. 26–29. ISBN 978-3-428-09091-4.
  20. ^ von Westphalen 2001, p. 36.
  21. ^ Constitution of the German Empire
  22. ^ Biefang, Andreas (2009). Die andere Seite der Macht. Reichstag und Öffentlichkeit im "System Bismarck" 1871–1890 [The Other Side of Power. Reichstag and Public Sphere in the "Bismarck System" 1871–1890] (בגרמנית). Düsseldorf: Droste. pp. 233–234. ISBN 978-3-7700-5296-7.
  23. ^ 1 2 Nipperdey 1992, p. 491.
  24. ^ Bollmeyer 2007, p. 65.
  25. ^ 1 2 Halder 2003, p. 18.
  26. ^ 1 2 Nipperdey 1992, p. 103.
  27. ^ Achterberg, Norbert (1984). Parlamentsrecht [Parliamentary Law] (בגרמנית). Tübingen: Mohr Siebeck. p. 28. ISBN 9783166447698.
  28. ^ Wehler, Hans-Ulrich (1995). Deutsche Gesellschaftsgeschichte, Bd. 3: Von der Deutschen Doppelrevolution bis zum Beginn des Ersten Weltkrieges 1849–1914 [German Social History, Vol. 3: From the German Double Revolution to the Beginning of the First World War 1849–1914] (בגרמנית). Munich: C.H. Beck. pp. 864 f. ISBN 9783406322631.
  29. ^ Nipperdey 1992, pp. 105–107.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רייכסטאג_(הקיסרות_הגרמנית)&oldid=37721036"