קפדוקיה

קפדוקיה (חבל)
**Kapadokya**
מדינה	טורקיה
קואורדינטות	38°40′14″N 34°50′21″E / 38.670556°N 34.839167°E
אתר מורשת עולמית
	הפארק הלאומי גרמה ואתרי הסלע בקפדוקיה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית מעורב בשנת 1985, לפי קריטריונים 1, 3, 5, 7
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת טורקיה רגילה) אנקרה איסטנבול איזמיר בורסה אדנה גזיאנטפ קוניה אנטליה דיארבקיר קייסרי סמסון ארזורום גאורגיה אר. א. עיראק סוריה יוון בולגריה הים; האגאי; הים התיכון הים השחור קפדוקיה

קפדוקיה (בטורקית: Kapadokya, ביוונית: Καππαδοκία) היא חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי במרכז רמת אנטוליה באסיה הקטנה שבטורקיה. המושג נזכר לראשונה בכתובות פרסיות מתקופת הממלכה האחמנית, בפרסית משמעותו "מקום הסוסים היפים", H-aspa-duja.

גאוגרפיה ותיחום

נופה הייחודי של קפדוקיה הוא תוצר של תהליכים טבעיים בני מיליוני שנים. לפני כ-60 מיליון שנה נוצרו הרי הטאורוס שמדרום לקפדוקיה, ובד בבד נחרצה אנטוליה בשקעים ובעמקים. אלה התמלאו בלבה, טוף ובתוצרים געשיים אחרים שמקורם בהרי הגעש הסמוכים, ובמיוחד הר ארג'ייס והר האסאן (Hasan Dağı). העמקים החלו להיעלם באופן הדרגתי והאזור הפך לרמה. עם זאת, התוצרים הגעשיים שמילאו את העמקים נשחקו כתוצאה מהשפעת משקעים, רוחות, נגר עילי ותחתי ומשרע הטמפרטורות, ופיסלו תצורות נוף ייחודיות, שחלקן הנדמות למגדלים גבוהים וצרים, מכונות "ארובות הפיות".

במשך ההיסטוריה התייחס המונח "קפדוקיה" לתא שטח שממדיו ותיחומו המדויקים השתנו בהתאם לתקופה, ובהתאם לישויות עצמאיות או בלתי עצמאיות שנשאו שם זה. בתקופת הרודוטוס כיסה המושג את כל מרכז רמת אנטוליה מהרי הטאורוס בדרום ועד הרי צפון אנטוליה בצפון, ומהפרת במזרח ועד ימת טוז (Tuz Gölü - "ימת המלח") במערב. סטראבון לעומת זאת מסר תיאור רחב עוד יותר. בתקופת האחמנים כללה קפדוקיה גם את הרי צפון טורקיה, אך לאחר מכן חולק השטח לשני מחוזות נפרדים, ומחוז קפדוקיה הוגבל לשטחי רמת אנטוליה ללא ההרים שמצפון לה. החל בשנת 250 לפנה"ס התקיימה בקפדוקיה ממלכה עצמאית למחצה, אשר הייתה לבת בריתה של הרפובליקה הרומית, עד שבשנת 17 הפכה טיבריוס לפרובינקיה רומית.

מאז התקופה הרומית אין למושג משמעות מדינית או מנהלית מוגדרת, אך הוא משמש כמותג תיירותי המתייחס בדרך כלל לאזור העיר נבשהיר בהקשר הצר, ולתא השטח שבין הערים אקסראי ממערב ועד לקייסרי במזרח במובנו הרחב. בשנת 1985 הוכרזו המוזיאון הפתוח בכפר גרמה וסביבותיו, וכן סדרה של תצורות סלע וקרקע טבעיות ברחבי קפדוקיה, כמו גם מבנים שנחצבו על ידי אדם לצורכי מגורים, פולחן וצרכים ציבוריים, כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה

קפדוקיה יושבה על ידי החאתים ולאחר מכן על ידי החתים בתקופת הברונזה המאוחרת. לאחר שקיעתן של הממלכות החתיות החדשות השתלט קרויסוס מלך לידיה על חלקה המערבי של קפדוקיה, בעוד שחלקה שממזרח לנהר קיזילאירמאק נשלט על ידי מדי. בשנת 546 לפנה"ס תקף קרויסוס את הממלכה האחמנית, וכורש הכניעו והשתלט על כל אסיה הקטנה. במשך מאתיים השנים הבאות שלטו הפרסים בקפדוקיה, שהוגדרה מאז ימיו של דריווש הראשון כסאטרפה שהשתרעה מצפון להרי הטאורוס וממערב לפרת.

אלכסנדר מוקדון ניסה לכבוש את קפדוקיה בשנת 333 לפנה"ס אך נתקל בהתנגדות עזה מצד תושביה. הוא איגף אותה מדרום והמשיך בדרכו מזרחה לאורך חופי הים התיכון של אסיה הקטנה. אצילי קפדוקיה בחרו באחד מהם לשליט, וזה היה למלך אריארתס הראשון אשר שלט בקפדוקיה בין 332 לפנה"ס ל-322 לפנה"ס, ואף הרחיב את גבולה הצפוני עד לים השחור. שלושה מלכים שלטו בקפדוקיה אחריו, והרביעי, אריארתס הרביעי שמלך בין השנים 220 לפנה"ס-163 לפנה"ס, כרת ברית עם הרומאים כנגד הסלאוקים.

קפדוקיה ניצבה לצידה של רומא גם בעת מלחמות מיתרידטס שהכריז מיתרידטס השישי, מלך פונטוס על הרומאים, אך בשנת 93 לפנה"ס פלש אליה טיגרנס השני מלך ארמניה. הוא הדיח את מלכה ומינה מלך וסאל מטעמו. השלטון באזור התחלק בין ארמניה לפונטוס, ומצב דברים זה נשמר משך 30 שנים, עד שגנאיוס פומפיוס מגנוס הביס את פונטוס ואת ארמניה גם יחד בשנת 63 לפנה"ס. לאחר מכן שוב שלטו אצילים מקומיים בקפדוקיה, ואלה שמרו על אוטונומיה מסוימת עד שנת 17, עת סיפח אותה טיבריוס לאימפריה הרומית והפך אותה לפרובינקיה.

קפדוקיה הייתה למרכז חשוב של הנוצרים המוקדמים, ואלה חצבו בסלע הטוף כנסיות, מנזרים ומבנים ששימשו להם כמקום מסתור מפני רדיפות.

במאה ה-6 הייתה קפדוקיה לחלק מהאימפריה הביזנטית, והתגוררה בה קהילה גדולה של ארמנים. הביזנטים שלטו בקפדוקיה עד פלישת הסלג'וקים לאסיה הקטנה במחצית השנייה של המאה ה-11, ולאחר מכן היה האזור לחלק מסולטנות רום. עם התפוררותה של זו, שלטה ממלכת קיליקיה הארמנית באזור בתחילת המאה ה-13, אך לאחר מכן הייתה לחלק מהנסיכות הבייליקית של קרמנאואולו (Karamanoğlu). במאה ה-14 סופחה קפדוקיה לאימפריה העות'מאנית, וכיום היא חלק מטורקיה המודרנית.

אתרי קפדוקיה

הפארק הלאומי ההיסטורי והמוזיאון הפתוח של גרמה

ערך מורחב – גרמה

גרמה (טורקית Göreme; יוונית Κόραμα) היא עיירה קטנה במרכזה של קפדוקיה ומתגוררים בה כ-2,000 איש. העיירה העניקה את שמה לפארק הלאומי ההיסטורי של גרמה (Göreme Tarihî Millî Parkı) המקיף את ליבה של קפדוקיה, וסמוך לה שוכן המוזיאון הפתוח של גרמה (Göreme Açık Hava Müzesi). בגרמה עצמה ובמוזיאון הפתוח מקבץ של כנסיות, מנזרים וקפלות החצובים בסלע הטוף הרך.

העיר התת-קרקעית דרינקויו

העיר התת-קרקעית של דרינקויו (Derinkuyu yeraltı şehri - "באר עמוקה") שוכנת 29 ק"מ דרומית לנבשהיר והיא העיר התת-קרקעית הגדולה בטורקיה. שמונה קומותיה משתרעות עד לעומק של 85 מטר, ומאז נפתחה למבקרים בשנת 1969 רק עשרה אחוזים משטחה נגיש לקהל הרחב. מעבר לחדרי המגורים יש בדרינקויו כנסייה גדולה בצורת צלב, אורוות, חדרי אחסון, חדרי אוכל, קפלות וחדרים לדריכת יין ושמן. 52 פירים סיפקו אוויר לתושבי העיר התת-קרקעית, ובקומה התחתונה משתרעים מאגרי מים טבעיים. אלה המשיכו וסיפקו מים לתושבי האזור עד שנת 1962, וייתכן שהעניקו למקום את שמו. ניתן היה לאטום את הכניסה אל המתחם באמצעות אבנים גדולות, וניתן היה אף לחסום את המעבר בין הקומות. העיר חוברה לערים תת-קרקעיות אחרות באמצעות מנהרות באורך של מספר קילומטרים. ייתכן שהעיר התת-קרקעית הוקמה בתקופת החתים המאוחרים או על ידי הפריגים במאה ה-7 לפנה"ס ובמאה ה-8 לפנה"ס, אך ברי שהורחבה בתקופה הביזנטית בין המאה ה-5 למאה ה-10.

העיר התת-קרקעית קאימאקלי

העיר התת-קרקעית של קאימאקלי (Kaymaklı yeraltı şehri) שוכנת כ-20 ק"מ דרומית לנבשהיר וכ-9 ק"מ צפונית לדרינקויו. רק ארבע מקומותיה של העיר פונו מפסולת ונפתחו לקהל בשנת 1964, ותושבי האזור עדיין עושים שימוש בחלק ממנהרותיה לשם אחסון. המנהרות בקאימאקלי צרות, משופעות ונמוכות יותר מאלה שבדרינקויו. בקומה הראשונה שוכנים כנסייה ואורווה. בקומה השנייה מספר קברים וכנסייה נוספת שלה שני אפסיסים ואגן טבילה. בקומה השלישית חדרי אחסון, גת לדריכת יין ושמן, מטבחים וסלע אנדזיט ששימש להתכת נחושת. הקומה הרביעית כוללת בעיקר מחסנים.

העיר התת-קרקעית אזקונק

העיר התת-קרעית של אזקונק (Özkonak Yeraltı şehri) שוכנת כ-20 ק"מ צפונית לאוונוס. היא התגלתה ב-1972 על ידי חקלאי מקומי, ויש בה עשרה מפלסים החצובים בסלע והמגיעים עד לעומק של 40 מטר. כמו בערים התת-קרקעיות האחרות יש באזקונק באר מים, מערכת אוורור, מרתפי יין ואבנים גדולות שחסמו את פתחי הכניסה אליה.

מנזר אסקיגומושלר

מנזר אסקיגומושלר (Eskigümüşler) סמוך לעיר נידה בדרום קפדוקיה ידוע בפרסקאות שבו שצוירו בין המאה ה-7 למאה ה-11. בכנסייה נמצא פרסקו מפורסם במיוחד של המדונה והילד, שבו נראית הבתולה כשחיוך על פניה. חדרי המגורים, המטבח, חדר האוכל, מאגרי היין והשמן, וכן הקריפטה, חצובים בסלע וערוכים סביב חצר פנימית. כניסתו הצנועה והמוסתרת של המנזר הובילה לכך שהשתמר היטב והתגלה מחדש רק בשנת 1963.

זלווה

זלווה (Zelve) שוכנת על מורדות גבעת אקטפה (Aktepe - "התל הלבן"), כ-5 ק"מ דרומית-מזרחית לאוונוס. באזור שלושה עמקים ששניים מהם מחוברים במנהרה, והוא נחשב לעשיר בקפדוקיה בריכוז תצורות הסלע המכונות ארובות הפיות. המקום שימש כמרכז נזירי בין המאה ה-9 למאה ה-11, והמשיך והיה נושב עד שנת 1952, עת נקבע כי הוא מסוכן מידי לקיום היישוב במקום. התושבים יושבו באקטפה הסמוכה, המכונה גם "זלווה החדשה" (Yeni Zelve), וב-1967 הוכרז המקום כמוזיאון פתוח. במקום מספר כנסיות והמנזר בזלווה שימש כמקום הכשרה לנזירים.

עמק אהלרה

עמק האהלרה (Ihlara Vadisi) שוכן כ-45 ק"מ דרומית-מזרחית לאקסראי. אורכו של העמק הוא 16 ק"מ וקירותיו מגיעים במקומות מסוימים לגובה של יותר ממאה מטר. עמק האהלרה הוא תוצר התחפרותו של נחל מלנדיז (Melendiz çayı) שנודע בעבר בשם "פוטאמוס קפדוקוס" (Potamus Kapadukus). העמק כולו שנודע בעבר בשם פריסטרמה (Peristerma), רצוף בבתי מגורים ובכנסיות שנחצבו בסלע על ידי הנוצרים המוקדמים. אלה ניצלו את בדידותו של המקום ואת ההגנה שסיפק להם, והמקום המשיך ושימש כמקום מגורים גם בתקופה הביזנטית. הכנסיות הידועות בעמק הן כנסיית הניחוח (Kokar kilisesi) וכנסיית הנחש (Yılanlı Kilise), שתיהן מהמאה ה-9, כנסיית הקש של באהאדין (Bahaeddin Samanlığı Kilisesi) וכנסיית היקינתון (Sümbüllü Kilise), שתיהן מהמאה ה-10, כנסיית העמודים (Direkli Kilise) מהשנים 976–1025 וכנסיית גאורגיוס הקדוש (Aziz George Kilisesi) שמתוארכת לשנים 1283–1295. כיום שוכנים הכפרים אהלרה בדרומו של העמק, בליסרמה (Belisırma) במרכזו וסלימה (Selime) בדרומו.

אוצ'היסר

אוצ'היסר (Uçhisar - "מצודת פסגה") היא עיירה קטנה כ-8 ק"מ מזרחית לנבשהיר ובה כ-3,000 תושבים. העיירה ידועה בעיקר בזכות התל הגעשי הנישא במרכזה, והמכונה מצודת אוצ'היסר (Uçhisar kalesi). התל מחורר במסדרונות, מעברים ובחלונות, ונשקף ממנו נוף על הסביבה כולה.

יהדות קפדוקיה

קפדוקיה במקורות

במספר מקומות בתרגום אונקלוס ובתרגום השבעים זוהתה כפתור המקראית (כף תור), אחד מעמי המקור של הפלשתים, עם קפדוקיה. היו מחכמי התלמוד שזיהו את ממלכת מדי עם קפדוקיה^[1].

"מדינת קפודקיא", קפוטקיא או קפוטיא מוזכרת פעמים רבות בספרות התנאית, כנראה מכיוון שישבה בה קהילה יהודית גדולה, וכן מספר תנאים ואמוראים שמוצאם משם, או שגרו בה. המקום משמש כדוגמה לארץ רחוקה; לדוגמה, ישנה התייחסות לכסף הקפדוקי (מעות קפודקיא) לעומת כסף ארצישראלי ותשלום בו, כאשר אשה מקפדוקיה מתגרשת שם או בארץ ישראל, וכן סיפורים על מקרים מיוחדים של הודעות גירושין ומוות, שעדותן הגיעה מרחוק. כמו כן קיימות אגדות על מקרים יוצאי דופן שקרו במקומות מרוחקים ("בסוף העולם"), והמיוחסות לקפדוקיה. לדוגמה, רבי יוחנן בן נורי אמר שמוכרחים להתיר הדלקת נרות שבת בנפט, כיון שזהו השמן היחיד שמצוי אצל יהודי קפודקיא: "מה יעשו אנשי קפודקיא ואין להם אלא נפט?"^[2].

בין היתר ביקרו רבי עקיבא, רבי נתן ורבי מאיר בקפדוקיא, ומוצאם של רבי ינאי ורב יהודה, ואולי גם שמואל היה משם. בבית העלמין היהודי ביפו ישנם קברים של יהודי קפדוקיה^[3].

בפרשת יתרו שבמדרשי הזהר מוזכר^[4], שרבי יהודה הלך מקפוטקיא ללוד, לפגוש ולנחם את רבי שמעון בר יוחאי, בליווי רבי חזקיה.

היסטוריה של יהודי קפדוקיה

גלאפירה נסיכת קפדוקיה הייתה נשואה לאלכסנדר בנו של הורדוס. על-פי עדות נוצרית, בשלהי ימי בית שני ביקרה קבוצה מיהודי קפדוקיה בירושלים והתנצרה. הם הביאו את אמונתם לקפדוקיה אך נרדפו בשל כך. בסביבות שנת 200, בעת ש"העיר קפדוקיה" הומרה לנצרות בידי גרגורי תאומתורגוס, נמצאו שם 17 יהודים נצרנים^[5]. יהודי קפדוקיה מוזכרים בהרחבה בקדמוניות היהודים של יוסף בן-מתתיהו^[6]. 12,000 מיהודי קפדוקיה נטבחו בידי שאפור הראשון, מלך פרס, בכובשו את העיר במאה ה-3^[7].

בשנות ה-50 של המאה ה-20 העריכו השלטונות הטורקים ש-12% מהרכוש באזור זה הוא בידי יהודים. במסגרת פרעות איסטנבול ב-1955, ומלחמתו של השלטון במיעוטים היווני והכורדי, עזבו כ-3,000 מיהודי המקום והיגרו מטורקיה לארצות אחרות (עם כ-10,000 מיהודי טורקיה).

ראו גם

היסטוריה של טורקיה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קפדוקיה בוויקישיתוף

קפדוקיה, באתר לשכת התיירות הטורקית
מפות קפדוקיה
אתר מידע על קפדוקיה
ויטני פיפקין, קפדוקיה: לטייל בסגנון אינדיאנה ג'ונס, באתר nrg‏, 12 בינואר 2014
גלעד כרמלי, כדורים פורחים, סקי והרבה היסטוריה: יצאנו לטיול בחבל קפדוקיה, באתר ynet, 18 במרץ 2022
קפדוקיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מה מיוחד בחבל קפדוקיה?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה

הערות שוליים

^ סומכוס, בתרגום לצמד המילים גם-מדים בספר יחזקאל. בתעוד קדום מאכד ועילם המקום נקרא על שם "כתף תוקע" ר' אודות קפדוקיה באתר תיירות מקומי (אנגלית)
^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ו, עמוד א'
^ ר' רשימת התייחסויות בספרות התושב"ע לקפדוקיה באתר האוניברסיטה העברית. וכן קפדוקיא במשנה באתר "חלקת השדה" של ישיבת אלון מורה
^ זוהר חלק יג – ויקיטקסט
^ על פי הספר מעשי השליחים פרק 2
^ על בעיות עליה מאמר על יהודי קפדוקיה, באתר סנונית.
^ ראו בערך יהודי גאורגיה

[1] סומכוס, בתרגום לצמד המילים גם-מדים בספר יחזקאל. בתעוד קדום מאכד ועילם המקום נקרא על שם "כתף תוקע" ר' אודות קפדוקיה באתר תיירות מקומי (אנגלית)

[2] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ו, עמוד א'

[3] ר' רשימת התייחסויות בספרות התושב"ע לקפדוקיה באתר האוניברסיטה העברית. וכן קפדוקיא במשנה באתר "חלקת השדה" של ישיבת אלון מורה

[4] זוהר חלק יג – ויקיטקסט

[5] על פי הספר מעשי השליחים פרק 2

[6] על בעיות עליה מאמר על יהודי קפדוקיה, באתר סנונית.

[7] ראו בערך יהודי גאורגיה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]