קנדו
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | |
| ארץ מקור |
 יפן |
|---|---|
| מייסד | נאגנומה סירוזאמון קוניסאטו |
| התפתחה מ | קנג'וטסו |
| ספורט אולימפי | לא |
קֶנְדוֹ (ביפנית: 剣道, ברומאג'י: Kendō) היא אמנות לחימה יפנית מודרנית (גנדאי בודו) וספורט לחימה העוסק בלוחמה בקטאנה.
הקנדו התפתח במהלך המאות השמונה עשרה והתשע עשרה מתוך בתי הספר לקנג'וטסו, מונח מטרייה למגוון שיטות לחימה יפניות מסורתיות (קוריו) שעסקו בלוחמה בחרב. משנת 1975 ואילך הוגדר הרעיון מאחורי הקנדו כ"לחנך את הרוח האנושית על ידי יישום עקרונות הקטאנה". מכאן שקנדו הוא משמעת עצמית, בזמן שטכניקת הלחימה היא קנג'וטסו.
קנדו נלמד עם "חרבות" העשויות מבמבוק חצוי (הנקראות "שינאי") ומגן גוף וראש ("בוגו"). לעוסקים בקנדו קוראים קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ ("בוקן" או "בוקוטו"), בקטאנה או באיאייטו, ובקודאצ'י (חרבות ממתכת - הקאטנה ארוכה, קודאצ'י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקאטנה אבל לא חדה) כדי לתרגל קאטות. בקנדו מודרני יש שני סוגי התקפה - חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר.
בקרבות ניתנות נקודות כשההתקפות מבוצעות היטב ובשליטה נכונה, ומלווה בצעקה (ביפנית) בהתאם לסוג ההתקפה. תקיפת ראש תלווה בצעקת "מן" (ראש), דקירת גרון - "טסוקי" (דקירה), תקיפת אזור בטן/חזה - "דו" ולפרק היד - "קוטה" (יד קטנה). המנצח הוא הראשון שמקבל 2 נקודות.
התאחדות הקנדו הבינלאומית (The International Kendo Federation) מונה 44 מדינות. התחרויות הבינלאומיות נערכות מדי כל שלוש שנים, מאז 1970, כשה-IKF נוסדה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קנדו, "דרך החרב", כוללת בתוכה את תמצית העקרונות באמנויות לחימה יפניות. מאז ממשלת הסמוראים הקדומה ביותר, במהלך תקופת קמקורה (1185-1333), סיוף, ביחד עם רכיבה על סוסים וקשתות, היו עיסוקיהם המלחמתיים העיקריים של השבטים הצבאיים. בתקופה זו, הקנדו התפתח תחת השפעה חזקה של זן בודהיזם. הסמוראי יכול היה להשוות את חוסר החשיבות של חייו בלהט הקרב, מה שהיה נחוץ לניצחון בקרבות יחידניים, לתפיסה הבודהיסטית של אופייה המשלה של ההבדלה בין חיים ומוות.
מאז, על פי האגדה, לוחמים רבים הגיעו להארה באמצעות אימון בקנדו. הלוחמים הללו יסדו בתי ספר לאימון בקנדו אשר התמשכו מאות שנים, ואשר מעצבים את בסיס האימון בקנדו כיום. שם כל בית ספר מיצג את תמצית ההארה של מקימו. לכן, ה'איטּוֹ-ריוּ' (一刀流; 'בית הספר של החרב היחידה') מרמז על הארתו של המיסד, שכל חיתוכי החרב האפשריים נובעים ונכללים בחיתוך מקורי ויסודי יחיד. ה'מוּטוֹ' (無刀; 'ללא חרב') הוא בית ספר המיצג את הבנתו של יוצרו, יַאמַאוֹקַה טֶשְשוּ, אשר לפיה "אין חרב חוץ מהשכל". ה'מוּנֶן מוּסוֹ ריוּ' (無念無想流; 'ללא מטרה, ללא חשיבה מראש'), באופן דומה, מיצג את ההבנה שתמצית הקנדו מתעלה על תהליך החשיבה המשקפת. תרגילי הקנדו הרשמיים אשר נקבעו לפני מספר מאות שנים, נלמדים היום באמצעות צורות קבועות, או קאטות (型). האימונים בקנדו, באמצעות חרבות אימון מבמבוק (שינאי) ושריון (בוגו), הונהגו לראשונה במאה ה-18 על ידי נַאגַאנוּמַה שירוֹזַאֶמוֹן קוּניסַאטוֹ (長沼四郎左衛門国郷; 1688-1767).
תפיסות כמו "מושין", או "ראש נקי ממחשבות", כפי שהתמקצעו בהן פרשני זן, הם הישגים חיוניים לרמה גבוהה של קנדו. "פודושין", או "ראש דומם", היא תכונה תפיסתית של האל פוּדוֹ מיוֹ-אוֹ, אחת מחמשת 'מלכי האור' של בודהיזם שינגוֹן, ואומרת שהסייף לא יכול להיות מולך שולל על ידי אשליות של סכנה, ספק, פחד, או הפתעה, העולים מפעולותיו של יריבו. ב-1920, דַאי ניפּוֹן בּוּטוֹקוּ קַאי (大日本武徳会, מפתח קרן אמנויות הלחימה היפנית) שינה את שם האמנות מגֶקיקֶן (撃剣, 'חרב פוגעת') לקנדו.
מהלכים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מן: (Men) כאשר פוגעים בקסדה אומרים "מן!"
- דו: (do) כאשר פוגעים בצידי הבטן אומרים "דו!"
- קוטה: (kota) כאשר פוגעים ביד או באגודל אומרים "קוטה"
- טסקי: (tski) כאשר דוקרים בצוואר אומרים "טסקי"
כל פגיעה אחרת בקנדו אסורה ולא תחשב לנקודה. הרעיון מאחורי זה הוא שאלה הן ארבעת הפגיעות היחידות שתנטרלנה את היריב במהלך אחת.
לבוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בוגו (Bogu) – מערכת השריון של אמנות הלחימה קנדו. המערכת מורכבת מארבעה חלקים: מן, קוטה, דו וטארה.
- מן (Men) – קסדה אשר לובשים על הראש במטרה להגן מחיתוכי פנים או ראש. מתחת למן נמצא הצוקי, המגן על הגרון מהדקירה היחידה המותרת בקנדו, צוקי (דקירה לגרון).
- קוטה (Kote) – מגני פרק כף היד, מגנים מפני חיתוך פרקי כף היד, קוטה.
- דו (Do) - מגן החזה והבטן, מגן כנגד חיתוכי הבטן, והחזה, וצדי הגוף - הידארי דו (חיתוך צד שמאל) ומיגי דו (חיתוך צד ימין).
- טארה (Tare) – מגן החלק התחתון של הגוף. על הטארה כל קנדוקה מרכיב את תג השם שלו ושם הדוג'ו בו הוא מתאמן, תג זה נקרא זקן (Zekken).
- גי (gi) – מעין חלוק או חולצה אשר לובשים מתחת לבוגו, הגי מגיע במגוון צבעים, ובקנדו נהוג ללבוש גי בצבע כחול.
- האקאמה (hakama) – מכנסיים מסורתיות שנלבשות מתחת לבוגו, ההאקאמה מגיעה במגוון צבעים, ובקנדו נהוג ללבוש האקאמה בצבע כחול.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ההתאחדות הישראלית לקנדו ובודו
- קנדו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
