קמע

קמע חמסה איראני

קָמֵעַ (גם קָמִיעַ) הוא חפץ שמיוחסים לו כוחות סגוליים. לרוב יהיה הקמע פיסת נייר או קלף שעליה כתובה ברכה כלשהי, צירופי אותיות של פסוקים, שמות מלאכים או שמות קדושים אחרים. את הקמע נושא אדם על גופו או מניח בביתו כדי להבטיח את שלומו, לשמירה מעין הרע או משדים ורוחות רעות.

אטימולוגיה

השורש האטימולוגי של השם "קמע", לדעתו של בעל הערוך הוא משורש "קמע" שפירושו בארמית קשר, מכיוון שהיו עונדים אותו על הגוף; וכך מקובל בקרב חוקרי הלשון כיום.

לדעתו של רבי אליהו בחור, הוא מן המילה הארמית "קימעא", שפירושה "מעט", כיוון שהיו כותבים בקמע מילים מועטות.

הקמע בתרבויות שונות

קמע מצרי עתיק המציג את תחות, אל החוכמה, הכתיבה, המדע, השירה והקסם במיתולגיה המצרית.

קמע מצרים העתיקה של האל הגמד בס באוסף הקבוע של מוזיאון הילדים של אינדיאנפוליס.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קיימות עדויות על שימוש בקמעות מזה שנים רבות. בכל התקופות, בני דתות ותרבויות רבות, נשאו עימם קמעות. ציורים בדמות עינו של הורוס נמצאו כבר על קברים קדומים המצרים, לצידם של מומיות. קמעות כתובות נמצאו אף הן בחפירות ארכאולוגיות המתייחסות לתקופות חיים מאוחרות יותר.

עד ימינו, נפוץ השימוש בקמעות בתרבויות שונות. במקרים רבים ישנה השפעת גומלין בין תרבויות, ועל קמעות הנמצאות בשימוש רב בין היהודים, נטען כי מקורן בתרבויות לא יהודיות. כך ידוע שמקורה של החמסה הוא בתרבות האסלאמית. ישנם הטוענים^{[דרוש מקור]} שרעיון הקמעות כולו נכנס ליהדות בהשפעת הבבלים, בתקופת גלות בבל.

מחקר שערכה ד"ר חגית מטרס הראה כי השימוש בקמעות נפוץ גם אצל רציונליסטים מערביים, בעיקר בעתות צרה ומצוקה.

בנצרות

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

קמע נוצרי אתיופי

הקמעות הם חלק בלתי נפרד מחייו של המאמין הנוצרי ובעיקר הקתולי וזאת בשל העובדה שהנצרות היא רק דת, ולא בעלת הגדרה גם תרבותית מעמיקה יותר, מקומם של הקמעות בנצרות אינו חד משמעי. לפיכך באזורים מסוימים ישמשו קמעות בהתאם לתרבות המקומית, כמו למשל "זנבות של בעלי חיים" בצפון גרמניה, מכשפת מטבח בתרבות הסקנדינבית ו"אלמוג אדום" שמשמש קמע נוצרי בתרבות של חצי האי האיברי.

עם זאת לצד שלל הקמעות והסמלים שקיימים בתרבויות שונות בתוך העולם הנוצרי, ישנם גם קמעות שהם "אוניברסליים", והנצרות הקתולית רואה בהם סקרמנטלים נוצריים, דהיינו מביאי חסד קטן.

מקורם של הקמעות בנצרות הוא עוד מראשית דרכה ובמהלך השנים הלך והתרבה השימוש בקמעות ככל שהחל וגדל מספר חסידיה של הנצרות. בין הקמעות הראשונים של הנצרות שהגיעו עוד מהנצרות הקדומה אפשר למנות את הצלב, הקרוספיקס וגם את מחרוזת תפילה, האיקונין ושרידי קדושים.

התרחבות משמעותית של סקרמנטלים בנצרות החלה במאה ה-14 לאחר מגפת המוות השחור, שהובילה לפריחה בדת העממית בקרב פשוטי העם, תופעה שנקראת כיום "וולגריזציה של הדת הנוצרית", דהיינו הפיכת הנצרות לעממית יותר ונגישה לעם הפשוט. תהליך הוולגריזציה התרחש מפני שמספר יודעי הקרוא וכתוב עלה בקרב האוכלוסייה הנוצרית, ואלה החלו לקרוא את כתבי הקודש הנוצריים ולפרשם כראות עיניהם. בכך החלה תופעה חדשה של נוצרים שהופכים את הפולחן הנוצרי להיות אישי יותר ולא מרוחק כבעבר, אשר התבטא בבנייתן של קפלות ומזבחות אישיים בבתיהם של מאמינים נוצרים רבים. כמו כן, קמעות חדשים הצטרפו בשנים אלו לצד הקמעות הישנים, והם ביטאו את הפרשנות החדשה שנוצרה לכתבי הקדוש עם תחושת ההזדהות האינדיבידואלית של המאמין עם קדושי הנצרות.

קמעות נוצריים נוספים

• "פולחן הלב הקדוש" - התפתח במאה ה-14 מדגיש את קורבן הלב של ישו ומריה ואהבתם האין סופית לאנושות הוא מיוצג בציורי אומנות, מיסות, תפילות, חפצי פולחן שונים ופסטיבלים דתיים.
• נזר הקוצים - כתר הקוצים שלבש ישו על ראשו במהלך הפסיון.
• מים קדושים - מים המקודשים בידי איש דת ונחשבים למגנים ובעלי סגולה, את המים הקדושים נוהגים

לשים באגני טבילה לצורכי טקסי הטבלה או טהרה לפני כנסייה לכנסייה, וישנם נוצרים השמים מים קדושים באגני הטבילה קטנים בבית להיטהר לפני תפילה מול המזבח הביתי.

• מדליה שמשה בנצרות גם לציון של קדוש מגן וברכה החרוטה על המדליה. המדליה המוכרת ביותר היא של בנדיקטוס הקדוש אשר משלבת צלב יחד עם ברכת הקדוש ובדרך כלל נמצאת בתוך צלבים או שרשרות.
• מחרוזת תפילה של מיכאל הקדוש - מחרוזת תפילה שמקודשת למלאך מיכאל הקדוש.
• גלימת הקדוש קטנה - משמשת בפולחן וטקסי זיכרון למתים.

באסלאם

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

קמע מוסלמי

עם פריחת דת האסלאם במאה ה-7 לספירה בעקבות הכיבושים של הח'ליפים הראשונים, הושפעה הדת הצעירה כמו ברוב המקרים בהיסטוריה, מהתרביות הקדומות אותם היא כבשה. אחד הקמעות הנפוצים ביותר באסלאם הוא החמסה, שבתרבות הערבית היא ידוע בשם "ידה של פאטמה", בִּתו של הנביא מוחמד, ומסמלת בקרב מוסלמים את חמשת עמודי האסלאם. לצד החמסה גם צבעים וסמלים מסיומים קיבלו נפח מיסטי באמונה המוסלמית כך למשל הצבע הכחול נחשב לקמע המגן מפני עין רע ובתרבות הטורקית נוהגים להשתמש "בנאזירי" שהם עיניים כחולות המגינות מפני עין רע. קמעות נוספים הם הכתב הערבי, שבו כותבים את פסוקים מהקוראן הנחשבים מקודשים שמגינים על הבית או בית העסק ומגנים עליו.

בהינדואיזם

קמע הינדי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בבודהיזם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בקרב הבדווים

הבדווים מאמינים בקיום רוחות, שדים ועינא בישא. הדרך להילחם בהם היא באמצעות קמיעות, החל בקמיע הנושא את שם אללה ונביאו, המשך בפסוקים מן הקוראן, וכלה בקמיעות של רזים והשבעות. יש קמיעות שבהם המילים כתובות על נייר או על עור וכאלה הרקועים על כסף או על נחושת. מהם שעשויים מחלוקי אבן, מחרוזים, מאבר מן החי ועוד. הבדווים מייחסים חשיבות מיוחדת לדברים שיצאו מפי הנביא: "הריפוי שלכם בשלושה: לגימה מהדבש, כוויה באש ופסוק מהקוראן", כנאמר בשפת העם "תמרה וג'מרה ואיה מן אל קוראן" - תמרה וגחלת ופסוק מהקוראן.

דוגמאות לקמיעות:

• מאסכה - קמיע נגד הפלה.
• טאסת רג'ה - צלחת לזעזוע והלם.
• אבנים כקמיעות:
  • קובלה: אבן אדומה שצורתה כצורת כבד. אשה גרושה נושאת אותה על גופה כסגולה שבמהרה תינשא.
  • מדוס - אבן ארוכה ירוקה. נושאת אבן זו "אתדוס רג'להא" - "תדרוך על בעלה" עד שיהיה מציית לה בכל.
• קמיע לאהבה - כשאדם רוצה להבטיח שאישה מסוימת תאהב אותו, הוא בא אל איש יודע דבר, הכותב עבורו קמיע. הקמיע נכתב בדם של הודהוד (דוכיפת), אותה ציפור ששידכה בין שלמה המלך ובלקיס מלכת שבא.
• פעמון על צווארו של הילד (קול הפעמון מגרש מהילד רוחות רעות ושדים).
• פעמון להגנת האוהל (יש ציפור שנקראת הייגכנכנג (לילית?), המבשרת חורבן והרס. כשהציפור נוחתת על האוהל, הפעמון משמיע צלצול המבריח אותה).
• שמירה מעין רע - תולים על האוהל פרסה, טלף או רגל של חמור. תולים מחרוזת או חרוז כחול על צוואר הסוסה או הגמל.
• חואיה לריפוי הכחשת נחש, קמיע בצורת נחש דו ראשי עשוי נחושת. קושרים קמיע זה מעל מקום ההכשה, לאחר ששפשפו בו קלות את מקום ההכשה והחולה מבריא.
• חרוז מיוחד שנקרא חואיה, שהוא חלק וצבעוני כבטנו של הנחש, ושמים על מקום ההכשה.

הבדווי המסורתי בדרך כלל יפנה אל הדרווישים למצוא תרופה לסוג מסוים של מחלות ודאגות. חלק מתרופות אלה הן הקמיעות. תליית קמיע על הגוף היא אחת הדרכים להישמר או להירפא ממחלה או כישוף. לדוגמה: תלית חרוזים בצבע תכלת על ראש התינוק. החרוזים נקראים "קושאש" (המילה "קוש" פירושה לגרש את עין הרע, את המחלה או את מעשי הכישוף).

המבוגרים תולים קמיעות על גופם, בפרט כאשר הם חשים מאוימים על ידי יריביהם. מגן הקמיע נכתב בדיו על נייר, ולאחר מכן הוא מקופל לצורת משולש ונעטף בבד או בעור ונתלה על הגוף. אם נושא הקמיע סובל ממחלה הנגרמת על ידי שדים מן האדמה, הקמיע יונח מתחת לכרית השינה. חלק מהקמיעות מכיל צירופי אותיות, מילים, סמלים, מספרים, פסוקים מהקוראן וכדומה, אשר רק כותב הקמיעות יודע את מובנם.

ביהדות

קמע יהודי משנת 1929

קמעות יהודיים בני ימינו

הקמעות זכו ליחס שונה בין ההוגים. בתלמוד מוזכרים קמעות שונים (כמו במסכת שבת ס, ב ובבכורות ל, ב), עובדה המראה שדעתם של חכמי התלמוד לא שללה קמעות כלל. בדברי גאונים מסוימים יש גם התייחסות מפורשת חיובית לקמעות:

"שיש כמה דברים שהמלאכים עושים בהם לפי מה שהם רואים ואינם צריכים רשות מלמעלה. ולכן נכתבות קמיעות ונאמרים שמות מלאכים כדי שיעזרו המלאכים בדבר"

— תשובת הגאונים הרכבי סי' שעג

האמונה בקמעות רווחה ביותר בימי הביניים, ובעיקר בזמן מסעות הצלב.

דעתו של הרמב"ם

יחסו של הרמב"ם לקמיעות מורכב. מחד, מבוטאת שלילתו את הקמעות שהכיר בצורה הברורה ביותר בספרו מורה הנבוכים:

"ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות. כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם".

— מורה נבוכים חלק ראשון, פרק סא, מהדורת הרב קאפח

מאידך, הרמב"ם עצמו בספרו ההלכתי משנה תורה הביא הלכות פסוקות מן התלמוד באשר להיתר טלטול מרשות לרשות של קמעות "מומחים" (היינו שכבר הוכח ששמרו על האדם שלוש פעמים) בשבת, וכיוצא בזה, הנובעים מייחוס ממשי לקמעות. יושם לב ששלילתו האמורה לעיל של הרמב"ם אינה את מוסד הקמעות כשלעצמו, אלא את הקמעות שהכיר, ובהם "שמות קדושים", במקום אחר הרמב"ם מסביר שכל דבר שהוכח שהוא פועל, אין זה משנה שאיננו יודעים את הסיבה (והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים), בשביל שהדבר יהיה מותר וסביר להשתמש בו. יחסו זה של הרמב"ם מבטא את השקפת עולמו המדעית-אמפירית, הגורסת כי יש לשפוט דברים לפי הוכחת יעילותם בפועל, ולא לפי דעות קדומות שיש לנו עליהם.

פרשנים רבים סברו כי לדעת הרמב"ם דרך הפעולה היחידה שבה הקמיעות פועלים והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים בלבד, דבר המשתלב עם גישתו הרציונלית-שכלתנית המובהקת, ולדעתם ההיתר לטלטול קמעות בשבת אינו אלא מחמת ההשפעה על החולה, בדומה לאפקט הפלצבו.

יחסם של חכמי הקבלה לקמעות

קמע לאם היולדת, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.

גם בין חכמי הקבלה נמצאו כאלו שהסתייגו מהשימוש בקמעות, אף שלדעתם הקמעות המקוריים אכן מכילים כוחות על טבעיים. לדעתם, על פי מסורת מהאר"י, במשך השנים הלך ופחת הידע הנכון לעשיית הקמעות, ו"שמות" הכתובים בספרים שונים לכתיבה בקמעות שונו בכוונה כדי שלא ישתמשו בהם אנשים שאינם ראויים להשתמש בהם, ולכן לדעתם אין להשתמש בקמעות בזמננו. אך יש בין חכמי הקבלה של הדור האחרון שטענו למסורת ברורה על קמעות מועילים, והם הרבו להשתמש בקמעות. ביניהם נמנו הרב יצחק כדורי (ראו גם בהסכמתו לספר "תמים תהיה"), נטען שהבעל שם טוב לא התנגד לשימוש ב"שמות קדושים" בקמעות, והראיה היא שנמצאו בכתבים המיוחסים אליו (כתבים שמקורם בגניזה החרסונית המפוקפקת) מכתבים לבתו אדל, ובהם בקשה שתשלח לו על ידי שליח את ספר השמות הקדושים בדחיפות כשהיה במסע. בחלק מהקמעות שכתב הופיע שמו בלבד.

היו מבין החוקרים שזיהו קשר בין המזוזה לקמע עתיק. יחסם של רבים ביהדות אל המזוזה הוא אכן כאל קמע, רעיון שהרמב"ם מתנגד לו בחריפות.

קמעות רבים רוכזו בספר רזיאל המלאך. קמעות שונים נפוצים עד זמננו אצל שומרי מסורת, בעיקר בביתן של יולדות כסגולה ללידה קלה. קמע נפוץ ביותר הוא החמסה.

קמעות בחוק הישראלי

בישראל הפיצו אנשי מפלגת ש"ס, במערכות בחירות שונות, קמעות שונות כדי לענדם, במיוחד ביום הבחירות. בעקבות תופעה זו תוקן, בשנת 2000, סעיף 122 לחוק הבחירות לכנסת, ונקבע שהמשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע באמצעות מתן קמע, עונשו מאסר חמש שנים או קנס.

ראו גם

• קמע (אדם או בעל חיים)
• אפוטרופאיזם
• ברכת הבית

לקריאה נוספת

• יצחק מזרחי, שלא נדע מצרות - סגולות, קמעות וחותמי שלמה, ספר בהוצאת המחבר
• ניצה בהרוזי (עורכת) יד המזל - ח'מסות מאוסף משפחת גרוס ומאוסף המוזיאון, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב 2002

קישורים חיצוניים

• החוק האוסר על חלוקת קמעות, באתר הכנסת
• דיון בפסקי דין נגד חלוקת קמעות, באתר האייל הקורא
• ג'וי שבריאן, השעיר לעזאזל והטליסמא - העברה בתרפיה באמנות, מתוך: דאלי ועמיתים - תרפיה באמנות.
• חן מלול, אוסף הקמעות בספרייה הלאומית, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, ספטמבר 2018
• יהונתן הרשברג, חמסה על הילד, אלכסון, דצמבר 2021.
• קמע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קמיעות, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף הקמיעות, בספרייה הלאומית
• סליחה הרב, זה בסדר לשאול כמה שאלות? בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות - הרב אביגדור אמיתי