לדלג לתוכן

קאקאפו

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןקָאקָאפּוֹ
קאקאפו
מצב שימור
מצב שימור: סכנת הכחדה חמורהנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
מצב שימור: סכנת הכחדה חמורה
סכנת הכחדה חמורה (CR)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: תוכאים
תת־סדרה: תרופודה
על־משפחה: תוכיי ניו זילנד
משפחה: תוכיי ניו זילנד
שבט: קאקאפו
סוג: קאקאפו
מין: קאקאפו
שם מדעי
Strigops habroptilus
‏ג'ורג' גריי, 1845
תחום תפוצה

תפוצת הקאקאפו בימינו; ראו הרחבה מטה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קָאקָאפּוֹ (שם מדעי: Strigops habroptilus, מילולית: "דמוי ינשוף"; ממאורית: kākāpō, מילולית: "תוכי הלילה"; בעברית: תֻּכִּילֵיל[2]) הוא תוכי לילי האנדמי לניו זילנד. לקאקאפו מספר תכונות ייחודיות: יש לו שיטת חיזור מיוחדת; הוא התוכי היחיד החסר יכולת תעופה; הוא התוכי הכבד ביותר; וכמו כן הוא אחד העופות בעלי תוחלת החיים הארוכה ביותר[3].

המין מצוי בסכנת הכחדה חמורה[4]: בימינו מוערכת אוכלוסייתו ב-244 פרטים בלבד בעולם כולו[5], כולם מסומנים על ידי האדם ונתונים במעקב תמידי. האב הקדמון של הקאקאפו נפרד ממיני התוכיים האחרים כשניו זילנד הפכה לאי, לפני כ-70 מיליון שנה. שם, בהיעדר טורפים, איבד את יכולת התעופה. עם התיישבות הפולינזים בניו זילנד, ולאחריהם האירופאים, הגיעו עמם טורפים שהיו עבורו מינים פולשים, כגון חתולים, חולדות וסמוריים, ואוכלוסיית הקאקאפו הוכחדה כמעט כליל.

מאמצי שימור המין החלו בשנות התשעים של המאה ה-19, אך לא נחלו הצלחה משמעותית עד להפעלת תוכנית השבת הקאקאפו לטבע בשנות השמונים של המאה ה-20. כל הפרטים ששרדו שמורים בארבעה איים זעירים ונטולי טורפים בקרבת ניו זילנד: צ'אלקי (Chalky), שבדרום-מערב פיורדלנד; קודפיש (Codfish), הסמוך לאי סטיוארט שבקרבת האי הדרומי; מאוּד (Maud), שבצפון האי הדרומי; ואנצ'ור (Anchor), שבדרום-מערב האי הדרומי, שם הם נמצאים תחת השגחה קפדנית[6][7]. שני איים גדולים באזור פיורדלנד, רזולושן (Resolution) וסקרטרי (Secretary), נמצאים בתהליך של שיקום אקולוגי מקיף על מנת להקים מערכת המספקת את צורכי עצמה, כאשר ממשלת ניו זילנד מאפשרת את השימוש באיים אלה ליצירת בית גידול מתאים לטובת המשך מאמצי השימור של הקאקאפו.

אנטומיה ומראה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמביטים בפניו הגדולים, העגולים, הירוקים-חומים, הוא עוטה ארשת תמיהה, תמימה ושלווה כל-כך עד שרוצים לחבק אותו... זוהי ציפור שמנה במיוחד. ציפור בוגרת בעלת גוף תשקול כשניים וחצי עד שלושה קילוגרמים, ואפשר שכנפיה יספיקו לנפנוף כלשהו אם היא תחשוד שהיא עומדת להתקל במשהו - אבל תעופה לא באה בחשבון בכלל...

תמונה של קאקאפו בן שנה

הקאקאפו הוא תוכי כבד וגדול: פרטים זכרים בוגרים מגיעים לאורך של יותר מ-60 סנטימטרים ולמשקל של בין 3 ל-4 קילוגרם (תוכי ארה, לשם השוואה, משקלו בין 1 ל-1.5 קילוגרם). הקאקאפו חסר יכולת תעופה; יש לו זוג כנפיים קצרות יחסית לאורך גופו, אך עצם החזה, המעגנת את שרירי התעופה אצל שאר העופות, אינה מסיבית אצלו. הוא משתמש בכנפיו כדי לאזן את גופו, לתמיכה; כדי לבלום את נפילתו, כאשר הוא מנתר מעצים ומסלעים; וכדי להתנייד בעזרתן ביתר קלות על הקרקע. בשונה מעופות אחרים חסרי יכולת תעופה, לקאקאפו יכולת לאגור כמות גדולה של שומן ולהשתמש בו כמצבור אנרגיה[3].

לקאקאפו נוצות בגוני ירוק-טחב, שבאזור הגב מנוקדות בכתמים שחורים; נוצות אלו מסוות אותו היטב בצמחייה המקומית. בהיותו חסר יכולת תעופה, אין לקאקאפו צורך בנוצות קשיחות וחזקות המסייעות לתעופה, ולכן נוצותיו רכות במיוחד. נוצותיו בבטנו, בצווארו ובפניו צבועות בגוונים צהבהבים, שמשתנים מאוד בין הפרטים השונים, ולעיתים נדירות נצפה פרט צהוב כולו. לקאקאפו מעין "שפם" של פלומת נוצות רכה דמוית פרווה (בדומה לנוצות הקיווי), המשווה לו מראה הדומה במקצת לפני הינשוף. על כן כינוהו המתיישבים האירופיים המוקדמים "תוכי הינשוף". גם פירוש שמו המדעי, Strigops habroptilus, הוא "דמוי ינשוף". המקור מוקף בפלומת נוצות רכה ועדינה, שבה משתמש הקאקאפו כדי לחוש את הקרקע כאשר הוא הולך וראשו מורכן כלפי מטה. חלקן האחורי של נוצות הזנב נשחק לעיתים קרובות בשל הגרירה הממושכת על גבי הקרקע. מתחת לנוצות הצבעוניות פלומת נוצות דהויה ורכה יותר[3].

מקורו של הקאקאפו, שצבעו שנהב-תכלת, מותאם במיוחד לטחינת המזון ושחיקתו לחתיכות קטנות מאוד. מסיבה זו יש לו זפק קטן מאוד, יחסית לזה של שאר העופות בגודלו. רגליו של הקאקאפו גדולות, מכוסות במעין קשקשים, וכמו אצל כל בני משפחת התוכיים, אצבעותיו זיגודקטיליות (שתיים מאצבעות הרגליים פונות קדימה ושתיים אחורה). הטפרים גדולים וחדים יחסית, והם משמשים אותו בעיקר לטיפוס וכאמצעי אחיזה. העיניים קטנות יחסית וממוקמות בצדי הראש, כמו אצל רוב העופות, וצבעה של קשתית העין חום כהה עד שחור. מסביב לעיניים "טבעות" בגוון אפור[3].

לקאקאפו גם חוש ריח מפותח למדי, המסייע לו באורח החיים הלילי שלו[8]. אחד המאפיינים הייחודיים של המין הוא ניחוחם החזק והנעים של הפרטים, שמתואר בידי אנשים רבים כריח פרחים ודבש או מטהר אוויר[9]; נראה כי ריח עז זה נובע מפרומונים הקשורים לקשרים החברתיים בין הפרטים השונים. עם זאת, הניחוח העז מסב גם בעיות לקאקאפו. לדוגמה, הוא עוזר לטורפים לאתר את מיקומם בצורה קלה יחסית[10].

הזכרים גדולים מן הנקבות ומקורן של הנקבות מעט קטן וקל ועדין יותר, אולם מבחינת הנוצות - צבען, אורכן ומרקמן אין דו צורתיות זוויגית בין הזכר לנקבה אצל הקאקאפו. בטבע, תוחלת חייו של הקאקאפו מגיעה ליותר מ-60 שנה; בשבי, לעומת זאת, הוא שורד לרוב חודשים ספורים, אלא אם כן מגדלים אותו מומחים, בתנאים מיוחדים הקרובים לאלה שבטבע.

חיזור, רבייה וגידול צאצאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיזור וטקס בחירת בן הזוג - הלֶק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדם בוחן גומת "בימבוּם" של קאקאפו. בגומות הללו שוהים הזכרים במשך עונת החיזור והרבייה - הם מפיקים קולות בטונים נמוכים, "בומים" דמויי רעם, שתפקידם למשוך את הנקבות.

הקאקאפו נמנה עם מספר משפחות של עופות שלהם מערכת חיזור ורבייה ייחודית המכונה לֶק: הזכרים מתקבצים בעונת החיזור באזור תחום כלשהו, מעין זירה, ומתחילים להתחרות זה בזה כדי להרשים את הנקבות ולמשוך אותן אליהם, כדי להזדווג איתן לבסוף. הנקבות צופות בתצוגה זו; הן מחליטות באיזה בן זוג לבחור על פי איכות התצוגה שלו, והזכרים לעולם אינם רודפים אחר הנקבות בציפייה להזדווגות. אצל הקאקאפו לא נוצר קשר זוגי, ומטרת ההיכרות היא ההזדווגות בלבד[11].

במשך תקופת החיזור הנקבות עוזבות את הטריטוריות הרגילות שלהן לטובת אזורים רמים יותר - רכסי הרים וגבעות - שם נמצאות זירות ה"לק" וההזדווגות. אזורים אלה יכולים להיות במרחק של למעלה מ-7 קילומטרים מאזור המחיה הרגיל של הקאקאפו. הזכרים נשארים בזירת הלק במשך כל עונת החיזור וההזדווגות. בתחילת עונה זו הזכרים יילחמו ביניהם כדי להרשים את הנקבות ולהשיג את שטח ה"תצוגה" הטוב ביותר; במהלך ההתגוששות הם מרימים את נוצותיהם, כנפיהם פרושות, מקורם פעור והם נוהמים ומשמיעים מעין קולות צלצול. במהלך הלחימה עלולים העופות להיפצע בצורה ממשית[12].

הבימבוּם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהלק הסתיים והנקבות בחרו את הזכרים, האחרונים מפיקים קולות חזקים בתדר נמוך, הדומים למעין רעמים, כדי למשוך אליהם את בת זוגם להזדווגות - שכן השניים נפרדים לצורך שיטוט באזור וחיפוש אחר מזון. הפקת קולות אלו מכונה "בימבוּם" או "בוּמינג" (מאנגלית: booming), והזכרים יוצרים אותם על ידי ניפוח שק בבית החזה שלהם. הבימבום מתחיל בנהמות חלשות, שהולכות ומתגברות עם התנפחות בית החזה. אחרי רצף של קולות "בומים" הולכים הקולות ונעשים שקטים. לאחר מכן נעמד הזכר לזמן קצר לפני שירכין שוב את ראשו, ינפח את חזהו ויתחיל בעוד סדרה של קולות בימבום[11].

קולות הבימבום יכולים להישמע למרחק של לפחות קילומטר אחד, אך הרוח מסוגלת לפזר את הקול למרחק של כ-5 קילומטרים נוספים. בעונת הרבייה מבמבמים הזכרים במשך כשמונה שעות כל לילה, וכל זכר מפיק אלפי "בומים" בזמן זה. התהליך יכול להימשך שלושה או ארבעה חודשים, ובתקופה זו עשוי הזכר לאבד כמחצית ממשקל גופו הכולל. לכל זכר קול בימבום שונה במקצת, אף שסביר להניח שאוזן אנושית לא תבדיל ביניהם. הבימבום מתבצע בגומות, אותן חופר הזכר ומקפיד לסדר ולנקות. לרוב ממוקמות הגומות באזורים אקוסטיים, כך שקולות הבימבום יישמעו למרחקים[11].

הנקבות נמשכות לשטח ההזדווגות בעקבות קולות הזכרים, ולעיתים הן אף הולכות מספר קילומטרים מהטריטוריות שלהן לשטח החיזור. אז נכנסת הנקבה לשטח התצוגה הפרטי של אחד מהזכרים, שפותח במעין מחול, הכולל נענוע גופו מצד לצד ויצירת קולות נקישה על ידי מקורו. הוא יפנה את גבו לנקבה, יפרוש את כנפיו וילך אחורנית, לעברה. אז, בנוכחות הנקבה, נראה שהזכר מגלה התעוררות מינית, ולעיתים אף ינסה להזדווג עם אובייקטים אחרים מלבד נקבת הקאקאפו. לא ידוע רבות על תהליך ההזדווגות עצמו, אך ידוע שהוא קצר יחסית. לאחר תום ההזדווגות חוזרת הנקבה לטריטוריה שלה כדי להטיל ביצים ולגדל את הגוזלים. הזכר ממשיך להפיק קולות בימבום בתקווה למשוך עוד נקבות להזדווגות[3].

הטלת הביצים, הדגירה וגידול הגוזלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוזל קאקאפו צעיר

בסופו של כל מחזור רבייה הנקבה מטילה בין ביצה אחת לארבע (ראו תטולה)[13]. היא מקננת ובונה את קנה על הקרקע, בצל הצמחייה, או לחלופין במקומות כגון גזעי עצים חלולים. האם דוגרת על הביצים בקפידה, אך חייבת לעזוב אותן כל לילה, כדי לתור אחר מזון. בהיעדר האם, הביצים חשופות לסיכונים שונים - גובר הסיכוי שייאכלו על ידי טורפים, והן יכולות אף לקפוא למוות. גוזלי הקאקאפו בוקעים לרוב מהביצים בתוך 30 יום; הגוזלים שזה עתה בקעו, העטופים בפלומת נוצות אפורה, חסרי ישע לחלוטין ופגיעים בדיוק כמו הביצים. הגוזלים משלימים את צמיחת הנוצות ופורחים מן הקן בגיל 10–12 שבועות, אך לעיתים מאכילה האם את צאצאיה באקראי עד לגיל 6 חודשים.

מאחר שהקאקאפו מאריכים חיים, הם, בדומה לאדם ולחיות מאריכות ימים אחרות, עוברים תקופת התבגרות לפני שהם נעשים לבוגרים מינית; הזכרים לא מתחילים בטקסי החיזור והבימבום עד גיל 5 בקירוב, והנקבות לא מחפשות אחר זכרים לפני גיל 9–11 שנים[14]. הקאקאפו לא מתרבה כל שנה, ושיעור הילודה שלו מוערך כאחד מהנמוכים בקרב העופות; הרבייה מתרחשת בדרך כלל רק בשנים שבהן העצים מלאים בפירות ואספקת מזון קיימת בשפע. עץ הרימוּ (Rimu; Dacrydium cupressinum), שאת פירותיו הקאקאפו מחבב יותר מכל, מצמיח כמות פירות רבה רק אחת לשלוש או לחמש שנים, ולכן באזורים שבהם הרימו הוא העץ הדומיננטי ביערות, כדוגמת האי קודפיש, שהוא אחד המקומות היחידים בהם הקאקאפו עדיין חי בטבע, הרבייה מתרחשת לעיתים נדירות בלבד[15]. בניגוד לרוב התוכיים, זכרי הקאקאפו אינם לוקחים כל חלק בגידול הצאצאים.

אקולוגיה, חברה והתנהגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפוצה היסטורית של הקאקאפו
→ תפוצה מקסימלית מאז 1840.
→ מקומות בהם התגלו שרידים ומאובנים של קאקאפו.
→ תפוצת הקאקאפו בימינו.
עץ הרימוּ (Rimu; Dacrydium cupressinum) שאת פירותיו אוהבים הקאקאפו יותר מכל. כשביכולתם לעשות כן - כשהעץ פורח ומגדל פירות, מצב הקורה אחת לכמה שנים - יבססו הקאקאפו על עץ זה את תזונתם באופן כמעט מוחלט.

אבות אבותיו של הקאקאפו המוכר בימינו היגרו לאיי ניו זילנד לפני מספר מיליוני שנים. ככל הנראה, בעת הגעתם היו קטנים יותר ודומים יותר לתוכים אחרים, אך במשך הזמן וכתוצאה מאבולוציה הם נעשו כבדים וגדולים יותר, ואיבדו את יכולת התעופה. היונקים היחידים שהם בני המקום בניו זילנד ולא הובאו על ידי האדם הם שלושה מינים של עטלפים קטנים ממשפחת המיסטציניים (מהם נכחד מין אחד), ונראה כי הקאקאפו מילא את התפקיד האקולוגי בפאונה הניו זילנדית שמילאו באופן טבעי היונקים בשאר חלקי העולם. לפני בואו של האדם, הקאקאפו שגשג וחי במספרים גדולים; חוקרים משערים כי באותם הזמנים היו מיליונים מהם.

בעבר היה הקאקאפו נפוץ בכל שלושת האיים הראשיים של ניו זילנד - שני העיקריים - הדרומי והצפוני, והאי סטיוארט שמדרום לאי הדרומי. הם חיו בבתי גידול וסביבות מחיה שונות, ביניהן אזורי דשא ועשב, אזור צמחייה של עצים נמוכי קומה ושיחים סבוכים ונמוכים, וכן אזורים חופיים. הם היו נפוצים גם במספר סוגי יערות שבהם רווחו בעיקר מיני העצים הבאים: בני משפחת הפודוקרפיים (Podocarpaceae), אשורים דרומיים (Nothofagus), המין Beilschmiedia tawa וכן Metrosideros. הקאקאפו העדיפו במיוחד את שולי היערות ואזורים של יערות מתחדשים, בהם צמחייה רבגונית ורבה בשטח תחום וקטן יחסית, שכן שם הוסוו ומצאו מזון ביתר קלות[16].

הקאקאפו פעיל בעיקר בלילות. הוא נח בצל העצים או על הקרקע במשך שעות היום, ומשוטט בטריטוריה שלו במשך הלילה[17]. אף על פי שאינו מסוגל לעוף, הקאקאפו מטפס מצטיין, וביכולתו לעלות אף לצמרות העצים הגבוהים ביותר בסביבתו. הוא "צונח" מן העצים וממקומות גבוהים בדרך של פריסת כנפיו, פעולה המעניקה נחיתה רכה על הקרקע. לקאקאפו רגליים חזקות ומפותחות עד מאוד. בעת הלילה, בחיפושיו אחר מזון, מסוגל הקאקאפו ללכת מספר קילומטרים ולטפס כ-300 מטרים במעלה גבעה ובחזרה. הוא מסוגל לרוץ במהירות רבה, אך מתקשה לשמור על המהירות הגבוהה לזמן רב[3].

הקאקאפו הוא עוף צמחוני. לפני שהביא האדם בעלי חיים אחרים לניו זילנד, היו הקאקאפו ומין יונה מקומית (קֶרֶרוֹ, H. novaeseelandiae) מן העופות הצמחוניים הלא-רבים שבאי. הוא אוכל מגוון רחב של צמחים, זרעים, פירות, אבקות ואף קליפות עצים המצויים בתחום מחייתו. הוא מחבב במיוחד את פרי עץ הרימוּ (Rimu; Dacrydium cupressinum) ומבסס את תזונתו עליו באופן כמעט בלעדי, בתקופות שבהן הוא מצוי בשפע. מפעם לפעם נצפים פרטים האוכלים חרקים וחסרי חוליות אחרים. הקאקאפו הוא עוף סקרן מטבעו. הוא חי בבדידות יחסית, במרחק סביר בין פרט אחד למשנהו, ואף על פי כן נראה כי הוא נהנה מחברת בני אנוש. צוותי שימור ומתנדבים שפעלו בקרבת הציפורים במשך זמן רב מעידים על אינטליגנציה ואישיות חברתית הניכרת אצלם[18].

כמו לתוכים אחרים, לקאקאפו טווח רחב של קולות וצלילים שהם מפיקים למטרות שונות. מלבד קולות הצלצול והקולות העמוקים שהם משמיעים להזדווגות, הם משמיעים לעיתים קרובות קולות "סקארק" כדי להודיע על מיקומם לציפורים אחרות שלא יתקרבו יתר על המידה[9]. התנהגות אחת שבמאות השנים האחרונות שירתה את הקאקאפו היטב היא תגובתו לטורפים או לסכנות. כאשר הוא מרגיש מאוים, הקאקאפו פשוט קופא במקומו, בתקווה שיוסווה בצמחים שצבעם דומה לצבעו, כך שלא ייראה לאויב. אסטרטגיה זו פעלה היטב נגד האויב העיקרי שלהם, הטורף בן המקום עיט האסטי, אך לא נגד האויבים החדשים שהובאו בידי האדם הלבן, המסוגלים למצוא את טרפם בעזרת חוש הריח.

היחס המספרי בין הזוויגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים גילו כי היחס בין הזוויגים מוטה כלפי הזכרים: הנקבות מטילות יותר ביצי זכרים מביצי נקבות. עובדה זו אינה מיטיבה עם הקאקאפו, שכן אף על פי שזכר אחד יכול להפרות נקבות רבות, כל נקבה מטילה מספר מועט של ביצים אחת לזמן רב, שגם מהן יבקעו יותר זכרים מנקבות - ולכן הזכרים "פחות חיוניים" לגידול האוכלוסייה מאשר הנקבות[19].

חוסר איזון זה בין זכרים לנקבות מקורו בסיבות אבולוציוניות. הנחת הבסיס של התאוריה המקובלת ביותר בנושא גורסת כי זכר הקאקאפו צריך להיות גדול וחזק, כדי להילחם על לבן של הנקבות. זכר גדול וחזק יותר יזכה להזדווג עם יותר נקבות ולהעביר את זרעו הלאה - לצאצאים שיהיו גדולים וחזקים כמוהו. כדי שזכר יהיה גדול וחזק אין די בגנים טובים, ועל אמו להאכילו במזון רב. התאוריה טוענת כי לנקבת הקאקאפאו יש מנגנון פנימי לשליטה במין הצאצאים. מנגנון זה איננו ייחודי לחולייתנים - הוא קיים בזוחלים (דוגמת הצבים, אשר אצלם טמפרטורת הסביבה קובעת את מין הילוד) ובחסרי חוליות רבים, אך נדיר בעופות. לפי התאוריה, המנגנון אינו נתון ל"שליטה מחשבתית" כלשהי של הנקבה, אלא הוא מנגנון פנימי של הגוף, המגיב לשינויים חיצוניים[19].

בהתאם להנחת היסוד של התאוריה, כאשר המשאבים מועטים, "משתלם יותר" להביא נקבות לעולם - כי יהיה קשה לגדל זכר גדול וחזק, הדורש משאבים רבים. לעומת זאת, כאשר המשאבים רבים, משתלם יותר להביא זכרים אשר ניתן יהיה להאכילם ולהביאם למצב מיטבי. ישנם מספר חיזוקים לתאוריה זו, והעיקריים שבהם:

  • העובדה שבאוכלוסיות באיים השונים, בהם היו משאבים בכמויות שונות, היחס בין המינים היה שונה; בחלק היה רוב לנקבות (מקומות בהם המשאבים מועטים) ובחלק לזכרים (מקומות בהם אין מחסור במשאבים).
  • העובדה שבימינו מצויים באוכלוסייה יותר זכרים מנקבות עקבית עם התאוריה, בהיות האי שופע משאבים.
  • ממצאים מחקריים - ניסוי שנערך, ובו מנעו החוקרים גישה לכמות מזון בלתי מוגבלת מנקבות שנראו חזקות (עורכי הניסוי לא רצו לסכן את הנקבות השבריריות יותר), הראה שהן אכן מביאות לעולם יותר נקבות[19].

טקסונומיה ואבולוציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרשים אבולוציית מיני הציפורים האנדמיים של ניו זילנד

שמו המדעי של המין, Strigops habroptilus, ניתן לו על ידי הזואולוג האנגלי ג'ורג' גריי (George Gray) בשנת 1845. המין קאקאפו (Strigops habroptilus) הוא הנציג היחיד של הסוג Strigops, המתויג לרוב בעצמו כנציג היחיד בשבט Strigopini - שבט הממוקם בתת-משפחת ה-Psittacinae לצד מספר תוכיים אחרים. בדיקות DNA מצביעות על כך שלקאקאפו, לקיאה (Nestor notabilis) ולקאקה (Nestor meridionalis) אב-קדמון משותף[20][21].

לפני כ-100 מיליון שנים, בעקבות התפלגותה של יבשת-העל גונדונה, שינויים גאולוגיים שאירעו בכדור הארץ והיווצרות הים הטסמני, נפרד שטח יבשתי (שהוא ניו זילנד של ימינו) מיבשת אוסטרליה. בשטח זה חי מין תוכי גדול קדמון שהוא מאבות-אבותיו של הקאקאפו החי בימינו, וכך הגיע תוכי זה לניו זילנד. בניו זילנד אב-קדמון זה התפתח לאב קדמון נוסף, "הפרוטו קאקה". הקאקאפו, Strigops, נפרד מהפרוטו קאקה לפני כ-70 מיליון שנים, בעקבות בידוד אקולוגי. מאוחר יותר, בעקבות הרים שהחלו להתרומם בניו זילנד (בעיקר באזור פיורדלנד) ושינו את תוואי הקרקע, נפרדו אף הקיאה, ומאוחר יותר גם הקאקה, מקבוצת ה"פרוטו קאקה". בשל הבידוד הגאוגרפי של בית הגידול שלהם, ניו זילנד, והיותם אנדמיים לאי זה, כל המינים שהתפצלו מהאב הקדמון "פרוטו קאקה" שונים בצורה ניכרת מרוב מיני התוכיים האחרים[20][21].

הקאקאפו והאדם: הכחדה ושימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית הקאקאפו בניו זילנד והאיים שבסביבתה צנחה באופן משמעותי לאחר התיישבות האדם בארץ. האדם הביא עמו את תופעת הציד, וכן מינים פולשים חדשים שהקאקאפו לא יכול להם, כך שנתערער המרבד האקולוגי העדין. תוכנית שימור משנת 1891 לא הביאה הצלחה רבה. מיזם ההשבה המוצלח ביותר יושם בשנת 1989.

הפגיעה האנושית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורם הראשון לצמצום אוכלוסיית הקאקאפו הוא הגעת בני האדם הראשונים לניו זילנד, לפני כ-1,000 שנה. מתיישבים מאורים מפולינזיה צדו את העוף, בין לצורך מאכל ובין בשביל עורם ונוצותיהם של הקאקאפו, שאותם שיבצו בשכמיות או במעילים מפוארים, ואף השתמשו בראשיהם המיובשים לעיטור אוזניהם. בשל חוסר יכולת התעופה שלו, ריחו החזק ודרך ההתגוננות שלו מפני סכנות, היה הקאקאפו טרף קל למאורים ולכלבים שהביאו איתם. ביציהם וגוזליהם היו אף הם מטרה קלה לחולדה הפולינזית (Rattus exulans; "קיורֶה"), שאף היא הגיעה עם בני האדם לאיים. יתר על כן, כריתת העצים ובירוא שטחי הצמחייה בידי המאורים צמצמו משמעותית את שטחי המחיה של הקאקאפו. עד בוא האירופים כבר נכחד הקאקאפו מאזורים רבים באיים[22][23], אך עדיין שרד בחלקו הפנימי של האי הצפוני ובאזורים המיוערים באי הדרומי.

החל משנות ה-40 של המאה ה-19 כילו מתיישבים אירופאים כמויות עצומות של צמחייה למטרות חקלאות, והפכו את השטחים לשדות מרעה. בנוסף להרס המעון הטבעי של הקאקאפו, הביאו האירופאים איתם גם בעלי חיים פולשים, כגון טורפים דוגמת חתוליים, זנים גדולים יותר של חולדות ועוד כלבים; בעלי חיים אלה לא חיו בניו זילנד לפני כן, והופעתם הביאה לערעור המרבד האקולוגי העדין שבה[24]. האירופים ידעו מעט על הקאקאפו עד שג'ורג' גריי (George Gray), איש המוזיאון הבריטי, תיאר אותו על פי עורו בשנת 1845; הוא גם העניק לו את שמו המדעי. כמו המאורים, החוקרים האירופאים הראשונים ובעלי החיים שלהם צדו את הקאקאפו לצורכי מאכל. לקראת שנת 1810 נודע הקאקאפו כבעל חיים המסקרן מדענים וחוקרים, ואלפי פרטים נקטלו לצורכי מחקר או הצגה במוזיאונים, או לחלופין נלכדו חיים עבור גני חיות ואספנים. רוב הפרטים שנלכדו מתו בשבי בתוך חודשים אחדים[25].

החל משנות השבעים של המאה ה-19 ברור היה לאספנים ולחוקרים כי אוכלוסיית הקאקאפו הולכת וקטנה, ושהמין קרוב להכחדה. למזלו הרע של הקאקאפו, דאגתם העיקרית של אלה הייתה לאסוף כמה שיותר פרטים לפני שייכחדו, ולא לדאוג לשימורם[25]. בשנות השמונים של המאה ה-19 שחררו מתיישבי ניו זילנד סמוריים וחמוסים במספרים גדולים מאוד, וזאת כדי שישמשו כמדביר ביולוגי לצמצום מספר הארנבונים[26]. אולם, אלה טרפו נוסף לארנבות גם מינים מקומיים רבים, ביניהם הקאקאפו. בעלי חיים צמחוניים אחרים שביית האדם, כגון האייל, התחרו עם הקאקאפו על המזון, וגרמו לכליית כמה ממיני הצמחים המועדפים עליו.

מאמצי שימור מוקדמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קאקאפו מוסווה בצמחייה

בשנת 1891 קבעה ממשלת ניו זילנד כי האי רזולושן (Resolution Island), הסמוך לחופי המדינה, הוא שמורת טבע אסורה לציד, ובשנת 1894 מינתה את ריצ'רד הנרי, חובב טבע נלהב, כשומר השמורה. הנרי היה מודע לכך שמספר הציפורים מתמעט בשל הטורפים שהובאו, במיוחד חולדות וסמוריים. בראותו את התועלת הצומחת לאוכלוסיית הקאקאפו מחיים באיים נטולי-טורפים, כדוגמת רזולושן, החל במבצע רחב להעברת קאקאפו וקיווי מכל שטחי ניו זילנד אל האי רזולושן. במשך שש שנים העביר למעלה מ-350 קאקאפו, אך פתרון זה לא נחל הצלחה: אוכלוסיית סמוריים גדולה שחתה אל האי רזולושן (הנמצא במרחק לא רב מהחוף), ובתוך שש שנים חיסלה את כל אוכלוסיית הקאקאפו שם[27].

בשנת 1903 הועברו שלושה קאקאפו מרזולושן לשמורת הטבע שבאי האוטורו (Hauturu Island) שמצפון-מזרח לאוקלנד, אך חתולי בר נצפו באי והקאקאפו לא נראו עוד - מן הסתם נטרפו. ב-1912 הועברו הקאקאפו שנשארו לאי קאפיטי (Kapiti Island), הממוקם מצפון-מערב לוולינגטון. אחד מהם שרד לפחות עד שנת 1936, למרות נוכחות חתולי בר באי בחלק מתקופה זו.

מאורעות ותמורות עולמיים השכיחו את חשיבות השימור במהלך מלחמת העולם הראשונה, בימי המשבר הכלכלי העולמי של 1929 שלאחריה, ולבסוף מלחמת העולם השנייה. בגלל אי תשומת לבם של התושבים לשימור המין המשיכה אוכלוסיית הקאקאפו להצטמצם. בסביבות שנות העשרים של המאה ה-20 נכחד הקאקאפו באי הצפוני (האי הצפוני מבין שני האיים העיקריים המרכיבים את ניו זילנד), ובאי הדרומי קטנה מאוד תפוצתו[23]. אחד מהמקלטים האחרונים שנותרו לקאקאפו היה אזור מסוים בפיורדלנד (Fiordland; אזור בדרום-מערב האי הדרומי של ניו זילנד); שם במשך שנות השלושים של המאה ה-20 הם נראו או נשמעו לעיתים קרובות יחסית, ולעיתים נאכלו על ידי ציידים או מקומיים. במשך שנות הארבעים של המאה ה-20 דיווחים על צפייה בקאקאפו הלכו ונעשו נדירים.

המחלקה לשימור הטבע של ניו זילנד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים של המאה ה-20 נוסדה מחלקת השימור של ניו זילנד והחלה לחפש אחר קאקאפו, לרוב בפיורדלנד ובשטח בו נכלל הפארק הלאומי קאורנג'י (Kahurangi National Park) של ימינו שבצפון-מערב האי הדרומי של ניו זילנד. שבעה מסעות חיפוש לפיורדלנד נערכו בין השנים 1951 ל-1956, אך נמצאו רק סימנים מעטים לנוכחות הציפור. לבסוף, בשנת 1958, נלכד קאקאפו ושוחרר באזור מוגן יחסית, בקרבת הפיורד מילפורד סאונד שבפיורדלנד. בשל חשש שצבאים ויעלים יאכלו מקורות מזון חשובים לקאקאפו, כפי שקרה באזורים אחרים, הוחלט להעביר את הציפורים לשבי. בשנת 1961 נלכדו שישה פרטים; אחד שוחרר, והחמישה הנותרים הועברו למקלט לעופות באי הצפוני. בתוך מספר חודשים מתו ארבעה מהעופות, והחמישי מת כעבור כחמש שנים. ב-12 השנים הבאות מצאו מסעות איתור כאלו סימנים מעטים עוד יותר לקאקאפו, דבר שהעיד על המשך הצמצום בגודל אוכלוסייתם. רק קאקאפו אחד נראה במשך שנים אלו. הוא נלכד ב-1967, ולמרות האופטימיות בדבר שיטות יעילות יותר להחזקת הקאקאפו בשבי, הוא מת בשנה שלאחר מכן[25].

בשנות השבעים המוקדמות לא היה ידוע בוודאות האם הקאקאפו שרד או שנכחד מהטבע לחלוטין. עם הפיכתם של המסוקים לכלים נפוצים יותר, התאפשרה הגעה לאזורים שלא היו נגישים בעבר ומספר קטן של פרטים נצפה. בשנת 1974 נלכדו שני קאקאפו במילפורד סאונד והועברו לאי "מוד" (Maud Island) שבצפונו של האי הדרומי. היותם של הקאקאפו שנלכדו בגדלים שונים עוררה צפייה כי מדובר בזכר ונקבה וייתכן שהללו יתרבו. הפרט שנחשב כנקבה נהרג בידי כלב בשנת 1977, והתברר שזה שנשאר בחיים אכן היה זכר.

בשנת 1974 לכדו חוקרים עוד עופות זכרים אחדים, וערכו את התצפית המדעית הראשונה על בימבום של זכרי הקאקאפו במסגרת טקס החיזור. זכר אחד נלכד בשנת 1975 באזור מילפורד והועבר לאי מוד. פרט זה, שקיבל את השם "ריצ'רד הנרי" - על שם חוקר הטבע, נחשב תקופה ארוכה למבוגר ביותר באוכלוסייה זו; הוא מת בשנת 2010, וגילו הוערך בכשמונים שנה[28]. בשנת 1976 התגלו ארבעה זכרי קאקאפו ב"עמק טרנסיט" (Transit Valley; "עמק המעבר").

בין השנים 1974 ל-1976 נמצאו 14 פרטים, אולם נראה היה כי כולם זכרים. מקרה זה חיזק את הסברה שכל נקבות הקאקאפו מצאו את מותן בידי טורפים בעת הקינון, ושהמין נידון לכליה. כל הפרטים שגילתה המחלקה לשימור הטבע של ניו זילנד בין 1951 ל-1976 הועברו לעמק מרוחק ומוקף הרים, שפני השטח שלו מורכבים מטרשים וצוקים. אולם, אפילו בתנאי שטח קשים אלו היו מצויים טורפים (בעיקר סמוריים), ובשנת 1976 נעלמו הקאקאפו מהעמק, למעט מספר זכרים ששרדו באזורים הצוקיים והלא-נגישים ביותר של האזור[3].

אף על פי שהמסעות לחיפוש הקאקאפו יועדו לאי הדרומי, ולפרקים גם לזה הצפוני, בין 1951 ל-1977 לא הגיעה אף משלחת לאי סטיוארט, וזאת אף על פי שעובדים מטעם הממשלה צפו שם בקאקאפו ואף אספו נוצות של העופות בשנת 1949. בשנת 1970 הצליח צייד איילים לצלם קאקאפו באי ודיווח על המקרה לשומר מטעם שירות היערות, אך נראה כי זה האחרון התעלם מהדיווח. משלחת לחיפוש קאקאפו שיצאה לדרכה בשנת 1977 איתרה כבר ביומה הראשון אתר בימבום (ראו הפרק "חיזור, רבייה וגידול צאצאים") וכן סימנים לנוכחות קאקאפו. במהרה אף התגלו כמה עשרות פרטים, זכרים ונקבות. ב-1980 שוחררו באזור כלבי-גישוש כשמחסום-פה על פיהם; הללו הביאו ללכידה של מספר עופות, ביניהם נקבות. גודל האוכלוסייה הכללי הוערך ב-100 עד 200 פרטים[3][25][29].

אף על פי שבאי לא חיו סמוריים ולא היה ידוע על טורפים אחרים, החלו חתולי בר להרוג בקאקאפו בקצב מדאיג, ובשנים 1980 ו-1981 הועברו שלוש נקבות וזכר אחד משם לאי מוד. בין 1977 ל-1982 הרגו חתולי הבר כ-50% מהקאקאפו שאותרו בסטיוארט[25]. על כן, בשנת 1989 הועברו אחד עשר זכרים ושבע נקבות לאי האוטורו (Hauturu), שממנו סולקו החתולים בשנת 1980. בשנת 1955 צנחה אוכלוסיית הקאקאפו והוערכה בכ-50 פרטים בלבד, מתוכם כ-19 נקבות.

תוכנית השיקום וההשבה לטבע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם יישום התוכנית לשיקום הקאקאפו האוכלוסייה בטבע החלה לצמוח, לאט אך בהתמדה.
החל משנת 2005, כלל אוכלוסיית הקאקאפו מתחלקת בין האיים צ'אלקי, אנצ'ור, מאוד וקודפיש, הממוקמים בסמוך לאי הדרומי ובצפון האי הדרומי של ניו זילנד. העופות מועברים לעיתים תכופות יחסית בין האיים כדי להביא את סיכויי הרבייה לרמה המקסימלית.

בשנת 1989 יצאה לדרכה התוכנית להבראת אוכלוסיית הקאקאפו. היות שבשבע השנים בהן היו העופות באי האוטורו לא הייתה רבייה, החלו העובדים בתוכנית השיקום לספק מזון נוסף לחלק מהנקבות, בתקווה שהמזון יזרז את רבייתן. ארבע נקבות הטילו ביצים בשנת 1991, ושני גוזלים גדלו בהצלחה. הקאקאפו שבאי קודפיש התרבו לראשונה בשנת 1992, אך הבשלת הרימו שהייתה צפויה התעכבה; שלושה גוזלים שסבלו מתת תזונה נלקחו לגן החיות של אוקלנד, ושם מתו שניים מהם. השלישי, נקבה לה ניתן השם "הוקי" (Hoki), גודלה בהצלחה בידי האדם ובבגרותה שוחררה לאי מוד[30].

סופר המדע הבדיוני דאגלס אדמס והביולוג מארק קרווארדיין סיקרו את תוכנית השימור של הקאקאפו בשנת 1989 במהלך סדרת מסעות שמימן ה-BBC ונערכו במשך מספר שנים ברחבי העולם. מסעות אלו הובילו להפקת סדרת תסכיתי רדיו ולאחר מכן גם לכתיבת הספר "הזדמנות אחרונה לראות" שאחד הפרקים בו עוסק בקאקאפו. ביקורם של אדמס וקרווארדיין משך תשומת לב בינלאומית לקאקאפו והגביר את מאמצי השימור שלו.

בשנת 1997 הזדווגו מספר קאקאפו באי קודפיש. גם במקרה זה הרימו לא הבשיל בזמן המצופה, אך בשל מזון נוסף שניתן לאמהות הגיעו שלושה גוזלים לבגרות. פרט זכר, שנקרא על שם ריצ'רד הנרי, הוחזר מהאי האוטורו למוד בשנת 1996, ובשנת 1998 הוא נעשה לאב לשלושה גוזלים - הגוזלים הראשונים שלהם גנים מגוונים יותר מהאי הדרומי זה שנים[28].

בעוד האיים קודפיש והאוטורו היו נקיים מטורפים גדולים, בשניהם הייתה נפוצה החולדה הפולינזית הקטנה יותר. בתחילה, לא היה ידוע לאחראי השימור כי גם החולדה הפולינזית טורפת את ביצי הקאקאפו וגוזליו ומתחרה עמם על מקורות מזון. לאחר שנתגלתה התופעה והשפעתה, ננקטו צעדים כדי לנקות את קודפיש מחולדות; באותו הזמן הוחלט גם להעביר את הקאקאפו מהאוטורו למוד, לא רק בשל הימצאות החולדות באזור, אלא גם משתי סיבות אחרות: שני גוזלים בלבד הגיעו לבגרות באי (וגם זאת לאחר מתן מזון נוסף לנקבות), ופני השטח הטרשיים הקשו את התנהלות מאמצי השימור. למרבה האירוניה, דווקא העברה זו - שבוצעה בגלל חוסר ברבייה כביכול, הניבה הפתעה בנושא זה בדיוק: כשהציפורים נתפסו באי האוטורו כדי להעבירן בשנת 1999, נקבה שלא נראתה משנת 1984 נמצאה כשהיא דוגרת על שלוש ביצים. ההדגרה הושלמה באופן מלאכותי ושלוש נקבות בקעו. בשנת 1998 הועברה אוכלוסיית האי קודפיש לשהות בת שנתיים ב"אי פרל" (Pearl Island; "אי הפנינה") הסמוך, ובזמן זה הורעלו כל החולדות בקודפיש. על אף שגם באי פרל היו בנמצא חולדות וציפורי הווקה (Weka; Gallirallus australis) הטורפות, בשנת 1999 הטילו חמש נקבות ביצים באופן בלתי צפוי; הביצים הועברו להדגרה מלאכותית, וחמישה גוזלים בקעו. בתוך שלוש שנים זינק גודל האוכלוסייה הכללית מ-50 ל-62 פרטים.

בשנת 2001 ניבאו המדענים כי בעונת הרבייה הבאה יניב הרימו באי קודפיש יבול פירות רב - יבול שיהווה תמריץ לרביית הקאקאפו. הם העבירו את כל 21 הנקבות בגיל הרבייה לקודפיש. 24 גוזלים הגיעו לבגרות בתחילת 2002; בעונת רבייה אחת אוכלוסיית הקאקאפו זינקה ב-39%, מ-62 ל-86 פרטים, ובעונת הרבייה 2008–2009, שהייתה מוצלחת במיוחד, עברה האוכלוסייה לראשונה את רף 100 הפרטים[31].

בשנתיים שלאחר מכן, הרימו לא הניב פירות רבים וכתוצאה מכך, הקאקאפו לא התרבו. בניסיון להגביר את קצב הרבייה בלי קשר ליבול הרימו, הועברו מספר פרטים, מתוכם רבים שבקעו בעונת הרבייה של 2002, לאי צ'אלקי, שבו עצי אשור רבים. ב-2004 מתו שלוש נקבות שנדבקו מחיידק Erysipelothrix Rhusiopathiae, ובכך ירד גודל האוכלוסייה מ-86 ל-83 פרטים.

מצב נוכחי ועתיד המין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית הקאקאפו שנשארה נמצאת תחת מעקב תמידי של הקבוצה להבראת הקאקאפו, במטרה לשמר את המין. ההצלחה היחסית של מאמצי השימור נזקפת לפיקוח על רביית העופות שנשארו. הקאקאפו מועברים לעיתים בין ארבעת האיים - קודפיש, מאוד, אנצ'ור וצ'אלקי - כדי להגן עליהם מטורפים וכדי להגדיל את סיכויי הרבייה שלהם. זכרים המוערכים כעקרים מוחזקים בנפרד מהנקבות כדי למנוע פגישות חיזור שלא יניבו תוצאות. כציפור היחידה שנולדה באי הדרומי, ל"ריצ'רד הנרי" הייתה חשיבות גדולה למגוון הגנטי; גוני נוצותיו צהובים יותר מאלה של העופות האחרים, וה"בימבום" שלו שונה במקצת. על אף שהחל משנת 1998 הוא היה הורה לשלושה גוזלים - שני זכרים ונקבה - הוא לא הראה עניין בהכרת נקבות חדשות, עד מותו ב-2010[28].

הפריה מלאכותית נשקלת החל משנות התשעים כאמצעי להאצת הרבייה, אך היא נמנעת בעקבות קושי באיסוף זרע; ניסיון מוקדם לאיסוף זרע נעשה באמצעות בובה דמוית נקבת קאקאפו שהורכבה על גבי רכב צעצוע הנשלט מרחוק - נקבת הקאקאפו המדומה התקרבה לזכרים באמצע תצוגת הלֶק שלהם. טכניקות אחרות כללו גירוי חשמלי לאחר אלחוש, וכן שיטה חדשה יחסית - עיסוי באזור הרבייה. שיטה זו, שהצלחתה גוברת והולכת, הביאה לגילוי ממצאים חדשים בנוגע לרביית הקאקאפו. לדוגמה, התגלה כי לזכרים רבים זרע לא תקין או שהם עקרים לחלוטין. איכות הזרע הירודה, ככל הנראה מפאת זיווג קרובים כתוצאה ממצב "צוואר בקבוק" אליו נקלעה האוכלוסייה - מצב המפחית מאוד את השונות הגנטית בין הפרטים השונים, יכולה להסביר את שיעור הפוריות הנמוך שנצפה בעונות הרבייה האחרונות, בעיקר בקרב הזכרים.

לנקבות ניתנים תוספי מזון בתחנות האכלה פרטיות, בתקווה שאלו יגרמו להן להטיל אחת לשנה, ולא אחת למספר שנים. לעיתים נלקחים גוזלים מאמותיהם במטרה לעודד הטלה שנייה; נקבות זקנות יותר יכולות לשמש בתפקיד "אם מאמצת" ולגדל את הגוזלים בהצלחה. גוזלים אחרים מודגרים באופן מלאכותי ומגודלים בידי אדם. המעקב אחר הקאקאפו מתבטא גם בניטור קפדני של הקנים. במטלה זו משתמשים באמצעים טכנולוגיים שונים, החל בטלוויזיה במעגל סגור ועד עין אלקטרונית המתריעה כאשר האם עוזבת את הקן בחיפוש אחר מזון. בזמן זה נע צוות השימור אל הקן ועוטף את הביצים ברפידה חמימה כדי לשמור על חומן[32].

אף על פי שהעתיד נראה ורוד יותר - עם גידול באוכלוסייה מאז שנת 1997 ו-24 גוזלים שבקעו בשנת 2004, עדיין נתון הקאקאפו בסכנת הכחדה חמורה; דוגמה הממחישה את אי היציבות של עתיד המין כולו היא המוות הפתאומי של שלוש נקבות ביולי 2004 - שכן כשאוכלוסיית המין כולו כוללת עשרות פרטים בלבד, לכל פרט ופרט חשיבות מכרעת. עונת הרבייה הלא צפויה של 2005 הניבה 26 ביצים, מתוכן 11 הופרו. חמישה גוזלים בקעו לבסוף. אף שאחד הגוזלים מת וגם פרט זכר אחד מת בחורף 2005, צמחה האוכלוסייה בצורה איטית אך יציבה, ועמדה בשנת 2006 על 86 פרטים. בשנת 2015, עמדה האוכלוסייה על 125 פרטים[33]. בשנת 2016, שנחשבה כשנה מוצלחת מבחינת הקאקפו, בקעו 34 גוזלים, שהביאו את מספר הפרטים ל-157, עלייה של 28%[35].

בין השנים 1997 ל-2005 צמחה האוכלוסייה הבוגרת מ-50 ל-83 פרטים, כשמתוך ה-83, 45 היו זכרים ו-38 נקבות; החוקרים מנסים, בהצלחה יחסית, לצמצם את היחס המספרי בין הזכרים ולנקבות ולקרבו ל-50:50 (ראו הפיסקה "היחס המספרי בין המינים") וזאת בדרך של מניעת גישת נקבות חזקות למקורות מזון בלתי מוגבלים, כך שיטילו יותר ביצי-נקבות מזכרים. ניסוי זה מצליח, והיחס אכן מתקרב לעבר ה-50:50. החוקרים סבורים, על פי מודל מתמטי שבו הם משתמשים, כי הפיכת האוכלוסייה מוטת הזכרים לאוכלוסייה שוויונית תצמצם מ-12 עד ל-109 שנים את הזמן שבו יהיה הקאקאפו נתון בסכנת הכחדה, וזאת בהנחה שמאמצי השימור לא יתקלו במכשולים חדשים.

בהנחה שהעופות ימשיכו להתרבות בהצלחה, המכשול הבא למאמצי השימור העתידיים הוא העדרו של אי גדול ונטול טורפים שיש ביכולתו לאכלס למעלה מ-100 פרטים, ובו הקאקאפו יוכלו לחיות חיים טבעיים יותר, ללא פיקוח צמוד כל כך של האדם - פיקוח שבמצב הנוכחי נדרש להישרדות המין. בנובמבר 2005 הוכרז על תוכנית לבניית מקלט חדש לחיות בר באי הדרומי; המקלט מתוכנן להכיל בעלי חיים מקומיים הנתונים בסכנת הכחדה, בכללם הקאקאפו, והוא אמור להעניק סביבת מחיה גדולה ונטולת טורפים בשבילו. בנייתו של המקלט מתוכננת לאיים רזולושן (Resolution) וסקרטרי (Secretary) שבפיורדלנד.

מאמצי שימור הקאקאפו עשו את המין למוכר עד מאוד. על הקאקאפו נתפרסמו ספרים רבים, הן לילדים והן למבוגרים, וכן הופקו סרטים תיעודיים, המתארים בפירוט את התלאות העוברות על המין.

הקאקאפו בתרבות המאורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ככל הנראה, למדו המאורים לטבול מזון עמיד במים כדי לשמר אותו לעתיד מהתנהגות דומה של הקאקאפו, שנהג להכניס למים גרגרים של העץ B. tawa (בתמונה), כדי שישמשו בתור אספקת מזון בקיץ הבא.

לקאקאפו הוקדש מקום נכבד בתרבות של המאורים - התושבים הילידים של ניו זילנד, וסביבו נטוו אגדות וסיפורי פולקלור שונים. בשל מחזור הרבייה הלא-סדיר של הקאקאפו, והעובדה שהוא מתרבה בעיקר בשנים פוריות במיוחד, בהם פורחים מינים מסוימים של צמחים, סברו המאורים שיש לו יכולת לחזות את העתיד. יתר על-כן, קיבלו המאורים חיזוק לאמונתם זו כשצפו בקאקאפו מטמין גרגרים של העצים B. tawa ו-Hinau בבורות מים, כדי שישמשו כאספקת מזון בקיץ הבא. נראה כי המנהג המאורי של טבילת מזון במים לאותה המטרה נלמד מהתנהגות זו של הקאקאפו[36].

המאורים החשיבו את הקאקאפו למקור מזון טוב, ובתקופה שבה הוא היה נפוץ הוא ניצוד עבור בשרו. באחת העדויות על אכילת בשר הקאקאפו נאמר שהוא מזכיר בטעמו ובמרקמו בשר טלה, אולם המתיישבים האירופאים בניו זילנד תיארו את בשרו כבעל טעם כבד ועמוק. בתקופת הרבייה של הקאקאפו, קולות הבמבום הרמים והתכנסות הקאקאפו במקום אחד הקלו על המאורים את ציד הקאקאפו. במקרים אחרים, הקאקאפו ניצוד כאשר אכל או כאשר ביצע "אמבטיות חול" במזג אוויר יבש. הציד התבצע בעיקר בשעות החשכה, בעזרת עזרים שונים: לעיתים בעזרת מלכודות, ולעיתים בעזרת כלבים פולינזיים מבויתים שאומנו לצוד את הקאקאפו. במקרים מסוימים נהגו המאורים להשתמש בלפידים שיסנוורו את הקאקאפו, יגרמו לו להיבהל ולעצור במקום וכך יהיה קל יותר לתפוס אותו[22][36].

לעיתים בשר הקאקאפו שנצוד נאכל מיד, ולעיתים שומר בשומן הקאקאפו כדי שישמש כאספקת מזון עתידית. בני אחד השבטים המאורים נהגו לשמור את בשר הקאקאפו בסלים שהיו עשויים מהקליפה הפנימית של עץ כלשהו, או במכלים שנבנו מאצות-ים. נוצות-הזנב של הקאקאפו הודבקו לעיתים למכלים אלה, כדי שיהוו קישוט ואינדיקציה לגבי תכולת המכלים. נוסף על כן, נהגו המאורים להשתמש גם בביצי הקאקאפו, אותן תיארו כלבנבנות בצבען ודומות במידתן לממדי ביצת הקֶרֶרוֹ, היונה הניו זילנדית. המאורים השתמשו בעור הקאקאפו, כשהנוצות עדיין מחוברות אליו, להכנת גלימות ושכמיות. לבגדים אלה הייתה חשיבות בתרבות המאורית, והמעט שעדיין נותרו בימינו שמורות היטב ונחשבות לאוצר. נוצות הקאקאפו עיטרו גם את הטייאהאה (נשק דמוי-חנית), אך הן הוסרו לפני שימוש מעשי בנשק[22][37].

במספר מקרים ניצוד הקאקאפו גם מפני שהזיק למאורים - פרטים רעבים נכנסו לעיתים לתוך מחסני מזון של המאורים ואכלו אותם או הביאו להרקבת המזון השמור בהם. חרף זאת, נראה שהקאקאפו שימש גם כחיית מחמד של המאורים. המתיישבים האירופאים בניו זילנד דיווחו כי המאורים החזיקו קאקאפו בתור חיית מחמד, ואף רחשו להם אהבה רבה[25].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

במבום הקאקאפו הזכר

אם אינכם מצליחים לשמוע את הקול הנמוך נסו גרסה זו (מידע) בה הועלה גובה הקול בכ-50%.

לעזרה בהפעלת הקבצים

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: קאקאפו
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קאקאפו
ויקימינים טקסונומיה בוויקימינים: קאקאפו

מידע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות וקובצי קול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ קָאקָאפּוֹ באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ על פי מילון בעלי חיים: נכר (תשל"ב), 1972, באתר האקדמיה ללשון העברית
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Ralph G. Powlesland, Don V. Merton, and John F. Cockrem (2006). "A parrot apart: the natural history of the kakapo (Strigops habroptilus), and the context of its conservation management". Notornis 53 (1): 3–26
  4. ^ תוכי מזן קאקאפו הנמצא בסכנת הכחדה - וואלה
  5. ^ Kākāpō Recovery. govt.nz
  6. ^ "Kakapo Habitat". Kakapo Recovery
  7. ^ "Kakapo relocated to raise chicks". stuff.co.nz
  8. ^ Hagelin, Julie C. (January 2004). "Observations on the olfactory ability of the kakapo Strigops habroptilus, the critically endangered parrot of New Zealand". Ibis 146 (1): 161–164
  9. ^ 1 2 "Up Close and Personal". Kakapo Recovery
  10. ^ "Kakapo (Strigops habroptilus)". Kakapo Wildlife Fact File
  11. ^ 1 2 3 Merton, D. V.; Morris, R. B.; Atkinson, I. A. (1984). "Lek behaviour in a parrot:the Kakapo Strigops habroptilus of New Zealand". Ibis 126 (3): 277–283
  12. ^ Clout, M. N.; Merton, D. V. (1998). "Saving the kakapo: the conservation of the world's most peculiar parrot". Bird Conservation International 8 (3): 281–295
  13. ^ Cockrem, J. F. (2002). "Reproductive Biology and Conservation of the Endangered Kakapo (Strigops habroptilus) in New Zealand". Avian and Poultry Biology Reviews 13 (3): 139–144
  14. ^ Eason, Daryl K.; Elliott, Graeme P.; Merton, Don V.; Jansen, Paul W.; Harper, Grant A.; Moorhouse, Ron J. (2006). "Breeding biology of kakapo (Strigops habroptilus) on offshore island sanctuaries, 1990–2002". Notornis 54 (1): 27–36
  15. ^ Yvette Cottam, Don V. Merton, and Wouter Hendriks (2006). "Nutrient composition of the diet of parent-raised kakapo nestlings". Notornis 53 (1): 90–99
  16. ^ Johnson, P. N. (1975). "Vegetation associated with kakapo (Strigops habroptilus Gray) in Sinbad Gully, Fiordland, New Zealand". New Zealand Journal of Botany 14: 151–159
  17. ^ H.A. Best (1984). "The foods of kakapo on Stewart Island as determined from their feeding sign". New Zealand Journal of Ecology 7: 71–83
  18. ^ "Behaviour". Kakapo Recovery
  19. ^ 1 2 3 "Conserving the kakapo". Understanding Evolution, April 2006
  20. ^ 1 2 Wright, T.F.; Schirtzinger E. E., Matsumoto T., Eberhard J. R., Graves G. R., Sanchez J. J., Capelli S., Muller H., Scharpegge J., Chambers G. K. & Fleischer R. C. (2008). "A Multilocus Molecular Phylogeny of the Parrots (Psittaciformes): Support for a Gondwanan Origin during the Cretaceous". Mol Biol Evol 25 (10): 2141–2156
  21. ^ 1 2 de Kloet, R. S.; de Kloet, S. R. (2005). "The evolution of the spindlin gene in birds: Sequence analysis of an intron of the spindlin W and Z gene reveals four major divisions of the Psittaciformes". Molecular Phylogenetics and Evolution 36 (3): 706–721
  22. ^ 1 2 3 Tipa, Rob (2006). "Short note: Kakapo in Māori lore". Notornis 53 (1): 193–194
  23. ^ 1 2 G. R. Williams (1956). "The kakapo (Strigops habroptilus, Gray): a review and reappraisal of a near-extinct species". Notornis 7 (2): 29–56
  24. ^ W. J. Sutherland (2002). "Conservation biology: Science, sex and the kakapo". Nature 419 (6904): 265–266
  25. ^ 1 2 3 4 5 6 Donald, Paul F.; Collar, Nigel J.; Marsden, Stuart J.; Pain, Deborah J. Facing Extinction: The World's Rarest Birds and the Race to Save Them: 2nd Edition. A&C Black, 2013. ISBN 1408189666. עמודים 167-168
  26. ^ Murphy, E and Dowding, J. (1995). "Ecology of the stoat in Nothofagus forest: home range, habitat use and diet at different stages of the beech mast cycle". New Zealand Journal of Ecology 19 (2): 97–109
  27. ^ Armstrong, Doug. Advances in Reintroduction Biology of Australian and New Zealand Fauna. Csiro Publishing, 2015. ISBN 1486303021. עמודים 106, 114
  28. ^ 1 2 3 "Richard Henry". Kakapo Recovery
  29. ^ Powlesland, R.G.; Roberts, A.; Lloyd, B. D. and Merton, D.V. (1995). ""Number, fate and distribution of kakapo (Strigops habroptilus) found on Stewart Island, New Zealand, 1979–92". New Zealand Journal of Zoology 22 (3): 239–248
  30. ^ "Hoki". Kakapo Recovery
  31. ^ "Kakapo population over 100 mark". stuff.co.nz
  32. ^ Elliott, G.P.; Merton, D.V.; Jansen, P.W. (2001). "Intensive management of a critically endangered species: the kakapo". Biological Conservation 99 (1): 121–133.
  33. ^ Kakapo - Updates. July 2015.
  34. ^ "New Zealand kakapo sees bumper breeding season". BBC. 15 July 2016
  35. ^ [34]
  36. ^ 1 2 Riley, Murdoch. Māori Bird Lore: An Introduction. Viking Sevenseas, 2001. ISBN 0854671005. עמוד 119
  37. ^ "Kakapo then and now; An Iwi Perspective". Web.archive.org


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קאקאפו&oldid=39866190"