קאמין-קושירסקי
| |||
 | |||
| שלט הכניסה לעיר | |||
| מדינה |
 אוקראינה | ||
|---|---|---|---|
| אובלסט |
 ווהלין | ||
| חבל ארץ | קאמין-קושירסקי | ||
| גובה | 155 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיירה | 12,477 (1 בינואר 2022) | ||
| קואורדינטות | 51°37′27″N 24°57′38″E / 51.624166666667°N 24.960555555556°E | ||
| אזור זמן | UTC+2 | ||
| http://kamadm.gov.ua/ | |||
קאמין-קושירסקי היא עיירה בחבל הארץ ווהלין שבאוקראינה.
ראשיתה של העיירה קאמין-קושירסקי בימי הביניים, ככל הנראה במאה ה-12. העיירה הוקמה על גדות הנהר ציר, יובל של נהר הפריפט. כנראה במקום זה היה מבצר. קאמין נזכרת ברשימת היישובים המבוצרים שהיו שייכים במאה ה-14 לקזימיר הגדול, מלך פולין. החל מראשית המאה ה-16 הייתה קאמין-קושירסקי רכושם של הנסיכים לבית סנגושקו, ואלה הוסיפו לשם משפחתם את התואר "קושירסקי".
יהודים נזכרים לראשונה בקאמין-קושירסקי ב-1569, אך יש לשער כי הם החלו להתיישב שם לפני תאריך זה. במאה ה-16 הם התפרנסו, בין היתר, מחכירת מיסים. החוכר העירוני לא רק חכר את הכנסות הבעלים של העיר או של העיירה הפרטית, אלא היה למעשה סוכנו ונאמנו של הפריץ וביצע חלק גדול מן הפעולות המנהליות באחוזותיו. ב-1607 נהרסה קאמין-קושירסקי עקב שרפה גדולה; בתים רבים נהרסו, ובהם גם בית המדרש. במסגרת ההתארגנות היהודית הקהילתית היה קהל קאמין-קושירסקי כפוף לקהל קובל, ונציגה של האחרונה ייצג אותו בהתוועדויות גליל ווהלין מסוף המאה ה-16 וְעד לביטול ועד ארבע ארצות ב-1764.
מסוף המאה ה-16 ועד לאמצע המאה ה-19, במשך 250 שנה בערך, גדלה קאמין-קושירסקי לאִטה - מ-69 בתים ל-229 בתים ביישוב. בימי גזרות ת"ח ת"ט (1648–1649), בעת ביצוע הפרעות של בוגדן חמלניצקי ביהודי אוקראינה, פולין וליטא, היו בעיירה כמאה בעלי-בתים יהודים. באמצע המאה ה-19 היו בה ובכפרי הסביבה 862 יהודים, אך מספר זה ירד כעבור 20 שנה - כנראה בגלל שרפות ומגפות. בסוף המאה ה-19 גרו בקאמין-קושירסקי יותר מאלף יהודים, והם היו מרבית התושבים בעיירה. ב-1942 גרו בעיירה ובסביבתה כ-3000 יהודים. מבנים רבים בקאמין-קושירסקי היו עשויים עץ; בתי העץ עלו באש בשרפה גדולה ב-1927, ונותרו רק בניינים שהיו עשויים אבן.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויסו אנשי העיירה לצבא הרוסי. קאמין-קושירסקי נתמלאה בפליטים, כאלה שברחו מדרום ווהלין שבאזור הגבול עם אוסטריה. בספטמבר 1915 החל הצבא הרוסי לסגת, וגדודי הקוזאקים שהיו במאסף שדדו, הרסו והעלו באש יישובים רבים.
הצבא האוסטרי נכנס לעיירה, והוא העביר את השלטון לידי צבא הקיסרות הגרמנית. החזית הרוסית-גרמנית נעצרה בקרבת קאמין-קושירסקי, והיא נשארה שם עד לאחר מהפכת פברואר 1917 והשתלטות הגרמנים על אוקראינה. היהודים הם ששיקמו את העיירה, והגרמנים החלו בסלילת מסילת ברזל צרה עבור רכבות להובלת עצים מהיער, ברזל, מלט וכל שאר החומרים הנחוצים לבניית מוצבים על הנהר סטוחוד, צפונית מזרחית לקאמין-קושירסקי לכיוון לוביישוב-פינסק. את התושבים הם ניצלו לצורך עבודות כפייה והוטל עליה עוצר. מכיוון שהעיירה הייתה קרובה לחזית, גירשו הגרמנים את רוב התושבים ממנה למקומות אחרים ואת הבתים הטובים שמרו לעצמם. ב-1918, עקב המחסור והתנאים הקשים, סבלו היהודים ממגפות שונות, ובהן מגפת טיפוס. בסוף 1918 כבשו הפולנים את לבוב, ובמאי 1919 כבר הייתה כל גליציה המזרחית בידיים פולניות. בהמשך הובס הצבא הרוסי הלבן, והצבא האדום השתלט על האזור.
הרפובליקה הפולנית השנייה והפוגרום בקאמין-קושירסקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסגרת הסכם ריגה, סופחו ב-1921 לפולין שני שלישים מפלך ווהלין. עד מהרה, החלה אינפלציה גדולה בפולין לאחר תקומתה מחדש, והשכר איבד את ערכו עוד לפני שניתן היה לעשות בו שימוש. שטרות בשלל סוגים וצבעים היו בידי האוכלוסייה, אולם רק לזהב ולדולרים היה ערך ממשי. ב-1920 פרצה מלחמה בין פולין לבין רוסיה הבולשביקית. בסוף ספטמבר באותה שנה, פרצה לקאמין-קושירסקי כנופיה של 500 בלחובצים, אך אנשי ההגנה העצמית ויחידה של הצבא האדום הצליחו להניסה. ניסיון נוסף נכשל אף הוא, אך לבסוף הם הצליחו לחדור לעיירה וביצעו בה פוגרומים ביהודי העיירה.
העיירה תחת כיבוש של ברית המועצות (1939–1941)
[עריכת קוד מקור | עריכה]באביב 1939 הגיעה המתיחות שבאירופה גם לעיירה, שנמצאה באזור הגבול. גיוס של אנשים ושל סוסים לבניית ביצורים החל. באופן זמני, שיפר המתח הביטחוני את המצב הכלכלי, עקב העבודות הציבוריות ובניית הביצורים נמצאה עבודה בשפע. במאי גברה המתיחות, וגבר החשש לפלישה גרמנית ולהתחלה של מלחמה עולמית שנייה, דבר שהביא לביקוש רב לסחורות שונות.
ב-23 באוגוסט 1939 חתמו גרמניה וברית המועצות על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, בו הסכימו על אי התקפה ביניהן. בנספח הסודי להסכם נקבעה חלוקת פולין בין גרמניה לבין ברית המועצות. ב-1 בספטמבר 1939 פלש הצבא הגרמני לפולין, ומטוסי חיל האוויר הגרמני החלו להפציץ גם את חבל ווהלין, ובכלל זה גם את קאמין-קושירסקי. ב-3 בספטמבר הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית, ובכך נפתחה מלחמת העולם השנייה. הגיוס לצבא הפולני התנהל בקצב מזורז, וחיילי מילואים מכל כפרי הסביבה זרמו לרכבות בדרכם מערבה, לחזית מול גרמניה. ב-17 בספטמבר 1939 נע הצבא הסובייטי לקו שנקבע לו בהסכם, וכבש גם את אזור ווהלין עד לנהר הבוג.
בתחילה חשבו רבים לברוח מזרחה, אולם בתוך זמן קצר הגיעו הרוסים לווהלין ולעיירה. הרוסים הקימו את מחוז (אובלסט) ווהלין; בירת המחוז הייתה לוצק, וקאמין-קושירסקי נחשבה לחלק ממנו. בכך נפתחה תקופה קצרה בתולדותיה של הקהילה היהודית, בין השלטון הפולני לבין הכיבוש הגרמני והשואה. לנוכח השקט שהשתרר בגבול החדש בין ברית המועצות לבין גרמניה נדמה היה כי הקהילה הקטנה תינצל מזוועותיה של המלחמה; ב-1940, לאחר תקופת רגיעה קצרה, הייתה גרמניה הנאצית עסוקה במסע כיבושים מזורז במערב אירופה ואחר כך בבלקן. במשך פחות משנתיים, עד למתקפת הפתע שהנחיתה גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, עברו תושבי קאמין-קושירסקי, בדומה לכל תושבי ווהלין, תהליך של סובייטיזציה בחינוך, בחיי החברה ובכלכלה.
המשטר הסובייטי התבסס בעיירה במהירות. בהדרגה התבררה המציאות הקשה של הדיכוי ושל העריצות במשטרו של סטלין. המסחר פסק להיות חופשי; במקום חנויות הוקמו צרכניות, ובהן היה מלאי קבוע מראש, ותורים ארוכים שהשתרכו בפתחיהן. בכל מקום נפוצו מלשינים שמסרו לשלטונות מידע. אנשים נשפטו לעונשי מאסר ארוכים ונשלחו לסיביר בגין כל עבֵרה, קלה או חסרת יסוד ככל שתהיה.
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הוא רק צעד פוליטי, ולא היה ספק כי הוא לא יחזיק מעמד זמן רב. ידיעות חלקיות על התנגשות בין משמרות גבול גרמניים לרוסיים ושמועות על הכנות שונות שאין להן מקום בזמן שלום הגבירו את החרדה. השקט והביטחון ששררו התערערו לחלוטין. ביערות הסתובבו אוקראינים שכינו את עצמם "זלנובצי" (ירוקים), והם רצחו רוסים, קומוניסטים, יהודים ואת כל מי שנשלח למלא תפקיד כלשהו עבור השלטונות - קניית בהמות או כל דבר אחר.
הכיבוש הגרמני הנאצי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 ביוני 1941 החלה המתקפה הגרמנית במסגרת "מבצע ברברוסה". כיבוש חבל ווהלין כולו הושלם עד לאמצע יולי של אותה השנה. בווהלין הוקם ממשל צבאי גרמני, ולידו מִנְהל אזור לטיפול באזרחים. בימי הכיבוש הראשונים התארגן בווהלין שלטון אוקראיני, שפגע ביהודים. ב-1 בספטמבר הוקם בווהלין השלטון האזרחי של רייכסקומיסריאט אוקראינה, שבירתו הייתה רובנה. לווהלין צורפו מחוזות קמיניץ פודולסק ודרום פולסיה (נפות בריסק, קוברין ופינסק). בתחילה הייתה בירת המחוז החדש בריסק, וביוני 1942 שונתה ללוצק. ווהלין חולקה ל-12 "גביטים", וכל "גביט" חולק לנפות. השלטון המקומי האוקראיני בערים ובכפרים הוכפף לפיקוח גרמני צמוד.
סוף מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף 1943 נכבשה מידי הגרמנים קייב, עיר הבירה של אוקראינה, ובראשית 1944 החל שחרורה של ווהלין. עד לסוף מרץ 1944 שוחררו כשני שלישים משטח ווהלין, אולם הצבא האדום עצר את התקדמותו לכמה חודשים והשחרור של ווהלין הושלם רק ביולי 1944.
יהדות העיירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת העולם הראשונה התנהלו באזור קרבות בין הצבא הרוסי לבין צבאות אוסטרו-הונגריה וגרמניה. היהודים סבלו מנזקי המלחמה, ממגפות ומפוגרומים. הם התארגנו להגנה עצמית והחזיקו מעמד מול כנופיות מקומיות, אך לא הצליחו לעמוד בפני יחידות של "הצבא האדום" ו"הצבא הלבן". בקאמין-קושירסקי נרצחו 120 יהודים. בעיירה היה בית מדרש גדול וכן כמה "שטיבלך"- בתי-כנסת של החצרות החסידיות, ובהן ה"טריסקער" שטיבעל, ה"סטעפיניער" שטיבעל ולאחר מלחמת העולם הראשונה נוסף גם ה"קוברינער" שטיבעל.
חינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הפוגרום שערכו הבלחובצים ביהודי קאמין-קושירסקי, לא נותרו מורים בעיירה. ועד התרבות בעיירה יצר קשר עם רשת בתי הספר תרבות שבקובל ומשם הגיע אחד המורים, שסייע רבות בעבודה הציונית והציבורית. בסוף 1920 נפתח בקאמין-קושירסקי בית-ספר עברי של רשת 'תרבות', וניתן לו השם 'התחייה'.
"החדר"
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הפרעות בעיר חודש לימוד התורה; נוסד תלמוד תורה לכל הילדים והם חויבו ללמוד בו. בני החמש קיבלו את ראשית חינוכם ב"חדר", ובני השבע כבר למדו גמרא.
הציונות בעיירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נשלחו לעיירה חוברות וכרוזים מטעם 'הוועד הציוני ליישוב א"י' שבאודסה, ובהם בקשה לאיסוף תרומות למען ארץ ישראל. משה דדיוק היה ראשון המורים שלימדו עברית בעיירה, ובבית הספר שהקים לימדו שירים עבריים ועודדו את הילדים לקרוא כתבי-עת עבריים. יהודי העיירה שמעו על הצהרת בלפור שניתנה על ידי בריטניה ב-2 בנובמבר 1917, והילדים הכינו דגלים בצבעי כחול ולבן.
בסוף 1918 הוקם במקום לראשונה סניף של ההסתדרות הציונית, ובראשו עמד יעקב פלוט. בעזרתו הוקמו סניפי משנה ביישובי הסביבה, בפנייבנו, בגלושא רבתא ובגלושא זוטא ועוד, ונקשרו קשרים עם הציונים שבקובל. ועד הקק"ל היה פעיל ביותר מיום היווסדו ב-1918 ועד שחדל מלהתקיים ב-1939. בכל בית בעיירה הייתה קופת קק"ל, ובכל שמחה אספו כספים עבור יער הרצל. הוועד המרכזי של קק"ל בפולין ציין לשבח את העיירה. במקביל לאיסוף הכספים למען הקרן הקיימת נאספו כספים גם למען קרן הגאולה, ששמה הוחלף בהמשך לקרן היסוד. בכל שנה הגיע שליח מהוועד המרכזי בפולין, נאם בבתי הכנסת ובאולם הקולנוע וערך מגביות בחנויות ובבתים. אנשי העיירה תרמו בנפש חפצה.
בשנים שבין שתי מלחמות העולם היו בקאמין-קושירסקי סניפים של מפלגות ציוניות רבות: הציונים הכלליים על שתי סיעותיהם, על המשמר ועת לבנות, המזרחי, החלוץ המזרחי, התאחדות (מפא"י) והצה"ר (הציונים הרוויזיוניסטים). חברי ההסתדרות הציונית בעיירה היו פעילים בוועד העזרה (ועד שנתמך בידי הג'וינט), השתתפו בהקמת מפעלי עזרה שונים וכן בארגון ההגנה העצמית. כמו כן נפתחו מועדון וספרייה; ב-1920 צורפה הספרייה לבית הספר העברי, והפכה להיות מרכז תרבותי. בעיר פעל חוג דרמה, והתקיימו הרצאות וערבים ספרותיים.
ב-1920 עברו רוב חברי הסניף לצעירי ציון, ארגנו את החלוץ, את החלוץ הצעיר ואת העובד. חלק אחר הקים את פועלי ציון, וארגן מאוחר יותר את תנועת הנוער פרייהייט (תנועת דרור). תנועות נוער ציוניות שפעלו בעיירה היו שומר הצעיר, בית"ר, שומר הדתי ונוער הציוני. בעיירה פעל קיבוץ הכשרה של תנועת החלוץ, קיבוץ שהיה מרכז ההכשרות של התנועה בכל פולין. עשרות בני נוער יצאו גם לקיבוצים אחרים. רבים מהם עלו לארץ ישראל. קן השומר הצעיר שכן בחדר שכור מול ה"שטיבל" של חסידי טריסק, דבר הגרם לסכסוכים בין הקבוצות.
חדירת תנועות הנוער לעיירה יצרה שינוי ניכר באורח החיים הישן. ההורים לא יכלו להשלים עם הספרים החילוניים שקראו הילדים ועם הפגישות בין הבנים לבין הבנות. היו הורים שנלחמו בילדיהם כדי לשמר את אורח החיים הישן ואת כל מה שהיה קדוש בעיניהם. המאבק החריף כאשר הגיע תור הילדים לצאת להגשמה ולקיבוצים. מאבקים היו גם בקרב בני הנוער בין אלו שדגלו בססמאות מעמדיות ובגלותיות לבין אלו שדבקו בציונות ובלאומיות היהודית.
הפוגרום ברפובליקה הפולנית השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסגרת הסכם ריגה, סופחו ב-1921 לפולין שני שלישים מפלך ווהלין, והוקמה מחדש פולין. תקומתה מחדש של פולין עוררה תקוות שנכזבו במהרה. כבר מתחילת דרכה של פולין החדשה האנטישמיות קמה לתחייה, והשנאה ליהודים גברה. חיילים גרמניים התעללו ביהודים, תלשו זקָנים והכניסו בשר חזיר בכוח לפיותיהם של זקֵנים. גם החיילים הרוסיים פרעו ביהודים ורצחו בהם באכזריות. ב-1920, לאחר נסיגת הצבא האדום, נכנסה כנופיה לעיירה וביצעה אף היא פוגרום ביהודי העיירה ורצחו 120 מיהודיה ועשרות מיהודי הכפרים.
הכומר החביא בביתו יותר ממאה יהודים. הוא לבש את בגדי כהונתו, ענד צלב גדול ואמר לפורעים שיוכלו להיכנס רק על גופתו. פולני נוסף החביא בביתו כמאה אנשים נוספים, ולא נתן לפורעים להיכנס לביתו, וחמישים יהודים נוספים ניצלו. לאחר מכן, אחד הקצינים נזף ברוצחים ואסר עליהם להמשיך ברצח.
הנרצחים נקברו בקבר אחים בבית הקברות של העיירה. לאחר הטבח, עזבו רבים מן היהודים את העיירה בגלל המצב הביטחוני הרעוע. לאחר שנתייצב השלטון הפולני חזרו רוב יהודי קאמין-קושירסקי לעיירה, ואליהם הצטרפו חלק מיהודי הכפרים שבסביבה. הם עשו כך כי היישוב נקבע לבירת נפה ולמושב של קהילה (סטרוסטה). לעיירה לא היה מעמד של יישוב עירוני והשלטון המקומי היה בידי מועצה מקומית (גמינה), מועצה שהיו בה רק שני נציגים יהודים מתוך 25 חברים. לכן נכשלו בדרך כלל מאמצים לקבל הקצבות למוסדות יהודיים, למעט סכום של מאתיים זהובים בשנה שניתן לבית הספר העברי; ב-1937 בוטלה גם תמיכה זו.
לקהילת קאמין-קושירסקי היו כפופים היהודים ביישובים לוביישוב, פנייבנו, גלושא רבא וגלושא זוטא, וכן יהודים מן הכפרים שבסביבה. בבחירות להנהלת הקהילה, הנהלה שמנתה תשעה חברים, נבחרו בשנים 1927 ו-1931 חמישה נציגים מקאמין-קושירסקי. שלושה מהם ייצגו רשימות דתיות (חסידי טריסק וקוברין), ושניים היו נציגים של איגודים כלכליים (בעלי מלאכה וסוחרים). בבחירות שנערכו ב-1936 נבחרו שבעה נציגים מקאמין-קושירסקי; חמישה מהם באו מרשימת ארץ ישראל העובדת.
רוב יהודי קאמין-קושירסקי עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. רבים היו בעלי-מלאכה או רוכלים, והם סבבו בכפרים בימות השבוע עם כלי מלאכתם. הפעילות הכלכלית נסתייעה בשני מוסדות כספיים, קופת גמ"ח (גמילות חסדים) ובנק עממי-קואופרטיבי. קופת הגמ"ח נוסדה לפני מלחמת העולם הראשונה, חידשה את פעולתה עם סיום המלחמה ונוהלה בידי איגוד בעלי המלאכה. הבנק העממי-קואופרטיבי נוסד באמצע שנות העשרים ביוזמת איגוד הסוחרים ובתמיכת ארגון הג'וינט. שני מוסדות אלה נאבקו קשות במחסור בהון.
יהודי ארצות-הברית החישו עזרה ליהודים בפולין, ועזרה זו הורגשה גם בעיירה. שליחי ועדות שונות הגיעו וביקשו את רשימות הנרצחים. ילדים יתומים נשלחו לארצות-הברית, וכן הגיעו כספים לעזרה עבור האלמנות ולהוצאות הדרך של הנוסעים לארצות-הברית. אלו שיצאו מהעיירות חיכו זמן רב בוורשה, בתנאים קשים ביותר, עד לקבלת אשרת הכניסה הנכספת לארצות-הברית. לפעמים נמשכה ההמתנה לאשרה שנה ויותר.
הפוגרום של שנת 1937
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם התגברות האנטישמיות במחצית השנייה של שנות השלושים, נפוצה שמועה בעיירה על פוגרום צפוי. ביום שני של שבועות תרצ"ז (1937) שמעו יהודים מפי נוצרים כי ביום השוק ייערכו פרעות ביהודי העיירה. משלחת יהודית פנתה לראש מִנהל הנפה וביקשה ממנו הגנה. הוא השיב כי כוחות המשטרה במקום מצומצמים, וביכולתו להגן רק על החנויות היהודיות שבשוק. כמאה יהודים עזבו את קאמין-קושירסקי באופן זמני, עד יעבור זעם. ביום השוק החלו שלוש קבוצות של ביריונים לערוך פרעות. הם הרסו חנויות, שברו שמשות בבתים רבים של יהודים. היו שהתנגדו לביריונים והוכו. תגבורת של שוטרים הגיעה מבריסק, וזאת לאחר שהיהודים פנו אל מושל המחוז (ה'וויבודה') וביקשו את עזרתו. המשטרה התערבה בשלב מאוחר והפסיקה את הפוגרום, אולם במקום לאסור את המתפרעים עצרו השוטרים יהודים, דבר שעורר סערה ציבורית שגרמה לשחרורם של היהודים לאחר שהייה בכלא. ההזדהות של פקידי השלטון הפולני שבמקום עם הפורעים, השרתה דיכאון על הרחוב היהודי.
תקופת השלטון הסובייטי 1939–1941
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1 בספטמבר פלשה גרמניה לפולין, והיהודים החלו להתארגן להגנה מפני פוגרומים והחלו לבנות מקלטים. למקום הגיעו פליטים יהודים בזרם שהלך וגבר וכן גדודים של צבא פולני מובס. אנשי העיירה נתנו לפליטים את בתיהם ודאגו להם למזון. אורגן מטבח הזנה לפליטים, שסיפק להם ארוחה חמה, ורב העיירה אפילו התיר להביא מים ולבשל ביום הכיפורים כדי שתהיה סעודה חמה לכל הנזקקים בתום הצום.
ב-17 בספטמבר 1939, נע הצבא הסובייטי לקו שנקבע לו בהסכם, וכבש גם את אזור ווהלין עד לנהר הבוג. כניסת הצבא הסובייטי התקבלה על ידי היהודים בהקלה, משום שראו בכך הצלה מפני הכיבוש הנאצי. האזור סופח לרפובליקה האוקראינית הסובייטית, ותושביו הפכו לאזרחי ברית המועצות. העיירה באותה עת מנתה כ-500 משפחות יהודיות, כמחצית מהאוכלוסייה הכוללת בעיירה.
לאחר הסיפוח, הותאמה השיטה הכלכלית לשיטה הסובייטית. כיוון שרוב היהודים בעיירה היו סוחרים, חנוונים זעירים ורוכלים, היה להם קשה להתרגל למשטר הסובייטי. רכושם הפרטי של האמידים הוחרם, חלק מבעלי המפעלים היהודים הוגלו, ורבים חששו מגירוש לסיביר. בעלי המלאכה צורפו בהתאם למקצועותיהם לקואופרטיבים ("ארטלים"). החינוך והתרבות היהודיים, הפעילות הציונית פסקו. לימוד העברית נאסרו והיהודים נאלצו לעבוד בשבת. הילדים החלו ללמוד בבית-ספר ממלכתי בשבתות ובחגים. כאשר רוב התלמידים לא באו ללמוד ביום הכיפורים נערכה חקירה, והחוקרים ביקשו לדעת מי השפיע על התלמידים לנהוג כך.
פלישת גרמניה לברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 ביוני 1941 החלה המתקפה הגרמנית במסגרת "מבצע ברברוסה". כיבוש חבל ווהלין כולו הושלם עד לאמצע יולי של אותה השנה. רק כחמישה אחוזים מיהודי ווהלין הצליחו להגר מזרחה. בווהלין הוקם ממשל צבאי גרמני, ולידו מִנְהל אזור לטיפול באזרחים. בימי הכיבוש הראשונים התארגן בווהלין שלטון אוקראיני, והאוקראינים המקומיים ביצעו פוגרומים ו"אקציות" בשכניהם היהודים. הפוגרומים נערכו ב-27 עיירות וב-12 כפרים, ובמהלכם היו כ-500 איש נפגעו בנפש וכן נשדד רכוש רב. קבוצות של צעירים יהודים ניסו להגן באופן עצמאי על הציבור היהודי. איינזצקומנדו a4 פעלה בפלך, ערכה "אקציות" במסווה של טיהור השטח מיחידות סובייטיות ורצחה אלפי יהודים.
ה"גביטים" נקבעו לפי הנפות (פוביאטים) הפולניות, ואחד מהם היה קאמין-קושירסקי. באמצע ספטמבר 1941 פרסמו הגביטסקומיסרים (נציבי המחוז) צו המורה להחליף את מגן-הדוד היהודי הנישא על הזרוע בשני טלאים צהובים, האחד על החזה בצד שמאל, והאחר באמצע הגב. מזונם של היהודים צומצם מאוד באיכותו ובכמותו, הוטלו עליהם קנסות כבדים, רכושם הוחרם והם נאלצו לעבוד בעבודות כפייה שונות. שכר עבודתם של עובדי הכפייה נמסר ליודנראט, והוא השתמש בו כדי לשלם תמורת הקצבת המזון וחילק את מנות המזון בין היהודים. בזמן העבודה, השגיחו מפקחים גרמנים או מקומיים על העובדים היהודים; הם התעללו ביהודים, הִכו ופצעו אותם. בעלי המלאכה ובעלי מקצוע, כמו רופאים ורוקחים, המשיכו לעסוק במקצועותיהם בגלל חיוניותם. בשעות החשכה נמצאו היהודים בעוצר בבתיהם.
"הפתרון הסופי"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 1942 החל הרצח השיטתי והחיסול הסופי של יהודי ווהלין, והוא נמשך עד לאמצע אוקטובר של אותה השנה. יחידות גרמניות מיוחדות בסיוע המשטרה הגרמנית ומשטרת העזר האוקראינית ביצעו את פעולות המצוד אחר יהודים, סגירת הגטאות, הליווי והאבטחה. פקידי הגביטסקומיסריאט תיאמו את ההכנות, דאגו לאמצעי תובלה והשתתפו ברישום דברי הערך שהוחרמו מן היהודים. הם גם אספו את חפצי הנרצחים ובגדיהם, מיינו אותם ושלחו חלק מהם לגרמניה. השאר חולק בין התושבים המקומיים או נמכר להם.
בין החודשים יולי ואוקטובר 1942 נרצחו בווהלין כ-200 אלף יהודים, כלומר כ-80% מהכלואים בגטאות. כמה אלפי בעלי מקצוע נדרשים הושארו בחיים בשלב זה; הם נרצחו בחודשים האחרונים של 1942 ובמחצית הראשונה של 1943. ב-10 באוגוסט 1942 נרצחו כ-80% מהיהודים בגטו קאמין-קושירסקי (וכן בגטו לוביישוב), והשאר נרצחו בנובמבר 1942.
הישרדות והתנגדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדרך כלל התייחסו האוקראינים אל היהודים באיבה גלויה, ולעיתים נהגו באדישות. בודדים מהם, במיוחד חברי כת הבפטיסטים (שטונדיסטים), היו מוכנים לסכן את עצמם למען היהודים הנרדפים. במקרים אחדים מצאו היהודים מקלט אצל כפריים פולנים ואף אצל צ'כים. מעריכים כי בבריחות ההמוניות השתתפו כ-27 אלף אנשים, אף שבחלק מהמקומות לא עלה מספר הבורחים על אלפים ספורים. מספר הניצולים מקרב הבורחים והמסתתרים היה קטן בגלל תנאי האקלים, הרעב ויחסם העוין והמתנכר של האוקראינים.
מרד ולחימה ביערות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבולטות מבין צורות ההתנגדות היהודית היו המרידות בגטאות וההתארגנויות של קבוצות ליציאה ליערות כדי להילחם שם. בעניין זה כתב ההיסטוריון שמואל ספקטור: "...המרידות בגטאות ווהלין הקדימו ב-8 עד 10 חודשים לפחות את המרד בגטו ורשה. המרידות היו על פי רוב מאולתרות ואורגנו תוך זמן קצר. התנאים הפיזיים של הגטו בעיירה הם שהכתיבו את דרכי המרד, שכללו בדרך כלל הצתה של בתי הגטו, כניסה לקרב קצר עם הרודפים ובריחה המונית ליערות הקרובים, כלומר שילוב של לחימה והצלה...". הידועה ביותר מבין המרידות הייתה בטוצ'ין; ב-24 וב-25 בספטמבר 1942 ברחו בחסות האש והעשן כ-2,000 יהודים ליערות הסמוכים, אולם רק בודדים מהם שרדו עד ליום השחרור.
בדומה למרידות, היו גם מרבית ההתארגנויות של הקבוצות חפוזות ומאולתרות, והן נעשו בסמוך למועד החיסול. מטרתן הייתה הישרדות באמצעות לחימה עם נשק ביד ביערות האזור. בסתיו 1942 הייתה עדיין תנועת הפרטיזנים הסובייטית בראשית דרכה, וניסיונות הקבוצות היהודיות ליצור קשר אִתה נכשלו; לכן הן נאלצו, בתקופת הזמן הראשונה לשהותן ביערות, להתמודד בכוחות עצמן. העדר הקשרים, עוינות האוכלוסייה ומיעוט הנשק, לצד סיבות אחרות, גרמו להישארות הקבוצות היהודיות בגטאות עד סמוך ליום החיסול. מעריכים כי מספר הקבוצות החמושות שהתארגנו ליציאה ליערות היה בין 35 ל-40, כאשר בכל קבוצה כזו היו בין חמישה חברים לבין כמה עשרות. קבוצות מעטות הצליחו להגיע ליערות, להצטייד בנשק שנלקח משוטרים אוקראינים ולשרוד עד אשר ניתן היה להצטרף ליחידות הפרטיזנים הסובייטיות.
פרטיזנים ואנטישמיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיי הפרטיזן היו נתונים בידי מפקדו. המפקד שלח את אנשיו למשימות, שפט אותם ואפילו חרץ את דינם למוות. לדעת הלוחמים, גם ביחידות שמפקדיהם היו הגונים (למשל מיסיוּרה, קרוּק או מקס) נענשו בחומרה יתרה דווקא היהודים. העבירות העיקריות שעליהן נענשו בחומרה היו אובדן נשק בקרב, לקיחת חפצים מאיכר או שינה בזמן שמירה. לא פעם קרה גם שלוחם יהודי יחיד יצא לפעולה ולא חזר; חבריו הלא-יהודים טענו כי הוא נהרג בקרב, אולם בהמשך התברר כי הלוחם היהודי נורה בידי שותפיו למשימה. בראשית 1943 חל שיפור במצב עקב הגידול בכוחה של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בווהלין והתארגנותה באוגדות ובוועדים מחוזיים מחתרתיים.
יחידות פרטיזנים אוקראיניות ופולניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף 1942 הופיעו ביערות ווהלין יחידות פרטיזנים של התנועה הלאומנית האוקראינית, ה-UPA (צבא המורדים האוקראיני). יחידות הפרטיזנים הללו נשאו שמות רבים, כגון: "בנדרובצים", "בולבובצים", "זלנובצים". מנהיגי האוקראינים התאכזבו מן הגרמנים, וזאת כי לא קוימה ההבטחה שניתנה להם להקים מדינה אוקראינית עצמאית בשטחים שהגרמנים כבשו מידי הסובייטים. הפרטיזנים האוקראינים עסקו ברציחות המוניות בקרב האוכלוסייה הפולנית, בשרֵיפת הכפרים הפולניים ובביצוע מעשי זוועה ביושביהם. בנוסף לכך הם רצחו את שרידי היהודים שמצאו ביערות או במקומות מסתור אחרים. הם היו גורם מסוכן ביותר, לתנועה הפרטיזנית הסובייטית בכלל וליהודים בפרט. המלחמה בכנופיות האלה הייתה קשה, מכיוון שהן נהנו מחסות האוכלוסייה האזרחית, אולם בסופו של דבר גברה ידם של הפרטיזנים הסובייטים. באמצע 1943, עקב ריבוי התקפות האוקראינים על הפולנים, הופיעו בווהלין יחידות של הארמייה קריובה. ביחידות אלה שירתו יהודים מעטים בלבד, ובדרך כלל הם היו ביחידות "ההגנה העצמית" שפעלו בכמה כפרים.
תנועת הפרטיזנים הסובייטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]היהודים היו יכולים להיקלט רק ביחידות תנועת הפרטיזנים הסובייטית, לאחר שזו החלה להתבסס. צפונית-מזרחית לקובל, באֵזור מנייביץ', הוקמו שתי יחידות, האחת תחת פיקודו של יוזף סובייסיאק ("מקס"), והשנייה תחת פיקודו של ניקולאי קונישצ'וק ("קרוק"); יחידות אלה כללו קבוצות יהודים מלישניובקה, ממנייביץ', מפּאבוּרסק, מקאמין-קושירסקי ועוד. בסוף 1942 שלח מפקד האוגדה לינקוב את הקולונל אנטון ברינסקי (המכונה "דיאדיה פְּיֵטְיָה") מדרום-מזרח בלורוסיה; משימתו הייתה להתחיל במיזוג הקבוצות המקומיות הקטנות לחטיבה. זו הוקמה באמצע דצמבר 1942, ונכללו בה יחידות (ברוסית – אוּטְרִיָאדִי) הפרטיזנים תחת פיקודם של אַנִישְׁצֶ'נְקוֹ, מִיסְיוּרָה, מַקְס, סַזוֹנוֹב, פִילְיוּק, קְרוּק וקַרְטוּחִין.
ביחידות של מיסיורה, מקס וקרוק היו גרעינים חזקים של פרטיזנים יהודים. יחידות אלו הועברו באביב 1943 לשתי האוגדות הרובנאיות (אוגדות תחת פיקודם של הגנרל ואסילי בגמה ושל הגנרל אלכסיי פיודורוב – האחרון כונה "הרובנאי" וגם "פיודורוב צ'רניגובסקי"). הקמת האוגדות, גידולה של התנועה הפרטיזנית, הידוק הקשר עם המטות בעורף וארגון ההצנחות – כל אלה שיפרו את תנאי הלחימה. נשק רב הגיע, לרבות נשק אישי משוכלל (תת-מקלעים), מכונות ירייה ואפילו תותחים קלים. הוצנחו בגדים, נעליים, מצרכי מזון, תרופות וציוד רפואי. הקמת המסגרות הגדולות וקבלת הציוד המשופר אִפשרו לשנות את דרכי הלחימה של הפרטיזנים. בנוסף ללחימה בשיטות של גרילה החלו יחידות גדולות של הפרטיזנים לתקוף חילות משמר גדולים יחסית. כך נכבשו, באופן זמני, יישובים בצפון ווהלין.
הלחימה הפרטיזנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרות הלחימה הפרטיזנית באזור היו, בין היתר, לחבל בדרכי התחבורה של מדינות הציר כדי למנוע מעבר גייסות, אספקה וציוד לחזית הדרום הגרמנית, חזית שהתנהלה בה הלחימה באוקראינה הסובייטית; לפגוע בחילות המצב של הגרמנים ושל כוחות העזר שלהם בעיירות הנפה ובמרכזים אחרים, וזאת כדי לערער את שלטונם בשטחים הכבושים; לפגוע בתחנות המשטרה המקומיות כדי לסכל אפשרות חדירה אל תוך האזורים שהיו בשליטת הפרטיזנים; להציב מארבים לכוחות גרמניים קטנים אשר בּוּדְדוּ מן החזית או נעו ממקום למקום. הפעולות נועדו לסייע לצבא האדום במלחמתו בחזית ולגרום לנסיגת כוחות גרמניה מן השטחים שכבשו, ובאותה עת לשמר את השליטה באזורים שבסיסי הפרטיזנים היו ממוקמים בהם, לרבות שדה תעופה, ולמנוע את כיתורם.
בתחילת 1943 חל גידול ניכר בשטחים שהחזיקו הפרטיזנים בווהלין, ובעיקר בחלק הצפוני של החבל. "אזורי הפרטיזנים" היו אזורים נרחבים שטוהרו מן הנאצים, וחלק גדול מן האוכלוסייה שם שיתף פעולה עם הפרטיזנים. אזורים אלו שימשו כ"בסיס הגרילה", ומהם יצאו הפרטיזנים לחדירות עמוקות מעבר ליערות ולביצות טובעניות כדי לפגוע ברכבות, במסילות ברזל, במפעלי אספקה וביעדים צבאיים חיוניים אחרים של הגרמנים. באופן מתמיד נפגע קו הרכבות קובל-רובנה (מקום מושבו של הרייכסקומיסר הגרמני) וכן הקו קובל-קאמין-קושרסקי.
הפרטיזנים פעלו בקבוצות לחימה קטנות. הם ערכו סיורים, אספו מודיעין וקיימו קשר עם אנשים בכפרים ובעיירות מרוחקות. הניידוּת וגורם ההפתעה היו עקרונות מרכזיים בלוחמה הפרטיזנית. בדרך כלל שאפו הפרטיזנים להימנע מקרבות פנים אל פנים, ובייחוד לא בשעות היום. הם העדיפו להילחם בלילה, חדרו לאזורים שהיו מרוחקים 60–70 קילומטרים מבסיסיהם וחזרו. אם כוחות המגן של הפרטיזנים נתקלו בכוחות סדירים גרמניים, אזי הם נלחמו נגדם בחירוף נפש, ולעיתים אף סבלו מאבדות קשות, כדי לאפשר לכוח העיקרי לחמוק ולסגת לבסיסים ארעיים אחרים. בקיץ 1943 הגיע מספר הפרטיזנים בצפון ווהלין ל-10,000 לוחמים.
החטיבה על שם מולוטוב-איחוד פינסק שפעלה באזור קאמין-קושירסקי נשארה במקומה מ-1943 ועד לשחרור. מטרתה הייתה לשכנע את האוכלוסייה המקומית כי השלטון הסובייטי עומד לחזור. הגרמנים היו מבוצרים היטב בקאמין-קושירסקי, אולם בכל פעם שיצאו מהעיירה - חיסלו אותם. מפקד המחוז הגרמני, הגביטסקומיסר, הגיע להסכם עם הפרטיזנים, ולפיו הותר לגרמנים לצאת מהעיירה רק למרחק של עשרה קילומטרים ממנה. הפרטיזנים מנעו מהגרמנים לקחת אספקה כלשהי מהאיכרים.
היהודים בתנועה הפרטיזנית בווהלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות כל המכשולים השתתפו יהודי ווהלין בכל סוגי הלחימה הפרטיזנית, אולם עיקר פעילותם הייתה במסגרת תנועת הפרטיזנים הסובייטית. במסגרת זו גם ניתנה האפשרות להציל חלק מן היהודים הלא-לוחמים אשר היו במחנות אזרחיים תחת חסות היחידות הלוחמות. קשה לאמוד את מספר היהודים שהשתתפו בתנועה הפרטיזנית הסובייטית בווהלין; ההערכה היא כי מספרם היה בין 1,500 ל-1,600 אנשים. בנוסף להם פעלו בין 200 ל-300 לוחמים במסגרות עצמאיות בדרום ווהלין. מעריכים כי כ-600 מן הפרטיזנים היהודים בווהלין נהרגו, ורבים אחרים נפצעו ונותרו נכים לשארית חייהם. בסוף 1943 עמד שיעור הלוחמים היהודים ביחידות האלה על כ-14%. ביחידות אחדות היה אחוז היהודים גבוה למדי; המספר הגדול ביותר של יהודים היה באוגדות הרובנאיות - למעלה מ-400 לוחמים, והדבר בלט בייחוד בשורות יחידתו של קרוק. יהודים סובייטים, שחלקם הסתירו את דבר יהדותם, אף הגיעו לתפקידי פיקוד בכירים, בהם מפקדי גדוד, חטיבה, פלוגה, וכן בתפקידי פיקוד זוטרים - מפקדי כיתות, מפקדי מחלקות ומפקדים רפואיים של יחידות.
נשים בלחימה הפרטיזנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביחידות הפרטיזניות בווהלין שירתו גם לא מעט נשים יהודיות. רובן היו צעירות, בשנות העשרים לחייהן, והן נמלטו מן הגטאות ליערות. חלקן היה רב בשירותי העזר - קשריות, אחיות רחמניות, עובדות מטבח, תופרות ועוד. היו גם נשים שפעלו כפרטיזניות בשמירה על המחנות, ואף סיכנו את חייהן בתפקידי סיור וחבלה. חלקן הצטיינו וקיבלו אותות הצטיינות על אומץ לבן.
המחנות האזרחיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצד הצעירים היהודים הרבים שהצטרפו ישירות ליחידות הלוחמות, נמצאו אז ביערות גם אלפי יהודים שבגלל סיבות שונות לא היו כשירים ללחימה. היו אלה קשישים, נשים, ילדים וגברים ללא נשק. בחיפושיהם אחר ביטחון וסיוע התרכזו הללו במחנות מיוחדים ששכנו ליד היחידות הלוחמות, ובהדרגה הם הפכו להיות חלק מהמאבק הפרטיזני. בספרות ההיסטורית היהודית כונו מחנות אלו "מחנות משפחה", ואילו בספרות הסובייטית הם כונו "מחנות אזרחיים". דומה כי המונח הסובייטי שיקף את המציאות בצורה נכונה יותר. האנשים במחנות נאבקו על חייהם, הם ניסו להיעזר בתנאי הטבע והסביבה כדי לשרוד. מטבע הדברים נמצאו מחנות אלה ביערות העבותים שבצפון ווהלין.
יצירת המחנות נבעה מבריחות גדולות של יחידים ושל קבוצות לאחר הרצח ההמוני. צעירים יהודים בעלי נשק לא היו מוכנים להפקיר את קרוביהם שהצטרפו אליהם ביער. המארגנים המקומיים של תנועת הפרטיזנים הסובייטית נאלצו להתמודד עם בעיה זו, הם החליטו להפריד בין הלוחמים לבין האזרחים, וכך קמו שלושה מחנות אזרחיים. מעת לעת נאלצו המחנות להעתיק את מקומם. המחנות סיפקו שירותים שונים ליחידות הלוחמות. תנאי החיים במחנות האזרחיים היו קשים, ובעיקר היה קשה אם הגרמנים ערכו מצוד, ולעיתים הם נאלצו לסגת תחת אש.
לאחר סיום המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר השחרור, החלו היהודים שנותרו בחיים לצאת ממחבואיהם, מן היערות ומיחידות הפרטיזנים שפורקו. עם היציאה מהיערות גויסו רבים מהם לצבא האדום, והם המשיכו להילחם עד לכיבוש ברלין ולסוף המלחמה. חלקם נהרגו בקרבות שנמשכו עד לסיום המלחמה ב-8 במאי 1945.
מספר הניצולים המדויק אינו ידוע. לפי הערכות ניצלו כ-3500 מיהודי ווהלין, כלומר כ-1.5% מכלל האוכלוסייה היהודית שהייתה באזור לפני המלחמה. מתוך 40,000 בורחים ומתחבאים ניצלו כ-9% בלבד. נטייתם הטבעית של השורדים הייתה לחזור למקום שיצאו ממנו, אולם עד מהרה התברר להם כי בכפרים ובכמה מהעיירות מרחפת מעליהם סכנת רצח מצד אנשי ה-UPA. חלק מן העיירות היו שרופות, ולא היה לאן לחזור. הניצולים החלו להתרכז בעיירות הנפתיות, ושם הם היו יכולים למצוא מחסה וסיוע של השלטון הסובייטי. בעיקר הם נמשכו לרובנה, עיר ששוחררה כבר בראשית פברואר 1944 והפכה למרכז ליהודי ווהלין. ברובנה התרכזו כ-1200 מהניצולים, והם החלו להתארגן כקהילה. נעשו מאמצים לחפש אחר ילדים שהוחבאו אצל גויים, להוציא ילדים יהודים מבתי-יתומים, לשחרר אנשים מן הגיוס לצבא ועוד. הקהילה עודדה ניצולים להעיד נגד פושעי מלחמה אוקראינים ופעלה לגידור קברי האחים. חלק מהצעירים שאפו לנקום ברוצחי היהודים, והתנדבו לגדודים המיוחדים שהקים הנקו"ד למלחמה ב-UPA.
הקושי להמשיך ולחיות בארץ רוויית קברי אחים, יחס השלטונות, קשיי השיקום וסכנת האנטישמיות – כל אלה המריצו את היהודים לעזוב את ווהלין. רובם יצאו במסגרת הרפטריאציה לפולין, וממנה המשיכו בנתיבי הבריחה וההעפלה השונים לארץ ישראל.
בתום מלחמת העולם השנייה, במסגרת ההגירה הלא-חוקית של ניצולי השואה לארץ ישראל, נעו ניצולי קאמין-קושירסקי והסביבה למחנות עקורים בגרמניה וחיפשו את דרכם אל מחוץ לאירופה, ובעיקר לכיוון ארץ ישראל. במחנות בגרמניה החלו יהודי קאמין-קושירסקי לחשוב על התארגנות של הניצולים מהעיירה ומהאזור. ב-1947 וב-1948 נערכו בגרמניה אזכרות לנרצחים. רוב "שארית הפליטה" של אנשי העיירה והסביבה עלו לארץ ישראל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תולדות קמין קושירסקי, דניסוק ולדימיר, אוקראינית 2001
- "התנועה הציונית בעיירתנו", שטיין - ספר הזיכרון, יעקב פלוט, עמ' 60-59
- "ילדות ונעורים בעיירה", שטיין - ספר הזיכרון, בת-שבע רבינר, עמ' 50–51
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר העיירה(הקישור אינו פעיל)
- אתר להנצחת העיירה
- קמיין-קושירסקי (Kamień Koszyrski), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- ספר יזכור לקהילת קאמין קושירסקי, בספריית העיר ניו יורק
- קאמין-קושרסקי באתר מרכז מורשת יהדות פולין
- אלכסנדר קרוגלוב (רו') ומרטין דין, קמיין קושירסקי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1376–1378), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
קמין-קושירסקי (אוקראינה), דף שער בספרייה הלאומית
