לדלג לתוכן

ציד מכשפות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק ברדיפה של אנשים שנחשדו כעוסקים בכישוף. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ציד מכשפות (פירושונים).
תחריט עץ המציג הענשת מכשפות התחריט הוא מתוך ספר חוקים Laienspiegel (גר') שפורסם בשנת 1510 בעיר הגרמנית אאוגסבורג

ציד מכשפות הוא רדיפה של בני אדם שנחשדו כעוסקים בכישוף. מקובל לומר שהנאשמים היו בעיקר נשים שהואשמו בהיותן מכשפות, אך בחלק מהארצות גברים הם שהיוו את רוב הנאשמים, ובמקרים שונים גם ילדים עמדו למשפט באשמת כישוף. אנשים רבים שהואשמו בכישוף עונו, הודו בביצוע כשפים והוצאו להורג. לעיתים קרובות המורשעים נדרשו לגלות שותפים נוספים, שגם הם עונו ונמצאו אשמים.

במובן הרחב "ציד מכשפות" הוא כינוי בהשאלה לרדיפה אחרי בני אדם, בהאשמות חסרות ביסוס. כאשר בחלק מהמקרים יש האשמות לפגיעה בחברה דרך מנגנון לא ברור ולא מבוסס או אף דרך מנגנון על-טבעי. דוגמאות לכך כוללות חלק מסוגי ההומופוביה, פרשות הנוגעות לאנטישמיות, הטיהורים הגדולים של סטלין ומקארתיזם.

היסטוריה של ציד מכשפות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציד מכשפות בתנ"ך וביהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – איסורי כישוף ביהדות

התורה אוסרת על כישוף, ואף גזרה דין מוות בסקילה על העוסקים בו, כנאמר: "מכשפה לא תחיה" (שמות, כ"ב, י"ז).

לפי היהדות מכשף הוא אדם שעושה מעשים שנראים כחורגים מגדר הטבע הפיזיקלי, ומייחס את זה לכוחות מיוחדים שיש בו ושאין לאנשים רגילים או ללחשים וכדומה שעשה. יש מפרשים המסבירים את האיסור כמצווה מיוחדת לרדוף את המכשפים בפועל: לא רק לדון אותם במקרה שישנן עדויות על מעשיהם, אלא לחפש אחריהם. המצווה מוטלת על הסנהדרין, ומצופה מהם אף ללמוד את דרכי המכשפים לצורך זה.

בתנ"ך נכתב על הרג המכשפות שנעשה בידי שאול המלך, עליו מסופר בביקורו אצל בעלת האוב בעין דור (ספר שמואל א', פרק כ"ח).

המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ה' מזכירה את שמעון בן שטח שחי המאה ה-1 לפנה"ס ותלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד. דבר זה בוצע בניגוד לכלל האומר שאין תולים אישה שמתה בבית דין, ובניגוד לכלל שאין בית דין דן שני אנשים ביום אחד. דברים אלו נעשו כהוראת שעה. בתלמוד הירושלמי[1] כתוב שאותן שמונים נשים היו מכשפות, ומסופר בצורה ארוכה על הרקע של הסיפור ועל דרך תפיסתן. הגמרא במסכת סוטה מזכירה מכשפת יהודיה בשם יוחני בת רטיבי, אשר לפי הפרשנים, הייתה מעכבת לידות של נשים בעזרת כישופיה.[2]

הוגי הדעות ביהדות נחלקו האם יש ממש בכישופים המשנים את הטבע הפיזיקלי או לא. חלק מן ההוגים – רס"ג, רמב"ם, רלב"ג ועוד – שללו את יכולת ההשפעה של כישופים על המציאות וגורסים כי מכשף הוא אדם אשר גורם לאנשים לחשוב שעושה מעשה פלא בעוד אינו עושה דבר החורג מגדר הטבע. חכמי ישראל אחרים (ביניהם גם חכמי הקבלה) – רש"י, רמב"ן, מהר"ל ועוד – סברו שישנם כישופים היכולים להשפיע על המציאות הפיזיקלית, ורק אלו הם האסורים ומחייבים עונש מיתה.

ציד מכשפות במאה ה-15 וה-16

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לדעה הרווחת ציד המכשפות היה קטן יחסית בימי הביניים. קרל הגדול אסר העלאת מכשפות על המוקד בשל היותו אקט פגאני. בין שנת 900 ל-1400 הכנסייה הקתולית הוקיעה את האמונה בקיומן של מכשפות וסירבה לשפוט מישהו על כך שעסק בכישוף, אף על פי שהאמונה בכישוף הייתה נפוצה באירופה של ימי הביניים. ב-1258 האפיפיור אלכסנדר הרביעי הוציא צו שאוסר על רדיפת מכשפות.[3] מקרה חריג לתקופה זו הוא הרשעתה של רגנהילד טרגאגס בכישוף בנורווגיה של תחילת המאה ה-14.

הרדיפה האמיתית תפסה תאוצה בתחילת המאה ה-15, תום ימי הביניים, תחילת הרנסאנס[4]. בתקופה זו שבה האמונה במכשפות לשגשג בחברה האירופית, אך העונשים בעוון כישוף היו עדיין זניחים למדי.

חוקרים רבים מייחסים את ראשית ציד המכשפות הממוסד לבולה שהוציא אינוקנטיוס השמיני, שצורפה בשנת 1487 לספרו של הנזיר אינקוויזיטור הגרמני היינריך קרמר, "פטיש המכשפות".[5] "שמענו בצער", כתב אינוקנטיוס, "על גברים ונשים המוסרים עצמם לשדים ומבצעים מעשי כישוף המזיקים לאדם, לחיות המשק ולכל תנובת השדה".

הוצאתו להורג של פיטר במברג לאחר עינויים

כמה שנים לפני משפטי המכשפות המפורסמים בעיר במברג בגרמניה באותה עיר עצמה הוצא להורג גבר בשם פיטר סטאמפ. הוא הואשם שהיה אדם-זאב שטרף ילדים, ביניהם את בנו. הוא הודה בכך לאחר עינויים רבים, גופו רוסק לחתיכות קטנות כדי שלא יוכל לקום לתחייה. הוצאו להורג גם בנו וביתו מהחשש שהם יהיו אדם-זאב כמוהו.[6]

"פטיש המכשפות" זכה לתפוצה רחבה תוך זמן קצר, ובין השנים 1487 ל-1520 ראו אור 13 מהדורות שלו. שני גורמים מרכזיים תרמו לפופולריות הרבה של החיבור: הראשון הוא מהפכת הדפוס באמצע המאה ה-15 והשני הוא התסיסה הדתית והמאבקים הדתיים שנלוו לרפורמציה הפרוטסטנטית ולקונטרה-רפורמציה שבאה בעקבותיה. ב-1600 פורסם חיבור אקדמי ומפורט יותר מאת הישועי מרטינוס דלריוס, "Disquisitionum magicarum libri sex" ("מחקרים אודות הכישוף בשישה כרכים"), אך "פטיש המכשפות" נותר ספר פופולרי ונפוץ.

בראשית העת החדשה החל היפוך מגמה בעמדה הוותיקה והרשמית של הכנסייה כלפי מכשפות. אם הכרזות רשמיות של הכנסייה בימי הביניים הגדירו את האמונה בקיומן של מכשפות כדברי מינות וכפירה, הרי שהחל מסוף המאה ה-15 ההכרזות טענו שמי שמסרב להכיר בקיומן של המכשפות כמשרתות השטן – הוא האשם במינות.[5]

ציד המכשפות החל בגרמניה ובאיטליה והתפשט ברחבי מערב אירופה וזלג ליבשות אחרות. בשוודיה, לדוגמה, הוצאו להורג כ-400 נשים בתקופה זו. בשנת 1597 בסקוטלנד הועמדו לדין 400 נשים. שיאה של הרדיפה היה בשנים 1668–1676 ותקופה זו מכונה "הרעש הגדול". בין המוצאות להורג באותה תקופה הייתה אנה זיפל. משפט המכשפות האחרון בשוודיה נערך בשנת 1704.

מחקר של כלכלנים משנת 2018 טוען כי אחת הסיבות האפשריות להתפרצות ציד המכשפות היה מאבק על "שוק המאמינים", בין הכנסייה הקתולית לבין הרפורמיסטים בהפרוטסנסטים. לפי טענתם, קיום המשפטים נועד להפגין את כוחם וסמכותם של אלו שביצעו אותם, בדומה, לדוגמה, למשפטי הראווה של סטלין.[3]

באימפריה הרומית הקדושה (כיום גרמניה) היו ארבעה משפטי מכשפות המוניים – משפטי הכישוף בבמברג, משפטי המכשפות בטרייר (אנ), משפטי המכשפות בפולדה (אנ) ומשפטי המכשפות בוירצבורג (אנ).[7]

משפטי הכישוף בבמברג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטי הכישוף בבמברג היו בין משפטי המכשפות הגדולים ביותר בתקופה המודרנית המוקדמת. זו הייתה סדרה של משפטים המוניים והוצאות להורג המוניות שהתרחשו ברובם בשנים 1626–1632 בבישופות במברג.

במשך התקופה כ-1,000 בני אדם הוצאו להורג לאחר שהואשמו בכישוף, כ-900 מהם הוצאו להורג בשנים 1626–1632.[8] אנשים מכל הגילים, המינים והמעמדות נשרפו על המוקד, לפעמים לאחר שראשם נערף, ולפעמים בעודם בחיים. משפטי הכישוף התרחשו במהלך מלחמת שלושים השנים בין הפרוטסטנטים לקתולים, באזור הגבול בין הטריטוריות הקתוליות והפרוטסטנטיות, ונוהלו על ידי הנסיך-הבישוף של במברג במטרה להחדיר את הקונטרה רפורמציה הקתולית בשטחו.

הסבר אחר נוגע לכך שמשנת 1300 עד 1850 לערך, התרחשה ברחבי האימפריה הרומית הקדושה תקופת התקררות המכונה עידן הקרח הקטן, במהלכה נגרמו נזקים משמעותיים ליבול. במהלך המאה ה-20 הועלתה תאוריה שכישלון היבול והמחסור במזון ותבואה גרמו לאוכלוסייה הענייה והכפרית להאשים "מכשפות" במצב.[4]

שרפת מכשפות (Reinkingk Hexenverbrennung)

במאי 1626, הכפור הרס את היבול בכל במרבג וסביבתה.[9] יוהאן לנגהנס, ראש עיריית זייל (אנ) (שבעצמו יוצא להורג מאוחר יותר), ציין ביומנו:

"ב-27 במאי [1626] נהרסו הגפנים בכל רחבי פרנקוניה, בבישופות במברג ובבישופות וירצבורג, על ידי הכפור, כמו גם התירס היקר, שכבר דהה... בכל מקום סביב זייל, הכל נהרס על ידי כפור שכמותו איש לא זוכר, וגרם לעליית מחירים משמעותית...ואז החלו תחנונים, ומתחננים רבים בקרב הקהל הפשוט [שאלו] מדוע ממשיכים השלטונות לסבול את העובדה שהמכשפים והמכשפות פוגעים אפילו ביבולים. לכן, הוד מלכותו [יוהאן גיאורג השני] הוזעק להעניש רוע כזה, ולכן החלו רדיפות המכשפות השנה."[10]

בשנת 1627, מספר האסירים היה כה גדול עד שלא היה מקום לכלוא את כולם. על מנת לפתור את מצוקת המקום בבתי הכלא, הורה נסיך הבישופות לבנות מתקן כליאה חדש, "הקסנהאוס" ("בית המכשפות" או "Drudenhaus" (אנ')), שיכול היה להכיל כ-30 אסירים בכל תא.

המקרים המפורסמים ביותר במהלך משפטי הכישוף בבמברג היו של משפחת האן ושל ראש עיריית במברג יוהאנס יוניוס. במסגרת המשפטים הוצאו להורג כל בני משפחת האן - הפקיד גאורג האן רעייתו, בתו ובנו. כאשר התחדשו הרדיפות בשנת 1626, הפכו האן ומשפחתו למטרה עבור ועדת המכשפות וזאת בשל העובדה שהאן היה ידוע בהתנגדותו לרדיפות מכשפות, והביא להפסקת הרדיפות הקודמות בשנת 1622.

נקודת מפנה במשפטי הכישוף הייתה המקרה נגד דורותיאה פלק, בת למשפחת סוחרים אמידה מנירנברג. בן זוגה נמלט למושבת הפליטים של במברג בנירנברג והגיש תלונה על מעצרה לקיסר. באפריל 1630 דרש הקיסר מהנסיך-הבישוף הסברים בנוגע להאשמות שהועלו נגדו והורה לו להפסיק לאלתר את המשפט נגד דורותיאה פלק, אך זה התעלם מהקיסר. ב-20 בספטמבר 1630 הונחה בעיית משפטי המכשפות המתמשכים של במברג על סדר היום של דיאט רגנסבורג. המשפטים עוררו זעם בקרב הנהגת הכנסייה הקתולית בגרמניה, שהטילה על הנסיך-הבישוף דורנהיים את האחריות. באותה השנה מת הבישוף והתאולוג פרידריך פורנר, שהיה דמות מובילה במשפטי המכשפות. התמיכה בקרב האוכלוסייה החלה לדעוך ככל שאנשים הבינו יותר ויותר שכולם נמצאים בסיכון לעלות על המוקד. איכרים סירבו לספק עצים לשריפות. ביולי 1631 מינה הקיסר את אנטון וינטר, הידוע בהתנגדותו לציד מכשפות, להיות ראש הוועדה לטיפול במכשפות בבמברג. הנסיך-הבישוף דורנהיים ברח מהעיר לאוסטריה. הוועדה תחת אנטון וינטר שחררה את כל האסירים שנותרו בבתי הכלא. המשפטים הסתיימו באופן סופי כאשר החיילים השוודים הפרוטסטנטים הגיעו לבמברג ב-1632.

ציד המכשפות בסיילם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאור של השפחה האינדאנית טיטובה מכשפת ילדות לבנות, איור משנת 1878
תיאור של השפחה האינדאנית טיטובה מכשפת ילדות לבנות, איור משנת 1878, כ-200 שנה לאחר ציד המכשפות בסיילם

בשנת 1692 התרחש ציד המכשפות בסיילם שבמסצ'וסטס – אשר אף על פי שממדיו היו קטנים מרדיפות אחרות ומאפייניו שונים מאלו שהיו נפוצים בדרך כלל – התקבע בתרבות כמזוהה עם תופעת ציד המכשפות.[4]

במהלך חצי שנה נידונו 14 נשים ו-5 גברים למוות בתלייה על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שהורשעו במעשי מאגיה שחורה וכישוף. אדם נוסף הומת בעינויים, לאחר שסירב לעמוד למשפט בבית משפט אזרחי בהאשמה כזאת. מאות אחרים, שלא הורשעו, נכלאו, לעיתים לזמן ממושך, לאחר שנחשדו כעוסקים בכישוף. בשני מקרים הומתו גם כלבים, לאחר שבית המשפט השתכנע כי סייעו למעשי הכשפים.

עצם הדיון וההרשעה בבית משפט אזרחי על עבירות הכישוף וההוצאות להורג בעוון כישוף, בהיקף כה גדול בתקופה של מספר חודשים, היה תופעה יוצאת דופן, ייחודית לעיירה סיילם ולשנת 1692, והיא תופעה חריגה בהיסטוריה של ארצות הברית.

רוב המתיישבים במקום היו פוריטנים המחויבים לשלטון הדת בכל תחומי חייהם, והתגלו חילוקי דעות רבים הנוגעים לדת. חילוקי דעות אלה התגברו ככל שרבו האסונות, כגון אובדן יבול ומִקְנֶה, מחלות ומוֹת ילדים, ואסונות טבע שונים, שפורשו באופן ישיר כמעשי שמיים בעקבות זעם האל. לפי אמונתם של הפוריטנים, נקבע עם לידתו של כל אדם אם הוא נדון לגן עדן או לגיהנום, והם נהגו לחפש רמזים וסימנים, שאותם נתן האל, לתכליתו של כל אדם. לפי אמונתם, במקביל לעולם הנראה, התקיים עולם הבלתי נראה, המנוהל על ידי האלוהים ושליחיו – המלאכים והשטן. ברקע התקופה עמד ספר פופולרי שיצא לאור בשם, "השגחות אלוהיות חקוקות בזיכרון", מאת קוטון מאת'ר, אשר תיאר מקרה של עיסוק בכישוף מאותה התקופה וכלל תיאור תסמיני חולי הנגרמים בשל מכשפות.

תחילת האירועים היה בכף מספר נערות חלו. רופא שניסה ללא הצלחה לטפל בנערות החולות סבר כי ייתכן והגורם לבעיה הוא על-טבעי. בפברואר נעצרו שלוש הנשים הראשונות בחשד למעשה כישוף. הדבר קרה לאחר ששתיים מהנערות הצביעו על הנשים הללו כאחראיות למחלתן וציד המכשפות החל. בהמשך גם נערות אחרות סיפרו על כך שראו מכשפות עפות בשמיים, וכפועל יוצא של האשמות אלו החלו החשדות לקבל תמיכה רבה יותר.

שלוש הנידונות הראשונות שהורשעו היו נשים משולי החברה: טיטובה, שפחה אינדיאנית; שרה גוד, שהייתה קבצנית ללא משפחה; ושרה אוסבורן, שהייתה קשישה רגזנית ולא אהובה בעיירה. בתחילת המשפטים לא היה מובן מאליו כי ייגזר על הנאשמות עונש מוות. אך לאחר עינויים כבדים, טיטובה הודתה באשמה תוך פירוט האופן שבו הגיע אליה השטן בעצמו כשהוא מופיע לעיתים ככלב או כחזיר. היא והצהירה כי היא וארבע מכשפות אחרות ביצעו מעשי כישוף, ובכך קשרה את הנאשמות האחרות לעדותה. טענותיהם של המאשימים אותה בכישוף נשמעו אמינות מאוד מפני שהשפחה הייתה ממוצא אינדיאני, ואינדיאנים נתפשו בעיני הקהילה הנוצרית כבעלי אמונות המבוססות על כישוף ומאגיה שחורה. לפי טענתו של דוגלס לינדר, וידויה של טיטובה הצליח להפוך אותה משעיר לעזאזל אפשרי לדמות מרכזית בתביעות המתרחבות. וידויה תרם גם להשתקת רוב הספקנים, ואיפשר את תחילתו של ציד המכשפות הקנאי.

לאחר מספר חודשים החלו לעלות ספקות בדבר העובדה כי דווקא בעיירה סיילם קיים מספר כה גדול של אנשים העוסקים בכישוף. כמו כן ספקות הועלו ביחס לכך שאנשים מכובדים רבים כל כך עשויים להיות אשמים. הפרשה החלה להגיע לסיומה לאחר שאפילו הכומר בורוז, שהיה כומר העיירה בעבר, נידון למוות. בתפילה שנשא לפני מותו בפני הציבור, ציטט פסוקים מהתנ"ך, דבר שלכאורה לא היה ביכולתו לעשות אילו היה נציגו של השטן ועוסק בכישוף. הדבר החל לעורר את אנשי העיירה למחשבות שניות והצית את הספק בדבר "האמת". משפטי המכשפות נמשכו עוד שלושה חודשים, והמשיכו לעורר ספקות נוספים בציבור, כולל בעיתונות. בכתבה אחת, "מקרים של מצפון", נטען ש"עדיף כי עשר מכשפות חשודות יימלטו על פני הרשעתו של אדם אחד חף מפשע". במשך מספר חודשים נוספים הוגשו למושל העיירה מאמרים וגילויי דעת של אנשי ציבור ושל כמרים בעניין, דבר שהביא בסופו של דבר לסיום המשפטים. החל מנובמבר 1692 התערבות מושל המדינה הובילה לפיזור בתי הדין ולאחר מכן לחנינה של כל העצורים.

סיום ציד המכשפות באירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1631 פרסם הגרמני פרידריך שפה את 'Cautio Criminalis' (בעברית: 'אמצעי זהירות לתובעים'), המציגה את משנתו הסדורה לתביעות נגד כישוף. שפה לא טען שאין מכשפות, וגם לא צידד בביטול מיידי של משפטי המכשפות, אולם תיאר בסרקזם את הניצול של הליכים משפטיים בתביעה נגד מכשפות. שפה היה הראשון בתקופתו שהתבטא בחריפות נגד עינויים באופן כללי, והוא עשוי להיחשב לאדם הראשון שהציע טיעונים טובים נגד שיטת העינויים, בטענה כי אין זו דרך טובה לחלץ את האמת מהנחקרים. הספר הוביל לביטול שריפת מכשפות במספר אזורים, במיוחד בעיר מיינץ, ופרץ את הדרך להפסקתה ההדרגתית בשאר המקומות.

במספר מדינות דעך ציד המכשפות במהלך המאה ה-17. ההוצאה להורג האחרונה של מכשפה ברפובליקה ההולנדית הייתה כנראה ב-1613. בדנמרק, זה התרחש ב-1693 עם הוצאתה להורג של אנה פאלס. ובנורווגיה הוצאת המכשפה האחרונה להורג הייתה של יוהאן נילסדטר ב-1695, ובשוודיה אנה אריקסדוטר ב-1704.

בשוודיה בשנת 1669 נערך משפט המכשפות במורה אך בהמשך שלטונות סירבו להמשיך במשפטים ונתנו הוראה להקפיד בתפילות.

ברוב מדינות אירופה האשמות בדבר כישוף דעכו במהלך המאה ה-18. באנגליה ובסקוטלנד בין השנים 1542 ו-1735, סדרה של מעשי כישוף עיגנה בחוק את הענישה (לעיתים קרובות עונש מוות, לפעמים כליאה) של אנשים שמתרגלים או מתיימרים לעסוק בכישוף וקסם. ההוצאות להורג האחרונות בגין כישוף באנגליה התרחשו ב-1682, כאשר 3 נשים הוצאו להורג באקסטר. ב-1711 פרסם ג'וזף אדיסון מאמר בכתב העת המכובד The Spectator (מס' 117) שביקר את חוסר ההיגיון והעוול החברתי בהתייחסות לנשים מבוגרות וחלשות (שזכו לכינוי "מול ווייט") כמכשפות.

ג'יין וונהאם הייתה בין הנאשמות האחרונות במשפט מכשפות טיפוסי באנגליה בשנת 1712, אך קיבלה חנינה לאחר הרשעתה ושוחררה לחופשי. ג'נט הורן הוצאה להורג בגין כישוף בסקוטלנד בשנת 1727. היא הייתה האישה האחרונה שהוצא להורג בבריטניה בגין כישוף.

חוק איסור הכישוף מ-1735 (אנ') בבריטניה, הוביל להעמדה לדין בגין הונאה ולא כישוף מאחר שלא האמינו עוד שליחידים יש כוחות על טבעיים או יכולת ביצוע עסקאות עם השטן. חוק 1735 המשיך לשמש עד שנות הארבעים של המאה ה-20 כדי להעמיד לדין אנשים כמו מגידי עתידות, צוענים ומדיומים. החוק בוטל סופית ב-1951.

בחלקים אחרים של אירופה, ציד המכשפות נפסק מאוחר יותר. בצרפת האדם האחרון שהוצא להורג על כישוף היה לואי דבארז ב-1745. בגרמניה גזר דין המוות האחרון היה זה של אנה שוגלין בקמפטן ב-1775 (אם כי לא בוצע).

בקרואטיה האדם האחרון שנידון על כישוף לעונש מוות היה מגדה לוגומר בשנת 1758. היא זוכתה על ידי מריה תרזה באותה שנה, ובכך שמה קץ למשפטי המכשפות בקרואטיה.

בקטלוניה נמשך ציד המכשפות גם במאה ה-18.[11]

בפורטוגל בשנים 1626–1744 818 נשים הואשמו במשפטי מכשפות. בשנת 1760 הוחלט להפסיק את המשפטים.

משפט המכשפות הרשמי האחרון הידוע היה משפט המכשפות דורוצ'וב בפולין בשנת 1783. תוצאת המשפט מוטלת בספק על ידי פרופ'. יאנוש תזביר בספרו. לא נמצאו מקורות אמינים המאשרים הוצאות להורג כלשהן לאחר המשפט. ב-1793 הוצאו להורג שתי נשים ללא שם בהליכים של חוקיות מפוקפקת בפוזנן, פולין.

אנה גולדי הוצאה להורג בגלרוס, שווייץ בשנת 1782 וברברה זדונק בפרוסיה בשנת 1811. שתי הנשים זוהו כנשים האחרונות שהוצאו להורג על כישוף באירופה, אך בשני המקרים, פסק הדין הרשמי לא צוין כישוף, שכן זה חדל להיות מוכר כעבירה פלילית.

בברזיל, שהייתה תחת שליטה של פורטוגל המשפטים נמשכו עד לסוף המאה ה-18, כאשר מריה דה קונסייסאו נשפטה בשנת 1798.

משפטי כישוף במאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע מלחמת העולם השנייה השלטונות בממלכה המאוחדת החלו לפעול נגד נשים שטענו שהן מדיום וערכו סיאנס. בינואר 1944 הלן דאנקן (אנ') שהייתה סקוטית שעבדה כמדיום, נעצרה על רקע ביצוע סינאנס. לאחר בחינת מספר עבירות של מרמה היא נשפטה לבסוף באפריל של אותה שנה באשמת כישוף על רקע חוק איסור הכישוף מ-1735. (אנ') השלטונות שמו לב לפעילותה על רקע חשיפת פרטים על טביעת אוניה בריטית HMS Barham, (אנ') ב-1941, בזמן שהצי המלכותי הבריטי ניסה להסתיר דבר זה מידיעת האויב והציבור. דבר זה יצר מבוכה וחשש בקרב הצי המלכותי הבריטי.[12] היא הורשעה ונידונה ל-10 חודשי מאסר. ג'יין יורק (אנ') הייתה מדיום נוסף בממלכה המאוחדת והיא הייתה האישה האחרונה שהורשעה בכישוף בספטמבר 1944. היא נקנסה ב-5 דולר והבטיחה לא לעסוק יותר בסיאנסים.

איתור והרשעת מכשפות ומכשפים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופים של העוסקים בכישוף תואר בספר המרכזי באותה תקופה, פטיש המכשפות, מהמאה ה-15. איתור המכשפות והמכשפים, העמדתם למשפט והוצאתם להורג נעשתה ברוחו של ספר זה, שהציג את מלאכת הכישוף כמציאותית, כשטנית וכמאיימת על שלטון האל. גם מרכזיותן של נשים כחשודות תוארה בספר זה, ואכן רוב הקרבנות בארצות מסוימות של צייד המכשפות היו נשים.[13] במהלך הזמן השתנו והשתכללו האופנים בהן נמצאו העוסקים בכישוף והוכחה אשמתם.[14]

ראיות לכישוף היו קשורות בעיקר להשתתפות בטקסים, אך אלו היו נדירות. ראיות מקובלות יותר היו השפעות עקיפות על אחרים, כמו גרימת חולי, שתוארו ככישוף. כל אלו דרשו הסתמכות על עדויות מהימנות, ומכאן שהעיסוק בעדויות, בעדים ובאמינותם היה מרכזי. גם החזקת חיית מחמד נחשבה לרמז מחשיד, או אמצעי כישוף (כמו חפץ ששייך לאדם שכושף). היו גם מבחנים מורכבים יותר, להלן הבולטים שבהם.[15][4]

  • מבחן המים הקרים: רגליהם וידיהם של החשודים נקשרו, והם הושלכו למים קרים. אם הם צפו, הרי שזוהי ראייה לכך שעסקו בכישוף. אם הם שקעו, נחשבו לזכאים ונמשו מהמים.[16]
  • סימן השטן: חיפוש אחר "פטמה" לא טבעית (לדוגמה יבלת בולטת או שומה), שנחשבה לסימן שהשטן מותיר במכשפות. סימן השטן אינו רגיש לכאב ואינו מדמם, לכן במקרים כאלו נהוג היה לדקור את גופה של החשודה על מנת לזהותו.

עם זאת, הדרך המרכזית היא באמצעות הודאה של הנאשמים. הודאה זו חולצה, לרוב, בעינויים או באיומי עינויים.[13] היחס בין סוגי הראיות השונות היה שונה בתקופה ובמקום, והמשמעות המשפטית שונה. מבחן המים הקרים נחשב לעממי, ובחלק מהמקומות נפסל במשפטים רשמיים. סימן השטן נחשב למקצועי יותר, ופותח על ידע מומחים. הוכחה באמצעות וידוי (שכאמור הושג בעינויים) נחשבה להוכחה הרציונלית ביותר, והפכה לכלי הרשמי העיקרי. לפעמים מבחנים אחרים נעשו רק כדי לבסס חשד, והחשודים נשלחו לעינויים על מנת לחלץ הודאה.[14] באנגליה, שהתבססה על המשפט המקובל בניגוד לשאר ממלכות אירופה, עינויים במסגרת משפט היו בניגוד לחוק, וייתכן שמסיבה זו גם הואשמו הרבה פחות אנשים בכישוף בהשוואה לאזורים שכנים.[4]

מספר ומאפניים של הקורבנות שהורשעו בכישוף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות מדעיות מודרניות מציבות את המספר הכולל של הוצאות להורג בגין כישוף בתקופת 300 השנים של ציד מכשפות אירופי בעשרות אלפים, לרוב בין 35,000 ל-50,000. רוב הנאשמים היו מהמעמדות הכלכליים הנמוכים בחברה האירופית, אם כי במקרים נדירים יותר הואשמו גם אנשים רמי דרג. על בסיס הראיות הללו, סקאר וקאלאו טענו כי "המכשפה האופיינית הייתה אשתו או אלמנתו של פועל חקלאי או חקלאי חוכר קטן, והיא הייתה ידועה באופייה מתלהם ותוקפני". לפי ג'וליאן גודאר, באירופה, השיעור הכולל של נשים שנרדפו כמכשפות היה 80%.

היו מדינות ואזורים כמו אסטוניה, נורמנדי ואיסלנד, שהתמקדו יותר בגברים.[17] למשל: באיסלנד, 92% מהנאשמים היו גברים,[18][19] ובאסטוניה 60% מהקרבנות היו גברים,[20][21] לרוב איכרים בגיל העמידה שעסקו ברפואה עממית. במשפטי הכישוף שנערכו במוסקבה, שני שלישים מהנאשמים היו גברים.[22] באיים הבריטיים גברים היוו כ-60% מהנאשמים בציד הכישוף,[23] ובאזור שווייץ היו גבוהים יותר ועמדו על כ-80% מהנאשמים.[23] בגרמניה גברים בעלי מעמד חברתי גבוה היו מוקד להאשמות, בהמשך בין השנים 1500–1650, היו אלו גברים צעירים שהיו בסיכון גבוה למצוא עצמם נאשמים בעוון כישוף.[23]

ברוב המקרים ילדים היו המאשימים ולא הנאשמים, אך גם ילדים עמדו למשפט לעיתים באשמת כישוף.[24] למשל: במשפטי וורצבורג בשנת 1629, ילדים היוו 60% מהנאשמים, ואף על פי שהמספר פחת ל-17% בהמשך אותה שנה.[25] מספר עשורים מאוחר יותר, בסוף שנות השישים של המאה ה-17, ילדים בשוודיה טענו באופן פומבי שמבוגרים לקחו אותם למפגש מכשפים. כתוצאה, 15 נערים מעל גיל 16 הוצאו להורג, וכ-40 נערים צעירים יותר הולקו כעונש.[26]

קיימת טענה, שניתן למצוא לפעמים בספרות פופולרית לכך ש"מיליוני מכשפות" (לעיתים קרובות: "תשע מיליון מכשפות") נהרגו באירופה, אך טענה זו היא מזויפת, והיא נובעת מחוברת משנת 1791 מאת גוטפריד כריסטיאן וויגט (אנ').

חנינת המכשפות במאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירה של לואיז בורז'ואה לזכר 91 קורבנות של ציד מכשפות בנורווגיה בשנת 1621

בפברואר 2022 החליט הפרלמנט של קטלוניה להעניק חנינה לכאלף בני אדם, רובן נשים, שהואשמו בכישוף במאה ה-17 ובמאה ה-18. ההחלטה התקבלה לאחר שהחלטות דומות התקבלו גם בסקוטלנד, שווייץ ונורווגיה, ולאחר שיותר ממאה היסטוריונים אירופאים חתמו על גילוי דעת תחת הכותרת "הן לא היו מכשפות, הן היו נשים".[11]

ציד מכשפות בספרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציד מכשפות כביטוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשאלה, ציד מכשפות הוא מונח המתאר באופן כללי רדיפה כלפי קבוצת בני אדם, כאשר ההאשמות מולם לא מבוססות. במהלך ההיסטוריה התקיימו עוד מצבים של רדיפת קבוצות מיעוט או קבוצות חלשות והאשמתם בגרימת אסונות. לעיתים קרובות על ידי חטא נגד "רצון האל", פעולות "נגד הטבע" או מנגנון על טבעי.

הומופוביה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מסוגי ההומופוביה במיוחד מול הומוסקסואלים גברים דומים לציד מכשפות במספר מובנים כמו האשמות בגרימת נזק לחברה על ידי עירוב של כוח על-טבעי, חקיקה דרקונית וענישה אכזרית.

במסכת סוכה בגמרא מפורש ליקוי חמה כסימן לכעסו של האל. הגמרא טוענת גם כי משכב זכור ו-3 חטאים אחרים אחראים לליקוי חמה. פרשנים דתיים אחרים טענו כי משכב זכר גורם לכתמי שמש. הסבר זה עומד בניגוד לתאוריה המדעית, לפיה ליקוי חמה וכתמי שמש הן תופעות טבעיות שאין בהן כל רע, ואשר התרחשו באופן מחזורי וטבעי במשך מאות מיליוני שנים לפני קיום האדם. אנשי דת יהודים טוענים כי לפי הכתוב בפרק 9 במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי, הומוסקסואליות גורמת לרעידות אדמה.

במאה ה-5 הקיסר יוסטיניאנוס הראשון תיקן את קוד החוקים של האימפריה הביזנטית. באופן תקדימי יוסטיניאנוס פרש כי יחסי מין בין גברים, או אף התשוקה להם, הם בעצם מעשי סדום וכי "פשעים אלה" מביאים לרעב המוני, לרעידות אדמה ולמגפות.[27] הוא הקפיד על עונש מוות על ידי עריפת ראשים כעונש על הומוסקסואליות או ניאוף. הנובלות של יוסטיניאנוס בישרו על שינוי בפרדיגמה המשפטית הרומית בכך שנקבע מושג לפיו קיימת לא רק ענישה חילונית אלא גם אלוהית על התנהגות הומוסקסואלית.[27] התייחסות זו קבעה את היחס להומואים במדינות רבות למשך מאות שנים. לדוגמה באנגליה הוצאות להורג בגלל "מעשי סדום" נמשכו עד 1835, עם משפטם של ג'יימס פראט וג'ון סמית'. גם לאחר החלשות גישה זו המשיכו רדיפות אחר הומואים בטענה שהם בעלי מחלת נפש ונכפו עליהם טיפולי המרה שהיו לעיתים קרובות אכזריים וללא בסיס מדעי.

רבנים, חברי כנסת ותנועות דתיות חוזרים על הטענה כי הומוסקסואליות גורמת לרעידות אדמה גם במאה ה-21, ואף משייכים לפעמים רעידות אדמה ספציפיות להומוסקסואליות. הטענה משמשת יהודים אורתודוקסים כנימוק מדוע אסור לקדם חוקים בעד זכויות להט"ב.[28][29][30][31]

אנטישמיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – עלילת דם, אנטישמיות בימי המוות השחור

בחלק מסוגי האנטישמיות – יהודים הואשמו באסונות שונים לעיתים בביצוע פעולות על-טבעיות.

עלילות דם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלילת הדם בטרנטו שהתקיימה ב-1475 מתוארת בתחריט אנטישמי מפרנקפורט מן המאה ה-18. למעלה מוצג עינוייו של תינוק נוצרי ומתחתיו: שטן מקורנן צופה באישה יהודייה מקיימת יחסי מין עם תיש וגברים יהודים מענגים עצמם עם חזירה (חזירת יהודים), שמעטיניה יונק ילד יהודי. בדומה לציד מכשפות עורבבו בעלילות הדם היבטים על-טבעיים שונים וטקסים משונים.

לאורך ההיסטוריה התקיימו מקרים רבים של עלילות דם נגד יהודים. עלילת דם נפוצה היא שיהודים שהם רוצחים תינוקות נוצריים ומשתמשים בדמם לפולחן דתי, במיוחד נפוצה העלילה בדבר שימוש בדם ילדים נוצרים לשם אפיית מצות לפסח.

עלילות הדם הביאו לביצוע פוגרומים, רציחות, שריפות ספרי תלמוד, בריחת יהודים והתנכלויות שונות כלפי יהודים. עלילות הדם לא רק גררו אלימות, אלה מחזרו שוב ושוב את הרעיון לפיו יהודים זקוקים לדם נוצרים לצורכי פולחן, דבר שהפך לאמונה נפוצה ותרם לאנטישמיות ולנכונות להאמין לעלילות דם נוספות, במיוחד על רקע "הוכחות" תודות להודאות בעינוים, ו"שחזור" העלילות על ידי אנטישמים בשנים שלאחר מכן. כך נוצרה דעה קדומה שמחזקת את עצמה.

בדומה לציד מכשפות יהודים רבים "הודו" בקיום העבירות תחת לחץ של עינויים קשים. כך ב-1475 בעלילת הדם בטרנטו הודו יהודים ברצח ילד עקב עינויים, 13 יהודים הוצאו להורג באכזריות. דפוס פעולה זה חזר על עצמו לפחות עד 1840 שבה התרחשה עלילת דמשק. ספר יהודי נחשד והובא לחקירה. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו.

לעיתים כללו עלילות הדם היבטים על-טבעיים שונים. לדוגמה ב־1491, ערב גירוש ספרד, הואשמו יהודים מלה גוארדיה ברצח פולחני אכזרי של ילד, שכלל את עקירת לבו מגופו. שני יהודים ושני אנוסים הועלו על המוקד,[32] אף שלא דווח על אף ילד נעדר ושום גופה לא נמצאה. הילד אולי לא היה ולא נברא, אך סיפורים שנפוצו תיארו כיצד בשעה שנעקד בידי היהודים רעדה האדמה וחשכה השמש. העדר הגופה תורץ בעלייתו של הילד הישר השמיימה, והילד הוכרז קדוש.[32]

חלק מעלילות הדם הן "עלילת חילול לחם הקודש" שבהן טענו כי יהודים רצו לחלל את לחם הקודש שבכנסיות. לחם הקודש נחשב על ידי הנוצרים לסמל לגופו של ישו, והאדוקים שבהם מאמינים, כי בשעה שדוקרים את החלות הללו זב מהן דם (טרנסובסטנציאציה). בשנת 1290 העלילו בפריז על זוג יהודי, כי חדר בחשאי לכנסייה אחת ודקר שם את לחם הקודש עד זוב דם. הזוג נידון על ידי בית דין האינקוויזיציה לשרפה. החמורה בעלילות לחם הקודש, ארעה בעיר רויטיגן שבבוואריה בקיץ 1298, בכי תינוק שנשמע מבית יהודי ויוחס ליבבת לחם הביאה להתאספותם של כנופיות פורעים מוסתות בהנהגת האציל רידנפלייש. כנופיות אלו רצחו 56 מיהודי העיר ומשם יצאו למסע פרעות ורצח (פרעות רינדפלייש) ברחבי בוואריה, פרנקוניה ושוואביה. עד שוך הפרעות נפגעו 146 קהילות ונרצחו על פי הערכה קרוב ל-4,000 יהודים.

רדיפת יהודים בעקבות המוות השחור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני פיתוח תאוריית החיידקים כגורמי מחלות אנשים היו חסרי אונים כלפי מחלות ומגפות וחיפשו דרכים שונות ומשונות להינצל מהן. חלק מן המחלות יוחסו לגורמים על טבעיים כמו כוכבי שביט או התנהגות לא מוסרית, ולעיתים יוחסו המחלות להרעלת מים או למיאזמה – אוויר רע. עלילת הרעלת הבארות התפתחה במאה ה-12 בגרמניה ועלתה על פני השטח מפעם לפעם. בזמן התפרצות המוות השחור התפתחה לאחר התפרצות המגפה האשמה, ובעיקר לאחר התבררות ממדיה האדירים, הואשמו היהודים בכך שהרעילו את הבארות ובכך גרמו לפריצת המגפה. האשמה זו חוזקה בעדויות שנגבו מיהודים שהודו, לאחר עינויים קשים, בכך שזיהמו את מקורות המים משנאתם לנוצרים. כמה מהם סיפרו אף שההרעלה היא חלק מקנוניה שרוקם ארגון יהודי שמרכזו בעיר טולדו ומטרתו כינון שלטון יהודי כלל עולמי. כך למשל, ב-1348 רופא יהודי בשיון "הודה" כי נשלח על ידי רב מטולדו להרעיל את הבארות. היו שטענו כי הם מוענשים בידי האל, בשל כך שהם נותנים מחסה בקרבם ליהודים "שנואי האל".

לאחר שיהודים אולצו בעינויים, להודות בהרעלת הבארות, ההמון האמין שאלו הם פני הדברים. בקהילת בזל שמנתה כשש מאות יהודים, נשרפו למוות כל בני הקהילה, בתוך בניין עץ שנבנה במיוחד לצורך זה.[33] בטבח שטרסבורג הם נשרפו בבית הקברות היהודי. בכל הערים שעל נהר הריין נשרפו יהודים למוות ולעיתים, כמו במקרה של קהילת פרנקפורט דמיין, הקדימו היהודים והעלו את עצמם באש, כדי לא ליפול בידי הנוצרים. במיינץ, התאגדו היהודים כדי להגן על עצמם, אספו נשק והצליחו להרוג 200 אנשים מן האספסוף שבא להורגם. בסופו של דבר, הצליחו תושבי העיר הנוצרים להכניע את היהודים וטבחו בהם בהמונים. אלו ששרדו, העלו את עצמם באש בבתיהם. ההערכה היא כי ב-24 באוגוסט 1349, מתו כ-6000 יהודים במיינץ.[34] קהילת ארפורט שמנתה כ-3,000 יהודים, הושמדה כליל. הרציחות, המגפה ובריחת תושבים יהודים גרמה לכמעט השמדה של קהילות יהודיות במדינות מערב אירופה ולכך שיהודים רבים היגרו למזרח אירופה.

ציד מכשפות במאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מספר דוגמאות ל"ציד מכשפות" גם במאה ה-20.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ציד מכשפות בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה ב' (דפוס וילנא: דף דף י"א, עמוד א')
  2. ^ "אלמנה מכשפה היתה, וכשמגיע עת לידת אשה, הייתה עוצרת רחמה במכשפות ולאחר שמצטערת הרבה הייתה אומרת אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא. פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה והיא הלכה לבית האשה היולדת, ושמע השכיר קול הכשפים מתקשקשין בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם ובא ופתח את מגופת הכלי והכשפים יצאו והוולד נולד, וידעו כי בעלת כשפים היא". רש"י, מסכת סוטה, כ"ב, א'.
  3. ^ 1 2 Why Europe’s wars of religion put 40,000 ‘witches’ to a terrible death, הגרדיאן, 7 בינואר 2018
  4. ^ 1 2 3 4 5 מירי אליאב-פלדון, אויב מדומיין: צייד המכשפות, באתר אוניברסיטת תל אביב
  5. ^ 1 2 מירי אליאב-פלדון, אויב מדומיין: צייד המכשפות, באתר אוניברסיטת תל אביב, דקות 10:30-4:56
  6. ^ Hernandez. I. 2022. A German werewolf’s ‘confessions’ horrified 1500s Europe. National Geographic. Available here: https://www.nationalgeographic.co.uk/history-and-civilisation/2022/10/a-german-werewolfs-confessions-horrified-1500s-europe
  7. ^ H. C. Erik Midelfort, Witch Hunting in Southwestern Germany, 1562-1684: The Social and Intellectual Foundations, Stanford University Press, 1972-06-01
  8. ^ Jonathan B. Durrant, Witchcraft, Gender and Society in Early Modern Germany, כרך Witch-hunting in Eichstätt, BRILL, 2007-06-22, עמ' 3-44, ISBN 978-90-474-2055-2
  9. ^ Rapley, Robert, Witch Hunts: From Salem to Guantanamo Bay, McGill-Queen's University Press, 2007
  10. ^ Callow, John, Embracing the Darkness: A Cultural History of Witchcraft, Storbritannien: Bloomsbury Publishing, 2017, ISBN 978-1-78673-261-3
  11. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד הגרדיאן, אחרי 400 שנה: קטלוניה תעניק חנינה לאלף מכשפות ומכשפים, באתר הארץ, 28 בינואר 2022
  12. ^ "Unhappy medium (I)". The Guardian (באנגלית בריטית). 2001-05-03. נבדק ב-2023-06-30.
  13. ^ 1 2 Ben-Yehuda, Nachman (1985). Deviance and Moral Boundaries: Witchcraft, the Occult, Science Fiction, Deviant Sciences and Scientists.University of Chicago Press
  14. ^ 1 2 'Swimming the Witch, Pricking for the Devil's Mark': Ordeals in the Early Modern Witchcraft Trials
  15. ^ Darr, Orna Alyagon (2011). Marks of an Absolute Witch: Evidentiary Dilemmas in Early Modern England. Ashgate
  16. ^ קיימת סברה מודרנית שהחשודה הושארה למות בטביעה (למשל באתר זה), אך זוהי טעות
  17. ^ Witchcraft and Magic in Sixteenth and Seventeenth-Century Europe (second ed.), Palgrave, 2001, ISBN [[מיוחד:משאבי ספרות חיצוניים/ISBN 9780333920824|ISBN 9780333920824]]
  18. ^ Gibbons, Jenny, "Recent Developments in the Study of the Great European Witch Hunt", The Pomegranate #5, Lammas, 1998
  19. ^ Gibbons, Jenny, "Recent Developments in the Study of the Great European Witch Hunt", The Pomegranate, ‏1998
  20. ^ Madar, Maia, Estonia I: Werewolves and Poisoners., Clarendon Oxfors, 1990, עמ' pp. 257–272, ISBN ISBN-13−9780198203889
  21. ^ Maia Madar, Estonia I: werewolves and poisoners, https://southwales.rl.talis.com, ‏1990
  22. ^ Witchcraft and Magic in Sixteenth – and Seventeenth-Century Europe (Studies in European History), Publisher: Palgrave,, 2001, עמ' pp. 29-30.
  23. ^ 1 2 3 Martin van Creveld, The Privileged Sex, Martin van Creveld, 2003, עמ' P. 10-19
  24. ^ Geoffrey Scarre, Callow, John, Witchcraft and Magic in Sixteenth – and Seventeenth-Century Europe (Studies in European History), Palgrave, 2001, עמ' pp. 32-33.
  25. ^ H. C. ERIK MIDELFORT, Witch Hunting in Southwestern Germany, 1562-1684, The Social and Intellectual Foundations, 1972, עמ' p. 182, ISBN [[מיוחד:משאבי ספרות חיצוניים/Digital ISBN 9780804766470|Digital ISBN 9780804766470]]
  26. ^ Caro Baroja, Julio, The World of the Witches. Nigel Glendinning, phonix, 2001, עמ' pp. 207-208, ISBN [[מיוחד:משאבי ספרות חיצוניים/ISBN 9781842122426|ISBN 9781842122426]]
  27. ^ 1 2 Justinian I: Novel 77 (538) and Novel 141 (544 CE), Archived 2019-03-31 at the Wayback Machine (Fordham Internet History Sourcebooks Project)
  28. ^ אמנון מרנדה, ח"כ בניזרי: הסיבה לרעש האדמה – משכבי זכר, באתר ynet, 20 בפברואר 2008
  29. ^ מנשה ישראל, רעידת אדמה בשביל הומואים, האכן כך???, באתר "הדברות", 25 בפברואר 2014
  30. ^ הומואים – הרב איתן בגדדי, באתר יוטיוב
  31. ^ יקי אדמקר‏, הרב הראשי של ירושלים: "רעידות אדמה הן בעוון משכב זכר - איפה האחריות?", באתר וואלה, 26 בפברואר 2023
  32. ^ 1 2 קוטיק, עמ' 282
  33. ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפרענויות, הוצאת דביר, תל אביב, תשנ"ה, 1995, עמ' 123
  34. ^ ראי רחוק, עמוד 125
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ציד_מכשפות&oldid=39903189"