פרקריה

פרקריה (בלטינית: precaria) היה הסכם מקובל בראשית ימי הביניים שלפיו הוענקה לתקופה מוגדרת מראש, זכות שימוש וזיקת הנאה מנכס דלא-ניידי, לרוב תמורת תשלום כספי נמוך או חלק מהיבול. זוהי זכות אחיזה בקרקע שניתנה לפרקריסט לכל ימי חייו.

היסטוריה

מקור המושג המשפטי הוא הפרקריוּם (precarium) של החוק הרומי אולם פרקריום היה יכול להיות נכס דלא ניידי או נכס נייד ולא רק קרקע.

עם כיבושה של גאליה החרימו המרובינגים את כל אדמות המדינה שהיו בבעלות אוצר המדינה (fiscus) הרומי. ההכנסות מאדמות אלו מימנו את החצר המרובינגית.

חלק מהאדמות הוענקו כבנפיקיום לאנשי אצולה נאמנים וחלק הוענקו לכנסייה.

במהלך המאה ה-8 התפתח באירופה מנהג שאדון היה נותן לווסאל חלקת אדמה כבנפיקיום בתמורה לשבועת אמונים (הומגיום). אדמות אלו ניתנו לווסאל על מנת שיוכל לקיים את עצמו ואת משפחתו. מיעוט מהאדמות ניתנו כקניין, (proprietas) כלומר העברת בעלות מהנותן למקבל, ורובן ניתנו כהשאלת כברת אדמה מבלי לוותר על זכות הבעלות, כלומר כפרקריה.

פרקריה היה שמה של חלקת האדמה שניתנה, של מהות הענקתה ושל המסמך שנכתב על מנת לקיים את ההענקה.

ברוב המקרים פרקריה הייתה מענק של אדמה מאת בעל אדמה אל מי שיעבד אותה (הפרקריסט), בלי שהבעלות תהייה בידי הפרקריסט אלא היא נשארה בידי המעניק. מהות המושג היא הארעיות שבהחזקת האדמה. פרקריה הוענקה למספר שנים או למשך ימי חייו של הפרקריסט או המעניק. הוענקה עבור שירותים שניתנו, בעיקר בשדה הקרב ועבור שירותים שהנותן ציפה לקבל בעתיד. גם אם הפרקריה הוענקה למספר דורות זה אחרי זה, המושג פרקריה הגדיר את האדמה כמוחכרת בידי מחזיק האדמה (הפרקריסט) ולא הייתה לו זכות בעלות או קניין עליה, הפרקריסט נהנה מיבולה ומהכנסות מהחלקה.

היו איכרים שבבעלותם הייתה חלקת אדמה העוברת בירושה (אלודיום) אבל האדמה, בגלל ניצול יתר איבדה מפריונה ולא כלכלה יותר את המחזיק בה או שעקב פיצולים חוזרים ונשנים הנובעים מהורשת האדמה למספר יורשים הפכה לקטנה מכדי לפרנס משפחה. במקרה כזה היה יכול האיכר לוותר על האדמה לטובת בעל הווילה ולקבל ממנו כפרקריה חלקת אדמה פורייה יותר או גדולה יותר בחלק אחר של הנחלה.

איכר שחש שעול המיסים עליו (על אדמתו ועליו כבעל קרקע) כבד מדי היה יכול למסור את האלודיום שלו לבעל הווילה ולשמור לעצמו זכות שימוש מבלי לשלם מס.

במשך הזמן, עם הפיחות במעמדם של האיכרים החופשיים והבאתם למעמד של צמיתים, גם איכר שהאלודיה שלו הפכה לפרקריה היה חייב בדמי חכירה ובנוסף על כך בשירותי עבודה. הן ימי עבודה לטובת הכלל (למשל תיקון דרכים) והן עבודה באדמות האדון (דומינוס) או עשיית חפצים או תיקונם בעבור האדון.

פרקריה לטובת הכנסייה

איכרים שבבעלותם הייתה חלקת אדמה כנחלת אבות (אלודיום - allodium) העניקו אותה לכנסייה בדרך של פרקריה. על פי תעודות שנשארו, מובהר כי אחרי ההענקה האדמה נשארה אצל המעניק, כך שהיה יכול להמשיך ולעבד אותה ולהנות מפירותיה. זאת כל עוד אחד מבני הזוג המעניק היה נותר בחיים. המושג הורחב כך שפרקריה הפכה לסוג של הסכם בו ניתנה לאנשים זכות שימוש והנאה בנכס כנסייתי, למשך תקופה מסוימת או למשך כל ימי חיי מחזיק האדמה, וזאת בתמורה לשירותים שהוענקו לכנסייה. זהו אחד הנוסחים (פורמולות) שמביא מרקולף לעריכת פרקריה:

"לאדון הקדוש ואבינו הנוצרי הבישוף (שם הבישוף). להווי ידוע בציבור שבשם האל, אני (שם האדם) ואשתי (שם האישה) מסרנו על ידי מכתב זה, בשלמות, את נחלתנו (שם הנחלה) הנמצאת במחוז (שם המחוז), כולל כל מה שהיה לנו בתחום הנחלה, לכנסייה (שם הכנסייה) לכבודו של הקדוש (שם הקדוש) ומוסכם כי אתה קיבלת נחלה זו בשמה של הכנסייה המצוינת במסך זה.

בתשובה לבקשתנו, שהואלת להענות לה ברוב חסדך ורחמיך, אתה מרשה לנו להחזיק בנחלה, כך שנוכל לעבד אותה וליהנות מפירותיה, וזאת כל עוד נוותר בחיים או כל עוד יוותר בחיים זה מבין שנינו אשר יאריך ימים על פני משנהו. כל זאת מותנה בכך שלא נעביר או נפחית מערכו של הרכוש שכעת שייך לכנסייה אלא רק נעבד אותו בלי שתהיינה לנו תביעות כלשהם כלפי הכנסייה בעלת הרכוש או כלפיך. אנו מוסריפ פרקריה זו כעדות לכך שהחזקתנו בנחלה לא תגרום ביום מן הימים נזק מכל סוג שהוא או תביעה נגד עובדת בעלותך על הנחלה. גם אם נאריך ימים בחסדי האל. אנו רשאים להשתמש בנחלה כל עוד נותרנו בחיים ואחרי מותנו, אתה או יורשיך או סוכני הכנסייה תקבלנו את הנחלה לבעלותכם המלאה, כולל כל השיפורים והתוספות שנוסיף לה. כל עוד ניוותר בחיים, פרקריה זו תחודש אחת לחמש שנים.

בלי צורך בפנייה לערכאות ובלי שליורשינו תהייה זכות תביעה מותר לכם להחזיק בנחלה זו עד עולם או לעשות בה כל שתחפצו לתועלת הכנסייה האמורה על פי בחירתכם. ולראייה יעיד מכתבנו זה.

— "Marculfi monachi formularum libri duo"

פרקריה במצוות המלך

מקרה פרטי של פרקריה התפתח בתקופת קרל מרטל החל ב-716. הוא הגדיר סוג חדש של פרקריה, "פרקריה במצוות המלך", (preceria verbo regis) אלו היו אדמות מעובדות שהיו בבעלות כנסיות ומנזרים שאולצו בצו מלכותי לתת אותן לחיילים ופקידים שהמלך חפץ ביקרם והיה מעוניין להעניק להם נחלה. בתמורה לנחלה שניתנה כפרקריה קיבלה הכנסייה הגנה הן מצד המלך והן מצד הסניור שקיבל את האדמות. לעיתים קיבל המנזר כפיצוי אדמת בור או אדמת יער במקום אחר, על מנת שיפתח אותה או יברא אותה. ההכנסות מנכסי הפרקריה במצוות המלך, אף כי הנכסים עצמם נשארו רשמית בידי הכנסייה או המנזר, ניתנו לפרקריסטים (מקבלי הנחלה). הפרקריסט היה אמור לשלם מס סמלי לבעלים והיה באופן רשמי בזיקת חסות אל בעלי הנחלה.

"וכמו כן החלטנו, בעצת הכמורה שלנו והעם הנוצרי, שמחמת איום המלחמה ופשיטותיהם של שבטי גבול מסוימים, תוך שאנו מבקשים סליחה מאלוהים, ניטול לזמן מה את החזקה על חלק מרכוש הכנסייה, בתנאי חזקה של פריקריה ותמורת רנטה קבועה, במטרה לתמוך בצבאנו.

התנאים למעשה זה: הכנסייה או המנזר יקבלו בכל שנה מכל נחלה שהוקצתה סולידוס אחד, (12 דינרים), כך שאם האדם שלו הוקצתה נחלה זו ימות, תחזור הנחלה לבעליה, כלומר לכנסייה. אולם, אם יתעורר צורך בכך, המלך יצווה על חידוש הסכם הפרקריה וההסכם יכתב מחדש. יש לשים לב בכל מקרה ומקרה לגופו, שהכנסייה או המנזר לא יסבלו עוני או מחסור כתוצאה מהענקת הפרקריה, ואם יתגלה חשש כזה יוחזר הרכוש לכנסייה או לבית האל."

— Concilium Liftinense, ed. Albert Werminghoff, MGH Conc., II (Hannover 1906), p. 7.

בקונציל הגרמאני ב-742 התחייב השליט להחזיר פרקריות אלו למוסדות הכנסייתיים אולם לא מימש את ההחלטה. במקום זאת, בקונציליום שנערך שנה מאחר יותר, נקבע צנז (מס) שנתי בגובה של סולידוס אחד עבור כל משפחת חקלאים, שישלם הפרקריסט לבעלי האדמה במטרה להזכיר לצדדים מי הבעלים החוקיים של הנחלה אולם תקנה זו לא נאכפה. בצו המלכותי המכונה קפיטולאר של הרסטל משנת 779 עשה קרל הגדול צעד להסדרת הנושא, וקבע שבמקום כסף (שלא היה בנמצא, וגם אם היה – היה קשה להפרד ממנו) ישלם הפרקריסט מעשר לכנסייה מיבול הפרקריה, בנוסף על המעשר שהיו האיכרים חייבים בו. הסדר זה התחשב בכמות היבול ובשנים בהם היבול היה דל וכך היה קל יותר ליישום, מה עוד שבמקרים רבים האיכר שילם את המעשר ישירות מהמנסוס שלו יחד עם המעשר בו היה חייב הוא עצמו.

במאה ה-11 התפתח מושג הפיאודום כמחליף את הפרקריה ואת הבנפיקיום.

לקריאה נוספת

• סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, כרך 2 עמ' 192
• יצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, כרך ב' – ממלכת הפרנקים, יחידה 5, פרק ד, עמ' 293; פרק ה, עמ' 319.

קישורים חיצוניים

• פרקריה