פרדריק לה פלה
 | |
| לידה |
11 באפריל 1806 La Rivière-Saint-Sauveur, הקיסרות הראשונה  |
|---|---|
| פטירה |
5 באפריל 1882 (בגיל 75) הרובע השישי של פריז, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| השכלה |
|
| תפקיד |
סנטור באימפריה הצרפתית השנייה (29 בדצמבר 1867–4 בספטמבר 1870) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
פרדריק לה פלה (בצרפתית: Frédéric Le Play; 11 באפריל 1806 – 5 באפריל 1882) היה מהנדס צרפתי, שנודע כסוציולוג וכלכלן ועסק בתחומי עבודה סוציאלית ומחקר חברתי.
חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרדריק לה פלה נולד לפקיד בבית המכס, שנפטר בגיל צעיר. דודו של לה פלה לקח אותו אליו לפריז, גידל אותו במשך כעשר שנים, וחשף אותו להשכלה רחבה. לאחר מות דודו, הוא חזר לבית אמו בנורמנדי, לתנאי חיים צנועים, וסיים את בית הספר התיכון שם. פרדריק לה פלה המשיך ללימודים גבוהים בשנים 1825–1829 תחילה בבית ספר טכני ולאחר מכן בבית ספר למכרות. בסיום לימודיו, יצא למסע רגלי בדרום גרמניה ובבלגיה התוודע לאזורי המכרות ותנאי החיים בהם.
ב־1834 מונה ליו"ר הוועדה הקבועה לסטטיסטיקה של מכרות, ועסק בפרסום נתונים סטטיסטיים בנושא המכרות. בשנת 1840, הוא הפך למהנדס הראשי ופרופסור למטלורגיה בבית הספר למכרות שם מונה למפקח הראשי בשנת 1848.
לה פלה היה בקשר עם פוליטיקאים ותאורטיקאים, והיה פעיל כיועץ פוליטי, במיוחד תחת שלטונו של נפוליאון השלישי, שגם מינה אותו לסנאט, ולתפקיד בכיר ב״לגיון הכבוד הצרפתי״.
על עבודתו בענייני המשפחה והעובדים, הוא קיבל עיטור כבוד Montyon prize מהאקדמיה הצרפתית למדעים.
בתחילת דרכו לה פלה היה אתאיסט, אבל בהמשך השתכנע בהדרגה בחשיבות הצורך בדת.[1] בשנת 1864 פרסם מאמר המגן על הנצרות מפני דרוויניזם וספקנות. הוא שינה את דתו והשתייך לכנסייה הקתוליות הרומית בשנת 1879, שלוש שנים לפני מותו.
תורתו ועבודתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסע המחקר הראשון באזורי המכרות בדרום גרמניה ובלגיה, שכנע אותו בחשיבות איסוף הנתונים הראשוני על התנאים החברתיים. בהשפעת הדוקטרינה החברתית הקתולית, וגם באמצעות תצפיותיו המדויקות ו״מחקרי המקרה״ שלו על התנאים הכלכליים של מעמד הפועלים, הגיע לה פלה למסקנה כי יחידת הסקר אינה צריכה להיות הפרט אלא המשפחה. בגישה זאת הוא ביצע את מחקריו המאוחרים יותר באירופה.[2][3]
בשנים 1846-1833 הוא ביקר בספרד, בלגיה, בריטניה, רוסיה, דנמרק, שוודיה ונורווגיה, אוסטריה, הונגריה וצפון איטליה. הוא נסע גם ברחבי האימפריה העות'מאנית, וחזר לרוסיה כיועץ של הצאר ניקולאי הראשון בענייני רפורמה במכרות.
בשנת 1855 לה פלה, בעבודתו העיקרית "Ouvriers européens", פיתח את רעיונותיו על הסדר החברתי האידיאלי ועל הרפורמות החברתיות הנדרשות באמצעות ייצוג מונוגרפי של 36 משפחות ממעמד הפועלים. למעשה לה פליי פיתח צורת מחקר הנקראת כיום - "תצפית משתתפת" בשלב מוקדם כל כך.
בשנת 1855 מונה לה פלה לנציב הכללי של היריד העולמי בפריס שהצליח מאוד. כעבור שנה הוא ויתר על כיסאו בסנאט, והתמסר כולו ללימודיו ולפרויקט הרפורמה החברתית. ב-1857 ייסד את ״האגודה הבינלאומית לחקר הכלכלה החברתית״ והיה מזכירה הכללי עד מותו. כתב העת של החברה, לה Réforme Sociale, שנוסדה בשנת 1881, מתפרסם מדי שבועיים.
מצד אחד, החברה פרסמה מונוגרפיות מחקריות, ומצד שני התערבה בדיונים בנושאים חברתיים בוערים כגון חניכות או עבודת נשים. ביצירותיו, לה פלה יצג גם את האידיאל של חברה פטרנליסטית, שמשפחה גרעינית הייתה התוצר שלה. הוא השתמש בדימוי של המשפחה כאשר התייחס למעסיקים: כמו ראש משפחה הדואג למשפחתו, כך המעסיק יצטרך לדאוג לרווחתם של עובדיו. המודל האנגלי של ארגון עובדים עצמאיים התאים לרעיונותיו.
ב־1862 ניהל שוב את הביתן הצרפתי ביריד העולמי בלונדון, ב־1867 שימוש כנציב הכללי של היריד בפריז.
מורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבודתו של לה פלה פותחה על ידי תלמידיו הרבים: אדולף פוצ'ילון (1823-1890), אמיל שייסון (1836-1910), אדמונד דמולינס (1852-1907), פול דה רוסייה (1857-1934), גבריאל אולפה-גליארד (1870-1947) ואחרים.[4][5]
לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו שיטותיו של לה פלה להופיע שוב על במת המחקר המדעי כאשר "ההיסטוריה של המשפחה" הפכה לתחום חדש של עניין במדעי החברה. בסוף שנות ה-60 בבריטניה, פיטר לאסלט, שעבד בקבוצת קיימברידג לתולדות האוכלוסייה והמבנה החברתי, השתמש בשיטות של לה פלה כדי ללמוד על מבנים משפחתיים מתוך נתוני מפקד המתארים במיוחד את מבנה המשפחה הגרעינית של לה פלה.
בערך באותה תקופה בצרפת, אקדמאים להיסטוריה משפטית שעבדו על המשפט המנהגי היו הראשונים ליישם מחדש את שיטותיה של לה פלה במחקר מדעי. בתחילת שנות ה -70 הצטרפו מספר גדל והולך של אתנולוגים והיסטוריונים למגמה זו, בעיקר בקרב האנתרופולוגיה ההיסטורית: אנדרה בורגוייר, עמנואל לה רוי לדורי.[6] בספר משנת 1989, שהפך להפניה לתחום שלו, אתנולוג ז'ורז 'אוגוסטין עיצב מחדש את סיווג סוגי המשפחה של לה פלה.[7]
מספר סוציולוגים גילו מחדש את עבודתו של לה פלה והתגברו על הדעה הכללית שהשקפותיו של לה פלה היו פשוט שמרניות מדי, במיוחד פול לאזרספלד, אנטואן סבוי וברנרד קלורה.[8]}[9]
ההיסטוריון הדמוגרפי עמנואל טוד התרשם מהדמיון הגאוגרפי בין תחום השכיחות של המערכת המשפחתית הקהילתית (משפחה פטריארכלית בלשונו של לה פלה) לבין אזורים שבהם הקומוניזם הפך לדומיננטי במאה ה -20. הוא הדגיש מחדש את מחקרו של לה פלה על מבני המשפחה ופרסם מספר ספרים המראים את קשר בין מבני המשפחה המסורתיים לבין התנועות האידאולוגיות והחברתיות הגדולות בהיסטוריה האירופית (בחירות דתיות ופוליטיות, התפתחות כלכלית.)
כתבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור
- (1864). La Réforme Sociale.
- (1871). L'Organisation de la Famille.
- (1875). La Constitution de l'Angleterre. (in collaboration with M. Delaire
בתירגום אנגלי
- (1872). The Organization of Labor in Accordance With Custom and the Law of the Decalogue. Philadelphia: Claxton, Remsen & Haffelfinger.
- (1962). "Household Economy." In: Parsons, Talcott et al., editors, Theories of Society. The Free Press of Glencoe, Inc.
- (1982). Frederic Le Play on Family, Work, and Social Change. Silver, Catherine Bodard, editor and translator, University of Chicago Press.
- (2004). "Social Reform in France." In: Blum, Christopher Olaf, editor and translator, Critics of the Enlightenment. Wilmington DE: ISI Books, pp. 197–258.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרדריק לה פלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Herbermann, Charles, ed. (1913). "Pierre-Guillaume-Frédéric Le Play" . Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company.
- ^ Laslett, P., and R.Wall (dir), Household and Family in Past Time, Cambridge, Cambridge University Press, 1972.
- ^ Beaver, S. H. (1962). "The Le Play Society and Field Work," Geography 47 (3), pp. 225–240.
- ^ Herbertson, D., (1920). "Le Play and Social Science," The Sociological Review 12 (2), pp. 108–110
- ^ Sorokin, P. A. (1928). "Frederic Le Play's School." In: Contemporary Sociological Theories, New York: Harper, pp. 63–98.
- ^ Collomp, A., « Les systèmes familiaux en Europe : de l'intérêt des modèles ». L'Homme, 1997, tome 37 no 142. p. 99
- ^ Jean Yver, Essai de géographie coutumière. Égalité entre héritiers et exclusion des enfants dotés, Paris, Sirey, 1966; or by the same author: « Les caractères originaux du groupe de coutumes de l'Ouest de la France », Revue historique de droit français et étranger, 1952, No. 1, p. 18-79 or Jean-Louis Halpérin, L’impossible Code civil, Paris, PUF, 1992 or by he same author: Histoire du droit privé français depuis 1804, Paris, PUF, 1996, réédition 2001; or social anthropologist specializing in law Louis Assier-Andrieux: « Le Play et la critique du droit », Sociétés. Revue des sciences humaines et sociales, No. 23, mai 1989, p. 30-34
- ^ Savoye, A., « Les continuateurs de Le Play au tournant du siècle », Revue française de sociologie, vol. 22 (Sociologies françaises au tournant du siècle. Les concurrents du groupe durkheimien. Etudes réunies par Philippe Besnard), mars 1981, p. 315-344
- ^ Pitt, A. (1998). "Frédéric Le Play and the Family: Paternalism and Freedom in the French Debates of the 1870's," French History 12 (1), pp. 67–8