פטריק וייט

פטריק וייט
Patrick White
לידה	28 במאי 1912; לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה	30 בספטמבר 1990 (בגיל 78); סידני, אוסטרליה
שם לידה	Patrick Victor Martindale White
מדינה	אוסטרליה
מקום לימודים	קולג' צ'לטנהאם, קינגס קולג', The King's School, Tudor House
שפות היצירה	אנגלית
סוגה	פרוזה
יצירות בולטות	Voss
תקופת הפעילות	מ-1935
בן או בת זוג	Manoly Lascaris
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (1973); פרס הספרות ע"ש מיילס פרנקלין (1961); איש השנה של אוסטרליה (1973); פרס הספרות ע"ש מיילס פרנקלין (1957); חבר במסדר אוסטרליה ;

פטריק וייט (באנגלית: Patrick White‏; 28 במאי 1912 – 30 בספטמבר 1990) היה סופר אוסטרלי חתן פרס נובל לספרות (1973), האוסטרלי היחיד שזכה בפרס זה. כונה 'המשורר הגדול של המרחבים האוסטרלים', חיבר 27 רומנים ושמונה מחזות לתיאטרון. בשנת 1973, נבחר לאיש השנה של אוסטרליה (אנ')^[1].

כתיבתו מצטיינת ביכולתה לתאר אזורי טבע משונים. היא מאופיינת בשימוש רב בטכניקת זרם התודעה ובסיפורי הרפתקאות באזורים נידחים ושופעי חיות נדירות, בדרך כלל על קו אוסטרליה-ניו זילנד. הרומן הגדול שלו, עין הסערה (The Eye of the Storm), וספרו המפורסם הראשון ווס (Voss) הם מעין יצירות אפיות מודרניות.

ילדות ובגרות

למרות שהוריו היו אוסטרלים, וייט נולד בנייטסברידג', לונדון (Knightsbridge, London). המשפחה חזרה לאוסטרליה כאשר היה בן שישה חודשים והתיישבה בסידני. ב-1916, בגיל ארבע, פיתח וייט אסתמה. בריאותו הייתה שברירית לאורך כל ילדותו, דבר שמנע ממנו השתתפות בפעילויות רבות עם בני-גילו. וכך החל להתפתח דמיונו. הוא התאהב בתיאטרון, בו ביקר לראשונה בגיל צעיר. בגיל עשר, בניסיון לשכך את האסתמה שלו, נשלח וייט לפנימייה ברמות של ניו סאות' ויילס (New South Wales). לקח לו זמן להתאקלם לנוכחותם של ילדים אחרים. כאן החל בכתיבת מחזות. ב-1924 הפנימייה נקלעה לקשיים פיננסיים ומנהלה הציע כי וייט יישלח לפנימייה באנגליה, הצעה אשר התקבלה על ידי הוריו.

וייט נאבק להתאקלם בסביבתו החדשה, בקולג' צ'לטנהם (Cheltenham College), בית ספרו החדש. בגיל מבוגר תיאר את ההתנסות כ-'מאסר בן ארבע שנים'. וייט התכנס בתוך עצמו ומיעט בחברים. לעיתים בילה את החגים עם הוריו באתרי נופש באירופה, אך הקשר שלהם נותר מרוחק. וייט שאף להיות שחקן תיאטרון אך הוריו רצו שיתנסה בעבודת האדמה.

מטייל בעולם

וייט בילה שנתיים כעוזר חוואי בבולרו (Bolaro), תחנה חקלאית בקצה ה-Snowy Mountains בניו סאות' ויילס. הוריו קיוו שעם תחילת עבודתו החקלאית תתפוגגנה יומרותיו האמנותיות. וייט למד לכבד את האדמה, ובריאותו החלה להשתפר. עם זאת, ברור היה כי אינו מתאים לסוג כזה של אורח חיים.

החל מ-1932 ועד 1935 התגורר וייט באנגליה ולמד ספרות צרפתית וגרמנית בקינגס קולג',קיימברידג'. בסמסטר הראשון סבל, כיון שהתאהב בבחור צעיר שהגיע לקינג'ס קולג' כדי ללמוד לקבלת הכשרה ככומר אנגליקני, אך לא העז לדבר על רגשותיו פן תאבד חברותם. כמו הומוסקסואלים רבים בעת ההיא, וייט חשש כי בשל נטייתו המינית הוא נדון לחיי בדידות. אך לילה אחד התוודה בפניו פרח הכמורה כי אינו נמשך לנשים; הייתה זאת פרשת האהבים הראשונה בחייו.

בעודו בקיימברידג', פרסם וייט אסופה משיריו בשם The Ploughman and Other Poems וכתב מחזה שהוצג על ידי תיאטרון חובבים. וייט זכה בתואר ראשון ב-1935 והתיישב לתקופה קצרה בלונדון, שם התגורר באזור הומה אמנים. כאן פרח לתקופת מה, חיבר מספר עבודות שלא פורסמו ועיבד מחדש רומן, Happy Valley, אשר חיבר כאשר עבד כעוזר חוואי. ב-1937 נפטר אביו של וייט והותיר לו ירושה של עשרת אלפים פאונד. הדבר איפשר לוייט להקדיש את כל זמנו לכתיבה, ובנוחות יחסית. הוא חיבר שני מחזות נוספים, לפני שהצליח למצוא מוציא לאור שיסכים לפרסם את Happy Valley. הרומן התקבל בצורה טובה באנגליה, אך נכשל באוסטרליה. הוא החל לחבר רומן נוסף, Nightside, אך נטש אותו לאחר שקיבל תגובות שליליות. מאוחר יותר ביטא צער על-כך שלא סיים אותו.

לקראת סוף שנות ה-30, בילה וייט תקופה מסוימת בארצות הברית, בקייפ קוד (Cape Cod), מסצ'וסטס, ובעיר ניו יורק, שם חיבר את החיים והמתים (The Living and the Dead). עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חזר וייט ללונדון והצטרף לחיל האוויר המלכותי. הוא גויס לתפקיד קצין מודיעין, והוצב במזרח התיכון. הוא שירת במצרים, ארץ ישראל, ויוון. בזמן שהותו במזרח התיכון, היה לו רומן עם קצין בשם מנולי לסקריס (Manoly Lascaris), אשר נהיה לשותפו לחיים.

התפתחות כתיבתו של וייט

לאחר המלחמה חזר וייט לאוסטרליה ורכש בית ב-Castle Hill, במבואותיה הכפריים למחצה של סידני. כאן השתקע עם מנולי לסקריס. הם גרו שם משך שמונה-עשרה שנה, מתפרנסים ממכירת פרחים, ירקות, חלב ושמנת. במשך השנים הללו, החל להתפרסם כסופר. הוא פרסם את The Aunt's Story ואת The Tree of Man אשר יצא לאור בארצות הברית ב-1955 ומעט מאוחר יותר באנגליה. The Tree of Man זכה לביקורות נלהבות בארצות הברית, אך במה שעתיד להיות דפוס נשנה, הספר הושמץ על ידי המבקרים האוסטרלים. וייט פיתח ספקות לגבי עתידו כסופר, לאחר שהתעלמו מספריו באוסטרליה (שלושה מהם כונו 'לא-אוסטרלים' על ידי המבקרים), אך החליט לבסוף להתמיד. פריצת הדרך הראשונה באוסטרליה באה עם הרומן Voss אשר זכה בפרס מיילס פרנקלין (Miles Franklin Literary Award).

ב-1961 וייט הוציא לאור את Riders in the Chariot. הספר הפך לרב מכר וזיכה אותו בפרס מיילס פרנקלין נוסף. בשלב זה וייט כבר ביסס את שמו כאחד הסופרים הגדולים בתבל. למרות זאת, הוא נותר בעיקרו של דבר אדם מסוגר, החרד לפרטיותו ונמנע מלהעניק ראיונות והרצאות פומביות. ובכל זאת מעגל חבריו התרחב מאוד.

ב-1968 וייט כתב את The Vivisector, תיאור אופי של אמן. רבים קישרו בין כך לבין חברו, האמן סידני נולאן (Sydney Nolan) אך וייט תמיד הכחיש נמרצות. בערך בתקופה זו החליט כי יותר לא יסכים לקבל פרסים עבור כתיבתו. הוא דחה הן את פרס בריטניה בן ה- $10,000 והן פרס מיילס פרנקלין נוסף. הרי מילר (Harry M. Miller) גישש אצלו לגבי הפקת סרט שיתבסס על Voss, אך דבר לא יצא מכך. הוא הפך לפעיל נגד צנזורה ספרותית והצטרף לדמויות ציבוריות נוספות בחתימה על הצהרה כנגד החלטתה של אוסטרליה להצטרף למלחמת וייטנאם.

ב-1973 זכה וייט בפרס נובל לספרות עבור "אמנות נאראטיבית אפית ופסיכולוגית, אשר הכניסה תוכן חדש לספרות". וייט וחברו הצייר סידני נולן נסעו לסטוקהולם לקבלת הפרס. להודעה על הזכייה הייתה השפעה מיידית על הקריירה שלו: בית ההוצאה הכפיל את היקף סדרת ההדפסות של "בעין הסערה" והעניק לו מקדמה גבוהה יותר עבור ספרו הבא. הוא השתמש בכסף כדי לייסד את פרס פטריק וייט. פרס שנתי זה מוענק לאמנים שהוכיחו יצירתיות במשך תקופה ארוכה, אך לא זכו להכרה ראויה (בשנת 2000 בפרס זכה תומאס שפקוט).

שנות הדמדומים

וייט תמך בממשלת העבודה בראשות גוף ויטלם (Gough Whitlam) ולאחר שהלה הודח מהשלטון בעת משבר חוקתי ב-1975, וייט הפך לאנטי-מלוכני. הוא הגיע להופעות טלוויזיוניות נדירות על-מנת לפרסם את דעותיו.

במשך שנות ה-70, החלה בריאותו של וייט להידרדר - שיניו התפוררו, ראייתו בגדה בו והוא סבל ממחלות ריאה כרוניות. ב-1979 ספרו The Twyborn Affair הופיע ברשימת המועמדים לפרס בוקר, אך וייט ביקש כי יוסר מהרשימה, כדי לתת הזדמנות לסופרים צעירים יותר. מעט לאחר מכן הודיע וייט כי חיבר את ספרו האחרון ומעתה ואילך יכתוב אך ורק לרדיו ולתיאטרון.

ב-1981 פרסם וייט אוטוביוגרפיה בשם Flaws in the Glass: A Self-Portrait, בה בחן עניינים בהם מיעט להתבטא בפומבי עד כה, כגון ההומוסקסואליות שלו וסירובו לקבל את פרס נובל באופן אישי. ביום ראשון של הדקלים של 1982 נאם וייט בפני קהל של 30,000 וקרא לחרם על כריית אורניום ולהשמדתם של כלי הנשק הגרעיניים.

ב-1986 פרסם רומן אחד נוסף, Memoirs of Many in One, אך באופן מוזר צוין כי חובר על ידי "Alex Xenophon Demirjan Gray ובעריכת פטריק וייט". באותה שנה ספרו Voss הופיע מעל בימת האופרה. וייט סירב לצפות בהופעת הבכורה בפסטיבל אדלייד כיון שהמלכה אליזבת השנייה הוזמנה, והעדיף להגיע להופעה שנערכה בסידני.

ב-1987 פרסם וייט את Three Uneasy Pieces, הגיגיו על זיקנה ועל המאמץ להשיג שלמות אסתטית. כאשר דייוויד מאר (David Marr) סיים את כתיבת הביוגרפיה של וייט ביולי 1990, וייט ישב איתו משך תשעה ימים ויחד עברו על הפרטים.

וייט נפטר ב-30 בספטמבר 1990, לאחר מחלה קשה.

רומנים

1939 Happy Valley
1941 The Living and the Dead
1948 The Aunt's Story
1955 The Tree of Man
1957 Voss
1961 Riders in the Chariot
1966 The Solid Mandala
1970 The Vivisector
1973 The Eye of the Storm
1976 A Fringe of Leaves
1979 The Twyborn Affair
1986 Memoirs of Many in One - despite the title, a novel

חיבורים אחרים

1964 The Burnt Ones - A Collection of Short Stories
1981 Flaws in the Glass - A Memoir

ספרים שתורגמו לעברית

עמק האושר (1939), תרגם אברהם יבין, עם עובד, תשע"ז 2016.
סיפורה של דודה (1948), תרגם אמציה פורת, עם עובד, תשנ"ב 1992.
ווס (1957), תרגמו אברהם בירמן וחנה לבנת, זמורה-ביתן, תש"ן 1990.
יורדי המרכבה (1961), תרגמה מרים אורן, זמורה ביתן מודן, תש"ם 1980.
גולת המאנדלה (1966), תרגמה ג. אריוך, זמורה ביתן, תשמ"ז 1987.
עין הסערה (1973), תרגמה ג. אריוך בהשתתפות רימונה די-נור, זמורה-ביתן, תשס"א 2001.
גדילי עלים (1976), תרגם אמציה פורת, עם עובד, תשל"ט 1978.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פטריק וייט בוויקישיתוף

פטריק וייט, ברשת החברתית Goodreads
פטריק וייט, באתר פרס נובל (באנגלית)
אוטוביוגרפיה באתר הרשמי של ועדת פרס נובל
Why bother with Patrick White אתר מקיף על פטריק וייט
PATRICK WHITE Info
ביוגרפיה של פטריק וייט
הספרים של פטריק וייט, באתר "סימניה"
דוד רוזנטל‏, "עמק האושר" גורם לפרס נובל של פטריק וייט להחוויר, באתר וואלה, 5 בינואר 2017
רות נצר, מאמרים על הספרים 'סיפורה של דודה', 'גולת המנדלה', 'יורדי המרכבה', 'עין הסערה'. השלם ושברו. כרמל. 2009. פרקים ו, ז. עמ' 113- 165.
פטריק וייט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פטריק וייט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פטריק וייט (1912-1990), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Australian of the Year, Honour roll, Australian of the Year 1973, Patrick White

[1] Australian of the Year, Honour roll, Australian of the Year 1973, Patrick White

[1]

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)