פורטל:העת העתיקה/מאמר נבחר/אוסף ערכים נבחרים
אלכסנדר הגדול, הידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (356 לפנה"ס - 10 ביוני 323 לפנה"ס) היה מלך מוקדון, ואחד מגדולי המצביאים והפוליטיקאים של העת העתיקה. אלכסנדר הגדול נולד ומלך במוקדון, אזור הנמצא בצפון יוון ודרום מקדוניה הצפונית של היום. בזמנו של אלכסנדר הייתה מוקדון ממלכה עצמאית, והוא שלט בה בין השנים 336 - 323 לפני הספירה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון, האימפריה הפרסית, מספר ממלכות נוספות באסיה וחלקים מהודו. פעמים רבות, אלכסנדר מתואר כגבר אתלטי ויפה תואר. לא ברור עד כמה התיאור הוא אמת ועד כמה הוא בגדר דברי חנופה. כבר במהלך חייו נחשב לאל, ורבים, במיוחד במצרים התלמית, סגדו לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו כמופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שהבולט בהם הוא יוליוס קיסר. אלכסנדר שינה במו ידיו את מהלכה של ההיסטוריה האנושית, אף שחי חיים קצרים ומת בגיל צעיר.
קרב חרן היה קרב מכריע בין צבא רומאי בפיקודו של מרקוס ליקיניוס קראסוס לבין כוחות האימפריה הפרתית, שהתחולל בראשית מאי שנת 53 לפנה"ס סמוך לעיר חרן שבצפון מסופוטמיה. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הרומאי, שכותר וכמעט הושמד על ידי כוח פרשים פרתי קטן יחסית, ובמותם של מרקוס קראסוס ובנו פובליוס. שרידי הצבא הרומי שניסו לסגת צפונה, תחילה לעיר חרן ולאחר מכן לשטח ארמניה, ספגו אבדות כבדות במהלך נסיגתם, ורק חלק קטן מצבאו של קראסוס הצליח לחזור בשלום. התבוסה שמה קץ לניסיון הראשון של האימפריה הרומית לפלוש לתחומי האימפריה הפרתית, ובעקבותיה השתלטו הפרתים מחדש על כל השטח שממזרח לנהר פרת.
קרב חרן היה הקרב המשמעותי הראשון בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרתית. הוא פתח סדרה של עימותים צבאיים בין שתי האימפריות, שארכו מאות שנים. הניצחון הפרתי בקרב ביסס את מעמדה של האימפריה הפרתית ככוח הדומיננטי באזור המזרח הקרוב, וכיריב שווה כוחות לאימפריה הרומית.
מותו של קראסוס, שהיה אחד מחברי הטריאומווירט הראשון ששלט ברומא באותה תקופה, במהלך הקרב, פגע באיזון הפנימי בין חברי הטריאומווירט, והייתה לו השפעה עקיפה על פירוק הברית הפוליטית בין שני החברים הנוספים בטריאומווירט, פומפיוס ויוליוס קיסר, ועל הקרע ביניהם שהוביל לפרוץ מלחמת אזרחים ברומא, ובסופו של דבר לקיצה של הרפובליקה הרומית.
תלת-חתרית הוא שמה העברי המודרני של ספינת מלחמה ים תיכונית מן העת העתיקה, שנקראה ביוונית טריארס ובלטינית טרירמיס. לעיתים היא נקראת בעברית גם טריארה או טרירמה. ספינה זו, שהייתה ספינת המלחמה הסטנדרטית בציי הים התיכון במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס, היא סוג של גליאה - ספינה שהונעה בעזרת משוטים. המצאת התלת-חתרית מיוחסת לפיניקים, אך היא ידועה בעיקר ככלי השיט המלחמתי של ערי המדינה ביוון.
המספר "שלוש" בשם היווני והלטיני מתייחס למספר החותרים ב"יחידת החתירה". ספינה זו הייתה בעלת שלוש שורות משוטים, זו מעל זו, ובכל אחד מן המשוטים אחז חותר יחיד. יחידת החתירה מנתה אפוא שלושה חותרים - אחד במפלס עליון, אחד במפלס אמצעי ואחד במפלס תחתון. אוניות גדולות ממנה היו אף הן תלת-טוריות, אך בכל משוט אחז יותר מחותר אחד.
חניבעל בן חמלקרת ברקה (247 לפנה"ס, קרתגו – 183 לפנה"ס, ביתיניה) היה מצביא ומדינאי בן קרתגו. עמד בראש כוחות צבא קרתגו במלחמה הפונית השנייה בין רומא לקרתגו, שבמהלכה פלש לחצי האי האפניני בראש צבא. נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה, וניצב בשורה אחת עם אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, ונפוליאון בונפרטה.
חניבעל היה בנו של המצביא חמלקרת ברקה. על פי האגדה כבר בגיל צעיר השביע אותו אביו להיות אויב לנצח לרומא. חניבעל תקף את סגונטום, ופתח בכך את המלחמה הפונית השנייה. הוא יצא למסע אגדי לחצי האי האפניני והביס את הרומאים במספר קרבות שהבולט שבהם הוא קרב קאנאי, אולם נאלץ לבסוף לחזור לאפריקה כדי להגן על מולדתו. הובס בקרב זאמה בידי סקיפיו אפריקנוס, אולם לאחר המלחמה המשיך להנהיג את מולדתו, וחולל רפורמות מרחיקות לכת במשטר שלה. אולם בשל בגידת אויביו הפוליטיים נאלץ להימלט אל חצרו של אנטיוכוס השלישי. חניבעל סייע לאנטיוכוס במהלך מלחמתו ברומא, אולם לאחר תבוסתו של אנטיוכוס במלחמה דרשו הרומאים את הסגרתו של חניבעל. הוא נאלץ להימלט שוב, הפעם לביתיניה, שם התאבד בבליעת רעל כשהרומאים איתרו אותו.
מלחמת גאליה (58-50 לפנה"ס) הייתה מלחמת כיבוש שיזם יוליוס קיסר במטרה להאדיר את שמו ולזכות ביוקרה הפוליטית המתלווה לכיבוש ולסיפוח שטחים חדשים לרפובליקה הרומית.
במהלך המלחמה הצליח יוליוס קיסר לכבוש את כל שטחה של גאליה, לפלוש פעמיים לאי הבריטי, ואף לחצות את נהר הריין ולהפיל את חיתתו על הגרמאנים. המלחמה לוותה בהרס רב וגרמה לפגיעה קשה באוכלוסיית גאליה. הצבאות הגאלים הובסו והתושבים, שהתנגדו לכיבוש הרומי, נטבחו או נמכרו לעבדות.
כפי שציפה יוליוס קיסר, המלחמה העלתה את קרנו בעיני הרומאים ושימשה לו קרש קפיצה לעמדת מתחרה בכיר על השלטון ברומא. הצבא, שאיתו כבש את גאליה, ראה בו מנהיג נערץ וסיפק לו גם את הניצחון במלחמת האזרחים ברפובליקה הרומית. כתוצאה מכך הפך קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו.
מקדש אדפו הוא מקדש מצרי עתיק השוכן על הגדה המערבית של הנילוס בעיר אדפו שבמצרים העליונה, כ-100 ק"מ דרומית ללוקסור. העיר הייתה ידועה בתקופה התלמיית-רומית בשם "אפולונופוליס מגנה" שניתן לה על שמו של שילוב האלים הורוס-אפולו. זהו אחד המקדשים המצריים העתיקים השמורים ביותר ששרדו. המקדש מוכר כאתר מורשת עולמית.
המקדש לאל הבז הורוס נבנה בתקופה התלמיית בין השנים 237-57 לפנה"ס. הכתובות על קירות המקדש מספקות מידע חשוב בנושאי שפה, מיתולוגיה ודת בתקופה ההלניסטית-רומית במצרים העתיקה. הטקסטים המופיעים על קירות המקדש מספקים מידע על בנייתו. הטקסטים עוסקים גם בעימות העתיק שבין האלים הורוס וסת.
אלקיביאדס (450 לפנה"ס – 404 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי אתונאי, בן למשפחת האלקמיונידים. נודע לשמצה בשל הפכפכותו. אלקיביאדס קנה לו אויבים רבים בכל מקום שבו פעל, והחליף מספר פעמים את נאמנותו: מאתונה לספרטה, מספרטה לפרס תחת שלטון המלך דריווש השני, ושוב לאתונה. הוא מילא מספר תפקידים משמעותיים במהלך חלקה השני של המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה, הן כמצביא והן כיועץ אסטרטגי ופוליטי לכל הצדדים הלוחמים.
בין השנים 422–415 לפנה"ס נמנה אלקיביאדס עם חשובי המנהיגים בעירו, והיה אחד התומכים הבולטים במסע המלחמה לסיציליה, שכשל. מיד לאחר הפלגת צי המשלוח לדרכו טפלו עליו יריביו הפוליטיים אשמה של חילול הקודש ותבעו להעמידו למשפט. כדי לחמוק מכך, ערק אל הספרטנים, ובין השנים 415–412 לפנה"ס פעל בספרטה כיועץ לניהול המלחמה נגד אתונה. לאחר שרכש לו יריבים ואויבים גם בספרטה, ברח לאסיה הקטנה ומצא מקלט בחצר האחשדרפן הפרסי טיספרנס, ששלט באזור מטעמו של מלך פרס, דריווש השני. בין השנים 412–411 לפנה"ס שימש יועץ לטיספרנס ותוך כדי כך ניהל מגעים חשאיים שנשאו פרי עם תומכיו הפוליטיים באתונה, ונקרא לחזור לעירו ולהילחם למענה.
בשנים 411–406 לפנה"ס שירת כסטרטגוס ונחל ניצחונות צבאיים רבים על הספרטנים. אולם, אחרי תבוסת האתונאים בקרב נוטיון סר חינו, ומתנגדיו הפוליטיים הצליחו להגלותו מן העיר. הוא פרש אל תראקיה ולא שב עוד לאתונה. עם סיום המלחמה הפלופונסית, בשנת 404 לפנה"ס, ברח מזעם הספרטנים המנצחים אל אסיה הקטנה בתקווה לקבל שוב מקלט אצל הפרסים, אלא שתקוותו נכזבה והוא נהרג בנסיבות לא ברורות בסַטְרַפִּיָה של פריגיה. לפי כמה מקורות נרצח בידי הספרטנים או בידי שליחיהם, מקור נוסף טוען שנרצח בידי בני המשפחה הזועמים של פילגשו באותה עת, טימנדרה.
זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה הייתה זירת הלחימה העיקרית במסגרת המערכה הצבאית בין קרתגו לרפובליקה הרומית. הלחימה בזירה זו נמשכה 15 שנים, החל מפלישת צבאו של חניבעל לחצי האי האפניני (איטליה של היום) בשנת 218 לפנה"ס, ועד לפינוי חצי האי על ידי צבאותיהם של חניבעל ומאגו ברקה, בשנת 203 לפנה"ס.
ניתן לחלק את הלחימה בזירת חצי האי האפניני לשני שלבים עיקריים:
בשלב הראשון (216-218 לפנה"ס) הייתה היוזמה האסטרטגית בידיו של חניבעל. שלב זה, שהחל עם פלישתו של חניבעל לחצי האי האפניני, התאפיין בשורת ניצחונות בקרבות גדולים מול צבאות רומיים, ניצחונות ששיאם היה בקרב קאנאי, ובמעבר חלק מבעלות בריתה של רומא בחצי האי לצידו של חניבעל.
בשלב השני של המלחמה (203-215 לפנה"ס) עברה היוזמה בהדרגה לידי הצד הרומאי, שהצליח להשתלט מחדש על רוב שטח חצי האי האפניני ולדחוק את צבאו של חניבעל לאזור מצומצם בחלקו הדרומי. שלב זה נפתח עם ההתאוששות של רומא מהתבוסה בקרב קאנאי; הוא מתאפיין בהיעדר קרבות גדולים בין הצדדים היריבים, ובאימוץ אסטרטגיה של התשה על ידי ההנהגה הרומאית. שלב זה הסתיים באילוץ הצבא הקרתגי לפנות את מאחזו בחצי האי האפניני בעקבות נחיתת צבאו של סקיפיו אפריקנוס בצפון אפריקה. למרות כישלון ניסיונו של חניבעל להכניע את רומא באמצעות פלישת צבאו לחצי האי האפניני, הוא הצליח להעביר את המלחמה לשטח האויב, ולרתק את הכוחות העיקריים של הצבא הרומאי ללחימה נגדו במשך 15 שנה.
מערכות המסתור של בר כוכבא הן חללים תת-קרקעיים חצובים בסלע, המקושרים זה לזה במעברים נמוכים וצרים, אותם ניתן למצוא בשפלת יהודה ובגליל. מקובל הוא כי מערכות אלו הותקנו בידי אנשי צבאו של בר כוכבא כהכנה למרד שניהלו היהודים נגד האימפריה הרומית בשנים 135-132. מערכות המסתור היו ידועות למקומיים במשך מאות שנים, ונחקרו לראשונה באופן מסודר בידי הקרן לחקר ארץ ישראל במאה ה-19.
הורקנוס לבית טוביה היה בנו הצעיר של יוסף בן טוביה, גובה המסים באזור ארץ ישראל שחי בתקופת בית שני תחת השלטון ההלניסטי. על פי בקשתו של האב, יצא הורקנוס למצרים ורכש את חיבתו והגנתו של המלך התלמי. בשובו ארצה, נלחם הורקנוס באחיו שניסו להורגו, הרג שניים מהם וזכה לבוז מצד אביו בגלל התנהלותו הכלכלית. הוא ברח לארץ שמעבר לנהר הירדן, בנה אחוזה וגבה מס מתושבי המקום. לאחר עליית אנטיוכוס אפיפאנס לשלטון בשנת 175 לפנה"ס, שׂם הורקנוס קץ לחייו.
סיפורם של יוסף והורקנוס ממשפחת בית טוביה מתואר באריכות בספר "קדמוניות היהודים" שכתב יוסף בן מתתיהו. אף שהסיפור מאופיין בקווים אגדתיים שמעלים ספק לגבי אמינותו ההיסטורית, הוא מהווה מקור שאפשר ללמוד ממנו על מצבם החברתי והתרבותי של היהודים בארץ ישראל בתקופה שלפני פרוץ מרד החשמונאים. הורקנוס ומשפחתו היו בני המעמד הגבוה בארץ ישראל וקיימו קשר קרוב עם השלטונות התלמיים. קשר זה השפיע על אורח חייהם: הם אימצו מאפיינים הלניסטיים שבמקרים רבים עמדו בסתירה למצוות היהדות. כיום, חוקרים רבים סבורים שבני טוביה היו מראשוני המתייוונים וסיפורם מתאר את ראשית תופעת ההתייוונות בקרב היהודים, בעיקר מהמעמד הגבוה, בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל.
תיארוך תקופתו של הורקנוס שנוי במחלוקת בין החוקרים. זהותו של המלך תלמי המוזכר בסיפור אינה ידועה, והזיהוי נע בין תלמי השלישי (246-222 לפנה"ס), תלמי הרביעי (222-204 לפנה"ס) או תלמי החמישי (204-181 לפנה"ס).
גאיוס מריוס (157 לפנה"ס - 13 בינואר 86 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי רומי, המנצח של מלחמת יוגורתה ומלחמת הקימברים והטווטונים. גאיוס מריוס היה מחדש צבאי ומנהיג הסיעה הפופולרית ברומא. מריוס היה האדם היחידי בתולדות הרפובליקה הרומית שנבחר שבע פעמים למשרת הקונסול.
יַמְחַד הייתה ממלכה שמית עתיקה, שמרכזה שכן בעיר חַלַבּ בסוריה. היא צמחה בסוף המאה ה-19 לפנה"ס ונשלטה על ידי מלכי שושלת בית ימחד, שהתבססו על צבא ודיפלומטיה כדי להרחיב את ממלכתם. מתחילת הקמתה, הייתה הממלכה נתונה למאבקים עם שכניה: מארי, קטנה, ואשור. פעולותיו של מלכה השני, ירים-לים הראשון, הפכו את הממלכה לכוח החזק ביותר במרחב הסורי באותה עת. באמצע המאה ה-18 לפנה"ס, רוב שטחה של סוריה, למעט דרומה, נשלט על ידי ממלכת ימחד, אם בשליטה ישירה או דרך ממלכות וסאליות. הממלכה שלטה על מערבה, צפונה ומזרחה של סוריה במשך קרוב למאה חמישים שנה. הייתה לימחד גם השפעה על ממלכות קטנות במסופוטמיה, על גבול ממלכת עילם. הממלכה נכבשה על ידי החתים, שהרסו את חלב. בהמשך, שוקמה ימחד בחלקה וסופחה במאה ה-16 לפנה"ס לממלכת מיתני.
אוכלוסייתה של ימחד הייתה בעיקרה אמורית, והיא הייתה בעלת תרבות האופיינית לתקופת הברונזה בסוריה. הממלכה אוכלסה גם על ידי אוכלוסייה חורית, שהתיישבה בממלכה והשפיעה בתרבותה על תרבות הממלכה. הממלכה שלטה על שורה רחבה של דרכי מסחר בינלאומיות שהתקיימו בין אזור איראן של היום ממזרח, ואזור התרבויות האגאיות במערב. בימחד התקיים פולחן לאלים השייכים למיתולוגיה השמית הצפון-מערבית. הבירה חלב נחשבה כעיר קדושה בקרב ערים אחרות בסוריה, והייתה מרכז לפולחן האל הדד, שנחשב לאל הראשי בצפון סוריה.
תעודות אל-יָהוּדוּ הן קובץ של כ-200 לוחות טין מהמאה השישית והחמישית לפנה"ס, ובהם מידע בלתי אמצעי על חיי גולי ממלכת יהודה בבבל לאחר חורבן בית ראשון. הם כתובים בכתב יתדות, בניב בבלי של השפה האכדית. התעודות עוסקות, רובן ככולן, בסוגיות משפטיות ומִנהליות, כגון תשלום מסים, הלוואות ועסקאות כלכליות. בעשרות תעודות ניכר מוצאם ה"יהודאי" (מתושבי ממלכת יהודה) של הצדדים להסכמים המשפטיים על פי מאפייני שמם. כינויו של האוסף נקרא על שם היישוב המרכזי המוזכר בתעודות אלה, אל-יהודו (בבלית: "עיר יהודה").
התעודה הקדומה ביותר באוסף מתוארכת לשנת 572 לפנה"ס, כ-15 שנה לאחר חורבן בית המקדש, עדיין בתקופת שלטונו של נבוכדנצר השני בבבל. התעודה האחרונה באוסף מתוארכת לשנת 477, תקופת שלטונו של חשיארש הראשון (ככל הנראה אחשוורוש), מלך פרס, כ-60 שנה לאחר תחילת שיבת ציון וכ-20 שנה לפני עליית עזרא הסופר לפחוות יהודה.
קלאופטרה (70 או 69 לפנה"ס - 12 באוגוסט 30 לפנה"ס) הייתה מלכת מצרים העתיקה, האחרונה בשושלת תלמי המוקדונית ששלטה במצרים התלמיית במשך קרוב ל-300 שנים. היא הייתה מאהבת של יוליוס קיסר, ובת זוג ומאהבת של מרקוס אנטוניוס. מעשיה ושאיפותיה השפיעו על המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית. היא הייתה האישה היחידה מתקופות יוון העתיקה ורומא העתיקה ששלטה באופן עצמאי, לא רק כממשיכתו של בעל מת. היא ניסתה נואשות להציל ולשמר ממלכה שנמצאה בשלבי גסיסה. עם מותה תמה התקופה ההלניסטית. דמותה המשיכה להלהיב את דמיונם של משוררים, ציירים, מחזאים, סופרים, יוצרי סרטים ואמנים נוספים במשך מאות שנים, והיא ממשיכה להלהיב אותם גם בימינו.
קרב קדש, שהתרחש בשנת 1300 לפנה"ס, היה שיאו של מסע מלחמה שנועד לפתור מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים העתיקה לאימפריה החתית בדבר השליטה בלבנון ובסוריה הדרומית ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, בתיקו טקטי, אך הניצחון האסטרטגי במלחמה היה שייך לחתים, ורעמסס נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שלום כ-16 שנה אחרי פרוץ מעשי האיבה. זהו הקרב הראשון בהיסטוריה האנושית שנותר בידינו תיעוד מפורט שלו.
תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי הוא כתובת המיוחסת לאוגוסטוס קיסר ובה דיוקן עצמי ופירוט הישגיו של אוקטוויאנוס – לימים הקיסר אוגוסטוס, הפרינקפס הראשון של רומא העתיקה, הכתובה בגוף ראשון.
הטקסט לא נכתב כאוטוביוגרפיה, אלא כתיאור תעמולתי של הפרינקפס כראשון בעם הרומי. בתחילת הכתובת יש הקדמה קצרה, גוף הכתובת מכיל 35 פסקאות ולבסוף יש נספח. הפסקאות מקובצות לפי נושאים: תיאור הקריירה הפוליטית של אוגוסטוס, תיאור מעשיו ותרומתו למען הציבור, תיאור הישגיו הצבאיים והדיפלומטיים וסיכום את יחסו של העם הרומי למעשיו של אוגוסטוס. הנספח (שייתכן כי לא נכתב בידי אוגוסטוס) כתוב בגוף שלישי, ומונה את ההוצאה הכספית של אוגוסטוס לטובת העם הרומי, לבניית מבני ציבור ולשיקומם וכן לעזרה לקהילות שנפלו קורבן לאסונות טבע.
הטקסט פותח בתיאור השתלבותו של אוקטוויאנוס בפוליטיקה של הרפובליקה הרומית המאוחרת בגיל תשע עשרה (לאחר רצח אביו המאמץ יוליוס קיסר). המהלך שהתחיל אוקטוויאנוס ביוזמתו בגיל תשע עשרה קיבל במהרה את ברכתו של הסנאט הרומי – אף כי הברכה ניתנה בכפייה ולא מרצון. משם ממשיך אוגוסטוס ומפרט את כל המשרות והתפקידים שהסנאט והעם הרומי הפקידו בידיו.
בשנה השבעים ושש לחייו, זמן קצר לפני מותו ולאחר שסיים להכניס את התיקונים האחרונים בטקסט של הכתובת, עדיין היה אוגוסטוס הדמות הדומיננטית ללא עוררין בזירה הפוליטית. תחת הנהגתו של אוגוסטוס הגיעה האימפריה לשיא עוצמתה, יציבותה ויוקרתה. הסנאט והעם הרומיים הביעו את הכרתם בהישגיו ואף יצרו תוארי כבוד במיוחד עבורו. קיומן של מעלות אלו באוגוסטוס הן ההצדקה לדרגה הייחודית שלו במדינה, והוא אף הוכר כ"אבי האומה". עד סוף חייו נבחר אוגוסטוס 13 פעמים לקונסול ו-21 פעמים התקבל כמפקד מנצח.
כל שרידי הכתובת נמצאו בפרובינקיית גלטיה שבאסיה הקטנה. חלק גדול מהטקסט החרוט בכתובת היה מוכר להם: מעשיו העל־אנושיים של אוגוסטוס סופרו שוב ושוב. פקידי הפרובינקיה העבירו בכל מקום במחוז החלטות לכבוד שליטם הרחוק והציבו את פסליו במקומות מכובדים. ליד פסלים אלו הוקמו מזבחות, ולפניהם התכנסו תושבי המחוז מדי שנה כדי להישבע אמונים לו ולילדיו, תוך שהם מבטיחים להגן עליו ולוּ גם במחיר חייהם.
_01.jpg)
טיבריוס קלאודיוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס (1 באוגוסט 10 לפנה"ס – 13 באוקטובר 54) היה הקיסר הרביעי של האימפריה הרומית מן השושלת היוליו-קלאודית, אשר שלט בין 24 בינואר 41 עד למותו בשנת 54. קלאודיוס נולד בעיר לוגדונום, בפרובינקיה גליה (כיום ליון, צרפת) לאביו דרוסוס ולאמו אנטוניה הצעירה, והיה הקיסר הרומי הראשון אשר נולד מחוץ לגבולות איטליה.
קלאודיוס נחשב למועמד בלתי סביר לכהונת הקיסר. על פי דיווחי בני זמנו לקה בנכות כלשהי, ומשפחתו מנעה ממנו את ההופעה בפומבי ואת התפקידים הציבוריים, עד לעלייתו לשלטון של אחיינו המטורף קליגולה, אשר מינה אותו למשרת הקונסול, הן על מנת להתעמר בו, והן על מנת להראות את הבוז שרחש למשרה הרמה. נכותו של קלאודיוס הצילה אותו, יש להניח, מגורלם של אצילים רומים רבים בתקופת קליגולה וטיבריוס, אשר נרצחו ב"טיהורים" שערכו קיסרים אלו. הייתה זו יכולתו לשרוד כשלעצמה שהביאה להכרזתו כקיסר רומי לאחר רציחתו של קליגולה, שכן בשלב זה היה הגבר הבוגר היחיד ששרד ממשפחתו. על אף היעדר ניסיונו הפוליטי, קלאודיוס הוכיח את עצמו כמנהלן מוכשר, וביצע מספר רב של עבודות ציבוריות.
מרד החשמונאים הוא מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתרחש בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק לעצמאות מדינית היה המרד, בין היתר, מאבק על דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל. מצד אחד ניצב מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני ניצב מיעוט אליטיסטי מתייוון, שרצה להמשיך בביצוע שינויים מרחיקי לכת באופיה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי.
המרד הסתיים בתבוסת המורדים בשדה הקרב, אך בכך לא תמה הפרשה. הממלכה הסלאוקית נחלשה מאוד בעקבות אירועים נוספים שקרו בתקופה זו וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה, אף על פי שזכתה בניצחון צבאי בשדה הקרב. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהממלכה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.
שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו. ברבות הימים הצמיחה מתוכה משפחת החשמונאים שושלת מלוכה ששלטה בארץ ישראל. לזכר המרד נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.
הפנתאון הוא מבנה מתקופת רומא העתיקה הנמצא ברומא, בירת איטליה. מקור השם "פנתאון" ממילה יוונית שפירושה "מקום [סגידה ל]כל האלים". השימוש בשם בהקשר זה רווח בתקופה ההלניסטית שבה סגדו לכל האלים באופן קולקטיבי. מכאן שאוב ייעודו המשוער של המבנה, אם כי לא ידוע בדיוק לאיזו כת השתייך.
המבנה הוקם לראשונה, ביוזמתו של אגריפה, תחת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס (27 לפנה"ס – 14 לספירה) כחלק ממתחם שדה מרס. המבנה נהרס על ידי ברקים ואש ונבנה מחדש מספר פעמים, בשנים 80 ו-100 לספירה. הפנתאון הניצב כיום ברומא, משויך לתקופתו של הקיסר אדריאנוס, והדעה הרווחת במחקר היא שבנייתו החלה לא לפני 117 וחנוכתו הייתה בין השנים 126-128. בעת העתיקה, לצד תפקודו המשוער כמבנה בעל ייעוד דתי, שימש הפנתאון גם כמקום מפגשו של הסנאט הרומי. במאה ה-7 הוסב שימושו לכנסייה, המוכרת בשם "סנטה מריה רוטונדה".
הפנתאון ברומא הוא המבנה הרומי המונומנטלי שנשמר באופן הטוב ביותר כ-1,900 שנה, ובחללו הפנימי ניתן למצוא שימוש בחיפוי שיש במגוון צבעים עשיר. אף על פי כן, הסביבה העירונית שלו השתנתה באופן דרמטי: מפלס הרחוב והפיאצה הוגבהו ב-10 עד 15 מטרים. מבנים מימי הביניים ומתקופת הרנסאנס נבנו על גבי מחצית משטח הפורום הרומי המקורי שהיה בקדמתו, והמבנים העתיקים שתחמו אותו בעבר מדרום, מזרח ומערב, נעלמו כולם.
מרקוס ויפסניוס אגריפה (בלטינית: Marcus Vipsanius Agrippa; 63 לפנה"ס - מרץ 12 לפנה"ס), איש צבא ומדינאי רומאי שפעל בשלהי תקופת הרפובליקה וראשית תקופת האימפריה. כתוצאה מידידותו הקרובה עם אוגוסטוס, עלה אגריפה לגדולה, ואף שימש כמצביאו הראשי של אוגוסטוס. בלט במנהיגותו הצבאית בעת המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית ומלחמות נוספות. ניצחונותיו של אגריפה על סקסטוס פומפיוס ומרקוס אנטוניוס אפשרו לאוגוסטוס לבסס את כוחו ברומא העתיקה ובסופו של דבר להפוך לאדונה הבלתי מעורער של האימפריה הרומית.
לאחר הקמתו של משטר הפרינקיפט, המשיך אגריפה לשמש כיועצו הקרוב וכיד ימינו של אוגוסטוס, והיה אחד האנשים החזקים והנערצים ברומא. אגריפה הפך לחתנו של אוגוסטוס על ידי נישואיו לבתו יוליה, ובסופו של דבר הוענקו לו סמכויות שהפכו אותו לשותף בשלטון עם כוחות כמעט שווים לאלו של אוגוסטוס. עד מותו, נחשב אגריפה ליורשו העתידי של אוגוסטוס. שניים מהקיסרים היו צאצאיו: הוא היה סבו של הקיסר קליגולה מצד אמו, וסבא רבא של הקיסר נירון מצד אמו.
הפלישה לאימפריה הפרסית פתחה את מסעי המלחמה של אלכסנדר הגדול ביבשת אסיה. אף שצבא האימפריה הפרסית האחמנית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר הגדול למוטט תוך שנים ספורות את האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. הוא השתלט על שטח האימפריה והיה לשליטה בפועל לאחר רצח דריווש השלישי מלך האימפריה הפרסית, בידי מתנקש מאחשדרפניו. עוד בטרם מות דריווש, התייחס אלכסנדר הגדול אל עצמו כאל "מלך אסיה" במכתב ששיגר אל דריווש, כרמז לעלייתו של כוח חדש וגדול מזה שבו החזיקו מלכי פרס.
העילה הרשמית לפלישה המוקדונית לתחומי האימפריה הפרסית, הייתה המעורבות הפרסית, לכאורה, ברצח אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, והרצון המוקדוני לנקום על מעורבות זו. עם זאת, נראה כי הסיבה האמיתית לפלישה הייתה שאיפתו של אלכסנדר הגדול לתהילה אישית ולהנצחת שמו, שאת האפשרות להשיגן באמצעות כיבוש השכנה הגדולה ממזרח, גילה אלכסנדר כשחולשתה של האימפריה הפרסית נחשפה במהלך מסעם של רבבת שכירי החרב היווניים, שלקחו חלק במרד של כורש הצעיר, שתואר בספרו של קסנופון "אנבסיס".
הכיבוש המוקדוני היה מהיר יחסית – לאחר הנחלת תבוסה לצבאות הפרסיים המלכותיים בשדות הקרב, עבר השלטון בצורה חלקה לכובש, ללא הצורך לנהל מלחמת גרילה קשה, כפי שאירע באסיה התיכונה. היו לכך מספר סיבות. ראשית, סמכותו של המלך הפרסי שלא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, התערערה בקרב נתיניו. שנית, השלטון באזור זה התבסס על מסורת בת אלפי שנים ששורשיה מגיעים עד שומר העתיקה, ומנגנוניו שהיו שלובים עם האצולה הבכירה, בחרו לשתף פעולה עם הכובש במקום לצאת למאבק שלא היה מביא להם תועלת ממשית. שיתוף פעולה זה היה גורם מכריע בכיבושה המהיר של האימפריה.
תל אבו הַוַּאם הוא תל עתיק בדרום מפרץ חיפה. על התל נמצאו שרידי יישוב ששימש כעיר נמל וכמרכז מסחרי חשוב בתקופת הברונזה המאוחרת, בתקופת הברזל ובתקופה הפרסית-הלניסטית בארץ ישראל. ההתיישבות בתל לא הייתה רציפה, ובחפירות ארכאולוגיות נמצאו פערים התיישבותיים בין שכבות ארכאולוגיות המצביעים על תקופות שבהן האתר היה נטוש, ולאחר כמה מאות שנים נבנה מחדש.
התל הנמוך, שבמשך השנים הוסר חלקו העליון ומדרונותיו כוסו בעפר, שוכן בתחומי חיפה מדרום לוואדי סלמאן ולאזור שפך נחל קישון לים התיכון, במרחק 1.5 קילומטר מחוף מפרץ חיפה. גובהו במקור היה כ-8 מטר ושטחו אינו ידוע במדויק, היום שוכן על התל מבנה של חברת החשמל שיסודותיו נחפרו לתוך התל, וכן מספר מעמודי גשר הכניסה של כביש 22 לעיר התחתית של חיפה.
החפירות בסביבת התל החלו בשנת 1922, במקום נמצא בית קברות קדום מתקופת הברזל, החפירות בתל החלו בשנת 1932 שבו זוהו השכבות בתל. הממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת כללו מבנים, בורות אחסון, בארות, וממצא קרמי עשיר מיובא, אשר העידו על חשיבותו של המקום כעיר נמל. נמצא גם כרטוש של רעמסס השני. בקרבת התל נמצא גם בית קברות מתקופה זו. הממצאים מתקופת הברזל כללו ביצור מסיבי של התל, ומגדל שמירה. הממצאים מהתקופה הפרסית-הלניסטית כללו שרידי ביצורים, מבני ציבור ואחסון. בשלב זה נמצא מטמון מטבעות של 109 מטבעות כסף שהתגלה בתוך פך שהיה טמון בתוך קיר מבנה.
פריקלס (495-429 לפנה"ס) היה מדינאי, רטוריקן ומצביא בולט בתקופה שבה הגיעה אתונה לשיא כוחה - התקופה שבין מלחמת פרס–יוון והמלחמה הפלופונסית.
ניתן למצוא עדות להשפעתו הרבה של פריקלס על החברה האתונאית הדמוקרטית בכתביו של ההיסטוריון היווני בן זמנו, תוקידידס, אשר כינה אותו "האזרח הראשון של אתונה". פריקלס הפך את הליגה האטית-דלית לאימפריה האתונאית, והנהיג את בני עמו במהלך השנתיים הראשונות של המלחמה הפלופונסית. התקופה שבה הנהיג את אתונה, ככל הנראה משנת 461 עד שנת 429 לפנה"ס, נקראת בפי רבים בשם "עידן פריקלס" (אף על פי שיש המרחיבים את המושג החל מתקופת מלחמת פרס–יוון ועד למאה הרביעית לפנה"ס).
פריקלס עודד וקידם את האמנויות והספרות במדינתו, פעולות שהיו בין הגורמים העיקריים להפיכתה של אתונה למרכז התרבותי והחינוכי הבולט ביותר ביוון העתיקה. הוא החל בפרויקט הבנייה השאפתני במסגרתו נבנו רוב המבנים המוכרים כיום על גבעת האקרופוליס, לרבות הפרתנון. פרויקט זה הפך את העיר לאחת היפות בעולם העתיק וסיפק תעסוקה ופרנסה למאות ואלפי אנשים.
מרד בר כוכבא הוא כינוי למרד שערכו יהודים בארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132 ו-135 לספירה. בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו, והיישוב היהודי בארץ ישראל חרב. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה לתקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, וזאת עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן ממלכת יהודה, במאה השישית לפנה"ס עד לתקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפחוות יהודה.
הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה בלפחות שלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל/נציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומו שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה והאצולה/כהונה ששוכנה בתנאי מאסר כלשהם בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו, במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית. בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הבבלית, והכרזת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי גודל שיבת ציון, אולם ברור, כי בסוף המאה השישית לפנה"ס והמאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.
.jpg)
פיליפוס החמישי (238 – 179 לפנה"ס) היה מלך מוקדון משנת 221 לפנה"ס ועד מותו. פיליפוס היה בנו של דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון ונכדו של אנטיגונוס השני גונאטס, מלך מוקדון. הוא עלה לשלטון לאחר מותו של אנטיגונוס דוסון שהיה בן דוד של אביו. מכיוון שהחל למלוך בגיל צעיר, מיד לאחר עלותו לשלטון פרצה מלחמת בעלות הברית (220–217 לפנה"ס), שבמהלכה הוכיח את עצמו פיליפוס כמצביא מוכשר, ולאחריה היה מעמדה של מוקדון ברחבי יוון איתן מתמיד. עם זאת, הצלחותיו במלחמה גרמו לפיליפוס להעריך את כוחו יתר על המידה, והוא כרת ברית עם חניבעל מקרתגו נגד הרפובליקה הרומית, במטרה להשתלט על השטחים הרומיים באיליריה. בעקבות כך הסתבכה מוקדון במלחמה המוקדונית הראשונה, שהסתיימה עם החתימה על שלום פויניקי שלא שינה מהותית את המצב הקיים.
עם זאת, לאחר המלחמה הרומאים לא חדלו מלהתערב בענייני הבלקן, ובסופו של דבר הכריזו שוב מלחמה על פיליפוס, ופרצה המלחמה המוקדונית השנייה. מלחמה זו הייתה הרסנית הרבה יותר מקודמתה, פיליפוס הובס בקרב קינוסקאפאלאי ונאלץ להסכים לתנאי שלום נוקשים. במסגרת תנאי השלום ויתר פיליפוס על יוון, והרומאים הכריזו על עצמאותה. לאחר המלחמה האמין פיליפוס שיוכל לחיות בשלום עם המנצחים, ולהסתפק בארץ האם המוקדונית בלבד. הוא אף סייע לרומא במלחמת נאביס ובמלחמת אנטיוכוס. בתמורה לכך הותר לו לקבל חזרה חלק מהשטחים שאיבד.
את שנות שלטונו האחרונות הקדיש פיליפוס לחיזוק הממלכה מבחינה פנימית, והצליח לייצב אותה מבחינה חברתית וכלכלית. מדיניותו לא יכלה לעורר חשד אפילו בחשדנים שבמדינאי רומא, אולם למרות זאת המשיכו הרומאים להתערב בענייניו ולהאשים אותו שהוא מתכנן מלחמה חדשה. הם אף הציתו סכסוך ירושה בין בניו, שהסתיים ברציחתו של אחד מהם. רק מותו בשנת 179 לפנה"ס מנע מסע מלחמה רומאי שלישי ואחרון. ירש אותו בנו פרסאוס, שעד מהרה הסתבך עם רומא שוב, ובמלחמה המוקדונית השלישית אבדה למוקדון עצמאותה לנצח. את שארית חייו העביר פרסאוס בבית כלא רומי.
 |
המרד הגדול (66–73 לספירה) היה הראשון מבין שתי מרידות גדולות שמרד העם היהודי היושב ביהודה כנגד שליטיו הרומאים (המרידה השנייה הייתה מרידתו של בר כוכבא כשישים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול).
המרד החל בשנת 66 לספירה, ובין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים ולא יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), וכן מתחים פנימיים בין כתות יהודיות שונות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן.
עלילת החמור הייתה עלילה שהופצה נגד היהודים בעת העתיקה ולפיה אלוהי היהודים זוהה עם החמור והיהודים סגדו לפסל בדמות חמור שהיה מוצב בבית המקדש בירושלים. העלילה נחשבת לאחת משלוש ההאשמות המבזות ביותר שהופנו כנגד היהודים בעת העתיקה, לצד עלילת המצורעים ועלילת קורבן האדם. מקור העלילה במצרים העתיקה בתקופת בית שני. שורש העלילה היה הזיהוי המצרי של אלוהי היהודים עם סת, האל המצרי שנחשב למקור כל הרעות והאסונות התוקפים את המצרים ואת אליהם, ולעיתים תואר בצורת חמור. תפוצתה של עלילת החמור בעולם היווני גרמה לרגישות רבה אצל היהודים, וייתכן מאד שמסיבה זו נמנעו מתרגמי התורה ליוונית (תרגום השבעים) מן השימוש במילה היוונית ל"חמור" כאשר היא קשורה במשה.
בית המקדש בירושלים היה מוכר לרוב המחברים היווניים והרומיים שעסקו במוצא היהודים ובמנהגיהם, אך הכניסה אליו הייתה אסורה ללא-יהודים ומשום כך הטקסים הדתיים שנערכו בו היו בבחינת מסתורין. האגדה על פולחן החמור הייתה דרך "לחשוף" את המסתורין המיוחס לאל היהודי. לעלילה היו מספר גרסאות. מנסיאס סיפר על פסל של ראש חמור מזהב שנגנב מבית המקדש. אצל דיודורוס נשמר סיפור על כך שאנטיוכוס הרביעי גילה בקודש הקודשים פסל של משה רוכב על חמור. אפיון כתב שאנטיוכוס מצא שם פסל ראש חמור מזהב ולקח אותו יחד עם יתר אוצרות המקדש. גרסת ראש החמור מזהב הופיעה גם אצל דמוקריטוס. טקיטוס ופלוטרכוס הסבירו את פולחן החמור היהודי כביכול, בכך שהחמור הציל את היהודים בזמן נדודיהם במדבר. מאוחר יותר נקשרה עלילת החמור גם בנוצרים.
אדד (מכונה גם אׇדַה, אׇדֻ ורַמׇן. בכתב יתדות מופיע באידאוגרמות dIM ו-dU) הוא אל הסער בתרבויות המסופוטמיות של בבל ואשור ובתרבויות אזור צפון החבור וגוזן (צפון מזרח סוריה המודרניות), בהן נחשב לבכיר האלים.
מקורות פולחנו של אדד בשילוב בין פולחן אל הסער השומרי, אִשְכֻר, ואל הסער מצפון הלבנט, הדד. ככלל, בתרבויות בבל ואשור קיבל אדד את הבסיס המיתולוגי מאישכור ואת סימני הפולחן (ואת שמו) מהדד. בתרבויות צפון החבור, המהוות חוליה מחברת בין התרבות המערב שמית לזו המסופוטמית, נשארו מרכיבי המיתולוגיה של הדד בפולחן אדד (וייתכן שיחד עם השפעת תֵשֻב החורי וההבדלים ביניהם מועטים ביותר.
את תחילת הפולחן שלו ניתן לייחס לתנועת אוכלוסייה מערב-שמית ארמית ואמורית מזרחה ודרומה מצפון הלבנט למסופוטמיה באמצע האלף השלישי לפנה"ס, ולמעשה הקימו את הממלכה האכדית שירשה מרכיבים רבים מהתרבות השומרית. במסגרת זו התרחש תהליך של מיזוג בין אישכור השומרי לאדד המערב שמי. בפנתאון הבבלי של דרום מסופוטמיה התמקם אדד תחילה במעמד גבוה כאישכור, קודמו, אולם נראה כי חל פיתוח במעמדות בתקופה הנאו-בבלית והוא נחשב במעמד ביניים, קרי בשורת האלים הראשיים, אך לא במעמד בכיר. בתרבות האשורית, זכה למעמד בכיר, שבא לידי ביטוי במעמד מקדשיו ובהופעתו התכופה כמרכיב תאופורי בשמות בכירי הממלכה.
העיר קרתגו, שנקראה בשפה הפיניקית קרת חדת, או "עיר חדשה", שוכנת לחופו של הים התיכון בשטח העירוני הבנוי של העיר תוניס, בירת תוניסיה. אתרי העיר מהתקופה הפונית לא השתמרו בצורה טובה, בין היתר בשל ההרס הרומי השיטתי לאחר המלחמה הפונית השלישית, אך ממצאים רבים יותר נשתמרו מתקופת היישוב הרומי, אשר המשיך והתקיים גם לאחר שהרומאים נדחקו מצפון אפריקה. בשל חשיבותו ההיסטורית והתרבותית מוכרז המקום כאתר מורשת עולמית מאז שנת 1979.
מקובל שהעיר נוסדה על ידי הפיניקים במאה ה-9 לפנה"ס על חצי אי קטן לחופיו הדרומיים של מצר סיציליה, המפריד בין אגנו המזרחי ואגנו המערבי של הים התיכון. העיר הוקפה בחומה באורך של 37 ק"מ, שבוצרה וחוזקה בעיקר לאורך קטע בן חמישה קילומטרים בצידה המערבי הפונה אל מצר היבשה, והגיעה לשיאה החל במאה ה-5 לפנה"ס. היא נחרבה עד היסוד בשנת 146 לפנה"ס על ידי הרומאים, שמאוחר יותר הקימו באתר עיר משגשגת משלהם. סופה המוחלט של קרתגו בא לה מידי הערבים בסוף המאה ה-7, והיא נבלעה על ידי המטרופולין של תוניס הסמוכה במהלך המאה ה-20.