עמר אבן אל-עאץ

עמר אבן אל-עאץ
לידה	מכה
פטירה	664; מצרים
מקום קבורה	מצרים
בן או בת זוג	אום כולתום בנת עוקבה; Rita bint Munàbbih

עַמְר אבן אל-עָאץ (בערבית: عمرو بن العاص; נולד בין השנים: 583-589 נפטר: 6 בינואר 664), ערבי-מוסלמי, אחד מקבוצת הצחאבה (ערבית: الصحابة), בני לווייתו של מוחמד והמוסלמים הראשונים. לאחר התאסלמותו הוא היה למפקד צבאי ולקח חלק פעיל וחשוב בהתפשטות האימפריה המוסלמית מחצי האי ערב בימי הנביא מוחמד וכיבוש הלבנט. הישגו הגדול ביותר היה כיבוש מצרים מידי האימפריה הביזנטית בשנת 641 וייסוד העיר פוסטאט - שממנה צמחה קהיר של ימינו.

קורות חייו

תאריך לידתו של עמר אבן אל-עאץ איננו ידוע. הוא נולד במכה, במהלך העשור השמיני של המאה השישית בן לשבט קורייש (ערבית: قريش) מחמולת בנו סהם (ערבית: بنو سهم)^[1] ידוע כי שמה של אמו ליילה בנת הרמלה אך לא ידועים פרטים על ילדותו. ידוע כי בבחרותו ובטרם התאסלם עסק עמר במסחר והצטרף לשיירות מסחר של גמלים שהובילו סחורות ברחבי המזרח התיכון.^[2]

מהלך חייו של עמר השתנה עם הופעתו של מוחמד בן שבטו בעיר מכה, ששימשה גם מוקד פולחן פגאני, לשבטים בחצי האי ערב. לאחר סדרה של עימותים בין מוחמד ותומכיו תפסו המוסלמים את השליטה במכה, טיהרו את הכעבה מן הפסלים האליליים ושמו את היסודות לפולחן המוסלמי המונותאיסטי. לאחר הסכם חודיבייה בשנת 628, הצטרף עמר לקבוצת תומכיו של הנביא - על פי המסופר הוא התרשם מתפילתם ודבקותם וביחד עם מצביא ערבי אחר, ח'אלד בן אל-וליד, התאסלם.^[3] באותו זמן התאסלמה אום כולתום בנת עוקבה, בתו של אחד מאויבי מוחמד משבט קורייש. היא התחתנה עם שלושה מנאמני הנביא שמתו בקרבות, ולאחר מכן נישאה לעמר, אך נפטרה חודש לאחר מכן.

תחת הח'ליף אבו בכר

כוכבו של עמר אבן אל-עאץ דרך עם יציאת הכוחות המוסלמים מתוך תחומי חצי האי ערב לכבוש את הלבנט. הצבא המוסלמי תחת הח'ליף אבו בכר יצא בארבעה ראשים לכיוון ארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון ביזנטי. כוח צבאי בראשות עמר אבן אל-עאץ יצא לכיוון הנגב, ולאחר כיבוש אילת המשיך צפונה דרך הערבה ובעקבותיו גדוד נוסף בפיקודו של יזיד בן אבו סופיאן. כוחות אלו נתקלו בגדודים ביזנטיים באזור עזה ויריחו ונעצרו. שרחביל בן חסנה נע בעבר הירדן בעקבות גדוד בפיקודו של אבו עוביידה בן אל-ג'ראח עד שהתארגנות ביזנטית עצרה כוחות אלו. המצביא המוסלמי ח'אלד בן אל-וליד נצטווה לצאת לעזרת הצבא המוסלמי, במסע נועז בתוך המדבר כבש את מרבית סוריה והתאחד עם צבאו של עמר. הצבא המוסלמי המאוחד כבש את ערי ארץ ישראל בזו אחר זו: לוד, שכם, עזה, סבסטיה. בסיכומו של דבר החזיקו הביזנטים בקיסריה, אשקלון וירושלים בלבד. ^[4]

תחת הח'ליף עומר

אבו בכר נפטר ב-634 באל-מדינה. הוא מינה את עומר אבן אל-ח'טאב ליורשו זמן קצר לפני מותו. חילופי השלטון גררו חילופי גברי בצבא המוסלמי, ואבו עוביידה התמנה לתפקיד אמין אל-אומה - מגן העם- וכמפקד צבאי עליון של הצבא הערבי-מוסלמי. בסדרת קרבות בשנת 635 נכבש עבר הירדן. בחודש מרץ נכבשה העיר חומס - שהייתה אחד מהמרכזים הביזנטיים החשובים, לאחר מצור של 4 חודשים, ומיד לאחר מכן יצאו גדודים מוסלמים לכוון חלב, אך נאלצו לסגת משנודע להם כי צבא ביזנטי גדול נאסף באנטיוכיה. ^[5] הצבא הביזנטי קבע את מפקדתו הראשית באנטיוכיה ואת ריכוז הכוחות העיקרי סמוך לנהר הירמוך ברמת הגולן - נקודה אסטרטגית המגנה על התקשורת בין לבנון, ארץ ישראל ועבר הירדן ומאיימת על נתיבי התנועה המוסלמים.

קרב הירמוך

ערך מורחב – קרב הירמוך

קרב הירמוך (ערבית: معركة اليرموك) היה קרב מכריע שנערך בחודש אוגוסט 636, בין הצבא של האימפריה הביזנטית לכוחות המוסלמים של צבאות הראשידון. שמו של הקרב ניתן מזירת הקרב - בסמוך לנהר הירמוך, על גבול ממלכת ירדן וסוריה של ימינו. הניצחון בקרב פתח בפני הצבאות המוסלמים את הדרך לכיבוש המזרח התיכון והווה את אבן הפינה לבניין האימפריה המוסלמית שבתקופת השיא שלה שלטה על המזרח התיכון וצפון אפריקה.^[6] עם עלייתו לשלטון מינה הח'ליף עמר את אבו עוביידה בן אל-ג'ראח כמפקד הכוחות המוסלמיים על בסיס נאמנותו ודבקותו הדתית. אבו עוביידה לא היה מצביא בעל כישרון ועם תחילת העימות העביר את הפיקוד הישיר לח'אלד בן אל-וליד (ערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: סיף אללה אלמסלול - חרבו השלופה של אללה), שנחשב לאחד מגדולי המצביאים בעולם, וידוע כי מעולם לא הובס בקרב. הוא היה דמות מורכבת ,רב כישרון, שעצמאותו עמדה לו לרועץ. תחת ח'אליד בן וליד בלטו שלושה מפקדים: עמר אבן אל-עאץ- מפקד האגף הימני בקרב הירמוך, ולאחר מכן כובש מצרים הביזנטית, שרחביל בן חסנה, ממפקדי גדודי הפלישה המוסלמית לארץ ישראל, ויזיד בן אבו סופיאן מפקד האגף השמאלי של הצבא המוסלמי. לאחר שישה ימי לחימה הובס והושמד הצבא הביזנטי. הצבא המוסלמי, שנע במהירות ומבלי להיתקל בהתנגדות של ממש וחזר ותפס את דמשק וחומס. לאחר כיבושה מחדש של סוריה הופנה המאמץ המוסלמי לארץ הקודש. בסוף 637, לאחר מצור ממושך, תחת פיקודו של עמר אבן אל-עאץ נכנעה ירושלים בפני הח'ליף עומר שנכנס בשערי העיר וקיבל את כניעת העיר באופן אישי. קיסריה - בירת הפרובינציה והנמל החשוב לאורך החוף הארץ ישראלי, שקיבלה אספקה דרך הים, נכנעה למצור יבשתי בשנת 640 - ביחד עם שאר ערי הנמל הביזנטיות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון.

כיבוש ירושלים

ערך מורחב – ירושלים בתקופה המוסלמית

מהלך כיבוש ירושלים על ידי הצבא המוסלמי איננו ברור והדעות בין ההיסטוריוגרפים של התקופה חלוקים אפילו על מועד כיבוש העיר אך ככל הנראה החל המצור על העיר מיד לאחר הניצחון בקרב הירמוך - בקיץ של שנת 636 - נמשך כשנתיים כאשר העיר ירושלים מנותקת מכל מרכז ביזנטי ובתוך טריטוריה הנשלטת לחלוטין על ידי המוסלמים. תחילה פיקד על המצור עמר אבן אל-עאץ ושנה לאחר מכן משלא הוכרעה העיר הצטרף למצור המצביא אבו עוביידה בן אל-ג'ראח, מפקד הצבא המוסלמי בארץ ישראל ועימו תגבורות על מנת להחיש את נפילת ירושלים. לא נותרו תיאורים על מהלך המצור הארוך אך המסורות המוסלמיות מתארות את המהלך שהוביל לכניעת העיר. על פי הנטען העיר נכנעה לאחר מספר התקפות על חומות העיר שהביאו את תושביה לידי יאוש. הם ביקשו להיכנע לח'ליף וזה אכן הופיע בשערי העיר לקבל את כניעתה. לפי המסורת המוסלמית הגיע הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב לקבל את כניעת העיר מאחר שהמגינים ניאותו להיכנע רק בפניו. עמר נכנס אל ירושלים רכוב על גבי גמל ולובש בגדים פשוטים המאפיינים את נוודי המדבר.

כיבוש מצרים

בחודש דצמבר 639 יצא עמר אבן אל-עאץ מאל עריש, דרך מדבר סיני לכבוש את מצרים עם גדוד של 4000 חיילים ערבים, וככל הנראה כוח נוסף של חיילים ביזנטים ופרסים שהתאסלמו. בתחילת 640 הופיעו המוסלמים מול חומות פלוסיום העתיקה ששרידיה נמצאים במרחק 30 קילומטר מהעיר המודרנית פורט סעיד. לאחר מצור של כחודשים וחצי נכבשה העיר בהסתערות על החומות, חומות העיר, כנסיות, הנמל והספינות שעגנו בו נשרפו. שורות הצבא המוסלמי שהדלדלו במהלך המצור התמלאו על ידי בדואים תושבי חצי האי סיני שהשמועה על כיבוש פלוסיום והתקווה לבזוז את אוצרות מצרים העבירו את נאמנותם לצד המוסלמי.

לאחר כיבוש פלוסיום הגיע הצבא המוסלמי אל המבצר בלביס, בקרב קצר מול חומות העיר נהדף חיל המצב אל תוך העיר ולאחר מצור של כחודש נפלה העיר לידי המוסלמים - בתאריך לא ידוע בחודש מרץ 640. בסמוך לעיר המודרנית פיום נתקל עמר אבן אל-עאץ בהתנגדות ביזנטית נמרצת והתקדמותו נבלמה. תגבורות שזרמו מרחבי האימפריה המוסלמית העלו את מספר הלוחמים הערבים ל 12,000. לאחר מספר קרבות ללא הכרעה הצליח אבן אל-עאץ לכבוש את העיר המבוצרת און (הליופוליס) ולאחר מכן את מבצר בבל ביום 21 בדצמבר. ביום המחרת חתם סירוס מאלכסנדריה הנציב הביזנטי עם הסכם עם המוסלמים ולפיו מצרים תעבור לשלטון הח'ליף. הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית דחה את ההסכם והורה למפקד הצבאי הביזנטי להדוף את הצבא המוסלמי ממצרים, הקופטים נותרו נאמנים לחוזה ועברו לצד המוסלמי.

במרץ 641 הופיע הצבא המוסלמי מול חומות אלכסנדריה, לאחר חצי שנה של מצור נפל מורל המגינים עם מות הקיסר וההכרה כי תגבורת או חילוץ לא יגיעו מקונסטנטינופול. במקביל פקעה סבלנותו של הח'ליף עומר ועמר אבן אל-עאץ הודח מתפקידו כמפקד הצבא. בחודש ספטמבר 641 נכנעה אלכסנדריה וכיבוש מצרים הושלם.^[7] לפי אגדה אחת, הספרייה הגדולה של אלכסנדריה שהייתה בעת העתיקה הספרייה הגדולה והמפורסמת בעולם, נחרבה וספריה נשרפו על פי הוראת הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב, לו מיוחסת האימרה: "אם מה שכתוב סותר את הקוראן, אז דינו להישרף, ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן, אז הוא מיותר, וראוי להישרף". ^[8]

מושל מצרים

עמר אבן אל-עאץ מונה למושל מצרים וייסד את עיר הבירה החדשה של הפרובינציה המוסלמית - פוסטאט, חלק מקהיר המודרנית, המבנה הראשון בעיר היה מסגד הקרוי על שם מקימו "מסגד עמר אבן אל-עאץ"(אנ'), שהוקם בשנת 642 והוא המסגד הראשון במצרים ובאפריקה. ^[9]

בשנת 643 יצא הצבא המוסלמי וכבש קירנאיקה שבלוב המודרנית מבלי להתקל בהתנגדות. בשנת 644 יצא עמר אבן אל-עאץ למסע כיבושים נוסף ולאחר מצור קצר כבש את טריפולי וקיבע את גבולות מצרים המוסלמית כנגד הפרובינציה הביזנטית של תוניס המודרנית. ^[7] בשנת 644 נרצח הח'ליף עומר ועל כיסא השלטון עלה עות'מאן בן עפאן, מדיניותו העצמאית של עמר אבן אל-עאץ במצרים הייתה לצנינים בעיני החליף החדש וכתוצאה מכך הוחלף השלטון במצרים, עמר אבן אל-עאץ נקרא חזרה למכה ולמצרים נשלח עבדאללה בן סעד.^[10]

תחת מועאויה הראשון

מותו של הח'ליף עותמאן הביא למלחמה פנימית באימפריה המוסלמית בין הח'ליף הנבחר עלי בן אבי טאלב, לבין מועאויה בן אבו ספיאן שעתיד להיות הח'ליף הראשון לבית אומיה, מלחמות הירושה קרעו את האסלאם והביאו ליצירת פלג השיעה. עמר אבן אל-עאץ היה בין תומכי מועאויה, משנאות עלי לקיים בוררות בינו ובין מועאויה. הוא מינה כנציג מטעמו חכם הלכה חשוב מתימן ומנגד מינה מעוויה את עמר אבן אל-עאץ. כשנפגשו שני הצדדים לבוררות, טען עמר שלא ייתכן כי שני הצדדים ייפגשו כשעלי בעמדת הח'ליף ולכן ביקש שעלי יוותר על הח'ליפות כך שהוא ומעוויה יעמדו כשווים בפני הבוררים. עלי הסכים לוותר על החליפות, ומשעשה כך, הכריז עמר שעכשיו כשהח'ליפות "פנויה" הוא לוקח אותה ונותן אותה למועאויה.^[11] הקהל שהיה נוכח באירוע הריע לכך וקיבל זאת. עלי המושפל לא יכול היה לשאת את התוצאות המביכות של הבוררות, וניסה לאסוף את צבאו ולכפות את חליפותו בכוח, אך בינתיים נפוץ מחנהו לכל עבר. האימפריה המוסלמית נקרעה ובשנות שלטונו של עלי נערכו קרבות ועימותים ברחבי האימפריה בין 3 ח'ליפים שטענו לכתר. מצרים הייתה שדה קרב חשוב ובשנת 658 מינה עלי את מקורבו מוחמד בן אבו בכר לתפקיד מושל מצרים, בתגובה שלח מועאויה את עמר אבן אל-עאץ לכבוש את מצרים בשנית.

כיבוש שני של מצרים

צבא בית אומיה בפיקודו של אבן אל-עאץ פלש למצרים בשנת 658, ובקרב מכריע סמוך לפוסטאט הובס הצבא המוסלמי-מצרי. אבן אל-עאץ חזר להיות מושל מצרים עד מותו, בשנת 664. ^[10]

מסגד עמר בקהיר, מבט לחצר המרכזית
מסגד עמר בקהיר, מבט על החלל הפנימי
מסגד עמר, הכיפה במרכז החצר.
הכניסה למסגד עמר ובראשה התכביר.

לקריאה נוספת

Butler, Alfred J. The Arab Conquest of Egypt and the Last Thirty years of Roman Dominion Oxford, 1978.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עמר אבן אל-עאץ בוויקישיתוף

מיסט, תולדות הערבים והאסלאם בדף הבית לתלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.
עמר אבן אל-עאץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ Amr ibn al-'As (Arab general) - Encyclopedia Britannica
^ Andrew Beattie, Cairo: A Cultural History, p. 94
^ witness-pioneer.org
^ Moshe Gil, A history of Palestine, 634-1099. Cambridge University Press, 1997 page 38
^ אדוארד גיבון, ההיסטוריה של חורבן האימפריה הרומית פרק 51
^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 page 1
^ ¹ ² Unesco. International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa. Africa from the seventh to the eleventh century page 120
^ Jon Graham. Books on fire: the destruction of libraries throughout history. Lucien X. POLASTRON, 2007 page 22
^ Virginia Maxwell, Mary Fitzpatrick, Siona Jenkins. LONELY PLANET EGYPT Lonely Planet, 2006 page 109
^ ¹ ² Jason Thompson. A History of Egypt: From Earliest Times to the Present. American Univ in Cairo Press, 2008 . page 167
^ Sergeï Plekhanov. A reformer on the throne: Sultan Qaboos bin Said Al Said. A reformer on the throne: Sultan Qaboos bin Said Al Said page 33

[1] Amr ibn al-'As (Arab general) - Encyclopedia Britannica

[2] Andrew Beattie, Cairo: A Cultural History, p. 94

[3] witness-pioneer.org

[4] Moshe Gil, A history of Palestine, 634-1099. Cambridge University Press, 1997 page 38

[5] אדוארד גיבון, ההיסטוריה של חורבן האימפריה הרומית פרק 51

[6] Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 page 1

[autogenerated2-7] ¹ ² Unesco. International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa. Africa from the seventh to the eleventh century page 120

[8] Jon Graham. Books on fire: the destruction of libraries throughout history. Lucien X. POLASTRON, 2007 page 22

[9] Virginia Maxwell, Mary Fitzpatrick, Siona Jenkins. LONELY PLANET EGYPT Lonely Planet, 2006 page 109

[autogenerated1-10] ¹ ² Jason Thompson. A History of Egypt: From Earliest Times to the Present. American Univ in Cairo Press, 2008 . page 167

[11] Sergeï Plekhanov. A reformer on the throne: Sultan Qaboos bin Said Al Said. A reformer on the throne: Sultan Qaboos bin Said Al Said page 33

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]