עליית תלמידי הגר"א
עליית תלמידי הגר"א או עליית הפרושים הוא גל עליות של מספר קבוצות עולים מליטא ומרוסיה הלבנה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19. עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים, והתיישבו תחילה בעיקר בצפת ובטבריה. עלייה זו מכונה "עליית תלמידי הגר"א" מפני שכמה ממנהיגי העלייה הבולטים הכירו את הגר"א (הגאון מווילנה) והיו קרובים למשנתו.[1] עלייה זו נתמכה, כמו כל היישוב בארץ, גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים, ומנהיגים מעלייה זו אף יצאו בעצמם לחו"ל כשד"רים. אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים". העולים בעלייה זו השפיעו בצורה דרמטית על היישוב היהודי בארבע ערי הקודש, ירושלים, חברון, טבריה וצפת, ובין השאר נטלו חלק משמעותי ביציאה מן החומות בירושלים, ובהקמת פתח תקווה.
תולדותיהם ומפעלם
[עריכת קוד מקור | עריכה]גלי העלייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הניסיון הראשון היה בשנת 1772 בהובלת עזריאל משקלוב. הניסיון לא הצליח והם חזרו לאירופה.
הגל הראשון[2] של העולים, היה קבוצה בראשותו של הרב מנחם מנדל משקלוב שהגיעה לחיפה ביום ח' באלול תקס"ח (1808). במשך כחודשיים התגוררו בטבריה, ומשם עברו להשתקע בצפת, על מנת להימנע ממחלוקות עם החסידים שהגיעו ארצה כ-30 שנה קודם לכן והתגוררו בטבריה. אך גם בצפת לא הצליחו להשתלב בקהילה האשכנזית המקומית, שהייתה ברובה חסידית.
הגל השני יצא לדרך בעקבות הצורך בהקמת קהילה אשכנזית נוספת, אשר זירז את עלייתם של מתכנני עלייה. הקבוצה, בראשות הרב סעדיה משקלוב, הגיעה בתחילת הקיץ של שנת תקס"ט (1809).
השיירה השלישית הגיעה לארץ בתשרי ה'תק"ע (1809), הייתה בראשותם של הרב חיים כ"ץ והרב ישראל משקלוב, והצטרפה לקהילה החדשה בצפת. ר' חיים כ"ץ כיהן בפועל כרב הקהילה, ור' ישראל משקלוב הפך לאחד ממנהיגיה הבולטים.
בין ראשי הקבוצות הייתה מחלוקת סביב השאלה מה הפעולה המרכזית שלשמה עלו לארץ. רבי מנחם מנדל סבר שצריך לפעול בעיקר לבניין ירושלים בפועל, ואילו רבי ישראל משקלוב סבר שעיקר המאמץ צריך להיות מופנה לחידוש הסנהדרין.[3]
בשנת תקע"ו (1815), לאחר תכנון של מספר שנים, עזב הרב מנחם מנדל משקלוב יחד עם קבוצה מהעולים את צפת ועלה לירושלים, שם ייסד מחדש את הקהילה האשכנזית. בתחילה נמנעו אנשי הקהילה מלהזדהות בגלוי כאשכנזים, בין השאר, בשל החובות שהשאירו אנשי עליית רבי יהודה החסיד, בשנת 1700. הם נאלצו לשנות את מלבושיהם ואת גינוניהם כלפי חוץ ולנהוג כבני העדה הספרדית. חלקם אף שינו את שם משפחתם, כדוגמת משפחת בסן ("באשע'ס" במקור). רק לאחר עשר שנים חלה התיישנות לחוב והוא בוטל, בין היתר בזכות שתדלנות הקהילה הספרדית, והותר להם לשבת בעיר. הפרושים, תלמידיו של הגאון מווילנה ייסדו את הכולל האשכנזי הראשון בירושלים, "כולל הפרושים", שכונה גם "כולל וילנא".[4] במהלך העשורים הבאים של המאה ה-19 המשיכו לעלות משפחות רבות מליטא והצטרפו לקהילות האשכנזים בצפת ובירושלים.
בשנת 1831, עם השתלטות מוחמד עלי המצרי על הארץ, הצליחו רבי מנחם מנדל ואנשיו להוכיח כי ליהודי אשכנז יש בעלות על חצר בית הכנסת החורבה של רבי יהודה החסיד, ובעקבות זאת שיקמו את בית הכנסת, ובנו את בית הכנסת מנחם ציון, שהיה בית הכנסת הראשון שייסד רבי מנחם מנדל, בתוך חצר החורבה. חלק מהמכתבים ששלח רבי מנחם מנדל לקהילות אשכנז ברחבי אירופה ובהם תיאור מצבה המתפתח של ירושלים, שמורים עד היום בבית הכנסת החורבה של יהודה החסיד.[3]
פעולות ויוזמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקהילה בצפת הונהגה על ידי הרב ישראל משקלוב. בשנים אלו סבל היישוב בצפת מצרות רבות שדלדלו אותו מאוד. לאחר מרד הפלחים (1834), ורעידת אדמה (1837) בה נהרגו למעלה מאלפיים איש הגיעו שרידי הפרושים מהגליל בראשות רבי ישראל משקלוב לירושלים. באותה שנה נחנך בית הכנסת הפרושי "מנחם ציון" בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, ולאחר שנתים הוקם גם בית הכנסת "סוכת שלום" של רבי ישעיה ברדקי חתנו של רבי ישראל משקלוב. ב-ה'תקצ"ו, (1836) השיג הרב אברהם שלמה זלמן צורף בעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה, פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא, שליט מצרים (ששלט באותה עת בארץ ישראל), אישור לאשכנזים להתיישב בירושלים ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם.
ב-ה'תקצ"ט (1839), רכש מרדכי סלומון יחד עם שותף מהעדה הספרדית 6 שוורים והציבם בכפר חכור על ידי נוצרי, כדי לעשות רווחים מתשומת ההון (לפי שיטת החומש המתוארת במכתבו למונטיפיורי). על סמך התנסות זאת חיבר תזכיר בצירוף תוכנית מפורטת בדבר ייסוד כפר חקלאי בארץ ישראל בשטח הכפר הערבי כזאזה (בקרבת צומת ראם).[5] את התזכיר העביר לשר משה מונטיפיורי בעת שהשר ביקר בירושלים. למעשה ביקש סלומון ממונטיפיורי עזרה לביצוע תוכנית התיישבותית במיוחד על ידי קבלת רישיון מאת אבראהים פאשא ממצרים, השליט בארץ ישראל באותן שנים, ובהעמדת שומרים חמושים להגן מפני שודדים. תוכנית זו לא התממשה בין היתר גם מפני שאבראהים פאשא איבד את שלטונו שחזר לידי העות'מאנים.
הרכב העדות באוכלוסייה היהודית בירושלים, בין השנים 1913-1876[6]
(לפי הערתו של המחבר, אלו אומדנים, שאינם מלאים או מופרזים) | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| 1800 | 1876 | 1891 | 1901 | 1909 | 1913 | |
| ספרדים | 2,250 | 7,200 | 7,300 | 7,900 | 6,000 | 19,000 |
| אשכנזים | בתוך הספרדים | 6,600 | 13,574 | 15,180 | 27,170 | 32,918 |
| מערבים | - | - | 2,280 | 2,420 | 1,500 | 1,987 |
| גורג'ים | - | - | 600 | 670 | 1,000 | 476 |
| בוכרים | - | - | 500 | 530 | 500 | 917 |
| תימנים | - | - | 1,068 | 1,288 | 3,000 | 2,874 |
| פרסים | - | - | - | 230 | 1,200 | בתוך הספרדים |
| ס"ה | 2,250 | 13,920 | 25,302 | 28,218 | 40,370 | 58,390 |
בשנת ה'ת"ר, (1840) הזמינה קהילת הפרושים בירושלים את רבי משה ריבלין משקלוב לכהן כרבה, לצד רבי ישעיה ברדקי שהיה ממונה על העדה. לאחר פטירתו ב-1846 התמנה רבי יוסף זונדל מסלנט לרב הקהילה, וחתנו רבי שמואל סלנט לאב בית הדין שלה. לאחר פטירת רבי יוסף זונדל ב-1864 התמנה רבי שמואל סלנט באופן לא רשמי לרב הקהילה ולרב העיר ירושלים כולה, תפקיד בו כיהן כ-45 שנים, עד לפטירתו ב-1909. בתקופתו התבססה העדה הפרושית בעיר, ומשקלה עלה על הקבוצות האשכנזיות החסידיות שסרו גם הם למרותו.
דמות רבת משקל נוספת בעדה הפרושית בירושלים בתקופת כהונתו של הרב סלנט היה הרב יהושע לייב דיסקין, שכונה: "הרב מבריסק". אף שלא נשא בתפקיד רשמי, הרי ששימש כדמות מפתח מרכזית בעיר וחצרו הייתה הסמן הקיצוני בין הפרושים. הרב מבריסק וממשיכיו הובילו את הקו התקיף והשמרני נגד חדירת רוחות המערב לירושלים, נגד שינויים כלשהם בצביון החיים המסורתי ובעיקר בצביון מוסדות החינוך לבנים, נגד הציונות ונגד "היישוב החדש", מאבקים שנכרכו בפולמוסים סוערים, חרמות ונידויים.
הישגי העולים
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות הקשיים העצומים לקחו העולים חלק במפעלות וזכו להישגים רבים בירושלים ובארץ ישראל. הם לקחו חלק בהקמת יישוב יהודי גדול בעיר העתיקה בירושלים, וכן בהקמת השכונות שמחוץ לחומות בעיר החדשה, בהקמת בית החולים ביקור חולים (1857), מוסדות חינוך (כמו תלמוד תורה עץ חיים). הפרושים וצאצאיהם השתתפו בקניית אדמות נבי סמואל, ופתח תקווה (1877), והקמת המושבות גיא אוני, מוצא ופתח תקווה.
היסטוריוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
בין החוקרים קיים דיון הנמשך עשרות שנים בדבר מניעי גל העלייה ומשמעות הישגיו.
ההיסטוריון ד"ר אריה מורגנשטרן, שחקר רבות עלייה זו, טוען כי הונעה על ידי רעיונות משיחיים, ומפעלה ביישוב הארץ הונע מן הרצון לזרז את פעמי הגאולה. וזאת על סמך כתביהם של העולים המכנים את קבוצתם כאבן פינה לקיבוץ גלויות, וכהתחלה של תהליך גאולה בדרך של פעולה אנושית יזומה, הקרויה "אתערותא דלתתא", כדי להביא ל"הקמת השכינה מעפרה" על ידי בניין ירושלים.[7] מורגנשטרן מזהה בהם יזמים בתחומי התרבות והכלכלה, תלמידי הגר"א באו לארץ ישראל, לאו דווקא בשל אנטישמיות או רדיפות, אלא בשל אידאולוגיה חיובית שדגלה בשיבת ציון. חוקרים נוספים טוענים כי ניתן לבסס את טענותיו העיקריות של מורגנשטרן לגבי המוטיבציה הגאולתית והמשיחית, שעמדה ביסודה של עלייה זו. ביניהם ד"ר רפאל שוח"ט ופרופ' יהודה ליבס.[8]
פרופ' ישראל ברטל לעומתם, רואה בעלייה זו תנועה של עלית תורנית שחבריה ביקשו להקים בארץ ישראל קהילת לומדים שתורתה אומנותה. הוא מבסס תפיסה זו על הגדרתם העצמית של העולים כמי ששאפו "לחבר ד' אמות של הלכה ברורה בד' אמות של ארץ קדושה וטהורה".[9] בשיטתו תומכים פרופ' יעקב ברנאי ופרופ' עמנואל אטקס. כמו כן, הוא טוען כי אין המקורות מוכיחים שתלמידי הגר"א ביקשו לקיים צוואת עקרונות של מורם הגדול.[10]
לדעתו של ההיסטוריון החרדי דב אליאך, עלייה זו הייתה עלייה של קבוצת אליטה קטנה בתוך זרם גדול יותר של עלייה כללית של יהודים מאירופה וצפון אפריקה באותה תקופה. לדבריו, תלמידי הגר"א לא עלו בשליחות רבם הגר"א ולא עודדו עלייה כללית, רק שאלו שעלו ותכננו לעלות התגבשו לקבוצה במטרה להוות תשתית להנהגה רוחנית וייסוד מסגרת קהילתית עבור העולים הלא-חסידיים. עד לעלייתם ההנהגה והקהילה האשכנזית היחידה בארץ ישראל הייתה חסידית, אליה הצטרפו בהכרח כל העולים האשכנזים, חסידים ולא-חסידים כולל "מתנגדים". מאז ייסוד "כולל הפרושים" בידי תלמידי הגר"א הצטרפו אליהם רוב העולים מכאן ואילך.[11]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אברהם שלמה זלמן צורף
- אברהם וולפנזון
- הלל ריבלין
- יוסף רבלין
- יעקב מלוצין
- יעקב ספיר
- מרדכי סלומון
- יואל משה סלומון
- קול התור
- רוזני וילנה
- ליטאים (זרם)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ישראל משקלוב, ראשית ישוב הפרושים בארץ ישראל - 1808-1826; ויסורי ארץ ישראל - 1813 - 1836, בתוך: זכרונות ארץ ישראל (עורך: אברהם יערי), תל אביב: הוצאת מסדה, 1947.
- ח"ה ריבלין, חזון ציון, ירושלים, תשס"ב.
- אלעזר הורביץ, מוסד היסוד, ירושלים, תש"ס.
מחקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, במחצית הראשונה של המאה הי"ט, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה-1985.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים - חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז-2007.
- מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור, ה'תשס"ו-(2006).
- יעקב אבן חן, עליות אליהו, תל אביב: הוצאת פאר.
- ישראל ברטל, גלות בארץ: ישוב ארץ ישראל בטרם ציונות, בהוצאת הספרייה הציונית
- ישראל ברטל, "תורתם אומנותם" או "חלוצי הציונות", שתי שיטות בחקר עליות תלמידי הגר"א, בתוך: ישראל רוזנסון ויוסף ריבלין (עורכים), תלמידי הגר"א בארץ ישראל: היסטוריה–הגות- ריאליה, ירושלים: הוצאת מכללת אפרתה, תשע"א-2001, עמ' 2–17.
- רפאל שוח"ט, עולם נסתר בממדי הזמן: תורת הגאולה של הגר"א, מקורותיה והשפעתה לדורות.
- עמנואל אטקס, הציונות המשיחית של הגאון מווילנה: המצאתה של מסורת, הוצאת כרמל, 2019.
- אריה מורגנשטרן, מנחם פרידמן, יעקב כץ וישעיה תשבי, דיון: ציפיות משיחיות ויישוב ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט, קתדרה 24, יולי 1982, 78-51
- ישראל ברטל, ציפיות משיחיות ומקומן במציאות ההיסטורית, קתדרה 31, אפריל 1984, עמ' 171-159 (תגובה למאמרו של מורגנשטרן)
- אריה מורגנשטרן, מציאות היסטורית או משאלת-לב בחקר 'הישוב הישן', קתדרה 31, אפריל 1984, עמ' 181-172
- עמנואל אטקס, הגאון מווילנה ותלמידיו כ'ציונים הראשונים' - גלגולו של מיתוס, מתוך ציון פ', תשע"ה
- אריה מורגנשטרן, הדיון בשאלת חידוש הקרבנות ובניין המקדש ערב שנת ת"ר, קתדרה 82, דצמבר 1996, עמ' 74-45
- רפאל שוח"ט, ארץ ישראל במשנת הגר"א, אתר דעת
- יוסף אביב"י, "קול התור - דור אחר דור", מכילתא א (תש"פ), עמ' 159–336[12]
- יצחק בן-צבי, הגר"א וניסיונותיו לעלות לארץ-ישראל, "סיני", ל"ד, תשי"ד-1954, באתר דעת
- אליעזר באומגרטן, משיח בן יוסף בירושלים, עת-מול
- דורון הרצוג, "בדבקות ובאמונה: מאתיים שנה לעליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל תקס"ח-תשס"ח 1808-2008". עריכה מדעית: פרופ' ישראל רוזנסון. עריכה: רעות אודם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אברהם יערי, תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ, מחניים ע"ז, 1963, באתר "דעת"
- ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל, אתר דעת
- יואל יעקובי, המתנחלים הראשונים, באתר ערוץ 7
- אפרת זמר, העלייה הראשונה באמת, ראיון במעריב, אתר משפחת ריבלין
- עליית תלמידי הגר"א, אתר אתרוג.
- עליית תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל- מימוש פרויקט עתידני או עלייה לצורכי קבורה בלבד? -מחלוקת המלומדים: פרופ' ישראל ברטל וד"ר אריה מורגנשטרן באתר של אלי אשד:
- ישראל ברטל, "תורתם אומנותם – או חלוצי הציונות: שתי שיטות בחקר עליות תלמידי הגר"א" חלק א', חלק ב'
- אריה מורגנשטרן, "עלייה לצורך הגשמת תוכנית עתידנית
- עפרי אילני, חזון העולים הראשונים: הקמת הסנהדרין, באתר הארץ, 30 בינואר 2008
- שלמה שבא, 150 שנה לעליית תלמידי הגר"א, דבר, 4 בספטמבר 1959
- אלי אליאך, מדרש פרושים - "קלויז הגר"א" בצפת, יוני 2019, באתר Academia.edu
- אלי אליאך, חידוש הקהילה האשכנזית בירושלים - האם זו הייתה תוכנית הפעולה?, בלוג הפרושים - תלמידי הגר"א בא"י.
- אלי אליאך, האמנם החלה עליית תלמידי הגר"א בשלש שיירות מאורגנות?, בלוג הפרושים - תלמידי הגר"א בא"י.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אליעזר באומגרטן, פרשנות וסמל אצל תלמידי הגר"א במאה השמונה עשרה, בתוך: ישראל רוזנסון ויוסף ריבלין, תלמידי הגר"א בארץ ישראל: היסטוריה–הגות- ריאליה, ירושלים: הוצאת מכללת אפרתה, תשע"א, עמ' 25-23.
- ^ כיחידים עלו מתנגדים ממקומות אלה גם קודם לכן, בהם רבי שלמה מטולוצין מבכירי תלמידי הגר"א שעלה עוד בחיי רבו לארץ בשנת 1794. סבו של ר' ישראל משקלוב, רבי עזריאל משקלוב, עלה לארץ ישראל בשנת תקל"ב (1772) בראש קבוצה מאורגנת של מספר משפחות מווילנה.
- ^ 1 2 עליית תלמידי הגרא ופעולתם לבנין ירושלים | 3# | הרב יוסף רובין | ההיסטוריה של בנין ירושלים, נבדק ב-2024-04-06
- ^ יהושע בן-אריה, מבוא, בתוך: אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט, ירושלים: הוצאת מוזיאון ישראל, 1979, עמ' 10-9.
- ^ ישראל ברטל "'תוכניות ההתיישבות' מימי מסעו השני של מונטיפיורי לארץ ישראל (1839)", שלם, ב, תשל"ו, עמ' 296-231.
- ^ יהושע בן-אריה, מבוא, בתוך: אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט, עמ' 10. הנ"ל, עיר בראי תקופה, ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 631.
- ^ אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, עמ' 161-133.
- ^ יהודה ליבס, 'תלמידי הגר"א, השבתאות והנקודה היהודית', דעת, מתאר את האידאולוגיה המשיחית של תלמידי הגאון, ומעלה נקודות דמיון בין תלמידי הגאון לתורה המשיחית של השבתאות. וכן במאמרו "מעמד השבתאות בדת ישראל: עיון נוסף".
- ^ ברטל, גלות בארץ, עמ' 52.
- ^ למשל: ישראל ברטל, "תורתם אומנותם" או "חלוצי הציונות", שתי שיטות בחקר עליות תלמידי הגר"א, בתוך: ישראל רוזנסון ויוסף ריבלין (עורכים), תלמידי הגר"א בארץ ישראל: היסטוריה–הגות- ריאליה, ירושלים: הוצאת מכללת אפרתה, תשע"א-2011, עמ' 17-2.
- ^ דב אליאך, גרעין "ליטאי" בארץ הקודש (יתד נאמן, מוסף חג הסוכות תשע"ח)., באתר Google Docs
- ^ תמצית המאמר בבלוג של אביב"י.