סיטאר

סיטאר
סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי מיתר, כלי פריטה

אין לבלבל ערך זה עם הערך "סטאר (כלי נגינה)".

סיטאר הוא כלי מיתר הודי עתיק. ארוך מאוד, בעל כ־20 מיתרים. פורטים עליו בעזרת מפרט הנקרא "מיזרב".

שורשי הסיטאר

השם סיטאר בא מהמילה הפרסית סֱהטָאר. סֲה פירושו שלוש ו-טָאר פירושו מיתר. כלי נגינה דומה נמצא בשימוש כיום באפגניסטן ושמר על השם הפרסי המקורי שלו. ייתכן כי שני כלי הנגינה האלה הופקו מטֶמבור הכורדי, כלי נגינה המזכיר קַתְרוֹס בלי תיבת תהודה. גם הטֶמבור והסֱטָאר היו בשימוש בפרס הטרום איסלמית ובשימוש באיראן כיום.

לחלופין, כלי הודי ותיק יותר הקרוי רוּדְרָה וִינָה דומה לסיטאר יותר בצורתו ובחשיבותו, במיוחד בשימוש בדלעת. ייתכן כי הסיטאר הופק מכלי נגינה זה, או שהסיטאר הוא מיזוג של הרוּדְרָה וִינָה וכלי נגינה המזכיר קַתְרוֹס.

מכניקת הסיטאר

אחד הסממנים המובהקים של הסיטאר, ואולי החשוב בהם הוא הסריגים המיוחדים שבשימוש הכלי. לסריגים אלה שלושה מאפיינים מיוחדים. ראשית, צורתם הקשתית והמאורכת מאפשרת מתיחה מוגברת של המיתר (Meend). מתיחה כזו משמעה צליל ממושך בטווח של 5 תווים או יותר, בהתאם לטיב הכלי ומיומנות המנגן בו. את יכולת המעבר החלק בין התווים מנצלים האמנים כדי ליצור חיקוי אפקטיבי למדי לשירה אנושית. שנית, הסריגים אינם מקובעים לאורך הצוואר. ניתן לשנות את מיקומם בהתאם לסולם בו מנגנים, וכמו כן להוסיף או להחסיר מהם. ולבסוף, צורתם הקשתית מאפשרת את הרחקת המיתרים העליונים מפני שטח הצוואר והגוף, כך שניתן במרווח שנותר להתקין סדרת מיתרים נוספת. מיתרים אלה הם מיתרים 'סימפתטים' ומספרם נע בין 9 ל 14. אלה מיתרים שאותם מכוון האמן בהתאם לצלילי היצירה אותה הוא מבקש לבצע, ובשל כך הם מהדהדים בכל פעם שאחד מהמיתרים העליונים רוטט בתדר הדומה לשלהם (ומכאן שמם). התהודה העדינה של המיתרים הסימפתטים היא זו המקנה לסיטאר את איכות הצליל הייחודית לו, אותה מתארים שומעים רבים כאיכות "אמביינטית", "מיסטית" או "מהפנטת". בנוסף, נגן הסיטאר יכול להשתמש בתכונתם של המיתרים הסימפתטים להגיב רק לצלילים המתאימים בקירוב רב לתדר אליו הם מכוונים, כדי לקבל תגובה (פידבק) שמסייעת לו להגיע לדיוק אופטימלי ולשמר אותו בזמן שהוא עובר בין צלילים באמצעות מתיחה ולא באמצעות מעבר בין הסריגים.

החלוקה התפקודית של מיתרי הסיטאר

בנוסף לחלוקה תפקודית שבין המיתרים העליונים - 6 או 7, והמיתרים התחתונים, הסימפתטים - מהם כאמור בין 9 ל 14, אפשר להמשיך ולחלק את קבוצת המיתרים העליונים לשתי קבוצות נוספות. בקבוצה הראשונה כלולים המיתר הראשון, השני והשלישי. המיתרים בקבוצה זו הם אלו שבאמצעותם מנוגנת המלודיה. באופן מעשי המיתר הראשון הוא זה שעליו מתבצעת רוב ה'עבודה המלודית' והמיתר השלישי מאפשר הפקת צלילים נמוכים יותר או ירידה בכמה אוקטבות, בדרך כלל בשלבים המוקדמים והליריים יותר של ההופעה, שלבי ה-Alap (מילולית "הפקת נקטר"). קבוצה שנייה של מיתרים היא 3 או 4 המיתרים הנותרים, שמכוונים ברובם לצליל הבסיס - ה-SA בטרמינולוגיה ההודית, שמהווה את העוגן המלודי (ה-Tonic). השימוש במיתרים האלה, שנקראים כקבוצה מיתרי ה'צ'יקרי' (ונקראים כך בשל תנועת הפריטה המהירה עליהם שנקראת 'צ'יק'), מגוון אך בעיקר משמש לעיגון מלודי באמצעות פריטה שמדגישה קצב או אינטונציה שבוצעה בקבוצת המיתרים הראשונה. תפקיד מיוחד וחשוב שמור למיתרי הצ'יקארי בשלבי ההופעה המאוחרים - שלבי ה'קליימקס' (Jhalla). הפריטה על מיתרי הצ'יקארי בשלבים אלה היא קצבית ומהירה מאד.

חלקי הסיטאר והחומרים המשמשים ליצירתו

לסיטאר תיבת תהודה העשויה מדלעת, צוואר מוארך וחלול העשוי במקרה הטוב מעץ טיק או 'טון' (עץ הודי), סריגי מתכת, גשרים העשויים מקרן צבי במקרה המוצלח או מעצם גמל במקרה הנפוץ, יתדות להחזקת המיתרים העשויות מעץ סיסם שחור (Rosewood), וחלקים נוספים העשויים מעצם בהם חרוזים המשמשים לכיוון עדין של המיתרים, ויתד הנעוצה בתחתית תיבת התהודה המהווה עוגן לקשירת המיתרים. החומרים המשמשים לייצור המיתרים הם לרוב פלדה ופליז (כשהפליז משמש בעיקר למיתרי הבס) אך נעשה שימוש גם בתרכובות מתוחכמות יותר.

לעיתים נוהגים להוסיף בקצה העליון של צוואר הסיטאר תיבת תהודה שנייה, קטנה יותר העשויה בדומה לתיבת התהודה הראשית מדלעת, או לעיתים, כתחליף זול ומוצלח פחות, מעץ. השימוש בתיבת התהודה הנוספת נפוץ למדי, ונגני סיטאר רבים מעידים כי תרומתה לאיכות או עוצמת הצליל, ובייחוד תרומתה להגברת תהודת מיתרי הבס, משמעותית. לעומתם נגני סיטאר אחרים סבורים כי תרומת תיבת התהודה הנוספת היא מזערית לכל היותר. לדידם, הפופולריות של תיבת התהודה הנוספת נובעת מטעמים אסתטיים-אופנתיים. על כל פנים, השימוש בתיבה הנוספת מהווה קריצה צורנית לרודרה-וינה, או הבינקר - כלי נגינה בעלי תיבות תהודה כפולות, מהם שואב הסיטאר השראה לא מעטה בכל הנוגע לטכניקה והגישה הכללית של הנגן לכלי (ראה - 'שורשי הסיטאר').

טכניקת הנגינה

הדרך המסורתית להחזקת הסיטאר מחייבת ישיבה שניתן לתאר כ'חצי ישיבת לוטוס' על משטח קשיח. את תיבת התהודה מניח הנגן על כף רגל שמאל, כאשר שוק רגל ימין מונחת מעל ברך שמאל בשיכול. את הסיטאר מחזיק הנגן בזווית של כ-45 מעלות ומייצב אותו אך ורק באמצעות משקל יד ימין (הפורטת) הנחה על תיבת התהודה. באופן זה יד שמאל חופשייה לנוע לאורך צוואר הסיטאר ללא עומס משקל. הפריטה על המיתרים נעשית באמצעות מפרט מיוחד הנקרא 'מזרפ' הנלבש על האצבע המורה של יד ימין. המפרט עשוי מחוט ברזל מלופף ה'נתפס' בחוזקה מעל או מתחת למפרק הדיסטלי של האצבע. לרוב, מפתחים נגני הסיטאר שתי יבלות משני צדי האצבע, באותם המקומות בהם נתפס המזרפ, והלחץ המתמיד של המפרט לאורך שנים גורם לתפיחה מסוימת (שפירה לחלוטין) של קצה האצבע. בשל שתי היבלות והתפיחה נוהגים לכנות אצבע שכזו "Cobra Finger" (בחיבה).

הפריטה עצמה מורכבת משתי תנועות משלימות. האחת היא תנועת 'דה' - קמיצת כף היד לאגרוף במהלכה נפרט המיתר מ'למטה כלפי מעלה' - לכיוון כף היד, והשנייה היא תנועת ה'רה' - פשיטת כף היד ממצב קמוץ במהלכה נפרט המיתר מכיוון כף היד והרחק. נוהגים להבחין בפריטה מסוג שלישי - תנועת ה'צ'יק' השמורה לפריטה על מיתרי ה'ציקארי', אך זוהי למעשה פריטת 'רה' בעיקרה, אלא שמחייבת שינויי מסוים במיקום מפרק היד. משתי התנועות, 'דה' ו'רה' ניתן ליצור רצפים מוגדרים של פריטה בדוגמת 'דירי' - תנועה מהירה של קמיצת ופשיטת כף היד, ובדומה 'דה-רה-דה', 'ר'דה', 'דה רה דירי-דירי דה ר'דה ר'דה'.

נגני סיטאר ידועים

ראווי שנקר, ניקהיל בנרג'י, ויליאת חאן, שאהיד פרווז, ג'ורג' האריסון.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סיטאר בוויקישיתוף

סיטאר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)