לדלג לתוכן

סטורן IB

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סטורן IB
סטורן IB על כן השיגור 39B במרכז קנדי
סטורן IB על כן השיגור 39B במרכז קנדי
ייעוד משגר חלליות
משפחה סטורן
יצרן קרייזלר, דאגלס איירקראפט קומפני
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
היסטוריית שיגורים
סטטוס פרש
אתרי שיגור LC-34, 37 מנמל החלל קייפ קנוורל
LC-39B ממרכז החלל קנדי
שיגורים 9
הצלחות 9
שיגור ראשון 26 בפברואר 1966
שיגור אחרון 17 ביולי 1975
מטענים ידועים חלליות אפולו מאוישות ולא מאוישות
יכולת
מטען ל־LEO 21,000 ק"ג
מידע נוסף
גובה 43.2 מטרים
קוטר 6.61 מטרים
משקל 589,770 ק"ג
שלבים 2
שלב ראשון S-IB
מספר מנועים 8
סוג מנוע H-1
דחף 7.1 מגה־ניוטון
זמן בעירה 150 שניות
דלק RP-1/LOX
שלב שני S-IVB
מספר מנועים 1
סוג מנוע J-2
דחף 890 קילו־ניוטון
זמן בעירה 480 שניות
דלק LH2/LOX

הסטורן IB (אחד B) היה משגר אמריקאי שהוזמן על ידי נאס"א לשימוש בתוכנית אפולו. הטיל היה משגר סטורן 1 שהשלב השני שלו הוחלף לשלב חדש וחזק יותר. המשגר שימש לבחינת החללית אפולו בזמן שהטיל שיועד לשאת את חלליות אפולו לירח, הסטורן 5, עדיין היה בפיתוח.

הטיל שימש לשיגור שתי משימות לא מאוישות של תאי הפיקוד והשירות של החללית אפולו למסלול סביב כדור הארץ, לשיגור משימה אחת של רכב הנחיתה על הירח במשימה לא מאוישת ולשיגור המשימה המאוישת הראשונה של תאי הפיקוד והשירות. לאחר סיום תוכנית אפולו, שימש הסטורן IB לשיגור שלוש משימות מאוישות אל תחנת החלל האמריקאית סקיילאב ולשיגור חללית אפולו למשימת אפולו־סויוז.

תכנון הסטורן IB החל בתחילת 1962 והוא יועד במקור להטסת חלקי חללית לנקודת מפגש בחלל ממנו תטוס החללית לירח.[1] בסופו של דבר הועדפה התוכנית לטיסה ישירה לירח.

הסטורן IB המקוריים של תוכנית אפולו שוגרו מנמל החלל קייפ קנוורל מכני השיגור 34 ו־37.

השיגורים למשימות סקיילאב ואפולו־סויוז בוצעו מכן השיגור 39B ממרכז החלל קנדי. בשיגורים אלו השתמשו במגבה מיוחד שהגביה את המשגר לגובה שאיפשר לאסטרונאוטים להיכנס לחללית שבראש המשגר דרך ה"חדר הלבן" שבראש כן השיגור (כני השיגור במרכז קנדי נבנו עבור משגרי הסטורן 5 שהיו גבוהים יותר מהסטורן IB).

תשעת השיגורים של הסטורן IB

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטורן IB בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]