סאהל
סאהֶל (בערבית: ساحل, "סאחל", מילולית: "חוף", "גדה") הוא אזור גאוגרפי העובר לרוחבה של יבשת אפריקה, בין מדבר סהרה שבצפונו, לחבל הארץ הפורה יותר סודאן (אנ') שבדרומו (אין זו המדינה בעלת השם הזהה), ומהווה את גבולו הצפוני של אזור אפריקה שמדרום לסהרה. בין שני אזורים גאוגרפיים אלו עובר הנהר סנגל. באזור זה נעשים מאמצים לעצור את התפשטות מדבר הסהרה על ידי פיתוח החומה הירוקה הגדולה.
המונח
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונח "סאהל" הוא מונח גאוגרפי במקורו ומתייחס לאותה רצועת קרקע שבה כמות המשקעים נעה בין 75–450 מ"מ בשנה. מתייחסים למדינות השוכנות בחבל הסאהל כ"מדינות הסאהל", או מדינות מערב אפריקה.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אופי אזור הסאהל הוא ברובו סוואנה. קצהו המערבי הוא בחוף האוקיינוס האטלנטי וקצהו המזרחי בקרן אפריקה. הנוף באזור ענק זה משתנה בין כרי עשב חצי-מדברי לבין סוואנה הזרועה בקוצים. בהיסטוריה האפריקאית היה הסאהל מושבן של כמה מן הממלכות המתקדמות ביותר באפריקה, שנהנו מן המסחר שחצה את מדבר סהרה. הממלכות הללו במקובץ ידועות בשם הממלכות הסאהליות.
מדינות הסאהל כיום כוללות את סנגל, כף ורדה, מאוריטניה, מאלי, בורקינה פאסו, ניז'ר, ניגריה, צ'אד, סודאן ואריתריאה.
סביבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני 12,500 שנים בערך היה הסאהל חלק ממדבר סהרה ומכוסה בדיונות חול אשר רישומן ניכר בתוואי הקרקע עד היום. כמות המשקעים השנתית בסאהל (75–450 מ"מ), יורדת בעיקר בתקופת המונסון. כמויות המשקעים השנתיות משתנות באופן קיצוני משנה לשנה. שני גורמים עיקריים מגבילים את תנובת הקרקע בסאהל: כמות המים ופוריות הקרקע. אדמות הסאהל הן חומציות ברובן (דבר הגורם לרעלת אלומיניום לצמחייה), ותכולת החנקן והאשלגן בקרקע נמוכה מאוד. אף אלה גורמים המגבילים מאוד את פוריות הקרקע.
נמצא כי קיימת קורלציה חזקה בין כמות המשקעים בסאהל לבין עוצמתה של עונת ההוריקנים באוקיינוס האטלנטי.[1]
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך ההיסטוריה רוב אנשי הסאהל היו נוודים למחצה, המעבדים את הקרקע ומגדלים בקר באופן שבו הם נודדים עם העדרים אחר הקרקע הפורייה לפי עונות השנה. זוהי כנראה השיטה היעילה ביותר לנצל את משאבי הסאהל. ההבדל בין צפון הסאהל בו רמת המשקעים נמוכה יותר, אולם הקרקע פורייה יותר, לעומת האזור הדרומי ובו כמות משקעים גבוהה יותר, נוצל על ידי הרועים. העדרים היו רועים במישורי העשב הצפוניים, המזינים יותר, בעונת המשקעים ואחר כך נודדים בעונה היבשה, מאות קילומטרים דרומה, שם המרעה מצוי בשפע רב יותר, אבל הוא מזין פחות. בעשרות השנים האחרונות, השילוב של מעבר ליישובי קבע וגידול עדרי בקר גדולים וקבועים באזורים הפוריים יותר, יצרו קונפליקטים עם רועי הבקר המסורתיים הנוודים.
בצורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1914 הייתה בצורת בהיקף נרחב אזור הסאהל, שגרמה לרעב קשה. בשנות השישים הייתה עלייה בכמות המשקעים בחלקו הצפוני של חבל הסאהל, דבר שהפך חבל ארץ זה לנגיש יותר. במקביל, ממשלות המדינות באזור, עודדו את תושביהן להתיישב בחלקו הצפוני של הסאהל. בשנת 1968 החלה בסאהל תקופת בצורת נוספת, אשר נמשכה עד לשנת 1974. עד מהרה שדות המרעה יבשו ולא ניתן היה להאכיל את עדרי הבקר. בשיא הבצורת נחשפה הקרקע מכל עשב והאזור שב להיות מדברי. בתקופה זו, כמו בשנת 1914, רעב כבד פשט בסאהל, אולם הפעם התגייס העולם המערבי לעזרה. אסון זה היווה את הבסיס לייסוד הקרן הבינלאומית לפיתוח חקלאי של האו"ם.
בשנות השמונים ידע הסאהל בצורת נרחבת נוספת ואף הפעם היה רעב כבד. ההערכות הן כי בשתי תקופות הבצורת, בשנות השבעים והשמונים בסאהל, נספו מעל מיליון תושבים וכ-50 מיליון סבלו מן הבצורת, בדרך זו או אחרת.
הסברה הראשונית באשר לגורמי הבצורת הייתה שימוש-יתר בקרקע על ידי עדרי הבקר, אולם בשנים האחרונות, לאחר שנלמדה תופעת התחממות כדור הארץ, ההשערה היא כי הבצורת בסאהל נגרמה מזיהום אוויר באירופה ובצפון אמריקה. זיהום אשר שינה את תכונות העננות מעל האוקיינוס האטלנטי והסיט את דפוס המונסון דרומה. כך נפסקו גשמי הקיץ בסאהל.
מאז 2007 מתקיים מאמץ של מדינות אפריקה והאו"ם לגרום לשינוי הסביבה בסאהל. התוכנית המרכזית כוללת נטיעה של עצים לרוחב היבשת במטרה לשפר את הקרקע, לספק מזון לאדם ולבעלי החיים וכדומה[2].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Landsea, C., and Gray, W. The Strong Association between Western Sahel Monsoon Rainfall and Intense Atlantic Hurricanes. Journal Of Climate, Vol. 5, No. 5, May 1992. http://www.aoml.noaa.gov/hrd/Landsea/sahel/index.html
- ^ על הפרויקט באתר הסוכנות למזון ולחקלאות של האו"ם
