נקבה
נקבה היא הזוויג המייצר את תאי הביצה, שהם תאי הרבייה הגדולים ביותר בעולם החי. בקרב המין האנושי קרויה הנקבה הבוגרת אישה[1].
הנקבה והזכר מאותו מין ביולוגי יוצרים יחדיו את מנגנון הרבייה הזוויגית (בניגוד לרבייה אל-זוויגית). במינים רבים קיימים הבדלים חיצוניים בולטים בין הזכר והנקבה מאותו המין. תופעה זו נקראת דו צורתיות זוויגית. אך קיימים מינים רבים שבהם הבדלים חיצוניים בין זכר לנקבה אינם בולטים.
משמעות השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]כפי שמקובל לחשוב, בעברית השם נקבה נגזר מהמילה "נקב" – שם המכוון למבנה הנרתיק אצל היונקים.
הזוויג המקבל את הזרע ויולד את הוולדות נקרא "נקבה", והזוויג האחר נקרא "זכר". כיום ההבחנה היא בין בעל הביצית (התא הגדול) לבעל הזרע (התא הקטן). על פי זה כיום, המושגים "זכר" ו"נקבה" משמשים גם לתיאור רבייה זוויגית בעולם הצומח[2][3].
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במינים רבים ישנם מאפיינים קבועים לנקבות, ואלו משתנים בהתאם למין. המאפיינים הקבועים ביותר קשורים לרבייה, ואלו משתנים דרמטית בין המחלקות השונות בטבע. למשל, במחלקות החרקים, הדגים, הדו-חיים ובמרבית מחלקות הזוחלים – מטילה הנקבה כמות גדולה של ביצים ואינה מטפלת בהן לאחר מכן, אולם גם אם חלק מהביצים נטרפות בדרך כלל כמה ישרדו בזכות הכמות הגדולה. עקב נסיבות אלו, המאפיינים הקבועים ביותר של הנקבות קשורות לאיברי הטלה, להתנהגות חיזור ולפעמים גם באיתור המקום המתאים והבטוח להטלה. עופות ויונקים מביאים בכל מחזור הטלה או לידה כמות קטנה יחסית של צאצאים ולכן לנקבות רבות מאפיינים נוספים – המשתנים בין המינים השונים – המתאימים לטיפול בהתפתחות הצאצאים, בין אם בעודם בביצה ובין אם לאחר שנולדו. נסיבות אלו דורשים שיתוף פעולה בין יותר מפרט אחד, ולכן במקרים רבים מתטשטשים מאפייני הנקבה לעומת מאפייניה של משפחה או להקה שהופכים למשמעותיים יותר לשמירה על הצאצאים. בקרב היונקים, מכיוון שהאם מייצרת את המזון עבור הצאצא הנולד, חיוני גם הקשר בין נקבה לצאצאיה ועל כן חלק ממאפייניהן של נקבות היונקים קשורים לנושא זה[4][5].
נקבות במחלקת היונקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאפיין הבולט ביותר של נקבות היונקים הן בלוטות החלב, אשר מופיעות בקרב שני המינים ופעילות רק בנקבות הבוגרות. בלוטות החלב מייצרות חלב בו מזינה האם את צאצאיה. פעולת ההנקה יוצרת קרבה בין האם לצאצאיה והיא למעשה הנדבך הראשוני במערכת ההתנהגות של יונקים[4]. הנקבה מאופיינת באיברים ייחודיים המרכיבים מערכת הרבייה פנימית וחיצונית, דוגמת שחלות ופות בהתאמה.
לנקבת היונקים תקופת ייחום המשתנה בהתאם למין. בתקופה זו הנקבה הבוגרת מוכנה להזדווגות, להפריה ולהיריון. בעת הייחום מתרחשים שינויים הורמונליים בגופה של הנקבה[6].
ישנם יונקים אשר מקיימים שיטת רבייה של מצגי זירה, בה מתאספים זכרים ונקבות במיקום מסוים, והנקבה בוחרת את הזכר המועדף עליה על פי קריטריונים שונים[7].
מחקר משנת 2020 שהשווה בין 101 מינים של יונקים גילה שברובם תוחלת החיים של הנקבות ארוכה משל הזכרים, ובכלל המינים שנבדקו תוחלת החיים של הנקבות ארוכה בממוצע ב-18.6% לעומת הזכרים. מחקר זה ומחקר נוסף שבחן 200 מינים מצביעים על מגמה אפשרית, לפיה מינים שיש להם זוג כרומוזומי מין זהים הם בעלי כישורי שרידות גבוהים יותר[8].
מאפיין נוסף שעשוי להסביר את הפער בתוחלת החיים יכול להיות נטייה של זכרים יונקים להקדיש משאבים ביולוגיים משמעותיים ל"גידול ותחזוקה של תכונות מיניות משניות" כמו גודל גוף, קרניים או פיתוח התנהגויות חברתיות המתאימות למלחמות בין זכרים על האפשרות להזדווגות עם נקבה[9].
נקבות במחלקת העופות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאפיין העיקרי של נקבות העופות הוא הטלת ביצים. בקרב העופות מספר הצאצאים הפוטנציאלים מועט ביחס לדו-חיים או דגים, ולכן ההורים מקדישים זמן ואנרגיה רבים יחסית לטיפול קפדני לסיוע להתפתחות הצאצאים – בין אם בתוך הביצה בשלב העוברי ובין אם לאחר הבקיעה[5].
כ-90% ממיני העופות הם מונוגמיים, ובמינים אלו ישנה חלוקת תפקידים קבועה למדי בין זכרים לנקבות, אולם מהות החלוקה משתנה מאוד בין המינים השונים. למשל, אחריות הקינון על הביצים משתנה בהתאם למין, כאשר ישנם מינים שהנקבה דוגרת לבדה, כאלו בהם העומס מתחלק בין הזכר לנקבה, וכן מקרים מעטים בהם הזכר דוגר לבדו[5].
בגוף נקבת העופות פעילה רק שחלה אחת – לרוב השחלה השמאלית. השחלה מכילה ביציות מיקרוסקופיות רבות. לקראת עונת הרבייה, בהשפעת הורמון מיוחד, הביציות גדלות ואתן גם השחלה. לקראת הביוץ הביצית נחלצת מהשחלה, ומתווסף אליה חלמון רב[5].
נקבות המחלקת הזוחלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרבית הזוחלים חיים באופן טריטריואלי. בדרך כלל שטחי הטריטוריה של זכרים – במיוחד זכרים דומיננטיים – גדולים מאלו של הנקבות, ולעיתים חופף שטח של זכר אחד בשטחן של כמה נקבות. במקרים רבים הזכר מגן על הנקבות שנמצאות בטריטוריה שלו מפני זכרים אחרים ומגן על צאצאיהן[7].
חלק מהזוחלים מקיימים שיטת רבייה של מצגי זירה, בה מתאספים זכרים ונקבות במיקום מסוים, והנקבה בוחרת את הזכר המועדף עליה על פי קריטריונים שונים[7].
לאחר ההזדווגות מרבית נקבות הזוחלים נפרדות מהזכר ומחפשות מקום מתאים להטלת ביצים – לרוב מקום לח, חשוך, שבו סבירות גבוהה יחסית להגנה מפני טורפים או נזקי מזג האוויר. ישנם זוחלים בהם הנקבות יכולות לאגור את הזרע אצלן לזמן ממושך, לעיתים מספר שנים, עד להגעתה לתזמון מתאים להטלה. ישנם מינים מעטים בהם הנקבות משקיעות מאמצים רבים ועוברות מרחקים ארוכים כדי למצוא את המקום המתאים ביותר[7].
בחלק ממיני הזוחלים הנקבות משריצות את הביצים. נקבות אלו נושאות את הביצים בתוך גופן זמן ממושך יותר, מה שמכביד על יכולתן לטרוף או להיזהר מטורפים[7].
כ-97% מנקבות הזוחלים אינן מטפלות בצאצאיהן לאחר ההטלה[7].
נקבות במחלקת הדו-חיים ובמחלוקת הדגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרבית המינים במחלקת הדו-חיים ובמחלקות הדגים השונות הנקבה מייצרת מספר גבוה ככל האפשר של ביצים קטנות, ולאחר ההטלה הנקבה אינה מקדישה בדרך כלל זמן או אנרגיה לטיפול בצאצאים[5].
חלק מהדו-חיים מקיימים שיטת רבייה של מצגי זירה, בה מתאספים זכרים ונקבות במיקום מסוים, והנקבה בוחרת את הזכר המועדף עליה על פי קריטריונים שונים[7].
מספר קטן של מינים במחלקות אלו מורכב אך ורק מנקבות, אשר משתמשים בתשלובת זרעים מזכרים ממינים קרובים כדי להפרות עצמן. חוקרים העלו השארות שגיוון גנטי זה אף מסייע להישרדות של מינים ייחודיים אלו[10].
נקבות במחלקת החרקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לנקבת החרקים ישנו כיס הזדווגות לתוכו מחדיר הזכר את הזרע. אצל חרקים רבים אין לנקבה איברים מיוחדים להטלת ביצים. אצל חלקם התפתח החלק האחורי של הבטן והפך לצינור הטלה. מרבית נקבות החרקים יטילו את הביצים במיקום שיש בו די מזון עבור הזחלים שיבקעו מהן[11].
לנקבות החרקים תפקיד משמעותי בחיזור, אולם אופן החיזור משתנה מאוד בהתאם למין. בחלק ממיני החרקים מתקהלים זכרים ונקבות במקום מסוים בעת המתאימה לצורך רבייה. בחלק מהמינים מייצרים הנקבות קלט חושי דוגמת פרומונים, צליל או מראה ספציפי, שמושכים זכרים אליהן. במינים אחרים הנקבות נמשכות לזכרים באופן דומה. מינים שונים פיתחו שיטות חיזור ייחודיות המשפיעות על גופה והתנהגותה של הנקבה[11].
סמלים ופולקלור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בביולוגיה מקובל לסמן נקבה באמצעות סמלה של ונוס (מעגל שממנו יוצאת צורת צלב). סימון זה שאול מהסימון לכוכב נוגה באסטרולוגיה ובאסטרונומיה. במיתולוגיה הרומית היה נהוג לקשר את נוגה לאלת האהבה והיופי ונוס, ולפיכך רואים בו סמל לתכונות נשיות[12].
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בתנ"ך גם נקבת בעלי החיים קרויה, בהשאלה, 'אשה' (ראו בראשית, ז', ב')
- ^ שימוש זה לא היה קיים בעבר. וחז"ל כשהשתמשו לכנות צמח נקבה או זכר בתחום הרכבת אילנות כונתם לדמיון חיצוני בלבד ובהשאלה מקובל להשתמש בשמות אלו גם לתיאור חפצים בעלי קיבולת, למשל בתחום החשמל והשרברבות
- ^ וכן נמצא שימוש כזה בחז"ל סוכה דף ה 'סיככה בחצים זכרים'
- ^ 1 2 יונקים, באתר אנציקלופדיה אביב
- ^ 1 2 3 4 5 קינון ודגירה, באתר תיקשוב דרום, משרד החינוך
- ^ ד"ר סמדר רייספלד, ייחום, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 ביולוגיה של חולייתנים יבשתיים במבט ישראלי (עמ' החל מ-149), באתר האוניברסיטה הפתוחה
- ^ Females Live Longer Than Males—Among Humans and Other Mammals, Too, מגזין סמית'סוניאן
- ^ Females Live Longer Than Males—Among Humans and Other Mammals, Too, מגזין סמית'סוניאן
- ^ אבי בליזובסקי, הסלמנדרה המופקרת: מביאה לעולם צאצאיות שנושאות גנים מזכרים רבים – ממינים אחרים, באתר "הידען", 18 ביוני 2017
- ^ 1 2 החרקים, יחידות 5–6 (עמ' 29–30), באתר האוניברסיטה הפתוחה
- ^ דוגמת שם הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה".