נחש הקדמוני

נחש הקדמוני הוא הנחש שהחטיא את חוה בחטא עץ הדעת המתואר בספר בראשית. על דמותו של הנחש סופרו מדרשים רבים.

מיכלאנג'לו, חטא עץ הדעת

"אדם וחוה", ציורו של רמברנדט

"אדם וחוה", ציורו של ויליאם בלייק (1808)

ספר הזוהר מציג מחלוקת באשר למהותו של הנחש: ”רבי יצחק אמר: דא (זה) יצר הרע, רבי יהודה אמר: נחש ממש”.

חטאיו של הנחש

פיתויה של חוה על ידי הנחש מתואר בפסוקים הראשונים של פרק ג' בספר בראשית:

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

— ספר בראשית, פרק ג', פסוקים א'–ו'

רש"י מפרש שהנחש ניצל את טעותה של חוה, שהוסיפה לאיסור האכילה מפרי עץ הדעת את איסור הנגיעה בעץ "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ", והנחש "דחפהּ עד שנגעה בו. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה". בכך ניכרת ערמומיותו של הנחש.

תפישה קדומה, שאזכורה הראשון מרומז כבר בספר מקבים ד', היא שהנחש הקדמוני שכב עם חוה בגן עדן, והוא ולא אדם הראשון היה אביו של קין. בכך מוסבר מקור הרוע של קין, ושל צאצאיו אחריו. הרעיון חוזר, בצורה מלאה או חלקית, בראשונה ליוחנן ג' (וְהַחֹטֵא מִן־הַשָּׂטָן הוּא כִּי הַשָּׂטָן רִאשׁוֹן לַחֹטְאִים... כְקַיִן אֲשֶׁר הָיָה מִן־הָרָע), בכתבים גנוסטיים מהמאות השנייה והשלישית, ומוזכר קצרות בגמרא באמירתו של רבי יוחנן ש"בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא". הצגת הנחש/השטן כאבי קין גונתה ככפירה על ידי אירנאיוס. היא מובאת במפורט בפרקי דרבי אליעזר, שם כתוב ש"בא אליה ורוכבת נחש ועברה את קין", ומנקודה זו חזרה לפרשנות היהודית של ימי הביניים.

עונשו של הנחש

בהמשך הפרק מסופר שאלוהים גזר את דינם של שלושת החוטאים, ועונשו של הנחש הוא:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

— ספר בראשית, פרק ג', פסוקים י"ד–ט"ו

רש"י מציג הקבלה בין תיאור החטא לתיאור העונש: "לפי ערמתו וגדולתו הייתה מפלתו, ערום מכל – ארור מכל".

יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "קדמוניות היהודים", כי אלוהים "נטל את קולו" של הנחש, "שם עוקץ תחת לשונו" ו"גם את רגליו שלל ממנו". על כך שקודם לחטא היה הנחש בעל רגליים, מסופר גם במדרש בראשית רבה: ”בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'על גחונך תלך', ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו”. לפי מדרש זה, היו לנחש הקדמוני ידיים ורגלים, שבמסגרת עונשו נקצצו.

עוד מספר המדרש כי הקב"ה לא נתן לנחש אפשרות לממש את ערמומיותו כאשר דן אותו. המדרש מבחין שעם אדם וחוה שוחח הקב"ה קודם מתן העונש, אך עם הנחש נמנע מלשוחח, ומנמק המדרש: ”עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם נחש לא נשא ונתן?! אלא, אמר הקב"ה: נחש זה רשע בעל תשובות, ואם אומר אני לו, עכשיו הוא אומר לי: אתה צוית אותם ואני צויתי אותם, מפני מה הניחו צוייך והלכו להם אחר צוויי?! אלא, קפץ עליו ופסק לו את דינו”.

מלימוד זה לומדת הגמרא ש"אין מהפכים בזכותו של מסית", כלומר, אין מלמדים עליו זכות במשפט: "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין טוענין למסית? [מהיכן למדנו שלא מלמדים זכות על מסית במשפטו?] מנחש הקדמוני. דאמר רבי שמלאי, הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר? [מה יכול היה הנחש לטעון לזכותו?] דברי הרב ודברי תלמיד, דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין! [כלומר, אדם וחוה אשמים על שבחרו לשמוע לי, התלמיד, ולא לשמוע לך, הרב!]"

התוספתא למסכת סוטה מייחסת לנחש הקדמוני רצון להרוג את אדם ולשאת את חוה, ולכן רואה בו דוגמה למי שביקש לקבל את מה שלא ניתן לו, ולכן מה שניתן לו נלקח ממנו (בדומה לסוטה, האסורה לבעלה ולבועלה):

נחש הקדמוני שהיה ערום מכל הבהמה ומכל חית השדה, שנאמר "והנחש היה ערום מכל וגו'", בקש להרוג את אדם ולישא את חוה. אמר לו המקום: אני אמרתי תהא מלך על כל בהמה וחיה [עכשיו שלא רצית] ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה; אני אמרתי בקומה זקופה תלך כאדם [עכשיו שלא רצית] על גחונך תלך; אני אמרתי תאכל מאכל אדם ותשתה [משתאו של אדם עכשיו שלא רצית] ועפר תאכל כל ימי חייך; אתה בקשת להרוג את אדם ולישא את חוה, עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה. נמצאת אומר: מה שבקש לא ניתן לו ומה שבידו ניטל ממנו.

— תוספתא, סוטה, ד, ה, ובנוסח שונה מעט בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ט', עמוד ב'

עונש המוות לאדם

כאשר הניח אלוהים את האדם בגן עדן, הזהירו שאם יאכל מפרי עץ הדעת – יהיה בן מוות: ”וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת”. ואכן, לאחר האכילה מעץ הדעת, בתוך הקללה שקלל אלוהים את האדם, נכללה קללת המוות: ”בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”.

על יחידי סגולה שלא חטאו מעולם נכתב בברייתא המופיעה בתלמוד שהם "מתו בעטיו [בגלל עצתו] של נחש", ומפרש רש"י: "לא היו ראוין למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש", כלומר אלמלא חטא עץ הדעת לא היו מתים, שהרי הם עצמם לא חטאו מעולם. יחידי סגולה אלה הם בנימין בן יעקב, עמרם אבי משה, ישי אבי דוד וכלאב בן דוד. התוספות מקשים כיצד טענה זו מתיישבת עם האמור במגילת קהלת ”כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא”, ומתרצים שהאמור בקהלת, ברוב בני האדם נאמר. המהרש"א מפרש שהיה בהם קצת חטא, אך לא היה זה חטא שראוי למות בגינו. הפני יהושע אומר שוודאי אין אדם שלגמרי לא חטא מימיו אפילו בחטא של שוגג, אלא שהצדיקים הללו אפשר שאם חטאו בשוגג נתכפר להם על ידי ייסורים או על ידי יום הכיפורים ולא היו ראויים למות, אלא בעטיו של נחש. המהר"ל העיר שצדיקים אלה היו גם בני אבות גדולים או הורי בנים גדולים, וזכות האב והבן מצטרפת.

ראו גם

• קללת האדם והאשה
• צדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן
• מתו בעטיו של נחש

לקריאה נוספת

• Duane E. Smith, The Divining Snake: Reading Genesis 3 in the Context of Mesopotamian Ophiomancy, Journal of Biblical Literature 134, 2015, עמ' 31–49 doi: 10.15699/jbl.1341.2015.2757

קישורים חיצוניים

• ביאור רש"י על בראשית ג, בויקיטקסט
• מדרש רבה לחומש בראשית, פרשה כ, באתר "דעת"
• דרור שילה, "בעטיו של נחש" - הנחש בהלכה ובאגדה, עלון שבות 138 (תשנ"ג), באתר ספריית אסיף
• נחשים (תת-סדרה) במקרא, דף שער בספרייה הלאומית