נאוקן (פרובינציה)
| |||
 | |||
| הר הגעש לנין | |||
| מדינה |
 ארגנטינה | ||
|---|---|---|---|
| חבל ארץ | פטגוניה | ||
| מושל | חורחה ספג | ||
| רשות מחוקקת |
legislature of Neuquen  | ||
| נפות בפרובינציה | 16 | ||
| בירת הפרובינציה | נאוקן | ||
| תאריך ייסוד | 1955 | ||
| שטח | 94,078 קמ"ר | ||
| גובה | 1,086 מטרים | ||
| ‑ הנקודה הגבוהה |
Domuyo | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בפרובינציה | 710,814 (2022) | ||
| ‑ צפיפות | 5 נפש לקמ"ר (2001) | ||
| קואורדינטות | 38°57′06″S 68°04′28″W / 38.951666666667°S 68.074444444444°W | ||
| אזור זמן | UTC-3 | ||
| http://www.neuquen.gov.ar/ | |||
  | |||
נאוקן (בספרדית: Neuquén) היא פרובינציה במערב ארגנטינה, בצפון-מערב פטגוניה. שטחה של הפרובינציה כ-94 אלף קמ"ר, והיא גובלת בצפון בפרובינציית מנדוסה, במזרח ובדרום בריו נגרו ובמערב בצ'ילה. בשנת 2001 התגוררו בה כ-474 אלף נפש, מהם כ-202 אלף בבירה, נאוקן.
מקור שמה של הפרובינציה בנהר החוצה אותה, נאוקן, ששמו נגזר מהמילה נֶוֶונְקֶן (nehuenken), שפירושה בשפת המפוצ'ה "חשוף לרוחות".
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גבולותיה של הפרובינציה, למעט גבולה המזרחי, מבוססים על תוואי גאוגרפי. נהרות ברנקאס וריו קולורדו מהווים את הגבול הצפוני עם פרובינציית מנדוסה, אגם נאוול ואפי, נהר לימאי וקטע מנהר נאוקן מהווים את הגבול הדרומי עם פרובינציית ריו נגרו. קו פרשת המים של הרי האנדים, בהם הר הגעש קופאווה, מהווים את הגבול המערבי של ארגנטינה כולה עם צ'ילה.
הפרובינציה מחולקת לשני אזורים גאוגרפיים עיקריים. מרכזה ומזרחה של הפרובינציה הם אזורים צחיחים המאופיינים בצמחייה עשבונית, והם גם נמוכים יחסית (חריג לכך הוא הר אָאוּקָה מָוִוידָה, המתנשא לגובה של 2,258 מ'). האזור האנדי, במערב הפרובינציה הוא אזור הררי, גשום יותר (במקומות מסוימים מגיעה כמות הגשמים ל-4,000 מ"מ בשנה), והוא רווי אגמים ונהרות. חלקו הדרומי של האזור האנדי מיוער יותר, ואילו בחלקו הצפוני מצויות הפסגות הגבוהות ביותר בפרובינציה: דומוז'ו (4,702 מ') וטרומן (4,114 מ'). ההר השלישי בגובהו, הר הגעש לנין (3,748 מ'), מצוי באזור האנדי הדרומי.
כל הנהרות בפרובינציה זורמים מהרי האנדים לכיוון מזרח, והם נשפכים בסופו של דבר לאוקיינוס האטלנטי, למעט נחל אוּאָאוּם, הזורם מערבה לכיוון צ'ילה והאוקיינוס השקט. הנהרות הבולטים הם ריו קולורדו בצפון, אליו נשפך גם נהר ברנקאס; נהר נאוקן במרכז, אליו נשפכים גם נהרות פִּיצִ'י נאוקן ואָגְרִיוֹ; נהר לימאי בדרום, אליו נשפך גם נהר קוֹז'וֹן קוּרָה, שנוצר ממפגש הנהרות קטן ליל ואלומינה.
האגמים הגדולים בפרובינציה הם נאוול ואפי (550 קמ"ר, חלקו בשטחה של פרובינציית ריו נגרו), אגם וֶצ'וּלָאוּפְקֶן (110 קמ"ר), אלומינה (58 קמ"ר), אגם לאקר (49 קמ"ר), ואגם לולוג (35 קמ"ר). מספר מאגרים מלאכותיים נוצרו לאורך הנהרות ליקאי ונאוקן, בשל הקמת סכרים, המשמשים תחנות כוח הידרואלקטריות: אָלִיקוּרָה, פְּיֶידְרָה דֶל אָגִילָה ואֶסֶקְיֶיל רָאמוֹס מֶקְסִייָה (לאורך נהר לימאי) ולוס בָּרֶאָלֶס ומארי-מֶנוּקוֹ (לאורך נהר נאוקן).
בתחומי הפרובינציה ארבעה פארקים לאומיים: נאוול ואפי (במשותף עם ריו נגרו), לָנין, לגונה בלאנקה ולוס אראז'אנס.
בשנת 2000 התגלו בפרובינציה מאובנים ראשונים של פוטאלונגקוזאורוס.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד המאה ה-19 אוכלס האזור בו משתרעת היום הפרובינציה בבני עמים שונים - פֶּוֶונְצֶ'ה, טֶוֶולְצֶ'ה ומפוצ'ה. הספרדים ויורשיהם הארגנטינאים הגיעו לאזור רק לעיתים רחוקות, ולא התבססו בו באופן משמעותי.
ב-1551 הגיעו לאזור אגם וצ'ולאופקן ראשוני הספרדים, בהנהגתו של חרונימו דה אלדרטה, במהלך חיפושיהם אחר "עיר הקיסרים", גרסה פטגונית לאל דוראדו. ב-1553 סייר פרנסיסקו דה ויאגרה באזור נהר קוז'ון קורה. התיישבות ראשונה הייתה רק ב-1670, עת ניקולאס מסקארדי הקים מיסיון ישועי בסמוך לאגם נאוול ואפי. ב-1782 יצא בסיליו ויז'ארינו מקרמן דה פטגונס, והפליג במעלה הריו נגרו, נהר לימאי ולבסוף נהר קוז'ון קורה. בעקבות מסעו, החלה התיישבות באזור נהר לימאי, ובמהלך המאה ה-19 הפך למרכז חשוב לגידול תפוחים.
מערכה צבאית ראשונה לכיבוש האזור התנהלה בין 1788 ל-1792. פרנסיסקו אסקיוול אי אלדאו יצא ממנדוסה דרומה, והגיע עד פיקון לאופו של ימינו, לגדות נהר לימאי. ב-1833 יצא כוח צבאי נוסף, הפעם מבואנוס איירס, והגיע לאזור מפגש הנהרות לימאי ונאוקן. ב-1854 סופח צפון-מזרחה של הפרובינציה של ימינו, עד נהר נאוקן, לפרובינציית מנדוסה.
ב-1878 כוננה פרובינציה חדשה, פרובינציית פטגוניה, ונקבע כי השטח שמדרום לנהר קולורדו, כולל השטח שסופח למנדוסה, יהיה חלק מפרובינציה זו. בפועל, רוב השטח לא היה נתון עדיין לשליטתה של ארגנטינה, ורק לאחר סיום "כיבוש המדבר", בפיקודו של חוליו ארחנטינו רוקה ב-1884, ודחיקתם של מרבית בני העמים המקומיים לצ'ילה, הייתה להכרזה משמעות מעשית. הפרובינציה החדשה השתרעה על פני שטח הכולל את פרובינציות נאוקן, ריו נגרו, צ'ובוט, סנטה קרוס וטיירה דל פואגו של ימינו. היא חולקה לטריטוריות משנה, והעיר נורקין נקבעה כבירתה של טריטוריית נאוקן. בהמשך הועברה הבירה ללונקופואה (1885), צ'וס מלל (1888) וקונפלואנסיה (העיר נאוקן בשמה דאז, 1901).
הטריטוריה החדשה הייתה עדיין מיושבת בדלילות (כ-60 אלף תושבים בסוף המאה ה-19), וממשלת ארגנטינה הייתה מעוניינת לחזק את אחיזתה בה, בטרם ייקבע הגבול בינה לבין צ'ילה. כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19 הוחל בהקמת מסילת ברזל, וב-1902 החלה לפעול רכבת בין קונפלואנסיה לבין באיה בלנקה. הממשלה החלה למכור אדמות בטריטוריה, אך התנופה הגיעה רק עם גילויו של נפט בפלאסה וינקיל ב-1918. בשנות ה-60 התגלה נפט גם בסמוך לעיר נאוקן, ופיתוחה הואץ.
ב-1955 פוצלה פרובינציית פטגוניה לארבע פרובינציות, ובהן פרובינציית נאוקן. ב-1957 השלים הקונגרס הפרובינציאלי את ניסוחה של חוקה. בארבעת העשורים הראשונים לקיומה של הפרובינציה, שלט בה לסירוגין פליפה סָפָּג. ספג, בן למשפחת מהגרים לבנונית שהתיישבה בפרובינציה ב-1910 וחבר המפלגה הפרוניסטית, נבחר לראשונה למושל ב-1963, אך הודח בידי הצבא ב-1966. כעבור ארבע שנים מונה בידי הצבא עצמו למושל בפועל של הפרובינציה, עד 1972. ב-1973 נבחר פעם נוספת למשרה, אך הודח לאחר הפיכה צבאית נוספת, ב-1976. עם קץ שלטונה של הכת הצבאית בארגנטינה, ב-1983 נבחר לתפקיד בשלישית, ולראשונה השלים כהונה בת ארבע שנים. הקדנציה האחרונה שלו הייתה בין השנים 1995–1999. אחיינו, חורחה ספג, נבחר למושל ב-2007.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי מפקד האוכלוסין שנערך ב-2001, מתגוררים בפרובינציה כ־474 אלף בני אדם, למעלה מ־40% מהם בעיר נאוקן. מבחינה מינהלית, מחולקת הפרובינציה ל־16 דפרטמנטוס.
הערים הגדולות בפרובינציה הן:
- נאוקן (כ־202 אלף תושבים)
- קוטראל קו (כ־36 אלף תושבים)
- ספאלה (כ־32 אלף תושבים)
- פלוטייר (כ־25 אלף תושבים)
- סן מרטין דה לוס אנדס (כ־24 אלף תושבים)
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף היותה פרובינציה קטנה יחסית, נאוקן היא אחת הכלכלות החזקות במדינה. התמ"ג בה נאמד בכ־7 מיליארד דולרים בשנה (השמיני בגובהו במדינה), שהם כ־14,700 דולר לנפש (השיעור הרביעי בגובהו במדינה).
כמחצית מכלכלתה של הפרובינציה מבוססת על נפט וגז טבעי המצויים בה. לאורך נהרות לימאי ונאוקן תחנות כוח הידרואלקטריות, שבהן מיוצר כמחצית מהחשמל בארגנטינה כולה. בעיירה ארוז'יטו מצוי מתקן להפקת מים כבדים. החקלאות כוללת בעיקר גידולי תפוחים, אגסים, אפרסקים, שזיפים וענבים.
תיירות מהווה אף היא גורם חשוב בהכנסות הפרובינציה, וכמה מאתרי התיירות החשובים בארגנטינה מצויים בה, בעיקר באזור הדרום-מערבי. שני פארקים לאומיים גדולים, לנין ונאוול ואפי מכסים את מרביתו של אזור זה, הכולל אגמים, יערות, נחלים והרים מושלגים. כן פועלים במקום מספר אתרי סקי. העיירות סן מרטין דה לוס אנדס וויז'ה לה אנגוסטורה הן מוקדי התיירות העיקריים, וביניהן מקשרת דרך שבעת האגמים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של נאוקן (בספרדית)- נאוקן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
-
נהר לימאי -
הר הגעש טרומן -
אגם נאוול ואפי -
סן מרטין דה לוס אנדס -
| פרובינציות ארגנטינה | ||
|---|---|---|
| פרובינציות | אנטרה ריוס • בואנוס איירס • חוחוי • טוקומאן • טיירה דל פואגו • לה פמפה • לה ריוחה • מיסיונס • מנדוסה • נאוקן • סלטה • סן חואן • סן לואיס • סנטה פה • סנטה קרוס • סנטיאגו דל אסטרו • פורמוסה • צ'אקו • צ'ובוט • קורדובה • קוריינטס • קטמרקה • ריו נגרו | 
|
| מחוז פדרלי | בואנוס איירס | |