מלחמת הירושה הפולנית
 | ||||||||||||||
| המצור על דנציג, 1734 | ||||||||||||||
| תאריכים | 1733–1738 (כ־5 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פולין, חבל הריין, איטליה | |||||||||||||
| תוצאה | חוזה וינה (1738) | |||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | אוגוסט השלישי מולך בפולין, בעוד בית בורבון זכו ברווחים טריטוריאליים | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
מלחמת הירושה הפולנית התקיימה בין השנים 1733–1738, ופרצה בעקבות ניסיונו של סטניסלאב לשצ'ינסקי לתפוס את כתר המלוכה הפולנית לאחר מותו של אוגוסט השני, מלך פולין. סטניסלאב לשצ'ינסקי נתמך על ידי ממלכת צרפת בראשות חתנו לואי החמישה עשר, מלך צרפת, אולם מאידך יריבו פרידריך אוגוסט השני, הנסיך הבוחר מסקסוניה נתמך על ידי אוסטריה ורוסיה. המלחמה ניטשה בעיקר באיטליה ובחבל הריין, ומבחינה מעשית הסתיימה ב-1735, אך מבחינה רשמית הסתיימה בחוזה וינה (1738) שבו הוכתר פרידריך אוגוסט מסקסוניה כמלך פולין, אך מאידך סטניסלאב לשצ'ינסקי קיבל את דוכסות לורן. כמו כן ספרד חזרה לשלוט בממלכת נאפולי ובסיציליה, בעוד דוכסות פארמה הועברה לשליטת בית הבסבורג.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין בשנת 1572, הפכה ממלכת פולין למונרכיה נבחרת, כל מלך נבחר על ידי השלאכטה (האצולה הפולנית) בסיים (הפרלמנט). כתוצאה מכך, למלכים היה כוח רשמי קטן, אך הסיים הפולני היה משותק לעיתים קרובות על ידי הליברום וטו, זכותו של כל חבר בסיים לבטל כל חקיקה שנחקקה בו. שכנותיה של פולין השפיעו לעיתים קרובות על הסיים, ובראשית המאה ה-18 התדרדרה המערכת הפוליטית של האיחוד.
בשנת 1697 נבחר פרידריך אוגוסט הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה למלך פולין, בגיבוי אוסטריה ורוסיה, אך בשנת 1705, במהלך מלחמת הצפון הגדולה, הדיחו קרל השנים עשר, מלך שוודיה, והכתיר במקומו את סטניסלאב לשצ'ינסקי כמלך. אחרי התבוסה של קרל בקרב פולטבה בשנת 1709, סטניסלאב נמלט לצרפת, ואוגוסט השני חזר לשלטון. בשנת 1725 התחתנה מריה לשצ'ינסקה, נסיכת פולין - בתו של סטניסלאב לשצ'ינסקי עם לואי החמישה עשר, מלך צרפת. אוגוסט השני ניסה להפוך את המלוכה בפולין למונרכיה העוברת בירושה, אולם נכשל בכך, וסטניסלאב לשצ'ינסקי קיווה לחזור לשלטון לאחר מותו של אוגוסט, בתמיכת חתנו לואי החמישה עשר, מלך צרפת.
בשנת 1732 אנה, קיסרית רוסיה, קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ופרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה, חתמו בלוונוולד על הסכם שלושת הנשרים השחורים, שבו התנגדו הן לשלטון סטניסלאב לשצ'ינסקי והן לשלטון אוגוסט מסקסוניה לאחר מותו של אוגוסט השני, וסיכמו ביניהם על הכתרת מנואל, רוזן אורם, אחיו של ז'ואאו החמישי, מלך פורטוגל למלך פולין.
ראש ממשלת צרפת הקרדינל פלירי, ראה במאבק הפולני הזדמנות להכות בממלכה האוסטרית במערב, בלי להיראות כמתקיף. אף על פי שלא היה אכפת לפלירי מי יירש את כתר פולין, היה סטניסלאב לשצ'ינסקי חמיו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת, והלה תמך בשאיפותיו של סטניסלאב. פלירי גם קיווה על ידי המלחמה להשפיל את אוסטריה, ואולי אף לספח את דוכסות לורן, שהייתה תחת שליטת פרנסואה שטפן, דוכס לורן, שהיה מאורס למריה תרזה - בתו של קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובכך הביא את הכוח האוסטרי סמוך מדי לצרפת. המהלכים הדיפלומטיים של פלירי הביאו למלחמה כוחות נוספים, ללא שום עניין בענייני הפוליטיקה הפולנית,
מותו של אוגוסט השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1 בפברואר 1733 מת אוגוסט השני, מלך פולין, ובנו פרידריך אוגוסט עלה לשלטון במקומו בנסיכות הבוחר מסקסוניה. במהלך האביב והקיץ של אותה שנה החלה צרפת בריכוז כוחות לאורך גבולותיה הצפוניים והמזרחיים, בעוד אוסטריה ריכזה כוחות לאורך גבולותיה עם פולין, ולצורך כך הפחיתה את כוחותיה שהיו מוצבים בדוכסות מילאנו. בעוד שהנסיך אויגן מסבויה המליץ לקרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לנקוט עמדה תקיפה יותר נגד פעולות אפשריות של צרפת בעמק הריין ובצפון איטליה, ננקטו צעדים מזעריים על מנת לשפר את הגנת העמדות הקיסריות על הריין.
המרקיז דה מונטי, שגריר צרפת בוורשה, שכנע את משפחות פוטוצקי וצ'ארטוריסקי להתאחד מאחורי מועמדותו של סטניסלאב לשצ'ינסקי. במרץ 1733 העביר תאודור אנדז'יי פוטוצקי, פרימאט פולין החלטה בוועדה הבוחרת, שמנעה את מועמדותם של נסיכים זרים להיבחר למלכי פולין, ובכך בעתם חסם את מועמדותם של מנואל, רוזן אורם ופרידריך אוגוסט מסקסוניה.
ביולי 1733 חתם פרידריך אוגוסט מסקסוניה על הסכמים עם אוסטריה ורוסיה. בתמורה לתמיכת הרוסים הסכים פרידריך אוגוסט לוותר על כל התביעות הפולניות שנותרו בליבוניה, ובנוסף הבטיח לאנה, קיסרית רוסיה את בחירתו של יורשה לדוכסות קורלנד (שעליה שלטה יחד עם בעלה פרידריך וילהלם, דוכס קורלנד לפני עלותה לשלטון), שהייתה אמורה להיות תחת שלטון פולני ישיר עם מותו של הדוכס הנוכחי, פרדיננד קטלר, דוכס קורלנד, שלא היו לו יורשים. מאידך לקרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הבטיח פרידריך אוגוסט הכרה בסנקציה הפרגמטית של 1713 - מסמך שנועד להבטיח את ירושת הכס האוסטרי למריה תרזה, בתו הבכורה של קרל השישי.
באוגוסט התאספו האצילים הפולנים לכבוד הבחירות, וב-11 באוגוסט נכנסו 30,000 חיילים רוסים תחת פיקודו של פטר לאסי לפולין, על מנת להשפיע על החלטת הסיים. ב-4 בספטמבר הכריזה צרפת בגלוי על תמיכתה בסטניסלאב לשצ'ינסקי, שנבחר למלך על ידי 12,000 צירים ב-12 בספטמבר. מאידך קבוצה של אצילים, בהנהגתם של אצילים ליטאים, ובהם הדוכס מיקולאס סרבסיוס וישניובצקיס, חצתה את נהר הוויסלה לפראגה תחת ההגנה על החיילים הרוסים. קבוצה זו, שמנתה כ-3,000 איש, בחרה ב-5 באוקטובר בפרידריך אוגוסט מסקסוניה לאוגוסט השלישי, מלך פולין, ועל אף שהיו במיעוט נהנו מתמיכתם של רוסיה ואוסטריה.
ב-10 באוקטובר הכריזה צרפת מלחמה על אוסטריה וסקסוניה, ומאוחר יותר הצטרף אל לואי החמישה עשר, מלך צרפת דודו פליפה החמישי, מלך ספרד, שקיווה להשיג שטחים באיטליה עבור בניו מנישואיו השניים לאליזבטה פארנזה. באופן ספציפי, קיווה פליפה החמישי לתפוס את דוכסות מנטובה עבור בנו הבכור קרלו הראשון, דוכס פארמה וציפה אף להשיג לו את הדוכסות הגדולה של טוסקנה, ואילו לבנו הצעיר פליפה נסיך ספרד, קיווה פליפה החמישי להשיג את ממלכת נאפולי וממלכת סיציליה. אל שני המלכים מבית בורבון הצטרף גם קרלו אמנואלה השלישי, מלך סרדיניה, שקיווה לתפוס שטחים מדוכסויות מילאנו ומנטובה האוסטריות.
הבידוד האוסטרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר פרצו מעשי האיבה קיוו האוסטרים לסיוע מצד המעצמות הימיות, ממלכת בריטניה הגדולה והרפובליקה ההולנדית, אולם, גם ההולנדים וגם הבריטים בחרו במדיניות נייטרלית. ראש ממשלת בריטניה רוברט וולפול, הצדיק את אי-התערבותה של בריטניה, בכך שעמד על כך שהברית האנגלו-אוסטרית כפי שסוכמה בחוזה וינה בשנת 1731, הוא הסכם הגנה בלבד, ואילו במקרה הזה אוסטריה הייתה התוקפן. עמדה זו הותקפה על ידי האוסטרופילים האנגלים שרצו לסייע לאוסטרים נגד צרפת, אך עמדתו הדומיננטית של וולפול הבטיחה שבריטניה תישאר מחוץ לסכסוך.
בגבול הדרומי של אוסטריה, בנובמבר 1733 נחתם הסכם טורינו (1733) בין צרפת לממלכת סרדיניה, וסוכם בו על הכנות לפעולות צבאיות בצפון איטליה. בנוסף נחתם הסכם החוזה המשפחתי עם ספרד, שכלל הבטחות לסיוע צרפתי לכיבוש ספרדי בנאפולי ובסיציליה. צרפת גם ניסתה לצרף את שוודיה והאימפריה העות'מאנית לתמוך בסטניסלאב לשצ'ינסקי, אולם הם סירבו להצטרף למלחמה.
במידה רבה נותרו האוסטרים ללא בעלי ברית חיצוניים יעילים בגבולם הדרומי והמערבי, משום שבעלי בריתם הרוסים והסקסונים היו עסוקים במערכה בפולין, והקיסר לא סמך על פרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה שהיה מוכן לסייע לו. בנוסף, קרל אלברכט, הנסיך הבוחר מבוואריה שהיו לו שאיפות להיות הקיסר הבא, חתם על הסכם חשאי עם צרפת בנובמבר 1733, וניסה, בהצלחה מוגבלת, להניא שליטים אחרים מבית ויטלסבאך להעניק את צבאם לטובת הקיסר. מאידך, בעוד בריטניה עצמה לא נתנה תמיכה לאוסטריה, נסיכות הבוחר מהנובר שהייתה באוניה פרסונלית עם בריטניה תחת שלטונו של ג'ורג' השני, מלך בריטניה, שלחה את צבאה לסייע לקיסר האוסטרי. ב-9 באפריל 1734 הוכרזה המלחמה על צרפת כ"רייכסקריג" (מלחמה אימפריאלית), המחייבת את כל המדינות באימפריה להשתתף לטובת הקיסר.
המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פולין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרוסים בפיקודו של פטר לאסי, כבשו עד מהרה את ורשה והכניסו את אוגוסט השלישי לעיר כמלך פולין, ואילצו את סטניסלאב לשצ'ינסקי לברוח לדנציג, שם היה נצור זמן מה על ידי צבא רוסי-סקסוני שהיה תחת פיקודו של גנרל-פלדמרשל כריסטופור מיניך. דנציג נכנעה ביוני 1734, וסטניסלאב ברח שוב, בתחילה לקניגסברג ולבסוף לצרפת. בכך הסתיימה הפעילות הצבאית הגדולה בפולין עצמה, אם כי תומכיו של סטניסלאב המשיכו בלוחת גרילה כנגד הכוחות הרוסיים.. קבוצה של אצילים ואריסטוקרטים שתמכו בסטניסלאב הקימו בסוף 1734 את הקונפדרציה של דז'יקוב, וניסו להילחם בצבא הרוסי והסקסוני תחת פיקודו של אדם טארלו, אך מאמציהם לא היו יעילים. ביוני-יולי 1736 אושר מינויו של אוגוסט השלישי למלך פולין ולדוכס הגדול של ליטא, במה שנודע כ"פיוס הסיים".
חבל הריין
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-13 באוקטובר 1733 החלה צרפת בפעולות צבאיות והשתלטה על דוכסות לורן ולמחרת החלה לצור על קהל שנפלה בידיה כעבור שבועיים. מכיוון שלא הייתה מסוגלת לתקוף את אוסטריה באופן ישיר, ולא הייתה מוכנה לפלוש למדינות הגרמניות, מחשש שתגרור את בריטניה והולנד לסכסוך, חיזקה צרפת את מעמדה בלורן ופרסה את כוחותיה באזור הריין לקראת החורף.
הקיסר ריכז את בתגובה למתקפות הצרפתיות את כוחותיו הסדירים, והחל בתהליך של גיוס חיילים ממדינות האימפריה, וכן הוא הקים קו הגנה באטלינגן, ליד קרלסרוהה. באביב 1734 נערכו בהצלחה תמרונים צרפתיים בחזית הזו, והנסיך אויגן מסבויה הסיג את כוחותיו אל המחנה הקיסרי בהיילברון. בעקבות כך הטיל הצבא הצרפתי תחת פיקודו של דוכס ברוויק מצור על פיליפסבורג, אשר נפל לאחר חודשיים ביולי 1734. הנסיך אויגן, אשר לווה על ידי פרידריך, נסיך הכתר של פרוסיה, עשה כמה ניסיונות כדי להקל המצור, אך לא ביצע התקפות מכריעות נגד הצבא הצרפתי בשל גודלו, ובשל איכותם הירודה יחסית של הכוחות תחת פיקודו. ב-12 ביוני במהלך המצור על פיליפסבורג, נהרג דוכס ברוויק מפגיעת פגז שערף את ראשו.
הכוחות הצרפתים המשיכו להתקדם לאורך הריין עד למיינץ, אך הצבא הקיסרי ההולך וגדל, שהסתייע בכוחות רוסים שכבשו את דנציג, הצליח למנוע מצרפת להטיל שם מצור. עד מהרה יצא הנסיך אויגן למתקפה, כוח של 30,000 חיילים תחת פיקודו של פרידריך היינריך פון זקנדורף חצה את הריין והחל להדוף את הצרפתים לעבר טריר. באוקטובר 1735 הובסו הצרפתים בקרב קלאוזן, ובכך הושגו תנאים ראשוניים לשלום בין הצדדים.
איטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-24 באוקטובר 1733 נכנסו לתחומי מילאנו כוחות צרפת וסבויה, שמנו למעלה מ-50,000 חיילים בפיקודו של קרלו אמנואלה השלישי, מלך סרדיניה, ונתקלו רק בהתנגדות מינימלית, שכן הכוחות האוסטריים בדוכסות מנו רק כ-12,000 חיילים. ב-3 בנובמבר נכנעה העיר מילאנו עצמה, אף שהמושל האוסטרי, הרוזן ויריך פיליפ פון דאון עדיין החזיק במבצר. דוכס וילאר הצטרף לקרלו אמנואלה במילאנו ב-11 בנובמבר, אך בעוד דה וילאר רצה לתקוף מיד את מנטובה כדי לחזק את מעברי האלפים נגד תגבורות אוסטריות, חיפש קרלו אמנואלה, שלא האמין לבעלות בריתו צרפת וספרד, לאבטח את מילאנו. בשלושת החודשים הבאים לחם הצבא נגד ההתנגדות האוסטרית העיירות המבוצרות שנותרו בתחומי הדוכסות. דה וילאר ניסה לשכנע את דון קרלוס מפארמה להצטרף למשלחת נגד מנטובה, אבל קרלוס התמקד במערכה נגד נאפולי. לבסוף החל דה וילאר לנוע כנגד מנטובה, אבל קרלו אמנואלה התנגד לכך, והצבא התקדם רק מעט. בתחילת חודש מאי חצה צבא אוסטרי בן 40,000 חיילים תחת פיקודו של הרוזן קלוד פלורימונד דה מרסי, את הרי האלפים, ואיים ללכוד את הצבא הצרפתי מאחוריו. דה וילאר הגיב בנסיגה ממנטובה, וניסה ללא הצלחה להפריע למעבר הצבא האוסטרי את הנהר פו. דה וילאר שהיה מתוסכל מעיכובו של קרלו אמנואלה, פרש מהפיקוד על הצבא ב-27 במאי.
כוחותיו של מרסי עשו ניסיונות חוזרים ונשנים לחצות את נהר הפארמה ביוני, אך רק בסוף אותו חודש הם הצליחו לחצות את הנהר ולפנות אל העיר פארמה, שם שהו כוחות צרפת וסרדיניה תחת פיקודם של המרשלים הצרפתיים דה ברויי ואת קוואני. ב-29 ביוני נערך קרב סן-פייטרו שבו ספגו האוסטרים אבדות כבדות ונהדפו, תוך שהרוזן דה מרסי נהרג, ואילו סגנו פרידריך לודוויג מווירטמברג-ויננטל נפצע. למחרת חזר קרלו אמנואלה ונטל את הפיקוד, אולם הוא נמנע מרדיפה אחרי הכוחות האוסטרים הנסוגים. האוסטרים נסוגו לפו, שם הם חוזקו על ידי כוחות נוספים, והועמדו תחת פיקודו של גנרל-פלדמרשל דומיניק פון קניגזג-רוטנפלס. לאחר חודשים של חוסר מעש, שבמהלכו עמדו הצבאות אחד מול השני באזור הנהר סקיה, ערך קניגזג ב-15 בספטמבר פשיטה על המטה של דה קוואני בקיסטלו (אנ'), והיה קרוב מאוד ללכידת קוואני ואת המתנות הסיניות של קרלו אמנואלה. יומיים לאחר מכן נסוגו הצרפתים לעמדה ליד גואסטלה בתגובה לתמרונים האוסטריים, אך יחידה אחת של קרוב ל-3,000 איש כותרו והוכנעו על ידי הכוחות האוסטרים המתקדמים. ב-19 בספטמבר תקף קניגזג את עמדת בעלות הברית בגואסטלה, אך נהדף במחיר דמים גבוה, ואיבד אף את סגנו פרידריך מווירטמברג. לאחר מכן נסוג קניגזג על פני עמק הפו, ואימץ עמדה הגנתית בין הפו לבין האוליו, בעוד קרלו אמנואלה שוב לא ניצל את הניצחון שלו. מאוחר יותר התקדמו הכוחות בפיקוד קרלו אמנואלה לקרמונה, בעוד האוסטרים התקדמו על הגדה הצפונית של נהר הפו עד נהר האדה, ובדצמבר 1734 נכנסו שני הצדדים למחנות חורף.
בדרום איטליה, הובסו הכוחות האוסטרים, שבחרו אסטרטגיה של הגנה על מספר גדול של מבצרים. דון קרלוס מפארמה הרכיב צבא שהורכב בעיקר ספרדים, אך גם כלל חיילים מצרפת ומסבויה, ועבר עמו דרומה דרך מדינת האפיפיור. כוחותיו של קרלוס איגף את ההגנה האוסטרית במיניאנו, ואילץ אותם לסגת למבצר בקפואה. לאחר מכן הוא התקבל בנאפולי על ידי זקני העיר, בעוד המושל האוסטרי ברח לבארי, והמצודות האוסטריות בעיר נתפסו במהירות. תוך שמירה על המצור על הכוחות האוסטרים הגדולים בקפואה וגאטה, חלק גדול של הכוח הצרפתי-ספרדי רדף אחרי הכוחות האוסטרים הנותרים, ובסוף מאי הביס אותם בביטונטו, ובאותו זמן נפלו שאר המבצרים האוסטריים בסיציליה במהירות. באוגוסט נכנעה העיר גאטה, ואילו קפואה החזיקה מעמד עד נובמבר, ולאחר שנגמר בה התחמושת נכנע אוטו פרדיננד פון אבנסברג וטראון. במצור על גאטה השתתף הטוען לכתר הבריטי צ'ארלס אדוארד סטיוארט, שהיה בן 14 והיה זה הקרב הראשון שהשתתף בו.
הצבאות בצפון איטליה סבלו בצורה משמעותית במהלך החורף, וספגו אבדות משמעותיות מחמת מחלות ועריקה. במהלך המסע בשנת 1735, היו הכוחות הצרפתיים בצפון איטליה תחת פיקודו של דוכס נואייל, שהועלה לדרגת מרשל לאחר הצלחתו של במערכה באזור הריין. במאי הם הצטרפו לכוחות הספרדים במאי, שהיו פנויים לאחר ההצלחות שלהם בדרום, ובתגובה לאיום זה נסוג קניגזג לתחומי בישופות טרנטו, אך השאיר את מבצר מנטובה מוגן היטב. בשלב זה התגלעו חילוקי דעות בין בעלות הברית, משום שספרד טענה לזכותה במנטובה, אך סירבה להבטיח את מילאנו לקרלו אמנואלה השלישי, מלך סרדיניה. בתגובה הסיג קרלו אמנואלה את כוחותיו מן האזור, ובעקבות כך נסוגו כוחות צרפת וספרד. האוסטרים ניצלו את המצב לטובתם, ולאחר התנגדות קלה החזירו בנובמבר את דוכסות מילאנו לשלטונם.
תוצאות המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בפברואר 1734 הציעו הבריטים וההולנדים לתווך בין הצדדים, על מנת למצוא פתרון לסכסוך. בתחילת 1735 הועברו הצעות. במהלך שנת 1735 האוסטרים לא היו במצב ממשי להמשיך במאבק, והצרפתים חששו מהגעה אפשרית של תגבורות רוסיות לאזור הריין (מה שקרה בסופו של דבר), ובמהלך הקיץ נמשך המשא ומתן.
שלום ראשוני נחתם לבסוף באוקטובר 1735, ואושרר בחוזה וינה בנובמבר 1738. אוגוסט השלישי אושר רשמית כמלך פולין, סטניסלאב לשצ'ינסקי קיבל פיצוי את דוכסות לורן (שתעבור לאחר מותו, באמצעות בתו, לצרפתים), ואילו הדוכס לשעבר של לורן - פרנץ שטפן, נעשה יורש לדוכסות הגדולה של טוסקנה.
דון קרלוס מפארמה ויתר על דוכסות פארמה לטובת שלטון אוסטרי ישיר, אך קיבל כפיצוי את ממלכת נאפולי וממלכת סיציליה. קרלו אמנואלה השלישי, מלך סרדיניה קיבל שטחים בחלק המערבי של דוכסות מילאנו, ממערב לנהר טיצ'ינו, כולל נובארה וטורטונה.
אף על פי שהלחימה נפסקה לאחר השלום הראשוני בשנת 1735, נחתם הסדר השלום הסופי רק לאחר מותו של ג'אן גסטון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה מבית מדיצ'י שמת בשנת 1737, כדי לאפשר את חילופי הטריטוריות שנקבעו בהסכם השלום.
הצרפתים (ובעלי בריתם), בתקווה לדטאנט וקשרים טובים עם האוסטרים, אישרו גם את הסנקציה הפרגמטית של 1713 שתאפשר לבתו של קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה - מריה תרזה לרשת אותו. על אף הסכמת הצרפתים לסנקציה הפרגמטית, לאחר מותו של קרל השישי בשנת 1740 הם הצטרפו לפרוסיה במלחמת הירושה האוסטרית כנגד אוסטריה. עם זאת, על פי תנאי ההסכם, לאחר מותו של סטניסלאב לשצ'ינסקי בשנת 1766, עברה דוכסות לורן לצרפת, מה שהיווה תועלת מתמשכת לצרפת.
סטניסלאב לשצ'ינסקי חתם על ויתור על טענתו בשנת 1736, בעוד אוגוסט השלישי הכריז על חנינה כללית. מיקולאס סרבסיוס וישניובצקיס זכה בתגמול נדיב על תמיכתו באוגוסט השלישי, ומונה להאטמן הגדול של הדוכסות הגדולה של ליטא.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ה.א.ל. פישר, דברי ימי אירופה, ספר שני, כרך רביעי, הוצאת מסדה, 1960
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמת הירושה הפולנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
