מוץ
מוץ הוא אמצעי שיבוש או הטעיה של מכ"ם המפוזר בדרך כלל על ידי מטרה פוטנציאלית, דוגמת כלי טיס או כלי שיט, מהווה "ענן" של סיבים או רצועות דקות העשויים ממתכת כגון אלומיניום או טיטניום, או מחומרים פלסטיים; בכך הוא גורם להחזר חזק של הגלים האלקטרומגנטיים ומופיע ככתם על צג המכ"ם ומקשה על גילוי מיקומה המדויק של המטרה.
צבאות מודרניים משתמשים כיום במוץ כדי להטעות טילים מונחי מכ"ם. מערכות לפיזור מוץ מותקנות במרבית כלי הטיס והשיט, להגנה עצמית. קיימים טילים בליסטיים המשחררים במהלך מעופם מספר ראשי קרב עצמאיים, מספר רב של אמצעי הטעיה ומוץ על-מנת להקשות על יירוטם.
מוץ יכול לשמש גם למטרת איתות מצוקה על ידי כלי טיס כאשר ישנה תקלה בתקשורת. האיתות נעשה על ידי שחרור מוץ כל 2 דקות. האיתות נקלט במכ"ם ומזוהה כקריאת מצוקה בדומה ל-SOS.
המונח "מוץ" שאול מעולם החקלאות, שמשמעותו המקורית היא העטיפה או הקשקשים העוטפים את פרחי הדגן.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרעיון של שימוש במוץ פותח באופן עצמאי בבריטניה, גרמניה וארצות הברית.
כבר ב-1937, ר.ו. ג'ונס הציע שפיסת מתכת המשוחררת באוויר יכולה ליצור הדי מכ"ם. בתחילת 1942, חוקרת במכון מחקר לענייני מכ"מים של חיל האוויר המלכותי (ה-TRE), בשם ג'ואן קוראן, האישה היחידה מבין המדענים, חקרה את הרעיון ופיתחה סכמה להטלת רצועות אלומיניום ממטוס כדי לייצר ענן של הדי שווא. הבריטים כינו את הרעיון "חלון" (Window). במקביל, בגרמניה מחקר דומה הוביל לפיתוח ה"'דופל" (Düppel). בארצות הברית פרד וויהפל פיתח מערכת דומה לחילות האוויר של צבא ארצות הברית (USAAF).
כל המערכות היו מבוססות על אותו רעיון: רצועות אלומיניום קטנות שאורכן מחצית אורך הגל של מכ"ם המטרה. כאשר הוטלו, הרצועות היו מחזירות הד חזק ומופיעות כמפציץ גדול על צגי המכ"ם, דבר אשר היקשה על האויב להפריד בין המפציץ לבין הדי השווא של המוץ.
על-אף הגילוי, נמנעו הכוחות היריבים, שלא ידעו כי גם הצד היריב פיתח את המוץ, משימוש במוץ, מפני שסברו שנזקו יעלה על תועלתו, כיוון שלאחר השימוש בו ילמד היריב על ההמצאה ויפתח מוץ משלו בקלות. בשל חשש זה נדחה השימוש של הבריטים במוץ עד ליולי 1943.
בחינה של ציוד מכ"ם הוירצבורג (Würzburg) שהובא לבריטניה במבצע בייטינג (הפשיטה על ברונוואל), וסיורים נוספים חשפו לבריטים שכל המכ"מים הגרמניים פעלו בלא יותר משלושה תדרים עיקריים; על כן היה ניתן להפעיל כנגדם חסימת לוחמה אלקטרונית. פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי קיבל לבסוף היתר להשתמש במוץ במבצע גומורה, ההפצצות על המבורג.
המוץ זכה להצלחה רבה בהטעיה של מערכי ההגנה הגרמניים: תותחי הנ"מ ירו לכל עבר ללא אבחנה, מטוסי היירוט לא הצליחו לאתר את המפציצים. אזורים נרחבים בהמבורג הוחרבו ורק 12 מפציצים בריטיים הופלו.
רצועות המתכת זרעו, בתחילה, בהלה בקרב האזרחים הגרמנים, שרבים מהם חשבו שהם רדיואקטיביים, או נושאים את נגיף הגחלת או מחלה אחרת. אולם המדענים הגרמניים ידעו היטב מה הם היו, כיוון שגם הם פיתחו אמצעי דומה.
הגרמנים הסתגלו במהירות למוץ, ויש הסוברים כי השימוש במוץ הוביל לשיפור במערכי ההגנה, אשר גרם בסופו של דבר לאבדות רבות יותר למפציצי בעלות הברית מאשר אילולא השתמשו בו.
שישה שבועות לאחר הפצצת הבריטים בהמבורג עשה גם הלופטוואפה הגרמני שימוש במוץ בסדרת הפצצות ב-1943, ובסדרת פשיטות גדולה יותר בין פברואר ומאי 1944, הידועה בשם 'מבצע סטיינבוק'. אולם מטוסי היירוט הרבים יחסית של הבריטים הצליחו לאתר לרוב את המפציצים הגרמניים המעטים, חרף השימוש במוץ.
בחיל הים הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע שנות ה-60 יזם סא"ל חרות צמח פיתוח של רקטות מוץ לשיבוש פעולתם של טילי ים-ים, הרקטות, מסוג "אבשלום" ומסוג "אמנון", פותחו ב"רפאל".[1] פעילות זו הוכיחה עצמה בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים, שבה נורו 8 טילים לעבר ספינות חיל הים, וכולם החטיאו. על פיתוח זה זכה בפרס ביטחון ישראל לשנת 1974.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ר.ו. ג'ונס, מלחמה סודית ביותר, הוצאת "מערכות", 1999.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סא"ל י', המוץ אמצעי לוחמה אלקטרונית להגנת מטוסים, מערכות 282, פברואר 1982
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ד"ר דוד הלמן, יעקב מגד וישראל זיירמן, לוחמה אלקטרונית בזירה הימית באמצעות התקנים מתכלים – “אבשלום” ו”אמנון”, באתר "רפאל"
