מגן
מָגֵן הוא כלי הגנה ללוחם העשוי מלוח עץ או מתכת. המגן מיועד לבלום התקפות אויב מרוב כלי הנשק, בהם מטר חצים ומכות חרב או גרזן קרב. על הלוחם האוחז במגן היה לכוונו כך שיבלום את ההתקפה - מגן טוב יכול היה לבלום את רוב סוגי ההתקפות ברוב כלי הנשק. המגינים מגוונים בצורתם, גודלם ובחומרים מהם הם עשויים, והם משתנים בין אזורים שונים ותקופות שונות. המגן מיועד בעיקר להגנה עצמית.
התפתחות המגן
[עריכת קוד מקור | עריכה]המגנים הראשונים היו בנויים מעץ או מעור, ובהמשך נוספו להם פסי ארד לחיזוק. העם הראשון שהשתמש במגנים באופן נרחב הם השומרים. חייליהם סודרו במערך הפלנקס ולמגן היה תפקיד מפתח לשמירת המערך. כל החיילים הכבדים חומשו במגנים, בדרך כלל גדולים: עד גודל של מטר, על מנת שיוכלו לכסות בקלות על כל גופו של הלוחם.
בתקופת יוון הארכאית (המאה ה-8 לפנה"ס) המגנים קיבלו דחיפה נוספת. חברי חיל הרגלים הכבד היווני, ההופליטים, השתמשו במגן על מנת לייצב את מערך הפלנקס, בדומה לשומר. מגניהם היו עשויים לרוב מעץ עם חיזוקי ארד, אם כי שיעור המתכת עלה בהרבה יחסית לתקופות קדומות יותר. בצבא הספרטני היו מקבלים החיילים עונשים חמורים על איבוד מגניהם לעומת עונש קל אם בכלל על איבוד חלקים אחרים משריונם, מפני שהמגן נועד לשמור על מערך הפלנקס, ואילו פרטי שריון אחרים היו אמורים לשמור על חייו האישיים של הלוחם. גם בצבא הרומי מילאו המגנים תפקיד מפתח בשמירת המערך. החייל הרומי נהג להדוף את האויב בעזרת מגנו הגדול ולדקור אותו עם חרבו.
לאחר נפילת האימפריה הרומית הייתה נסיגה כללית בטכנולוגיה העולמית, וכחלק ממנה נצפתה גם נסיגה באיכות המגנים. במקומות רבים שבו למגני עץ פשוטים בעלי טבעת מתכת מסביב. בהמשך בימי הביניים זכה המגן לפריחה מחודשת והיה לאחד מכלי הנשק החשובים ביותר של האביר. בימי הביניים נשאו הפרשים מגינים שצורתם כמעין אליפסה אנכית או מעוין. הצורה תוכננה בשביל לספק הגנה מרבית לפרש תוך מתן נוחות לתקיפה ותפעול הסוס. בהמשך הוסר החלק העליון של המגן (כנראה כדי לשפר את ראותו של הפרש) וכך נוצר דגם המגן האבירי המוכר לכולם ומשמש תבנית לסמלים של מדינות, ערים ובתי אצולה.
עם המצאת שריון הלוחות המלא, החלו המגנים לאבד מחשיבותם, אם כי השתמשו בהם עד המאות ה-16 וה-17 בעת סוף ימי הביניים ובתחילת העת החדשה. במאה ה-16, היה שריון הלוחות המלא כבד ועבה דיו כך שהמגן הפך למיותר ורק הגביל את יכולתו של הלוחם לתקוף באמצעות חרב כבדה או נשק מוט דו-ידני. במאה ה-17, בעקבות גילוי אבק השרפה, יצא המגן לגמרי משימוש עקב חוסר יכולתו לבלום קליעי רובה.
על אף שיצאו משימוש קרבי, שמרו המגינים מקום בשימוש טקסי וסמלי. בימי הביניים, הן באירופה והן באפריקה, עוטרו מגיני הלוחמים בצבעים וסמלים שייצגו את הלוחם (את בית האצולה שלו או השבט שלו). סמלי המדינות והערים האירופאיות מבוססים על סמלי מגינים שכאלה ותבנית המגן החצי-מעויני משמשת כבסיס נפוץ לסמלים של מדינות (אפילו סמל מדינת ישראל), ערים ויחידות צבאיות.
בימינו, משתמשים כוחות משטרה במגינים עשויים מפלסטיק כחלק מהציוד לטיפול בהפרות סדר להגנה מפני יידוי אבנים, בקבוקי תבערה וחפצים שונים הנזרקים עליהם על ידי מפגינים בעת הפגנות אלימות. כמו כן קיימים מגינים כבדים נגד כדורי רובה (מכונים לעיתים "מגן טקטי") בשימוש יחידות מיוחדות ויחידות השתלטות.
הלחימה עם מגן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגן הוא אולי החלק החשוב והעתיק ביותר בשריונו של הלוחם. המגן משמש להגנה עיקרית מפני המכות הקשות יותר של היריב וביכולתו לעצור כמעט כל מכה, פרט למכת רומחו של אביר מסתער במלוא מהירותו, או מכת גרזן קרב כבד במיוחד. מכות אלו יכלו לנפץ אפילו מגן עשוי פלדה[דרוש מקור].
בניגוד לשריון, לא סיפק המגן הגנה היקפית אלא רק בכיוון אחד. יתרונו של המגן היה יכולתו לבלום התקפות ששריון רגיל לא יכול היה לבלום (מטח חצים כבד, מכת גרזן קרב בינוני או חרב כבדה). חסרונו היה שלעיתים הוא היה גדול ומסורבל והקשה על הלחימה. עוד חיסרון גדול לעומת השריון היה שהמגן הותיר את אחת מידיו של הלוחם תפוסה ואילו לוחם ללא מגן יכול היה לשאת כלי נשק דו-ידניים.
בניגוד לשריון, יכול היה המגן לשמש גם להתקפה. ישנן מספר מכות מפורסמות עם המגנים - כגון מכה מלמטה למעלה אשר נועדה לפגוע בסנטרו של היריב או דחיפה עם המגן על מנת להפיל או להוציא את היריב משיווי משקל. לפעמים למגן היה מעין שפיץ ברזל שנועד לשבור את להבי החרבות עליו. על מגינים מסוימים הותקנו שוליים חדים על מנת שהמגן יוכל לשסף את גרונו של יריב שלא ממוגן בצוואר.
סוגי מגינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיל רגלים קל נשא בדרך כלל מגינים קטנים ועגולים העשויים מעץ או ממתכת. מגן עגול וקטן זה נקרא Buckler.
- סקוטום Scutum: הלגיון הרומאי נשא מגנים מלבניים (אך מקומרים) גדולים וכבדים שנקראו "סקוטום". המגינים סיפקו הגנה מצוינת אך היו כבדים והגבילו תנועה מהירה. מבנה הטסטודו ("הצב"), שבו הליגיונרים נעו באיטיות כאשר ה"סקוטום" מוצבים כלפי חוץ בפאות ומעל לראש ובכך יוצרים מעטה שריון שמגן על הלוחמים, היה מבוסס על מגינים גדולים אלה.
- הוויקינגים והשבטים הגרמניים נשאו מגיני עץ גדולים. שבטים אלה כמעט שלא לבשו שריון, או עטו רק שריון עור.
- בימי הביניים נשאו הפרשים מגינים שצורתם כמעין אליפסה אנכית או מעוין. הצורה תוכננה בשביל לספק הגנה מרבית לפרש תוך מתן נוחות לתקיפה ותפעול הסוס. מאוחר יותר, החלק העליון של המגן הוסר (כנראה בשביל לשפר את הראות של הפרש) וכך נוצר דגם המגן האבירי המוכר לכולם ומשמש תבנית לסמלים של מדינות, ערים ובתי אצולה.
- מגיני קשתים (Pavise): מגינים גדולים, לרוב מלבניים, שנועדו להגן על קשתים ומפעילי רובה-קשת בזמן שהם טוענים מחדש. מגינים אלה לא הוחזקו ביד אלא הוצבו על הקרקע לפני הקשת. הם היו מספיק גדולים כך שהקשת יוכל להתכופף ולהתחבא מאחוריהם. הם נועדו לבלום חצים של האויב ולא מהלומות של כלי נשק בקרב פנים אל פנים.
- מגיני משטרה: אלה מגינים מודרניים העשויים מחומרים פלסטיים שמטרתם להגן על כוחות משטרה מיידוי אבנים, בקבוקי תבערה ושאר חפצים במהלך הפגנות והפרות סדר.
- מגינים בליסטיים/טקטיים: מגינים כבדים נגד כדורי רובה בשימוש יחידות מיוחדות ויחידות השתלטות בפריצה לתוך מבנה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- היסטוריה של המגן, MyArmoury
- מגן: טרמינולוגיה והיסטוריה, באתר העוסק באנתרופולוגיה
