מבצע קפיצה לרוחק
.jpg) | ||||||||||||||
| ועידת טהראן | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| תאריכים | אוקטובר 1943 – נובמבר 1943 (כ־32 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | טהראן, איראן | |||||||||||||
| תוצאה | המבצע נחשף ובוטל | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מבצע קפיצה לרוחק (בגרמנית: Unternehmen Weitsprung) היה על פי החשד תוכנית של גרמניה הנאצית להתנקש בחייהם של שלושת מנהיגי בעלות הברית: יוסיף סטלין, פרנקלין דלאנו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל ("שלושת הגדולים") במהלך ועידת טהראן שנערכה ב-1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה[1]. את המבצע תכננו והובילו אוטו סקורצני וארנסט קלטנברונר מהאס אס.
קבוצת ביון סובייטית, בפיקודו של גוורק ורטנייאן (Gevork Vartanian) חשפה את המבצע בטרם התחיל והוא בוטל[2]. התוכנית הגרמנית להתנקשות בחיי המנהיגים, וההצלחה במניעתה פורסמו במדיה הרוסית, והיא זכתה להופיע בסרטים ובנובלות רוסיות.
תכנון המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי הסובייטים, האבווהר, שירות המודיעין הגרמני שפיצח את תשדורות הצי האמריקאי, גילה שוועידה חשובה מתוכננת להתקיים בטהראן במהלך אוקטובר 1943[3]. לאחר קבלת הידיעה, אדולף היטלר אישר את התוכנית להתנקש בחיי שלושת מנהיגי בעלות הברית. האחריות על המבצע הועברה לארנסט קלטנברונר, מנהל המשרד הראשי לביטחון הרייך, שבחר באוטו סקורצני לפקד על המשימה. בין האנשים שהיו מעורבים במבצע היה גם אליאסה באזנה, מי שהיה השרת האישי של שגריר בריטניה בטורקיה, והיה מעורב בפרשת ציצרו, במסגרתה העביר מסמכים מסווגים רבים לידי הגרמנים.
חשיפת המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי גרסת הנ.ק.ו.ד., הוא עלה על התוכנית הגרמנית דרך הסוכן ניקולאי קוזנצוב, אחרי שזה התחזה לקצין ורמאכט באוקראינה. לפי הטענה, הוא קיבל את המידע מקצין בשם פון אורטל ששירת בדרגת שטורמבאנפיהרר (מקבילה לדרגת מייג'ור או רב-סרן), שהיה ידוע כ"פטפטן" בזמן ששתה. עם זאת, יש מקורות אחרים שגורסים שפון אורטל לא קיים, וכי הוא פרי המצאתם של הרוסים[4].
הסובייטים השיגו מידע נוסף על התוכנית באמצעות המרגל בן ה-19 גוורק ורטנייאן, שהצוות שלו הורכב משבעה קציני מודיעין. הצוות איתר בין השנים 1940–1941 למעלה מ-400 סוכנים נאצים, כולם נעצרו על ידי הסובייטים[2].
ב-1943, במסגרת מאמציו לסכל את התוכנית הגרמנית, הצוות זיהה שישה מפעילי רדיו גרמנים שהוצנחו בסמוך לעיר קום, מרחק 60 ק"מ מטהראן. הסובייטים עקבו אחרי הקבוצה לטהראן, שם הגרמנים התמקמו בווילה. ממיקום זה הם שידרו בחזרה לברלין. במקביל, הנ.ק.וו.ד. הקליט ופענח את השידורים שלהם, שחשפו שקבוצה שנייה בפיקודו של אוטו סקורצני תוצנח באיראן כדי לבצע את ההתנקשות.
ורטנייאן אמר מאוחר יותר על המבצע כי:
”עקבנו אחריהם לטהראן, שם הנאצים הכינו עבורם וילה. הם רכבו על גמלים והיו חמושים. בזמן שעקבנו אחריהם, הבנו שהם תקשרו עם ברלין באמצעות רדיו, ותיעדנו את התקשורת שלהם... אחרי שפיצחנו את הודעות הרדיו שלהם, למדנו שהגרמנים נערכים להנחית קבוצה שנייה של חתרנים שיבצעו פעולה טרוריסטית – התנקשות או חטיפה של מנהיגי 'שלושת הגדולות'. הקבוצה השנייה הייתה אמורה להיות מונהגת בידי סקורצני בעצמו[2]”
כל חברי הקבוצה הראשונה נעצרו ואולצו ליצור קשר עם המפעילים שלהם תחת פיקוח סובייטי. המבצע הגרמני סטה ממסלולו והקבוצה בראשות סקורצני לא הגיעה לברלין. בכך נמנע ניסיון ההתנקשות[5].
לאחר מכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1984 קיבל ורטנייאן אות הוקרה על השתתפותו בסיכול המבצע. הוענק לו כוכב הזהב של גיבור ברית המועצות עבור שירותו במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה. ב-2007 הוא נפגש עם נכדתו של צ'רצ'יל שהודתה לו על שירותו למען בעלות הברית.
ספקות באשר לקיום התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי שסטלין עדכן את רוזוולט וצ'רצ'יל בדבר המבצע, עלו ספקות בקרב חברי המשלחות משתי המדינות באשר לקיומו, שכן כל הראיות לכך הגיעו מהסובייטים. בבריטניה, הוועדה המשותפת למודיעין בקבינט המלחמה קבעה שמדובר ב"קשקוש מוחלט"[6].
הועלו מספר עובדות שסתרו את הגרסה הסובייטית. ראשית, רשת הריגול הגרמנית בטהראן חוסלה באמצע 1943, זמן רב לפני שהיא נבחרה כמקום הוועידה. שנית, למעלה מ-3,000 אנשי נ.ק.וו.ד שמרו על הוועידה ללא כל תקריות מיוחדות. שלישית, רוזוולט וצ'רצ'יל נסעו ברכבים פתוחים והלכו ברגל במהלך ארבעת הימים שלהם בעיר הבירה של איראן.
אוטו סקורצני הכחיש את הסיפור אחרי המלחמה. לדבריו, הייתה לו פגישה עם היטלר וולטר שלנברג, שבה דנו באפשרות להתנקש בחייו של צ'רצ'יל. עם זאת, סקורצני קבע שהרעיון אינו בר ביצוע והוא נזנח. עוד הוא כתב ש"מבצע קפיצה לרוחק היה קיים רק בדמיונם של כמה שפחות אוהבים את האמת". הוא גם הטיל דופי במקורות הסובייטים באומרו שהקצין פון אורטל מעולם לא היה קיים[7].
ניתוח מאוחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]המבצע נשאר למוקד עניין ברוסיה. ב-2003, הסופר יורי קוזנז ערך מסיבת עיתונאים במשרד למודיעין זר במוסקבה, כדי לקדם את ספרו החדש Tehran-43. ב-2007 פורסמה תוכנית דוקומנטרית בשם "האריה והדוב", שהציג את המבצע והונחה על ידי הנינה של וינסטון צ'רצ'יל. לפי העיתונאי הצרפתי לאסלו הוואס, המודיעין הסובייטי אכן סיכל את התוכנית הגרמנית.
פרופסור מירון רזון, חוקר פוליטי מאוניברסיטת ניו ברונסוויק טוען שהמבצע הגרמני לא היה פרי המצאתם של הגרמנים, לאור הניסיון של הקומנדו הגרמני בביצוע מבצעים נועזים אחרים. עוד הוא מצא שביומנו של רוזוולט כתוב שסטלין עצמו עדכן אותו בדבר קיום התוכנית. גם ביומנו של אלכסנדר קדוגן, דיפלומט בריטי, מאוזכרת התוכנית לרצוח את שלושת הגדולים.
ההיסטוריון הבריטי נייג'ל ווסט כתב בספרו Historical Dictionary of World War II, כי בעקבות מעצרו של פרנץ מאייר, תושב גרמני באיראן, באוגוסט 1943, נותרו רק שרידים לרשת הריגול הגרמנית. בין ה-22 ל-27 בנובמבר אותה שנה הוצנחו באיראן שש קבוצות צנחנים בסמוך לעיר קום, ועוד שמונה קבוצות ליד קזווין, בסך הכל 60 צנחנים. ה-NKVD עצר במהירות את הקבוצות שצנחו בסמוך לקזווין. במהלך הוועידה הציע סטלין לרוזוולט ולצ'רצ'יל לשהות בשגרירות הסובייטית, אך נשיא ארצות הברית התעקש להישאר בשגרירות של מדינתו, בצד השני של העיר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Nigel West, Historical Dictionary of World War II Intelligence, The Scarecrow Press, 2008, עמ' 140–141, ISBN 9780810858220
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Nikolai Dolgopolov, How "The Lion And The Bear" Were Saved, Russia Beyond, 29 בנובמבר 2007
- ^ 1 2 3
Gevork Vartanyan (Obituary), The Telegraph, 11 January 2012
- ^ Tehran-43: Wrecking the plan to kill Stalin, Roosevelt and Churchill, Novosti, 16-10-2007
- ^ Gary Kern, How “Uncle Joe” Bugged FDR, Central Intelligence Agency, 2003
- ^ Tehran-43: Wrecking the plan to kill Stalin, Roosevelt and Churchill, Sputnik, 16-10-2007
- ^ Keith Eubank, Summit at Teheran, William Morrow, עמ' 97–161
- ^ אוטו סקורצני, Meine Kommandounternehmen, דרזדן: Winkelried, 2007, עמ' 92–190, ISBN 978-3-938392-11-9
