לדלג לתוכן

מאכלים אסורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החזיר ביהדות הפך לסמל של מאכל אסור. בישראל אף קיים חוק האוסר לגדל חזיר.

מאכלים אסורים (בספרות ההלכתית מכונים בדרך כלל: מאכלות אסורות[1]) הם מאכלים שיש איסור או הגבלה על אכילתם, בהתאם לכללים של דת או תרבות. בולטים בהקשר זה כללי הכשרות של היהדות[2] שהם מרובים וענפים ואוסרים סוגים רבים של מאכלים בשל מוצאם ודרכי הכנתם. הנצרות ביטלה איסורים אלה בטענה ש"לֹא הַנִּכְנָס אֶל־הַפֶּה יְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם כִּי אִם־הַיּוֹצֵא מִן־הַפֶּה הוּא מְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם", ואילו האסלאם נטל מעט מתוך מערכת האיסורים היהודית, והוסיף לה גם משלו. בהינדואיזם הפרה נחשבת למקודשת ולכן אסור לאכול אותה.

בדתות שונות קיימים איסורים לאכול בעלי חיים מסוימים או מיני מזונות יחדיו באותה עת. מיון המזון באמונות העתיקות נעשה לפי מזון צמחוני, מזון חלבי ומזון בשרי.

מאכלות אסורות ביהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – כשרות, איסור אכילה

קטגוריות למאכלות אסורות ביהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בעלי חיים ממינים שונים שאסורים באכילה (בנושא זה יש מספר קטגוריות שיפורטו בהמשך).
  • בעלי חיים ממינים שמותרים באכילה אך לא נשחטו כדין (נבלה), או שהיו טרפה בשעת השחיטה (היה קיים סיכון מסוים לחייהם).
  • חלקים מסוימים מגוף בעלי החיים (חֵלֶב, דם, גיד הנשה).
  • אבר מבעל חיים כשר בעודו חי.
  • בשר עם חלב.
  • פירות של ערלה – פירות של עצים שטרם מלאו להם שלוש שנים.
  • פירות וירקות לא מעושרים.
  • פירות, ירקות שהבכירו ונאספו בארץ בשנת שמיטה וכל מוצרים מעיבודם כגון פירות יבשים ושמני מאכל כגון שמן תירס ושמן זית ועוד.
  • בעלי חיים, או מאכלים מסוימים מהצומח שהוקדשו לקרבן.
  • קרבנות שלא בוצע בהם ההליך המתיר באכילה.
  • חלקי קרבנות שאסורים באכילה.
  • מאכלים שהוקדשו לעבודה זרה (ובכללם יין נסך).
  • כלאי הכרם (גפן ותבואה שצומחים יחדיו).
  • תבואה חדשה (תבואה לפני יום ט"ז בניסן, יום הנפת העומר).
  • חמץ בפסח.
  • מאכלים מסוימים שנעשו על ידי גוים כגון יין, לחם ודברים מסוימים שנתבשלו על ידם.

פירוט בעלי חיים האסורים באכילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סימני כשרות בבעלי חיים

כל בעלי החיים אסורים באכילה מלבד אלו שהוגדרו בתורה:

  • בהמות וחיות: מותרים אלו שמפריסים פרסה שיש בה שסע ומעלים גרה.
  • עופות: ישנה בתורה רשימה של העופות האסורים, ומלבדם מותרים כל העופות. חז"ל נתנו ארבעה סימנים לעוף טהור וסימנם צפו"ר: אצבע יתירה, זפק, לא דורס, קרקבן נקלף. אך למרות זאת סייגו חז"ל את הכלל וקבעו שאסור לאכול כל עוף שאין עליו מסורת שהוא כשר.
  • דגים: בעלי סנפיר וקשקשת מותרים באכילה, יתר בעלי החיים הימיים אסורים.
  • חגבים: יש מינים מסוימים המותרים באכילה, שהוזכרו בתורה. לרוב העדות בישראל אין היום מסורת על כך.

מאכלים אסורים בנצרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני הכשרות בוטלו בנצרות בשלב מוקדם; לפי המסופר בברית החדשה, אלוהים התגלה לשמעון בר יונה והראה לו מטפחת גדולה שירדה מן השמיים ובה היו כל חיית הארץ ונאמר לו: ”קוּם פֶּטְרוֹס טְבַח וֶאֱכֹל׃ וָאֹמַר חָלִילָה לִּי אֲדֹנִי כִּי כָּל־פִּגּוּל וְטָמֵא לֹא־בָא בְּפִי־מֵעוֹלָם׃ וַיַּעֲנֵנִי הַקּוֹל שֵׁנִית מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמַר אֶת־אֲשֶׁר טִהַר הָאֱלֹהִים אַתָּה אַל־תְּטַמְּאֶנּוּ.” בעקבות כן סעדו השליחים עם הגויים, ופאולוס אף התלונן לאחר מכן כי בר יונה נרתע מלאכול שוב עם הגויים לאחר שהגיעו שליחים מיעקב הצדיק בירושלים, שתבעו כי המאמינים הנכרים ימולו ויקבלו את התורה. לבסוף החליט יעקב ”שֶׁלּא לְהַחֲמִיר עַל־הַשָּׁבִים מִן־הַגּוֹיִם לֵאלֹהִים” ולדרוש מהם בתחום זה להימנע רק ”מִבְּשַׂר הַנֶּחֱנָק וּמִן־הַדָּם”. הפרשנות הרווחת בנצרות היא שמדובר היה בתקנה זמנית כדי למנוע מתיחות בין היהודים לגויים בקהילות. צו זה איננו נשמר כמעט כיום.

על אף שבנצרות אין דיני מאכלים אסורים, כאמור, הרי שהדת הקתולית אוסרת על אכילת בשר (למעט בשר דג) במהלך 40 הימים שלפני חג הפסחא (התענית).

מאכלים אסורים באסלאם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חלאל

המונח "חלאל" מציין אילו מאכלים מותרים לאכילה לפי החוק הדתי המוסלמי. עיקרי חוקי המזון לפי השריעה הם:

החלאל דומה ל"כשרות" או "סוג הכשרות" ביהדות: יש חלוקה לפי פלגים, דרגות חומרה ומעניקי חותמת ההכשר. לדוגמה, המונח "צארם" (صارم) מציין הכשר מחמיר במיוחד (בדומה להכשר "למהדרין" ביהדות). בארצות מסוימות כדוגמת ארצות הברית, שבהן בשר חזיר נפוץ למאכל, ניתן למצוא במסעדות מסמך המעיד כי במסעדה מסוימת מוגש מזון שהוא "חלאל" (בדומה לתעודת הכשרות בישראל). מסמך זה מוענק על ידי אנשי דת מוסמכים (בדומה ל"משגיחי כשרות" ביהדות).

על מנת שבשר חיה ייחשב כחלאל, עליה להישחט באופן מוגדר היטב על ידי אדם המאמין באל אחד תוך קריאת שמו בזמן השחיטה וניקוז הדם מהגופה. ישנן פתוות מאוחרות הגורסות כי רק חיה שנשחטה על ידי מוסלמי תחשב כחלאל, אך לפי הכתוב בקוראן (סורה 5 (סורת אל-מאאידה), פסוק 5) גם שחיטה הנעשית בידי אחד מ"אנשי הספר" (כלומר, מונותיאסטים) נחשבת כשרה, ולכן יש מוסלמים מאמינים שאוכלים בשר הנחשב כשר לפי ההלכה היהודית.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]