לאסלו קובאלה

לאסלו קובאלה
László Kubala
	קובאלה במדי ברצלונה, 1953
מידע אישי
לידה	10 ביוני 1927; בודפשט, הונגריה
פטירה	17 במאי 2002 (בגיל 74); ברצלונה, ספרד
שם מלא	לאסלו קובאלה שטץ'
גובה	1.76 מטרים
עמדה	חלוץ שני, קשר
מועדוני נוער
1939–1943	גנץ טורנה אגילט בודפשט
מועדונים מקצועיים כשחקן*
נבחרת לאומית כשחקן
קבוצות כמאמן
1961–1963 ; 1963–1966 ; 1966–1967 ; 1968 ; 1968–1969 ; 1969–1980 ; 1980–1982 ; 1982–1986 ; 1986–1987 ; 1987–1988 ; 1988–1989 ; 1992 ; 1995	ברצלונה ; אספניול ; פ.צ. ציריך ; טורונטו פלקונס ; קורדובה ; נבחרת ספרד ; ברצלונה ; אל-הילאל ; ריאל מורסיה ; CD מלאגה ; אלצ'ה ; נבחרת ספרד עד גיל 21 ; נבחרת פרגוואי
	* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד

לאסלו קובאלה שטץ' (בהונגרית: László Kubala Stecz; נקרא גם לדיסלאב, לאדיסלאו, 10 ביוני 1927 – 17 במאי 2002) היה כדורגלן ומאמן כדורגל הונגרי, ששיחק בעמדת החלוץ בשלוש נבחרות לאומיות רשמיות (צ'כוסלובקיה, הונגריה וספרד) ובעוד נבחרת בלתי רשמית (קטלוניה). קובאלה כיכב במספר מועדונים, ביניהם פרנצווארוש, סלובן ברטיסלאבה וואשאש, לפני שעבר לשחק בברצלונה, אותה הוביל בשנות החמישים לזכייה בארבע אליפויות, חמישה גביעים ושני גביעי ערי הירידים. כדי להכיל את הקהל הרב שבא לראותו משחק, בנתה ברצלונה את הקאמפ נואו.

בעשר שנותיו בבארסה הבקיע קובאלה בכל המסגרות 256 שערים ב-329 הופעות^[1]. בטבלת מבקיעי בארסה בליגה בכל הזמנים הוא נמצא במקום השלישי בצוותא עם לואיס אלברטו סוארס אחרי ססאר רודריגס אלברס וליונל מסי. במשאל שערך המועדון ב-1999, לרגל חגיגות מאה השנה להווסדו, בחרו בו אוהדי ברצלונה כשחקנה הטוב ביותר בכל הזמנים, בהעדיפם אותו על פני שחקנים כיוהאן קרויף, דייגו מראדונה וז'וזפ סמיטייר.

קריירת מועדונים

ילדות ונדודים

קובאלה נולד בבודפשט למשפחה סלובקית. אביו היה בנאי ממוצא סלובקי ואימו פועלת ממוצא הונגרי עם שורשים סלובקים ופולנים. קבוצת נעוריו הייתה גנץ טורנה אגילט בודפשט, קבוצת ליגה שלישית שמומנה על ידי מפעל. בגיל 11 הוא כבר שיחק עם שחקנים מבוגרים ממנו בשלוש שנים ויותר. בגיל חמש עשרה כבר שיחק בליגה ההונגרית הבכירה. בן שמונה עשרה, הוא חתם בפרנצווארוש הגדולה, שבשורותיה שיחק אז גם הסקורר שנדור קוצ'יש.

ב-1946 קיבל צו גיוס לצבא, ממנו נמלט לצ'כוסלובקיה. הוא חי בברטיסלאבה משך כשנתיים, שיחק בסלובן המקומית, ואף נשא לאישה את אנה ויולה, אחותו של מאמן הקבוצה. ב-1948 חזר להונגריה, לאחר שגם השלטונות בצ'כוסלובקיה ציוו עליו להתגייס, אבל לא לפני ששיחק בנבחרת הלאומית הצ'כית שש פעמים והבקיע ארבעה שערים.

גם בפעם הזו לא נשאר בבודפשט זמן רב. ב-25 בספטמבר 1949 הוא ברח מהונגריה, עקב עליית הקומוניסטים לשלטון. בתחילה מצא מקלט במחנה צבאי אמריקאי באוסטריה ומשם המשיך לאיטליה, התמקם בעיירה בוסטו ארסיזיו שבלומברדיה וחתם על חוזה בקבוצה מקומית (פרו-פאטריה).

התאחדות הכדורגל ההונגרית לא עברה לסדר היום על עריקתו, בהותירו אחריו חוזה חתום בוואשאש בודפשט. בגיבוי הממשלה הקומוניסטית פנתה ההתאחדות בתלונה לפיפ"א (התאחדות הכדורגל העולמית), בנוגע לקובאלה. פיפ"א הטילה עליו כעונש השעיה של שנה אחת מכדורגל, שתוקפה כלל-עולמי.

החוזה שהותיר אחריו בבודפשט לא היה האחרון שהפר. כשפרו-פאטריה הפסיקה לשלם לו את משכורתו, שכן לא יכול היה לשחק בזמן ההשעיה, הוא יצא לדרך שוב, הפעם עם חבורה של כדורגלנים יוצאי הונגריה, שהקימו קבוצה לה קראו "הונגריה" (אף ששיתפו בה גם שחקנים צ'כים, קרואטים ורוסים). איתם יצא למסע משחקי ראווה בספרד. כך הגיע קובאלה לארץ שבה לבסוף השתקע, התפרסם והתאזרח.

בברצלונה (כשחקן)

הגעתו לקבוצה

הסמל הגדול של ברצלונה היה בתחילה קרוב מאוד לחתימה דווקא אצל היריבה המושבעת, ריאל מדריד. היה זה מנג'ר ברצלונה דאז, ז'וזפ סמיטייר, ששכנע אותו לחתום בבארסה. לפי גרסה אחת, "אל סאמי" עשה יותר מלשכנע, ולמעשה החתים במרמה את קובאלה השיכור, שחשב שהוא חותם על חוזה שיעשה אותו לשחקנה של ריאל^[2]. כך או כך, קובאלה ניצל היטב את התחרות על שירותיו, ודרש וקיבל מנשיא המועדון, אוגוסטין מונטאל גלובארט, את השכר הגבוה ביותר מכל שחקני הקבוצה. עוד הוכללה בחבילה העסקתו של גיסו הצ'כי של קובאלה, כמאמן במועדון.

את כל התנאים האלה קיבל ביוני 1950 אף שעדיין היה מושעה מכדורגל על ידי פיפ"א. באפריל 1952 הוסרו הסנקציות, הודות למאמצי ההתאחדות הספרדית, שאף הסדירה עבורו אזרחות ספרדית. למרות שקובאלה העדיף את האדום-כחול הקטלאני על הלבן של ריאל, הקבוצה שזוהתה עם משטרו של פרנקו, עשה הממסד מאמצים רבים כדי ללחוץ על פיפ"א ולאפשר לקובאלה לשחק. לכך תרמו שני גורמים: האחד, ידידותו האישית של סמיטייר עם כמה מאנשי השלטון ועם הגנרליסימו עצמו, והשני, הערך הפוליטי-תעמולתי בעריקתו של כוכב כדורגל מהקומוניזם אל המערב. קבלתו בזרועות פתוחות שירתה היטב את המטרות הפוליטיות של המשטר הספרדי בעידן המלחמה הקרה המוקדמת. הוא אף כיכב בסרט שהופק והופץ על ידי אנשי פרנקו, שמהלל את בריחתו מהרודנות אל החופש. העובדה שהוא בחר לשחק בבארסה השנואה הייתה משנית. בכל זאת לא כל המדרידאים ראו את אזרוחו בכבוד של שחקנה המצטיין של היריבה הגדולה בעין יפה. מאמרים בעיתונים גינו אותו וניסו למצוא בסגנון משחקו הדים להשפעה קומוניסטית קלוקלת^[3]. לכל אורך הקריירה שלו סבל קובאלה מיחס קשוח על ידי מגני היריב בספרד, תוקל בכוונה ובאכזריות ונפצע לא אחת. אולם חוסנו הפיזי הרב אפשר לו לעמוד בכך, ולהמשיך לשחק^[4].

על המגרש

על המגרש היה קובאלה שחקן ששילב מגוון יכולות: מהירות עם הכדור או בלעדיו, ראיית משחק, כדרור ובעיטה מדויקת. מאמן הכדורגל הספרדי הנודע לוראנו רואיז ציין במיוחד את יכולתו לייצר מסירות, שהעמידו את השחקן המקבל מול הגנה מופתעת וחסרת אונים, כמו גם את הבעיטות המסובבות והשערים שייצר ממצבים נייחים^[5].

ב-1951 קובאלה הראה את כישרונו לראשונה במדי בארסה בשני משחקי ידידות נגד קבוצה גרמנית, שאותם ניצחה בארסה 4-1 ו-10-4. קובאלה כבש שישה שערים ויצר חמישה מהאחרים, בהדגימו את הסגנון החדש שעתיד היה להוציא את בארסה משנות השפל שסבלה מאז מלחמת האזרחים הספרדית. הזכייה בגביע הגנרליסימו (כיום גביע המלך, מפעל הגביע הספרדי הראשון בחשיבותו) ב-1951 הייתה רק המקדמה. בעונה העוקבת, 1951-52, זכתה בארסה בחמישה תארים: אליפות, גביע, הסופרקאפ הספרדי (שנקרא אז "גביע אווה דוארטה", על שמה של אווה פרון), הגביע הלטיני^[6] וגביע מרטיני רוסו. קובאלה הראה יכולת אישית יוצאת דופן בהובלת הקבוצה בעונה זו, עונת חמשת הגביעים, ואף קבע, לאחר שחזר מפציעה. שיא ספרדי חדש בהבקעות למשחק, כשכבש שביעייה בניצחון 9-0 על ספורטינג חיחון בליגה. בעונתו הראשונה בליגה הספרדית הבקיע 26 שערים ב-19 משחקים. ברצלונה, כאמור, זכתה באותה עונה בכל תואר אפשרי.

את רוב עונת 1952-53 החמיץ קובאלה, מאחר שחלה בשחפת. אולם הוא החלים בזמן כדי לעזור לבארסה לזכות בדאבל, ואף הבקיע שער בניצחון 2-1 על קבוצת אתלטיק בילבאו בגמר הגביע. הייתה זו זכייתה השלישית ברציפות של הקבוצה בגביע.

חמש השנים הבאות היו רזות יותר בכל הנוגע לתארים. ריאל מדריד של פרנץ פושקש ואלפרדו די סטפנו, מתאזרחים גם הם, הייתה בשיא כוחה וזכתה ברציפות בארבע אליפויות ובחמישה גביעי אירופה לאלופות. בארסה הסתפקה בזכייה ראשונה בגביע ערי הירידים ב-1958. בינתיים הושלמה ב-1957 בנייתו של הקאמפ נואו, האצטדיון החדש שנבנה על גבן של ההצלחות של הקבוצה שהנהיג קובאלה. בעת שנחנך הכיל האצטדיון 90,000 צופים, קיבולת שהוגדלה עוד מאז.

לקראת סוף העשור שוב התגבשה בברצלונה קבוצה חזקה, לאחר שקובאלה שכנע את חבריו ההונגרים קוצ'יש וזולטן צ'יבור להצטרף לקבוצה. בנוסף עליהם החל אז לדרוך כוכבו של לואיס סוארס ויחד הם היוו את הגרעין של הקבוצה שזכתה ב-1959 בדאבל אחד (אליפות וגביע) וב-1960 בדאבל אחר: אליפות וזכייה שנייה בגביע ערי הירידים. קובאלה אמנם איבד את מקומו בהרכב תחת המנג'ר הלניו הררה, ולא שותף בתבוסה 6-2 (בסיכום המפגשים) לריאל בחצי גמר גביע האלופות 1960, אולם זמן קצר לאחר מכן פוטר הררה (שאימן לאחר מכן את אינטר מילאן), וקובאלה שב לקבוצה הראשונה.

ב-1961 היה קובאלה קרוב מאי פעם לזכות עם בארסה בגביע האלופות, ההישג היחיד שחמק ממנו. בארסה עשתה היסטוריה כשהייתה הקבוצה הראשונה שניצחה את ריאל מדריד בתולדות המפעל, 4-3 בסיכום שני המפגשים, בסיבוב מוקדם. אולם במשחק הגמר נגד בנפיקה ליסבון בברן שבשווייץ, הפסידה הקבוצה 3-2, לאחר שקובאלה בעט שני כדורים מבטיחים לקורה והחוצה. קובאלה זכר את אותו היום, ה-23 במאי 1961, כיום העצוב בחייו^[7].

לאחר האכזבה הזו החליט קובאלה בן ה-34 לפרוש. ב-30 באוגוסט 1961 נערך לכבודו משחק פרידה בקאמפ נואו, בו שיחקה בארסה נגד קבוצת הפאר הצרפתית סטאד ריימס. מחווה מרגשת של די סטפנו ופושקאש, שחקני ריאל שהופיעו למשחק ועלו למגרש במדי בארסה, הפכה את משחק הפרידה של קובאלה למאורע מיוחד במינו. אולם בדיעבד לא היה זה באמת משחק הפרידה שלו: לאחר קדנציה קצרה ולא מוצלחת כמנג'ר בארסה, הוא שיחק עוד, כמאמן-שחקן, באספניול (יחד עם די סטפנו) ולאחר מכן באף צה ציריך השווייצרית, ב-1966.

קריירה כמאמן

קריירת האימון ארוכת השנים של קובאלה לקחה אותו לארבע יבשות ולמועדונים רבים, אך באף אחד מהם לא הגיע להישגים ורוב הקדנציות שלו, כולל שתי ההזדמנויות שקיבל לאמן את ברצלונה, נגמרו בלא כלום לאחר זמן קצר. הוא אימן את נבחרת ספרד במשך למעלה מעשור (1969-1980), אולם בעשור השחון הזה הגיעה ספרד רק פעם אחת לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל (מונדיאל 1978), וגם אז סיימה את חלקה כבר בסיבוב הראשון.

ההישג הבודד והמזהיר שלו כמאמן היא הזכייה עם נבחרת ספרד האולימפית במדליית זהב בטורניר הכדורגל של אולימפיאדת ברצלונה (1992).

בשנותיו האחרונות, לאחר שפרש מאימון, שימש בתפקיד נשיא ארגון שחקני העבר של בארסה. על אף שעבר לא פחות משבעה ניתוחים בברכיו, כדי לתקן את נזקי הפציעות מהן סבל, עדיין היה משחק כדורגל חופים עם ותיקי המועדון האחרים.

שחקן של שלוש נבחרות

ברמת הנבחרות לא הגיע קובאלה לאותו סדר גודל של הישגים אליו הגיע ברמת המועדונים. אף אחת משלוש הנבחרות שבהן שיחק לא הביאה אותו למעמד טורניר גמר גביע העולם או אליפות אירופה. ב-1962 החמיץ, כמו די סטפנו, הופעה במונדיאל בגלל פציעה. הוא מוזכר מעת לעת ברשימות של השחקנים הטובים ביותר שלא שיחקו מעולם בטורניר גמר גביע העולם (ראו למשל: [2]). כאמור, הוא כן הגיע פעם אחת למעמד זה כמאמן.

משחקו הבולט ביותר היה עבור נבחרת ספרד, ב-1957, בו כבש שלושער וספרד ניצחה את טורקיה 3-0. כמו כן הופיע במספר משחקי ראווה במסגרת נבחרת קטלוניה. פעם אחת שיחק עם "נבחרת אירופה" שאורגנה ב-1953, לרגל חגיגות 90 שנה להתאחדות הכדורגל האנגלית, ושיחקה באצטדיון ומבלי נגד נבחרת אנגליה. קובאלה הבקיע במשחק זה צמד.

תארים

ברצלונה

אליפות ספרד (4): 1951/52, 1952/53, 1958/59, 1959/60
הגביע הספרדי (5): 1951, 1952, 1953, 1957, 1959
גביע ערי הירידים (2): 1958, 1960
הגביע הלטיני: 1952
גביע אווה דוארטה (2): 1952, 1953

לקריאה נוספת

ג'ימי ברנז, Barca, A People's Passion, הוצאת בלומסברי, לונדון 1999

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לאסלו קובאלה בוויקישיתוף

לאסלו קובאלה, באתר Transfermarkt
לאסלו קובאלה, באתר WorldFootball.net
לאסלו קובאלה, באתר National Football Teams
לאסלו קובאלה, באתר FootballDatabase.eu
פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
נדב יעקבי, ‏קובאלה מי?, באתר ערוץ הספורט
מיכאל יוכין‏, גדול שחקני ברצלונה, באתר וואלה, 1 בנובמבר 2011
סיכום משחקים בינלאומיים
‎The Legend of Kubala (I)‎,‏ Frederic Porta, ‏ באתר Grup 14
לאסלו קובאלה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ לפי ה-BBC ‏[1] ומקורות נוספים
^ ברנז, עמ' 49-50. אולם האגדה כאילו קובאלה חשב שהוא עולה על רכבת למדריד כשעלה על הרכבת לברצלונה נראית מוגזמת, שכן כל קבוצת "הונגריה" נסעה אז לברצלונה, לשחק מול אספניול.
^ שם, 51-52
^ אנחל מור, מי שהיה הפיזיותרפיסט של בארסה במשך למעלה משלושים שנה, זכר משחק אחד שבו קובאלה התעקש להמשיך לשחק למרות שנפצע בברכו כתוצאה מהטיפול המיוחד לו זכה משחקני היריבה (ברנז, עמ' 47). בעידן שבו לא הורשו חילופים והמשחק היה אלים יותר מהיום, שחקנים לא מעטים התעקשו להמשיך לשחק אף שנפצעו.
^ רואיז, The Spanish Soccer Coaching Bible: High School and College, הוצאת רידסוויין 2003, עמ' 35, 265
^ מפעל גביע זה שוחק אחת לשנה, בקיץ, בין השנים 1949-1957 והפגיש את אלופות הליגה מצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל. הוא נחשב למפעל האירופי היוקרתי ביותר עד להווסדו של גביע אירופה לאלופות, שהחליף אותו למעשה ב-1957.
^ ברנז, עמ' 182

נבחרת ספרד – אולימפיאדת מונטריאול 1976
1 ארקונדה • 2 סן חוסה • 3 קאמוס • 4 סנחוסה • 5 פולידו • 6 סאנצ'ס • 7 חואניטו • 8 סאורה • 9 אידיגוראס • 10 ויטוריה • 11 אסטבן • 12 קונדי • 13 מנסאנדו • 14 אולמו • 15 ברמחו • 16 מיר • 17 חואני • מאמן: קובאלה		ספרד

נבחרת ספרד – מונדיאל 1978
1 ארקונדה • 2 דה לה קרוס • 3 אורייה • 4 אסנסי • 5 מיגלי • 6 ביוסקה • 7 דאני • 8 חואניטו • 9 קיני • 10 סנטיאנה • 11 קרדניוסה • 12 גוסמן • 13 מיגל אנחל • 14 ליאל • 15 מרניון • 16 אולמו • 17 מרסלינו • 18 פירי • 19 רשאק • 20 קאנו • 21 סן חוסה • 22 אורוטי • מאמן: קובאלה		ספרד

נבחרת ספרד – יורו 1980
1 ארקונדה • 2 אלכסנקו • 3 מיגלי • 4 דייגו • 5 אורייה • 6 אסנסי • 7 דאני • 8 קרדניוסה • 9 קרסקו • 10 קיני • 11 דל בוסקה • 12 חואניטו • 13 אורוטי • 14 גורדיו • 15 אולמו • 16 סנטיאנה • 17 סטרוסטגי • 18 סאורה • 19 קונדי • 20 טנדיו • 21 סאמורה • 22 ארטולה • מאמן: קובאלה		ספרד

[1] לפי ה-BBC ‏[1] ומקורות נוספים

[2] ברנז, עמ' 49-50. אולם האגדה כאילו קובאלה חשב שהוא עולה על רכבת למדריד כשעלה על הרכבת לברצלונה נראית מוגזמת, שכן כל קבוצת "הונגריה" נסעה אז לברצלונה, לשחק מול אספניול.

[3] שם, 51-52

[4] אנחל מור, מי שהיה הפיזיותרפיסט של בארסה במשך למעלה משלושים שנה, זכר משחק אחד שבו קובאלה התעקש להמשיך לשחק למרות שנפצע בברכו כתוצאה מהטיפול המיוחד לו זכה משחקני היריבה (ברנז, עמ' 47). בעידן שבו לא הורשו חילופים והמשחק היה אלים יותר מהיום, שחקנים לא מעטים התעקשו להמשיך לשחק אף שנפצעו.

[5] רואיז, The Spanish Soccer Coaching Bible: High School and College, הוצאת רידסוויין 2003, עמ' 35, 265

[6] מפעל גביע זה שוחק אחת לשנה, בקיץ, בין השנים 1949-1957 והפגיש את אלופות הליגה מצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל. הוא נחשב למפעל האירופי היוקרתי ביותר עד להווסדו של גביע אירופה לאלופות, שהחליף אותו למעשה ב-1957.

[7] ברנז, עמ' 182

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]