טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס (קונסול בשנת 215 לפנה"ס)
| לידה |
המאה ה־3 לפנה״ס  | ||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
212 לפנה״ס לוקאניה, איטליה | ||||||||||||||
| מדינה |
רומא העתיקה | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
  | |||||||||||||||
טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס (בלטינית: Tiberius Sempronius Gracchus; מת בשנת 212 לפנה"ס) היה מגיסטראט רומאי שהתבלט בזמן המלחמה הפונית השנייה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא היה בנו של מגיסטראט בעל אותו השם, אשר כיהן כקונסול בשנת 238 לפנה"ס. בשנת 216 לפנה"ס הוא נבחר לתפקיד איידיל קוריולי.[1] מאוחר יותר באותה שנה לאחר קרב קאנאי, בחר בו הדיקטטור מרקוס יוניוס פארה כמגיסטר אקוויטום שלו.[2] הוא יצא יחד עם הדיקטטור אל העיר קאסילינום שהותקפה בידי מפקד צבא קרתגו חניבעל. בהמשך פארה נאלץ לחזור לרומא כדי לפקד על שאר הצבא, והותיר את גרקכוס כמפקד. גרקכוס קיבל הוראה לא לפתוח בקרב עם חניבעל כל עוד אין לו יתרון מספרי, אי לכך תקוותו היחידה הייתה שהכוחות של מרקוס קלאודיוס מרקלוס, החונים בנולה יבואו לעזרתו, אולם מרקלוס נאלץ להגן בו זמנית גם על ערים נוספות ולא היה יכול להפריש כוחות נוספים.
גרקכוס החליט לנסות להעביר אספקה לעיר הנצורה בדרך מקורית ביותר, הוא הניח בנהר חביות ממולאות בתבואה ושילח אותן. תעלול זה פעל יומיים שלמים, אולם אז באחת הפעמים הזרם בנהר היה מהיר יותר, וסחף את החביות אל המחנה הקרתגי. חניבעל הבין את התחבולה, ומאז הציב משמרות בנהר כדי לוודא שהרומאים לא מנסים זאת שוב. אזרחי העיר רעבו ללחם, ובלית ברירה פנו מנהיגי העיר אל חניבעל והסכימו להיכנע. חניבעל הציע להם תנאים הוגנים על פיו חיל המצב הרומאי, ואנשי המיליציה המקומית יכלאו באופן זמני במצודת העיר וישוחררו תמורת כופר. חיל מצב של 700 קרתגים ו-2,000 קמפנים הושאר בעיר.
הוא נבחר כקונסול של שנת 215 לפנה"ס יחד עם מרקוס קלאודיוס מרקלוס. מרקלוס חנה בנולה, וגרקכוס חנה בעיירות בקמפניה. אותה תקופה חניבעל חנה בהר טיפאטה, לא רחוק מקפואה. שני הקונסולים החליטו לבצע פשיטות על כפרי השבטים הנאמנים לחניבעל, במטרה להתיש אותם ולגרום להם לחזור לברית עם הרומאים. גרקכוס ביצע פשיטה על כפריהם של שבטים הנאמנים לחניבעל, והללו התלוננו בפני המצביא הקרתגי. חניבעל האמין שגרקכוס עדיין בוזז ויקל עליו לתפוס אותו, אולם גרקכוס נמלט לקומאי והתבצר בה. חניבעל נסוג לטיפאטה וחזר עם מגדלי מצור, אולם לאחר קרב קצר נאלץ לסגת חזרה לטיפאטה.[3]
בשנה הבאה (214 לפנה"ס), גרקכוס שפיקד על הצבא בתורת פרוקונסול, נע עם כוחותיו אל אזור בנבנטום, מכיוון לוקריה (Luceria). לגרקכוס נודע שהמצביא הקרתגי חנו בן בומילקר חונה באזור הנהר קלר, כשלושה קילומטרים בלבד ממחנהו של גרקכוס.[4] גרקכוס הצליח לקבל אישור מיוחד מהסנאט לצאת לקרב, שנראה לכאורה לא שקול בהתחשב בכך שחייליו של גרקכוס היוו מיליציה שכללה בעיקר עריקים, וכן פושעים ועבדים שהובטחה להם חנינה וחירות. אולם לאחר יום של התכתשות, שכונה קרב בנבנטום, הביסו הרומאים את הקרתגים וחנו נמלט משדה הקרב עם פחות מאלפיים פרשים. גרקכוס חגג את ניצחונו בבנבנטום ולאחר מכן חזר לרומא.
ניצחונו זה אפשר לו להיבחר כקונסול בשנית בשנה הבאה (213 לפנה"ס) יחד עם קווינטוס פאביוס מקסימוס.[5] עם זאת, השנה כולה עברה ללא מאורעות מיוחדים מבחינתו. האימפריום שלו הוארך לשנה נוספת ולוקאניה נבחרה כפרובינקיה שלו. עם זאת, אותה שנה קיבלו הקונסולים שניהלו את המצור על קפואה ידיעה שחניבעל נע אל קפואה עם תגבורת. לפיכך הם הורו לגרקכוס לנוע אל פוליה כדי לעצור את חניבעל.[6]
על פי פוליביוס, גרקכוס נבגד בדרך בידי לוקאני בשם פלבוס, נפל למארב קרתגי ומת.[7] טיטוס ליוויוס מוסר גרסה מורחבת יותר של המאורע. על פי ליוויוס, גרקכוס הקריב קורבנות בטרם יצא את לוקאניה, אולם נחשים החליקו בחשאי ואכלו את הכבד. הכהנים פירשו זאת כסימן רע, אולם גרקכוס התעלם. על פי ליוויוס פלבוס היה לפני כן אוהד לרומאים, אולם שינה באחת את דעותיו והחליט להביא את הלוקאנים למרד. הוא יצר קשר עם קצין פרשים קרתגי בשם מאגו, והסתיר את אנשיו מחוץ למחנה הרומאי. לאחר מכן הוא פיתה את גרקכוס לצאת מהמחנה עם מספר מועט של שומרים, וכשהם יצאו הותקפו מכל עבר בידי הקרתגים. ליוויוס מוסיף ש"הקרב היה מעבר לכל פרופורציה בהתחשב במספר החיילים שלקחו בו חלק", הרומאים נלחמו באומץ אולם נטבחו עד אחד.[8] ליוויוס גם מוסר גרסה אחרת על פיה גרקכוס הלך להתרחץ באזור נהר קלר, והותקף מהמארב, וגרסה נוספת על פיה הוא יצא מהמחנה בעצת כהני הדת שהודאגו מאכילת הכבד בידי הנחשים.[9] קורנליוס נפוס כותב שהוא פותה להיכנס למארב בידי חניבעל ואינו מזכיר את פלבוס.[10] גם בנוגע לקבורתו קיימות מספר גרסאות. על פי גרסה אחת חייליו קברו אותו בכבוד במחנהו. על פי גרסאות אחרות מאגו הציל את גופתו ושלח אותה אל חניבעל, ששרף אותה בטקס מכובד. גרסה שלישית טוענת שהקרתגים הצליחו למצוא רק את ראשו של גרקכוס, וכי חניבעל הורה לקרתאלו למסור אותו לידי הרומאים.[9]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 30.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 24. יואנאס זונאראס, תמצית ההיסטוריה, ספר תשיעי, 2.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 25-27
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 14.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 43.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 15.
- ^ פוליביוס, ספר שמיני, 1. הצורך של זהירות בהתמודדות עם אויב.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 16.
- ^ 1 2 טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 17.
- ^ קורנליוס נפוס, חניבעל, 5.