חוזה שימודה
חוֹזֵה שִׁימוֹדָה (ביפנית: 日露和親条約), ובשמו הרשמי חוֹזֵה מִסְחָר וְשַׁיִט בֵּין יַפָּן לְרוּסְיָה, היה הסכם בין האימפריה הרוסית לאימפריה היפנית, אז תחת שלטונה של שוגונות טוקוגאווה, שנחתם ב-7 בפברואר 1855 והיה ההסכם הראשון בין מדינות אלה. ההסכם, שנחתם זמן קצר לאחר הסכם קנגאווה בין יפן לארצות הברית, שלמעשה סיים את הסאקוקו, מדיניות הבדלנות היפנית בת 220 השנים, פתח את הנמלים של נגסאקי, שימודה והקודאטה לכלי שיט רוסיים, ייסד את משרת הקונסול הרוסי ביפן והגדיר את הגבולות בין יפן לרוסיה.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בידודה של יפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]למן תחילת המאה ה-17 דבקה שוגונות טוקוגאווה במדיניות של בידוד המדינה מהשפעות זרות. סחר החוץ נשמר רק עם הולנד וסין, והוא נוהל בנמל נגסאקי בלבד תחת מונופול ממשלתי הדוק. מדיניות זו שירתה שתי מטרות: האחת, מניעת פלישה זרה ליפן על ידי כוחות אימפריאליסטיים על רקע סחר עם מדינות המערב והתפשטות הנצרות במדינה, כפי שקרה במדינות אחרות באסיה, והשנייה, מניעת התחזקות דאימיו העלולים להדיח את בני משפחת טוקוגאווה מן השלטון.
הקשרים הראשונים בין יפן לרוסיה נטוו עם משפחת מצומאה בהוקאידו מצד הסוחר פאבל לבדב-לסטוסצ'קין ב-1778 והשליח הרשמי אדם לקסמן ב-1792. המשלחת היפנית סביב העולם בהובלת אדם יוהאן פון קרוזנשטרן שהתה שישה חודשים בנמל נגסאקי בשנים 1804–1805, אולם נכשלה בייסוד קשרי דיפלומטיה ומסחר עם יפן.
לקראת תחילת המאה ה-19 הלכה והתמתנה מדיניות הבידוד היפנית. בשנת 1844 שלח וילם השני, מלך הולנד, מכתב ליפן, ובו הפציר בה לסיים את מדיניות הבידוד בטרם ייכפה עליה שינוי מבחוץ. בשנת 1846, הגיעה משלחת אמריקנית בראשות קומודור ג'יימס בידל ליפן, בבקשה לפתיחת נמלים למסחר, אולם בקשנדחתה.
משלחת פוטיאטין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר שנים לאחר מכן, הבינו הרוסים כי ארצות הברית מתכננת משלחת בראשות הקומודור מת'יו פרי שתפתח את שעריה של יפן באמצעות דיפלומטיה של אוניות מלחמה. הם חששו כי אם משלחת זו תצליח במשימתה, הדבר יביא להגברת ההשפעה האמריקנית באזור האוקיינוס השקט והמזרח הרחוק וליתרון אמריקני ביחסים עם יפן. על כן החלו הרוסים בתכנון משלחת רוסית למזרח הרחוק. שר החוץ הרוסי, קרל רוברט נסלרודה, מינה את ויצה-אדמירל יפים פוטיאטין לעמוד בראש המשלחת הרוסית. המשלחת כללה מספר סינולוגים ידועים ומספר מדענים ומהנדסים, כמו גם את הסופר איוואן גונצ'רוב. לצורך כך הועמדה לרשותם הפריגטה "פלאדה" בפיקודו של איוואן אונקובסקי.
הפריגטה "פלאדה" הפליגה מקרונשטאדט ב-7 באוקטובר 1852 במטרה לחזור עם חוזה שיהיה טוב לפחות כמו ההסכם שישיגו האמריקנים. בנוסף, בתוכנית המשלחת הייתה קביעת הגבולות בין יפן לרוסיה באי סחלין ובאיים הקוריליים.
במהלך המסע הארוך התברר כי ה"פלאדה" אינה מתאימה לצורכי המשלחת הרוסית, והפריגטה "דיאנה" נשלחה להחליפה. פרי וצי הספינות השחורות מארה"ב הגיעו ליפן בזמן שמשלחת פוטיאטין הייתה בין הונג קונג לאיי בונין. נוסף על שנים של ויכוחים בנושא מדיניות הבידוד, ביקורו של פרי יצר מחלוקת גדולה בדרגים הגבוהים בשוגונות טוקוגאווה.
לבסוף הגיע פוטיאטין ליפן עם ארבע ספינותיו ב-21 באוגוסט 1853, אולם הוא עגן בנגסאקי, ולא במפרץ אדו, כפי שעשה פרי. לפוטיאטין ולפרי היו גישות שונות במשא ומתן עם היפנים. פרי הדגיש את עוצמת האש מספינותיו ואת ההשלכות האפשריות מכך עבור יפן. לעומתו, פוטיאטין בחר בגישה דיפלומטית ואסטרטגית בתקווה לחתור תחת המאמצים האמריקנים, תוך שהוא מסביר שבחר בנגסאקי ולא באדו מתוך כבוד לחוק היפני ולאור רצונו של הקיסר הרוסי בהסדרת היחסים עם יפן.
בחכותו לתשובה מאדו, הפליג פוטיאטין לשאנגחאי למילוי אספקה ולהתעדכנות בנעשה ברוסיה. בהיעדר תשובה לאחר שחזר לנגסאקי, חידש פוטיאטין את כוונתו לשוט ישירות לאדו. פקידי השוגונות בנגסאקי התרו אז באדו לקבל את תנאיהם של הרוסים, אשר נראו ראויים יותר משל האמריקאים. אולם שוב, לא נתקבלה תשובה מאדו, בין היתר מאחר שהשוגון עצמו, איאיושי טוקוגאווה, מת מספר ימים לאחר עזיבתו של פרי, ויורשו, בנו הצעיר איאסדה טוקוגאווה, היה חולה, דבר שהשאיר את השלטון בפועל בידי מועצת הזקנים בראשות הוטה מסיושי, אשר נמנע מלהחליט. סבלנותו של פוטיאטין הלכה ופקעה, והוא חידש בשנית את ההצהרה על כוונתו לשוט לאדו, אולם אז התקבלה תשובה מהפקידים טושיאקירה קוואג'י ומסנורי צוצואי, אשר ביקשו ארכה של שלוש עד חמש שנים להשיב הצעה נגדית.
פוטיאטין עזב את יפן מאוכזב בנובמבר 1853 והבטיח לשוב באביב, אלא שהוא עצמו לא יכול היה לחזור עד ל-7 בנובמבר 1854. בזמן זה הוא סקר את חופה של קוריאה ופרימוריה ושמע על פרוץ מלחמת קרים ועל כך שהצי המלכותי הבריטי עוגן בים אוחוצק ובמים סביב יפן.
פוטיאטין חזר ליפן לאחר שהאמריקנים כבר חתמו עם היפנים על הסכם קנגאווה בתחילת 1854 ולאחר שהבריטים חתמו על חוזה הידידות האנגלו-יפני באוקטובר אותה שנה. הוא בחר עתה במפרץ אוסקה, דבר אשר עורר חשש בקרב היפנים בשל הסמיכות לקיוטו. לאחר שנשאר במפרץ אוסקה במשך שבועיים, הפליג פוטיאטין לשימודה.
פוטיאטין נפגש בשימודה עם קוואג'י וצוצואי, והמשא ומתן ביניהם החל ב-22 בדצמבר 1854. פוטיאטין הציע לוותר על האי איטורופ ליפן תמורת זכויות מסחר, בעוד שהיפנים טענו מנגד, שמאחר שקמצ'טקה הייתה שייכת ליפן, כל האיים הקוריליים שייכים לה.
ב-23 בדצמבר 1854 פקדה רעידת אדמה בעוצמה של 8.4 בסולם ריכטר את יפן וסביבתה. גלי צונמי בגובה של 7 מטרים הרסו את רוב העיר שימודה, לרבות את ספינותיו של פוטיאטין שעגנו שם.
המשלחת הרוסית מצאה עצמה ביפן ללא אפשרות מוצא, ובזמן שהדיפלומטים נשאו ונתנו, מלחים וטכנאים רוסים עמלו יחד עם נגרים יפנים על בניית כלי שיט חדש בהדה, כדי לאפשר למשלחת היפנית לחזור לרוסיה.
ב-7 פברואר 1855 נחתם חוזה הידידות בין רוסיה ויפן במקדש צ'ורקו-ג'י בשימודה על ידי פוטיאטין כשגריר האימפריה הרוסית והנציג היפני איינוסוקה מוריאמה, שחתמו על הגרסה בשפה ההולנדית. יוסיף אנטונוביץ' וקינאיצ'ירו קוגה חתמו על הגרסה בסינית, ואילו קוואג'י וצוצואי חתמו על הגרסה ביפנית. חוזה שימודה כלל תנאים דומים להסכמים שחתמו היפנים עם *האמריקנים והבריטים, אולם חוזה זה הציע תנאים טובים יותר לרוסיה, ייתכן בשל האהדה שחשו היפנים לפוטיאטין. היפנים ראו בפוטיאטין אדם תרבותי וישר.
המפרשית "הדה" הושקה ב-14 באפריל, ומשלחתו של פוטיאטין יצאה לדרכה ב-8 במאי 1855.
סעיפי החוזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוזה שימודה כלל תשעה סעיפים:
| מספר | עיקרי הסעיף |
|---|---|
| 1 | שלום הדדי בין האימפריה הרוסית לאימפריה היפנית, לרבות ביטחון האזרחים והרכוש של שתי המדינות |
| 2 | קביעת הגבול בין רוסיה ליפן בין האיים איטורופ ואורופ, כשמצבו של האי סחלין נשאר בלתי מוגדר |
| 3 | פתיחת נמלי הקודאטה, שימודה ונגסאקי לכלי שיט רוסיים |
| 4 | סיוע למלחים שספינתם נטרפה |
| 5 | התרת סחר חליפין בנמלי שימודה והקודאטה |
| 6 | מינוי קונסול באחד מנמלי שימודה או הקודאטה |
| 7 | סוגיות הנוגעות ליפן תוכרענה על ידי הממשלה היפנית |
| 8 | חוצניות הדדית לאזרחי המדינות במדינה השנייה |
| 9 | מעמד מדינה מועדפת לרוסיה |
החוזה פתח את נגסאקי, שימודה והקודאטה לספינות רוסיות לצורך אספקה ותיקונים, הביא להצבת קונסול בכל אחד מנמלים אלה ונתן לרוסיה מעמד של מדינה מועדפת. הגבול הרשמי בין יפן לרוסיה נקבע בין איטורופ לאורופ, כאשר מעמדו של סחלין נשאר לא מוגדר.
השלכות ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף שפוטיאטין התפרסם בזכות החתימה על החוזה והועלה לדרגת רוזן, הוא עמד לביקורת בשל היעדר חוזה כלכלי עם יפן. כתוצאה מכך, הוא אולץ לחזור ב-1857, ושוב ב-1858, על מנת לחתום על חוזה חדש שירחיב את הזכויות המסחריות של רוסיה ביפן.
עד היום חוזה שימודה מצוטט כנקודת הייחוס באשר לגבול במחלוקת על האיים הקוריליים.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלט הנצחה לכבוד 150 שנה לחתימה על החוזה וכינון היחסים בין רוסיה ליפן נחנך בקרונשטאדט ב-2005. השלט עשוי אבן שחורה, שעליה תיאור קצר של קורותיה של משלחת פוטיאטין ברוסית וביפנית. הוא נחנך על ידי הקונסול הכללי של יפן בסנקט פטרבורג ומושל סנקט פטרבורג.
