ח'וראסאן
ח'וראסאן (בפרסית: خراسان, התרגום המילולי: "מקום זריחת השמש") הוא שמו ההיסטורי של חבל ארץ נרחב במרכז אסיה, המקיף אזורים בצפון-מזרח איראן, אפגניסטן, דרום ומזרח טורקמניסטן, דרום אוזבקיסטן ודרום טג'יקיסטן. בירתו של החבל הייתה העיר ההיסטורית ח'ווארזם, היא חיווה באוזבקיסטן בת ימינו.
באזור ח'וראסאן צמחו לאורך ההיסטוריה אימפריות גדולות, בהן: האימפריה הקושאנית, הפרתים, באקטריה, הע'זנווים והשושלת הטימורית.
הערים הראשיות בח'וראסאן כוללות את משהד-טוס, נישאפור, הראת, ע'זני, קאבול, בלך, מרב, סמרקנד, בוכרה וחואריזם (חיווה). אלו ואחרות היוו מרכזים לפריחת תרבות אסלאמית על קצה העולם המיושב. ח'וראסאן מוכרת במיוחד כמולדתם ההיסטורית של דמויות כמו אל-טוסי, אבן סינא, אל-פאראבי, עמר אל-ח'יאם, אל-ח'ואריזמי, זמח'שרי, סיבויהי ואחרים. כמו כן היוו עריו מרכז לימוד חשוב מאוד של הלכה אסלאמית, וממדרסותיו הגיעו פוסקי הלכה כמו אחמד אבן חנבל, אבו חניפה, א-טברי, אל-בח'ארי, אל-קשיירי ואל-ע'זאלי. פירדוסי, מחבר ה"שאהנאמה", נולד אף הוא בח'וראסאן.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשיתו של המונח "ח'וראסאן" כיחידה פוליטית במנהל הסאסאני החל מהמאה ה-3 לספירה. גבולותיו של האזור השתנו לאורך ההיסטוריה. בימי הח'ליפות, לאחר הכיבושים המוסלמיים, הוא הקיף את כל קצהו המזרחי של העולם המוסלמי – מזרח פרס, מרכז אסיה וטראנסאוקסאניה, המוכרת גם בתרגום שמה לערבית "מא וראא' א-נהר" (ما وراء النهر), כלומר, האזורים שהיו מעברו הרחוק של נהר האמו דריה, באוזבקיסטן. במאות הראשונות לאסלאם היה האזור כר פורה לצמיחתן של תנועות מרי וכתות קיצוניות, והיה מקום מפלט מועדף למבוקשים בידי הח'ליפות.
עד לתחילת המאה ה-11 נהנו ערים שונות באזור, כגון ע'זני או נישאפור מתור זהב תרבותי. באזור זה היו באותה עת הספריות החשובות ביותר בעולם, והמלומדים והמשוררים החשובים ביותר בעולם.[1] במהלך אותה מאה הייתה ח'וראסאן חלק מאזור רחב שסבל מבעיות אקלים חמורות. כתוצאה מגל קור קיצוני שנמשך משנת 1027 ועד 1060, שהשפיע באופן עקבי על גידולי החקלאות, כבר בשנים 1027–1031 תיעדו תושבי המקום בכתביהם רעב גדול, מגפות ותופעות של נוודים אלימים, אשר מחפשים מזון וכרי מרעה פוריים במקביל לפשיטות ביזה על יישובים.[2] תיעוד מהעיר נישאפור, אשר הייתה מהערים הגדולות במזרח התיכון באותם הימים, מספר על התמוטטות העיר, רעב כבד, משבר כלכלי וקור קיצוני. התיעוד מספר שהעיר, בדומה ליישובים סמוכים אחרים, נבזזה ונהרסה על ידי נוודים רעבים, שפושטים על הערים המקומיות, עקב כך ששום מקום שהם מגיעים אליו אינו יכול להאכיל אותם למשך יותר משבוע אחד בגלל מספרם הגדול. חלק מהתיעודים תיארו תנאים כה קשים שגרמו לאנשים להאמין שמדובר בסוף העולם.[3]
בעיות פנימיות אלו באימפריות של ח'וראסאן הקשו על תשלום קבוע לצבא, וכך לא הצליחו להתמודד עם צבא נודד וקטן יותר של הסלג'וקים שהשתלט על חלקים גדולים מהאזור.[4] באמצע המאה ה-11 פקדו את האזור רעב, פרעות אלימות, ומלחמת אזרחים שבמהלכה פרצה מגפה. בשיאם של האסונות, בכמה שנים ספורות בסוף שנות ה-50 של המאה ה-11 נהרגו, על פי ההערכות, שליש מהתושבים באזור ח'וראסאן. בשנת 1060 החלה התייצבות אקלימית באזור, מה שהוביל לחידוש שגשוג החקלאות, והיה הרקע לתחילת היציבות השלטונית של הסלג'וקים באימפריה החדשה שכוננו.[5]
על אף ההתייצבות האקלימית שסייעו לשיבה למנהל תקין ויציב באזור, לא חזרו ממלכות ח'וראסאן לימי גדולתן מלפני המשבר. במהלך המהומות הרבות שהיו במאה ה-11, הוצתו מבנים רבים, ושרפות קשות פקדו את הספריות הגדולות של הערים הגדולות באזור, וכך אבדה כמות אדירה של כתבי יד אשר היו חלק מלבו של אחד המרכזים התרבותיים החשובים של התקופה. אובדן זה גרם לשינויים שונים בתוכן ובסגנון הלימוד התרבותי-רוחני באזור, וייתכן – אף על פי שאפשרות זו מצויה במחלוקת – שאובדן זה היה גורם מרכזי בנפילתו של האזור מפסגת התרבות העולמית. הפלישות המונגוליות במאה ה-13 הורידו סופית את האזור מתהילתו כליבו התרבותי של פרס.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ח'וראסאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ היסטוריה ושינויי אקלים – שיעור 5, דקות 1:01:23–1:07:11, וגם 28:10
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים – שיעור 5, דקות 7:57–11:05
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים – שיעור 5, דקות 19:03–23:58
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים – שיעור 5, דקות 23:58–30:15
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים – שיעור 5, דקות 39:12–1:01:23