ח'ווארזם

מפת נווה המדבר של נהר אמו דריה

ח'ווארזם (בפרסית: خوارَزم) הוא האזור הפורה של דלתת נהר האמו דריה (נהר אוקסוס של העת העתיקה) במקום שבו הוא נשפך בעבר לימת ארל (הימה יובשה במאה ה-20 עקב פעילות אנושית). האזור מהווה מעין נווה מדבר רחב ממדים באמצע הרמה המדברית במערב מרכז אסיה. הוא שימש מרכז מסחרי על דרך המשי, והיה עתיר חקלאות מבוססת השקיה מסיבית. כיום ח'ווארזם שייכת בחלקה לאוזבקיסטן ובחלקה לטורקמניסטן.

בעבר, אזור ח'ווארזם היה מרכז הציוויליזציה הח'ווארזמית האיראנית ושורה של ממלכות כגון השושלת האפריגית והשושלת האנושתכינית , שבירותיהן היו (בין היתר), טופראק-קאלה , כָּאת', אורגנץ' (עיר גדולה במחוז ח'ווארזם באוזבקיסטן, כיום קוניה-אורגנץ', בימי הביניים בשם גורגנז') ומהמאה ה-16 ואילך, חיווה. האזור היה בסיסה של אימפריה מקומית הנושאת את אותו שם, האימפריה הח'ווארזמית (שנודעה גם בשמה ח'ווארזם שאה) שלטה בין השנים 1077–1231 על חלקים נרחבים של מרכז אסיה וכל איראן. האימפריה נפלה עם פלישת השבטים המונגולים מהמזרח במהלך המאה ה-13.

ח'ווארזם נכללה במה שמכונה היום איראן הגדולה. זהו מונח המתייחס לאזור ממסופוטמיה עד וכולל אסיה הקטנה היום. אזורים אלו הושפעו משפות איראניות המדוברות באיראן, עיראק, פקיסטן, אפגניסטן ובמדינות אחרות במרכז אסיה, עם מקור בלשני ממשפחת השפות ההודו-איראניות תחת משפחת השפות ההודו-אירופיות. כמו כן, אזורים אלו הושפעו מהתרבות האיראנית כתוצאה משלטונות איראניים או אוכלוסייה איראנית גדולה במקומות מחוץ לאיראן לאורך מאות או אלפי שנים.

שמות

ח'ווארזם נודעה גם בשמות הבאים: Chorasmia, Khaurism, Khwarezm, Khwarezmia, Khwarizm, Khwarazm, Khorezm, Khoresm, Khorasam, Kharazm, Harezm, Horezm, Chorezm. בשפות שונות: פרסית עתיקה, פרסית, ערבית, סינית, הודית, אוזבקית, כולל יוונית. (שבה כונתה ח'וראסמיה, על ידי הרודוטוס).

גאוגרפיה

ח'ווארזם - גבולות גאוגרפיים

אזור ח'ווארזם נמצא במערב מרכז אסיה. הוא מתוחם בצפון על ידי שרידי ימת ארל במזרח על ידי מדבר קיזילקום, בדרום על ידי מדבר קאראקום, ובמערב על ידי רמת אוסטיורט. שטחה של ח'ווארזם העתיקה מחולק באופן טבעי ל-2 אזורים. בחלקו הצפוני, הגובל בנהר אמו דריה קיימים אינספור עמקים ביצתיים, מישורים עצומים המורכבים משטחי מרעה רחבים הנוטים לכיוון צפון וצפון-מזרח. בחלקו הדרומי, אדמות פוריות שנוצרו בחלקם של העמקים של נהרות מורגאב וטאג'אן.

היסטוריה

התושבים הראשונים

שטחה של מרכז אסיה מורכב משני אזורים רחבים: האחד אוכלס על ידי שבטי ערבה שפרנסתם סבבה בעיקר סביב גידול בהמות, והשני היה מיושב על ידי קהילות בעלות תרבות חקלאית מתקדמת ומושרשת מהסוג המזרחי הקדום. התרבויות של שני האזורים הללו התפתחו באופן לא שוויוני, אם כי המסורת התרבותית והכלכלית של יישובי הדרום המתקדמים חלחלה בהדרגה לאוכלוסיית הערבות. השניים היו תמיד, כפי שעולה מהעדויות הארכאולוגיות, בקשר הדוק והעבירו זה לזה את הישגיהם התרבותיים והכלכליים. אופיים הייחודי של השטחים של אזורי ח'ווארזם העתיקה, קבעו את אורח החיים של האוכלוסייה העתיקה וגם השפיעו על היווצרות, התפתחות ותערובות של התרבויות העתיקות שצמחו בארץ זו.

חלקה הצפוני של ח'ווארזם (דלתת אקצ'ה דריה, הדלתא העתיקה של אמו דריה) היה מיושב על ידי אנשים שהתפרנסו מציד ומדייג (תרבות קלטמינר מ־3500-5500 לפנה"ס - תרבות ארכאולוגית נאוליתית של תושבים דייגים שחיו באזורים המדבריים למחצה של מדבריות קאראקום ו-קיזילקום ובדלתא של נהרות אמו דריה, בשטחי קזחסטן העתיקה, טורקמניסטן ואוזבקיסטן). באלף השני לפנה"ס התפתחו שבטים שיישמו שיטות פשוטות של גידול בעלי חיים וחקלאות. (תרבות טזבגיאפ ותרבות סויארגנובו ).במחצית השנייה של האלף ה-2 לפנה"ס ובתחילת האלף ה-1 לפנה"ס (מאות IX-VIII) השתכללה חקלאות השלחין והתפתחה שיטת גידול בקר למרעה (תרבות אמיראבאד Amirabad - תרבות ארכאולוגית מתקופת הברונזה המאוחרת במאות התשיעית והשמינית לפנה"ס בשטח ח'ווארזם העתיקה. תרבות זו תוארה על ידי הארכאולוג הסובייטי סרגיי טולסטוב על בסיס חפירות שנעשו בין השנים 1937–1940 של יישובים באזור תעלת אמיראבאד). על בסיס תערובת של השבטים של התרבויות של טזבגיאפ, סויארגנובו ו-אמיראבאד נוצרו שבטים שהיו אבותיהם הישירים של התושבים הקדומים של ח'ווארזם. להתפתחות גידול בעלי חיים נוודים, במיוחד גידול כבשים, הייתה השפעה חזקה על החיים החברתיים של תושבי ח'ווארזם ויצרה את מעמד הפרשים.

בעמקים ובנאות המדבר הממוקמים בחלק הדרומי של ח'ווארזם (טאג'אן, הרירוד, מורגוב וג'יוקסור), התפתחה תרבות החקלאית מבוססת השקיה כבר באלף השלישי - רביעי עד האלף הראשון לפנה"ס. בתקופות אלו התאחדו תושבי אזור זה לאגודה שבטית והשתמשו בחקלאות במחרשות ובמתקני השקיה שונים. תחילה הם בנו בתים של חדר אחד מגגות סכך, אחר כך בתים של כמה חדרים מגגות ולבנים גולמיות לאורך הרחובות, הם בנו יישובים מוקפים חומה וכפרים מבוצרים (תרבות Namozgohtepa). בסוף האלף ה-2 לפנה"ס - תחילת האלף ה-1 לפנה"ס, שטחי התרבות החקלאות המושקת העתיקה התרחבו מזרחה ודרום-מזרחה והתפשטו לרמות העליונות של עמק הרירוד. מוזכר באווסטה כי ארץ ח'ווארזם נמצאת בעמק הלמנד ממזרח לאריה.

רשימת תרבויות באזור ח'ווארזם בין 3000–500 לפנה"ס

תרבות	תקופה לפנה"ס	מאפיינים	מיקום
קלטמינר	3500	תרבות ארכאולוגית נאוליתית של דייגים מיושבים	האזורים המדבריים למחצה של מדבריות קאראקום וקיזילקום והדלתא של נהרות אמו דריה וזרבשן בשטחי קזחסטן העתיקה, טורקמניסטן ואוזבקיסטן.
סויארגנובו	2000	תרבות ארכאולוגית מתקופת הברונזה המאוחרת, גידול בע"ח וחקלאות	אזור ימת ארל, ליד נהר אקצ'ה דריה (הדלתא של אמו דריה), אזור ח'ווארזם ההיסטורי.
טזבגיאפ	1500	מתקופת הברונזה המאוחרת, גידול בע"ח וחקלאות	אזור עמק זרבשן התחתון, וכן לאורך אמו דריה התחתון לכיוון החוף הדרומי של ימת ארל
אמיראבאד	1000	תרבות תקופת הברזל הקדומה של ח'ווארזם העתיקה. נמצאו יישובים, בתים עם מחסנים ומערכות השקיה	בערוצים התחתיים של אקצ'ה דריה, הדלתא העתיקה של אמו דריה
סאקה	500	קבוצה של עמים נוודים ממזרח איראן. בני סאקה היו קרובים מאוד לסקיתים ולעיתים הסקיתים מכונים כך.	התגוררו היסטורית בערבות אירואסיה הצפונית והמזרחית ובאגן טארים. השלטון היה בידי השושלת האפריגית המקומית.

על פי נתונים ארכאולוגיים, נצפה כי במהלך תקופה זו, חלק אחד משבטי הרועים הנוודים שחיו למרגלות האמו-דריה היגרו דרומה והתיישבו באזורי צפון הודו.

באתר חומבוז-טפה (Humbuz-tepa) במחוז האזראספ שבח'ווארזם נמצאו שרידי מקדש של מתפללי האש בעלי הדת הזורואסטרית. המקדש שנמצא באזור זה היה קיים מסוף המאה ה-5 ועד תחילת המאה ה-4 לפני הספירה. מאמינים שהאזראספ היא מולדתו של זרתוסטרה והספר הקדוש לזורואסטריזם "אווסטה". החוקר ס.פ. טולסטוב קובע כי האש הקדושה של הזורואסטריזם הוצתה בהאזראספ.

היסטוריה מיתולוגית

המלומד המוסלמי בן המאה ה-11 אל-בירוני, מילידי ח'ווארזם, מתארך את ראשית ההתיישבות באזור לשנת 1,292 לפנה"ס. הוא מסביר שהארץ שהייתה שייכת למלך המיתולוגי אפרסיאב, שלפי האפוס האיראני החשוב שאהנאמה (בתרגום: ספר המלכים), היה האויב הראשי של איראן, לדבריו, היא יושבה לראשונה 980 שנה לפני אלכסנדר מוקדון (כלומר בערך 1292 לפנה"ס) כאשר גיבור האפוס האיראני סיאווש הגיע לח'ווארזם והיה ראשון המתיישבים שם.

חייל ח'וואראזמי, כפי שמצג על קברו של כורש. שנת 470 לפנה"ס בערך.

התקופה האחמנית (המאה החמישית - המאה השלישית לפנה"ס)

ערך מורחב – האימפריה הפרסית האחמנית

הממלכה האחמנית השתלטה על ח'ווארזם בימי דאריוס הראשון (שלט 550–486 לפנה"ס). בשנת 522 לפנה"ס ח'ווארזם הפכה לנציבות באימפריה האחמנית ונשלטה על ידי נציבות פרתיה. במאות ה-4-3 לפני הספירה, ח'ווארזם שגשגה מבחינה כלכלית ותרבותית. נבנו תעלות השקיה גדולות (60-70 ק"מ. ברוחב 30-40 מ'), נבנו ערים חדשות ומבצרים (מבצר ג'ונבוס, מבצר בזרקאלה, מבצר קויקיריליאן (Koi Krylgan Kala)). התפתחו האומנות וסחר פנים וחוץ. המבצרים והערים של ח'ווארזם נבנו על פי תוכנית מדויקת בצורות מלבניות ומעגליות. הם היו מוקפים בחומת מגן עבה וגבוהה ובחוץ נחפרה תעלה רחבה (10–15 מ') ועמוקה. על מנת לחזק אסטרטגית את כוח ההגנה של טירות וערים, חומותיהן החיצוניות חוזקו ב-1 או 2 שורות של חורים, כניסת השער עם צוידה במבוך ונבנו ביצורים מסביב. המשורר האירני פירדוסי מזכיר ערים מח'ווארזם ביצירתו שאהנאמה. חיילים מח'ווארזם השתתפו בפלישה השנייה של כורש ליוון ב-480 לפנה"ס.

מגלויים ארכאולוגיים מסיקים שהאחמנים עזבו כבר במאה ה-4 לפנה"ס ובימי דאריוס השלישי היא הייתה כבר ממלכה עצמאית.

• שרידי מבצרים מהתקופה האחמנית בח'ווארזם
• 
  שרידי מבצר Ayaz Kala המאה ה-3-4 לפנה"ס
• 
  הדמיית מבצר Koi Krylgan Kala המאה ה-3-4 לפנה"ס

התקופה ההלניסטית (המאה השלישית לפנה"ס - המאה השלישית לספירה)

אסיה בשנת 323 לפנה"ס

הכיבוש היווני

בשנת 328 לפנה"ס, אלכסנדר מוקדון היה במסע הכיבושים כנגד האימפריה הפרסית. ארכאולוגים רוסים מהמאה ה-20 חשפו שבתקופה זו ח'ווארזם הייתה ממלכה יציבה וריכוזית, ארץ חקלאית ממזרח לימת ארל, מוקפת בנוודים של מרכז אסיה, ומוגנת על ידי צבא פרשים עצמי. זו הייתה הממלכה החזקה ביותר צפונית-מערבית לאמו דריה. על פי ההיסטוריון היווני, אריאנוס, פארסמן, שליט ח'ווארזם, נסע לסמרקנד היכן שאלכסנדר שהה, וחתם אתו על הסכם ידידות. שליחו של המלך הציע להוביל את צבאותיו של אלכסנדר נגד אויביו, מערבה מעבר לים הכספי לכיוון הים השחור (לכוון ממלכת איבריה הקווקזית וקולכיס).

לאחר הכיבוש בידי אלכסנדר מוקדון, האזור היה נתון לשליטת גורמים שונים שבכולם הייתה השפעה תרבותית הלניסטית שהקרינה על ח'ווארזם:

הכוחות האזוריים שהשפיעו על ח'ווארזם

מפת האימפריה הסלאוקית, הממלכה היוונית של באקטריה ופרתיה בשנת 200 לפנה"ס

האימפריה הסלאוקית (312 לפנה"ס - 64 לפנה"ס)

ערך מורחב – האימפריה הסלאוקית

בעקבות חלוקת האימפריה המקדונית שנוסדה על ידי אלכסנדר מוקדון נוסדה דרומית לח'ווארזם האימפריה הסלאוקית על ידי הגנרל המקדוני סלאוקוס הראשון ניקטור. בשטחי האימפריה, זכו להעדפה המנהגים והשפה היוונית. המגוון הרחב של מסורות מקומיות נסבל בדרך כלל, בעוד אליטה יוונית עירונית יצרה את המעמד הפוליטי הדומיננטי והתחזקה על ידי הגירה מתמדת מיוון.

הממלכה היוונית של באקטריה (256 לפנה"ס - 120 לפנה"ס)

באזור באקטריה התיישבו יוונים עוד בתקופת שלטונו של דאריוס הראשון. הממלכה היוונית של באקטריה , הוקמה בשנת 256 לפנה"ס והיוותה חלק מהגבול המזרחי של העולם ההלניסטי. ממלכה זו, השתרעה על פני אפגניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן וחלקים מקזחסטן, איראן ופקיסטן של ימינו.

מפת האימפריה הפרתית ואימפריית קושאן

האימפריה הפרתית (190 לפנה"ס - 224 לספירה)

ערך מורחב – האימפריה הפרתית

האימפריה הפרתית שלטה בכל השטח הקרוי כיום איראן, עיראק וארמניה, וכן בחלקים מטורקיה, גאורגיה, אזרבייג'ן, טורקמניסטן, אפגניסטן וטג'יקיסטן, ולתקופות קצרות בשטחים המהווים כיום חלקים מפקיסטן, סוריה, לבנון וישראל. סופה של אימפריה זו בא בשנת 224 לספירה כאשר מלכה האחרון הובס על ידי אחד מן הווסלים שלו, והוקמה האימפריה הסאסאנית. כוחם נוצר משילוב של לוחמת גרילה של שבט נוודים רכוב, עם ארגון חברתי מפותח דיו, שהספיק על מנת ליצור אימפריה רחבה. רוב ממלכתם הייתה מורכבת מממלכות וסאליות, ערים הלניסטיות (פוליס) נהנו ממידה מסוימת של אוטונומיה.

אימפריית קושאן (105 לספירה - המאה הרביעית לספירה)

ערך מורחב – אימפריית קושאן

אימפריית קושאן נוצרה על ידי שבט מבני היְוֵּאגְ'ה שהגיעו לממלכה היוונית של באקטריה שמרכזה התרבותי באקטריה, בערך בשנת 135 לפנה"ס וגרשו את השושלות היווניות משם. בהדרגה השתלטו הקושאנים על אזורים שהיו שייכים לשבטים הסקיתים. הקושאנים אימצו סממנים רבים של התרבות ההלניסטית אותם הכירו כשהתיישבו בבאקטריה. הם אימצו את האלפבית היווני והתאימו אותו לכתיבת שפתם ובמהרה החלו להטביע מטבעות על פי הדגם היווני.

מבצרים עיקריים בח'ווארזם

ההשפעה על ח'ווארזם

ח'ווארזם הייתה עצמאית במידה רבה במהלך האימפריה הסלאוקית, בתקופת הממלכה היוונית של באקטריה וגם בתקופת האימפריה הפרתית ששלטו באזור. היא לא הייתה חלק מהאדמיניסטרציה של הממלכה היוונית של באקטריה או של האימפריה הפרתית. מבצרים רבים נבנו, ונווה המדבר ח'ווארזם זכה לכינוי "נווה המדבר של חמישים המבצרים". במאה ה-2 לפנה"ס, מעוזים ויישובים ח'וואראזמים רבים נהרסו כנראה במהלך ההגירה ההמונית של שבטי הערבה שידוע כי גרמה להתמוטטות הממלכה היוונית של באקטריה והביאה את האימפריה הפרתית אל סף חורבן. החל מהמאה ה-2 לספירה הפכה ח'ווארזם לחלק מהמרחב התרבותי העצום המקביל לעלייתה של אימפריית קושאן במזרח.

טופראק-קאלה, בקאראקלפקסטן המודרנית, אוזבקיסטן, הייתה עיר ארמון עתיקה ובירתה של ח'ווארזם במאה ה-2-3 לספירה. היא נבנתה על ידי ארטב (ארטבנוס).

• שרידי מבצרים מהתקופה ההלניסטית בח'ווארזם
• 
  שרידי עיר הבירה (מאה 1–2 לספירה) טופראק-קאלה
• 
  מבצר קיזיל-קאלה, משוחזר באופן חלקי (מאות 1 - 4 לספירה)

אלמנטים שונים של האמנות ההלניסטית מופיעים בחורבות הערים של ח'ווארזם, במיוחד באקאצ'חאן-קאלה. השפעת האמנות היוונית-בודהיסטית של גנדרה, המשקפת את עלייתה של אימפריית קושאן, מופיעה ב טופראק-קאלה שם נמצאו מספר תבליטים גבוהים של דמויות עומדות עטופות גלימות בסגנון הלניסטי, שמקורם ככל הנראה בסגנון האמנות היוונית-בודהיסטית של גנדרה.

מטבע של השליט ארטב (ארטבנוס)

השליטים הראשונים של ח'ווארזם חיקו לראשונה את המטבעות של השליט היווני הבאקטריאני אוקרטידס הראשון. תוארו גם השפעות אמנותיות של האימפריה הפרתית. החל מהמאה ה-1 לפנה"ס פיתחה ח'ווארזם מטבעות מקוריים בהשראת טיפוסים יווניים-באקטריאניים, פרתיים והודו-סקיתיים. ארטב (ארטבנוס), שליט ח'ווארזם מהמאה ה-1–2 לספירה, שמטבעותיו התגלו בעיר הבירה טופראק-קאלה, חיקה את סוג המטבעות של מנהיג האימפריה הקושאנית, הראיוס, ונמצאו יחד עם מטבעות של שליטי האימפריה הקושאנית: וימה קדפישס, וקנישקה. [36]

הפלישות של השבטים הנוודים, במאה ה-2 לפנה"ס לוו ב"ברבריזציה" מסוימת של התרבות הח'ווארזמית, אם כי כמה אלמנטים אדמיניסטרטיביים מסורתיים המשיכו להתקיים.

האימפריה הסאסאנית בשיאה, שנת 621

תקופת האימפריה הסאסאנית (224–651)

ערך מורחב – האימפריה הסאסאנית

על חורבות האימפריה הפרתית, הוקמה האימפריה הסאסאנית שהייתה האימפריה הפרסית הקדם-אסלאמית האחרונה. סביב שנת 222 עלה לשלטון ארדשיר במחוז פרסיס ומשם הרחיב ארדשיר את הטריטוריה שלו למחוזות השכנים. המלכים הסאסאניים כינו את עצמם מלך מלכי המלכים. הדת השלטת באימפריה הייתה זורואסטרית. ח'ווארזם נכבשה על יד המלך שאפור הראשון סביב שנת 240. יאקות אל-חמאווי, הביוגרף והגאוגרף הערבי המוסלמי בן המאה ה-13, מעיד ביצירתו שבח'ווארזם הייתה בירה אזורית של האימפריה הסאסאנית. גם אבן ח'ורדאדבה, הגאוגרף הפרסי בן המאה ה-9 ואל-בירוני מתייחסים לח'ווארזם כחלק מהאימפריה הפרסית. העובדה שהכתב הפהלווי, ששימש את הבירוקרטיה הפרסית לצד הפרסית העתיקה, היה בשימוש בח'ווארזם, שם שימש כאלפבית המקומי הראשון בערך במאה ה-2 לספירה, כמו גם עדויות לכך שהח'ווארזמשאה (למשל עלא א-דין תכיש (1172-1200)) פרסמו את כל הוראותיהם (הן המנהליות והן הציבוריות) בשפה הפרסית, מאשש את טענותיו של אל-בירוני.

בתקופת שלטונו של המלך הסאסאני, ח'וסרו השני (590–628) נכבשו שטחים נרחבים של ח'ווארזם על ידי הרקליוס הביזנטי. האימפריה הסאסאנית שקעה לאנרכיה בד בבד עם מאבקי כוחות פנימיים על כס השלטון בתוך משפחת המלוכה. בזמן הזה, עלו על האימפריה הסאסאנית צבאות הח'ליף האסלאמי השני עומר בן אל-ח'טאב והביסו את הצבא הפרסי בקרב אל-קאדסיה, שהתרחש ב-636. המוסלמים התקדמו לתוככי שרידיה של האימפריה וכבשוה, עיר הבירה קטסיפון נפלה לידיהם תוך זמן קצר והאימפריה הסאסאנית נכבשה וחדלה מלהתקיים.

תקופת השושלת האפריגית ותחילת האסלאם (305–995)

ערך מורחב – השושלת האפריגית

לפי אל-בירוני, השושלת האפריגית נוסדה בשנת 305, היא מזוהה כשושלת האפריגית של כאת'. היא הייתה שושלת איראנית ח'ווארזמית ילידית ששלטה כמלכי (שאה) ח'ווארזם בין השנים 305 ל-995 לספירה על ידי עשרים ושניים מבני השושלת במשך תקופה כוללת של 690 שנים, עם שלטון ממוצע של 31 שנים לכל שליט. הם שלטו לאורך השנים תחת האימפריה הסאסאנית, האימפריה ההפתליטית , הגקטורקים, הח'ליפות האומיית, הח'ליפות העבאסית והאימפריה הסאמאנית. הם הודחו על ידי משפחה יריבה, השושלת המאמונית. עם ייסודה, מלכה הראשון, אפריג, הקים מבצר גדול בשם "פיל" או "פיר" בשולי הבירה כאת'. כל ארמונות טופראק-קאלה ננטשו באותו זמן, כנראה בגלל ייסודה של השושלת.

קערת כסף מ-ח'ווארזם המתארת אלה בת ארבע זרועות יושבת על אריה, מתוארך לשנת 658, המוזיאון הבריטי.

מכיוון שלא כל עשרים ושניים המלכים האפריגידים הרשומים על ידי בירוני נמצאו על מטבעות, היו חוקרים שהטילו ספק בקיום חלק ממלכים אלה. עם זאת, השליטים המאוחרים יותר (מהמאות ה-8–10) כן מוכרים ממטבעות. לחוסר תעוד זה, סופקו גם הסברים אחרים, כולל הסברו של אל-בירוני עצמו שבו טען שבשעת הכיבוש המוסלמי הערבים הרגו את כל החוקרים הח'ווארזמים שהכירו את ההיסטוריה העתיקה של המדינה.

חומרים ארכאולוגיים מהמאות ה-4-8 מעידים על שינויים תרבותיים ניכרים בתקופה זו, במיוחד לאחר הכיבוש המוסלמי. רשת ההשקיה הצטמצמה, טכניקות הבנייה השתנו, והקרמיקה הפכה לגסה יותר ובדרך כלל יצוקה ולא מיוצרת על אבניים. סוגי ההתיישבות הדומיננטיים היו היישוב הכפרי ומעט מאוחר יותר גם היישוב המבוצר בעל מגדל מגן. הגורמים לשינויים אלה, נובעים לא רק מתהליכים חברתיים וכלכליים פנימיים, אלא גם מפלישת שבטים ערביים לח'ווארזם. עם זאת, חקירות ראשוניות של מתחם הארמון ב־Ayaz Kala מאשרות כי נותרו מסורות של אדריכלות מונומנטלית וציור קיר גם במאות ה-5 וה - 7. יתר על כן, כלי כסף ח'וואראזמים מהמאות 6–8 מעידים על המשך רמת האומנות הגבוהה באזור.

ח'ווארזמשאה היה תואר עתיק ששימש באופן קבוע את שליטי האזור החל מהשושלת האפריגית ועד הופעת המונגולים בתחילת המאה ה-13. היו בסך הכל ארבע משפחות ששלטו תחת התואר ח'ווארזמשאה – השושלת האפריגית (305–995), השושלת הממונית (995–1017), שושלת אלטונטאש (1017–1041) והשושלת האנושתכינית (1097–1231).

שפתם של השושלת האפריגית הייתה ח'ווארזמית עתיקה אשר יובאה לאזור על ידי האימפריה הפרסית האחמנית (550–330 לפנה"ס) במהלך שלטונם על ח'ווארזם. מקור הכתב שלה היה ארמית. בידודה הגאוגרפי של ח'ווארזם מאזורים אחרים של התרבויות השכנות, אפשר לה לשמר שפה ותרבות איראנית ייחודית נפרדת. שפה זו הייתה בשימוש באזור עד המאה ה-13 שאז הוחלפה על ידי פרסית.

אזור ח'ווארזם באסיה התיכונה. ממזרח נמצא אזור טראנסאוקסאניה ומדרום - ח'וראסאן

ראשית הכיבוש האסלאמי

בתחילת המאה השביעית, ערב הכיבוש האסלאמי, הייתה מרכז אסיה מבחינה אתנית, עדיין במידה רבה ארץ איראנית שבה השתמשו בשפות שונות של איראן התיכונה. אזורי טראנסאוקסאניה וח'ווארזם, שהושקו על ידי הנהרות אמו דריה (אוקסוס) וסיר דריה ויובליהם, היו אזורים חקלאיים פוריים ומשגשגים. הסוחרים ההרפתקנים של עריהם המשיכו לסחור למרחקים ארוכים דרך אירואסיה הפנימית. ידעים קיומן של מושבות סחר סוגדיות מזרחה עד צפון סין וח'ווארזמיות מערבה עד דרום רוסיה.באקטריה, שנמצאה לאורך נהר אוקסוס העליון, נשלטה פוליטית על ידי האימפריה ההפתליטית, מצפון לקושאן ההינדית. מנהיג שלה, נזאק טארחן, הוביל בתמיכת שליטים נוספים מרד נגד המפקד הערבי קוטאיבה אבן מוסלם, בסביבות 709 לספירה. אולם נכשל. תחילה ח'ווארזם הייתה מושא לפשיטות לא יעילות של הערבים, שתקפו מדי פעם מהאזורים הסמוכים של ח'וראסאן וטרנסוקסאניה. הערבים חצו לראשונה את האמו דריה בשנים 653–654 במהלך הח'ליפות של עות'מאן בן עפאן (644-656). אולם, רק בשנת 674, תחת הח'ליף האומיי הראשון, מועאויה בן אבי סופיאן (661-680), המצביא שלו חצה את האוקסוס והביס את כוחותיו של השליט המקומי של בוכרה. ערי המדינה הסוגדיות, בינתיים, שלחו שליחויות חסרות תועלת לפקינג כדי לגרום לקיסר הסיני, שטען במעורפל על ריבונות במרכז אסיה, להתערב. גם סכסוכים פנימיים על השלטון בחליפות עיכבו את התקדמות הכיבוש הערבי. לאחר שהערבים נסוגו מהפשיטות שלהם, השאה חזרו לשלטון בח'ווארזם תוך דבקות באמונת אבותיהם המקורית, שלפי אל-בירוני הייתה זורואסטריזם. השאה המקומיים המשיכו ליצור בריתות עם נסיכים איראנים מקומיים, סוחרים מסוגדיה ואפילו עם טורקים וסינים כדי להתנגד לערבים. ח'ווארזם הייתה אחת המדינות הבודדות באיראן ששרדו את התקופה האסלאמית הקדומה.

בשנת 712 נכבשה ח'ווארזם על ידי הח'ליפות הערבית (אומיים ועבאסים), ועברה לשליטה מוסלמית תחת קוטאיבה אבן מוסלם, וח'ווארזם נהרסה. רק בסוף המאה ה-8 ותחילת המאה ה-9 המיר לראשונה שאה בן השושלת האפריגית את דתו לאסלאם, והופיע עם שמו העממי של המומר עבדאללה ("עבד האל").

אי יציבות שלטונית וחדירת האסלאם (995–1077)

בשנים הבאות, כחלק מח'ליפות בית עבאס, הייתה נתונה ח'ווארזם למאבקי כוח של משפחות מקומיות וכוחות אזוריים שנאבקו על השליטה במרכז אסיה, ולחילופי שלטון בין השושלות המאמונית, השושלת הע'זנווית, שפעלו תחת האימפריה הסאמאנית עד לנפילתה, ואחריה, לשושלות אלטונטאש, השושלת האנושתכינית והשושלת הסלג'וקית.

האימפריה הסאמאנית 819–999

האימפריה הסאמאנית

ערך מורחב – השושלת הסאמאנית

מוצא השושלת הסאמאנית הוא ממשפחה פרסית אשר צאצאיה הקימו אמירות אוטונומית בתחומי הח'ליפות העבאסית. בין 819 ל-1005 בשיאה השתרעה הממלכה הסאמאנית על כל טראנסאוקסאניה ועל ח'וראסאן. הסאמאנים הצליחו לבסס שליטה סוזרנית קצרה על ח'ווארזם בשנת 995, על שאש (Châch - שמה הקדום של טשקנט) ועל איספיג'אב (Isfijab - ידועה היום בשם Sayram). בנוסף כבשו הסאמאנים באישור הח'ליף את טברסטן, את גרגאן ואת ריי. השלטון הסאמאני סייע להפצת האסלאם על ידי פעילות רבה להנחלת הדת המוסלמית אם בחרב ואם בדרכי נועם.

השושלת המאמונית

מיקומה של גרגאן

ערך מורחב – השושלת המאמונית

במהלך המאה ה-10 גדלה חשיבותם הכלכלית והפוליטית של השושלת המאמונית המקומית שבסיסם בגרגאן שלחופי הים הכספי, הן בשל שיירות הסחר שהתנהלו דרכה והן בשל תמיכתם בשליטי האימפריה הסאמאנית בתקופת ההתקוממויות מקומיות שאירעו באזור ח'וראסאן וטרנסוקסאניה. בשנת 995 הם הפילו באלימות את האפריגידים וניכסו לעצמם את התואר המסורתי ח'ווארזמשאה.בתקופת שלטונם, בירתם, גרגאן, הפכה למרכז עבור מלומדים ומדענים מכל רחבי העולם האסלאמי המזרחי. הסתופפו בחצרם מלומדים כמו אל-בירוני, אבן-סינא ואבו נאסר עראק המתמטיקאי. שלטונם של המאמונים היה קצר (995–1017), והם הוחלפו בתורם על ידי השושלת הע'זנווית המתפשטת.

השושלת הע'זנווית

ערך מורחב – השושלת הע'זנווית

הע'זנווים, היו שושלת ממלוכית בשירות האימפריה הסאמאנית, שהשתחררו באופן הדרגתי מהכפיפות לסאמאנים ויצרו אימפריה חדשה בהנהגתם, בעיר ע'זני באזור אפגניסטן של ימינו. משם, תחת הסולטן מחמוד (998 –1030), שהיה השליט המוסלמי הראשון שכינה את עצמו סולטן, יצאו בשרשרת כיבושים ששחררה באופן סופי את הממלכה הע'זנווית מהחסות הסאמאנית והפכה את הממלכה הע'זנווית למעצמה אזורית. מחמוד שימש גם כפטרון אמנות וספרות. מלומדים דגולים רבים התיישבו בע'זני, ביניהם אל-בירוני איש האשכולות, המתמטיקאי, הפילוסוף, האסטרונום ומלומד הסנסקריט, ופירדוסי, המחבר הפרסי של הפואמה האפית הגדולה שאה-נאמה ("ספר מלכים"). כיבוש צפון הודו על ידי מחמוד קידם את חילופי המסחר והרעיונות בין תת-היבשת ההודית לעולם המוסלמי.

בסוף המאה ה-10, היו מאבקי כוח והשתלטות לסירוגין על שטחי טראנסאוקסאניה בין הסמאנים ובין הקרא-ח'אנים. בהמשך השושלת הע'זנווית והקרא-ח'אנים חילקו ביניהם את השטחים של השושלת הסאמאנית וקבעו את נהר האוקסוס כגבול ביניהם. ח'ווארזם שימשה אמצעי לחץ בידי הע'זנווים כנגד השושלת הקרא-ח'אנית, אויביהם. בעקבות מרד נגד השליט המאמוני, מאמון השני, הם פלשו לח'ווארזם. צבא השושלת הע'זנווית הביס את הכוחות הח'ווארזמים המקומיים בעיר האזראספ ב 1017. אוכלוסיית אורגנץ' דוכאה באכזריות ורבים נלקחו לבירה ע'זני כעבדים. ח'ווארזם שולבה בממלכה הע'זנווית. אירוע זה סימן את סוף השלטון של שאה איראני אתני בח'ווארזם. המחזיקים הבאים בתואר העתיק ח'ווארזמשאה היו כולם ממוצא טורקי, עבדים או חופשיים. במקביל החל בח'ווארזם תהליך טורקיזציה שבא בעקבות כינון השליטה הפוליטית והצבאית הטורקית, שהוביל בסופו של דבר לשקיעת היסוד האיראני הילידי בקרב האוכלוסייה הטורקית ולהיעלמות השפה הח'ווארזמית לטובת השפה הטורקית.

הענף של אלטונטאש

אלטונטאש , מייסד השושלת היה מפקד צבא עבדים טורקי תחת הע'זנווים. הוא שימש מושל ח'ווארזם בשנים 1017–1032, בעקבות כיבוש ח'ווארזם על ידי מחמוד הע'זנווי ובהשתתפותו. הוענק לו התואר העתיק ח'ווארזמשאה בגלל תרומתו לכיבוש. במשך חמש עשרה שנות כהונתו כמושל, הוא תמיד נשאר נאמן לסולטן והגן על גבולות הפרובינציה שלו מפני פלישות של השבטים הנודדים מהערבה, בפרט מפושטים בני משפחת סלג'וק שהיו פעילים באזור. הוא גם השתתף במערכה של מחמוד נגד שליט קרחאן בבוכרה ובסמרקנד, אליטיגין. בתקופת שלטונו, אלטונטאש הצליח לבנות את כוח צבאי מקומי, על ידי גיוס כוחות עזר טורקמניים מהערבה.

עם מותו ב-1032, בנו של אלטונטאש, הארון, ירש אותו בח'ווארזם כמושל בפועל, אך לא הוענק לו תואר ח'ווארזמשאה. כתוצאה מכך הוא מרד בגלוי נגד הסולטן הע'זנווי מסעוד (בנו של מחמוד), וכרת ברית עם אליטיגין והסלג'וקים. שנה לאחר מכן בהוראת מסעוד הוא נרצח. בנו השני של אלטונטאש, איסמעיל, ירש את השלטון בח'ווארזם, כאויבו המושבע של מסעוד. הוא הפך לבעל בריתם של הסלג'וקים. כתוצאה מכך, מסעוד הדיח אותו ב-1038 ומינה שליט אחר לח'ווארזם. איסמעיל נאלץ להימלט אל הסלג'וקים ונטמע ביניהם.

בשלב זה המבנה של שלטון הע'זנווים במערב התפורר. עם הדחתו של איסמעיל הגיעה לסיומה השושלת קצרת הימים של אלטונטאש ובניו. התואר ח'ווארזמשאה פקע במשך כמה עשורים ולא קם לתחייה עד שהשליט הסלג'וקי, מאלכשאה, העניק אותו למושל העבדים הטורקי שלו, אנושטגין גארצ'י ב-1077.

מרכז אסיה בשנת 1100: הסולטנות הע'זנווית, הסולטנות הסלג'וקית והח'אנות הקרא-ח'אנית

האימפריה הסלג'וקית

ערך מורחב – השושלת הסלג'וקית

השושלת הסֵלג'וּקית הייתה ממשפחה טורקמנית מאזור הערבה האסייתית אשר השתייכה לאצולה של קונפדרציית שבטי האוע'וז (הטורקים האוע'וזים מכונים במקורות המוסלמים גם בשם טורקמנים). המשפחה קבלה עליה את האסלאם הסוני. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בראשיתם הם היו מעורבים כשכירי חרב בסכסוכים של הסמאנים ומאוחר יותר בסכסוכים בין מחמוד הע'זנווי והקראח'אנים, מחמוד הושיב אותם בח'וראסאן ובשנת 1025, הוא הושיב פלג נוסף של המשפחה בראשות האחים טוגריל בכ, וצ'אע'רי בכ בח'ווארזם. הם המשיכו לפשוט על אזורי היישוב החקלאיים ותפקדו בעיקר כשודדים, גם בימיו של מסעוד בנו של מחמוד.

בשנת 1027 כתוצאה משנויים אקלימיים ורעב אזורי, השבטים הנוודים באזור, והסלג'וקים בראשם, הפכו לאגרסיביים יותר בחיפוש מזון. התפתח מאבק בין הפלגים של הסלג'וקים מח'ווארזם והפלג מח'וראסאן שבו שני האחים ניצחו וניכסו לעצמם את ח'וראסאן. הם הציגו את עצמם כמוסלמים אדוקים וזכו לשיתוף פעולה של גופים שמרניים באזור. בשלב מסוים החליטו הסלג'וקים להסתכן בקרב כנגד מסעוד הע'זנווי ובמישור דנדאנקאן, צפונית למרו, בשנת 1040, הנחילו תבוסה לכוחותיו. בעקבות התבוסה התפנתה הדרך בפני הסלג'וקים להשתלט על ח'ורסאן, והם הקימו שם ממלכה עצמאית הכפופה לשלטונם בראשות צ'אע'רי בכ. טוגריל, שנחשב למייסד האימפריה הסלג'וקית, שהמשיך להרחיב את ממלכתו על חשבון הע'זנווים שנחלשו מאוד. מח'וראסאן יצא טוגריל ב-1055, וכבש את בגדאד ללא קרב לאחר שהבויהים נסוגו ממנה. מסעוד הע'זנווי נמלט להודו וכל ח'וראסאן והרמה האיראנית שמעבר לה נותרו פתוחים בפני הסלג'וקים. עיקר מאבקיו של טוגריל בכ היו נגד השושלת הפאטימית שבריבונותם לא הכיר וכנגד האימפריה הביזנטית. בשנים 1055 – 1152 הסלג'וקים השתלטו על מרבית עולם האסלאם והרחיבו את גבולותיו. הם הצליחו להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית.

קארה קיטאי (מערב ליאו) והאזורים השכנים ב-1160 בערך

האימפריה הסלג'וקית, הייתה נתונה למלחמות חיצוניות ולמאבקי כוח פנימיים. במזרח, מאזור סין, קם כוח דומיננטי, קארה-ח'יטאי (שושלת ליאו המערבית) שפלש למרכז אסיה והיה מורכב משרידים משושלת ליאו שהושמדה על ידי שושלת ג'ין בשנת 1125. האציל יילו דאשי מליאו יצר קונפדרציה וצבא שנע מערבה כדי לבנות מחדש את שושלת ליאו. הוא הביס את הקרא-ח'אנים ב-1137. בשנת 1141 הפכה קארה-ח'יטאי לכוח הדומיננטי באזור לאחר שהנחילה מכה אנושה לסולטאן הסלג'וקי אחמד סנג'אר ולקארה-ח'אנידים בשנת 1141 בקרב קאטבן צפונית לסמרקנד.

הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הכינוי "סולטן" הפך לכינוי נפוץ שהוענק על ידי הח'ליף לשליט מוסלמי בתקופתם.

האימפריה הח'ווארזמית (1077-1231)

ערך מורחב – האימפריה הח'ווארזמית

מפת אסיה ב־1200.

האימפריה הח'ווארזמית נוצרה על ידי השושלת האנושתכינית שהייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא טורקי ממלוכי. השושלת נוסדה על ידי המפקד אנושתכין ע'רצ'אי, עבד טורקי לשעבר של הסולטאנים הסלג'וקים, שמונה ב-1077 למושל ח'ווארזם כווסאל על ידי השליט הסלג'וקי מלכשאה. בשנת 1141, בעקבות תבוסתו של הסולטאן הסלג'וקי אחמד סנג'אר בצפון סין בפני קונפדרציית קארה-ח'יטאי, נכדו של אנושתכין, עלא א-דין אטסיז שליט ח'ווארזם, נאלץ להכיר בריבונות הכוללת של קארה-ח'יטאי והיה נתון לשליטת שני הגורמים: הסלג'וקים וקארה-ח'יטאי.

שם	סוג שליטה	תאריכי שילטון
אנושתכין ע'רצ'אי	מושל ח'ווארזם, מייסד השושלת. וסאל מטעם הסלג'וקים	1077-1097
אקינצ'י אבן קוצ'קאר	מושל ח'ווארזם וסאל מטעם הסלג'וקים	1097
מוחמד I	ח'ווארזמשאה מטעם הסלג'וקים	1097-1027
עלא א-דין אטסיז	ח'ווארזמשאה, וסאל של קארה-ח'יטאי ושל הסלג'וקים	1127-1156

הסולטאן אחמד סנג'אר מת בשנת 1156. המדינה הסלג'וקית שקעה בתוהו ובוהו והח'ווארזמשאה, עדיין וסאלים של קארה-ח'יטאי, הרחיבו את שטחיהם דרומה.

בשנת 1194 הובס ונהרג הסולטאן האחרון של האימפריה הסלג'וקית הגדולה, טוגריל השלישי, על ידי שליט ח'ווארזם, עלא א-דין תכיש, שכבש חלקים מח'וראסאן וממערב איראן. בשנת 1200 מת תכיש והוחלף על ידי בנו, עלא א-דין מוחמד, שיזם עימות עם השושלת הגורית, ששלטה באזור של אפגניסטן העכשווית, והובס על ידם באמו דריה בשנת 1204. בעקבות ביזת ח'ווארזם פנה מוחמד לקבלת עזרה מהשליטים שלו, קארה-ח'יטאי ששלחו לו סיוע צבאי. בעזרת תגבורת זו זכה מוחמד בניצחון על הגורים בחזאראספ ב-1204 ואילץ אותם לעזוב את ח'ווארזם.

גם תחת שלטון קארה-ח'יטאי, השליטים הבאים, בני השושלת האנושתכינית, הרחיבו את תחומי שליטתם:

שם	סוג שליטה	תאריכי שלטון
ארסלן-II	ח'ווארזמשאה	1156-1172
עלא א-דין תכיש	ח'ווארזמשאה	1172-1200
סולטן-שאה קרב ירושה עם תכיש	ח'ווארזמשאה	1172-1193

קארה-ח'יטאי היו בודהיסטים ברובם ואילו בח'ווארזם והסביבה שלטה דת האסלאם. בהמשך עלא א-דין מוחמד, בנו של תכיש, יזם עימות עם קארה-ח'יטאי, הפעם בעזרת הקראח'אנים, הוא הביס את צבאם בטאלאס בשנת 1210. הוא הביס את הקראח'אנים וב 1212 העביר את בירתו מגורגנז' לסמרקנד. ב-1215 הוא הביס את הגורים. כך הוא שילב כמעט את כל טרנסאוקסניה ואפגניסטן של ימינו לתוך האימפריה שלו, שלאחר כיבושים נוספים במערב פרס עד 1217 השתרעה מסיר דריה להרי זגרוס, ומהחלקים הצפוניים של כוש ההינדית לים הכספי.

האימפריה הח'ווארזמים 1190–1220

בתחילת המאה ה-13 נחשבה האימפריה למעצמה הגדולה ביותר בעולם המוסלמי. ההערכה היא כי האימפריה השתרעה על שטח של 2.3 עד 3.6 מיליון קמ"ר. בשנת 1218 מנתה אוכלוסיית האימפריה 5 מיליון איש.

השליטים העצמאיים של האימפריה:

שם	סוג שליטה	תאריכי שילטו
עלא א-דין מוחמד אבן-תכיש	ח'ווארזמשאה	1200-1220
ג'לאל אל-דין מנגבורני אבן מוחמד	סולטן ח'ווארזם	1220-1231

מיניאטורה מהמאה ה-16, המתאר את בריחת ג'לאל א-דין מג'ינג'יס ח'אן, מעבר לנהר ההינדוס

בשנת 1218 סיפחו כוחותיו של ג'ינג'יס ח'אן את קארה-ח'יטאי והפכו לשכנים ישירים של האימפריה הח'ווארזמית. כתוצאה מסכסוך שנבע מהשתלטות על שיירה מסחרית מונגולית, ביזתה והריגת אנשיה בעיר אוטרר על ידי מושל מקומי, בשנת 1219 פלשו המונגולים תחת שלטונו של ג'ינג'יס ח'אן לאימפריה הח'ווארזמית וכבשו בהצלחה את רובה תוך שנתיים בלבד. המערכה, זרעה הרס וזוועות נרחבים. ג'ינג'יס ח'אן סיים את הפלישה ואת מחיקת כל סמני התרבות המוסלמים של האזור. ג'לאל א-דין מינגבורנו אבן מוחמד, ניסה להגן על חלקים של האימפריה אך לא צלח. ב-1230–1231, אוגדיי ח'אן, יורשו של ג'ינג'יס ח'אן, שלח נגדו צבא, לקרב שהסתיים בניצחון מוחץ של הכוחות המונגוליים. בתוך מספר שנים, הצבא המונגולי הצליח להביס את הכוחות הח'ווארזמים ולהשמיד את האימפריה. זה סימן את השלמת הכיבוש המונגולי של האימפריה הח'ווארזמית יחד עם השלמת הכיבוש המונגולי של מרכז אסיה.

מנגנוני השלטון

אנשי הצבא באימפריה היו טורקים אולם אנשי המנהל היו ברובם ממוצא פרסי. החל משלטון הח'ווארזמשאה עלא א-דין אטסיז, ראש מנגנון המדינה המרכזית של הח'ווארזמשאה היה ווזיר, יועצו הראשון של ראש המדינה. הוא עמד בראש פקידי הדיוואן (סוג של מועצה), אותם מינה ושם הוא וקבע את המשכורות, הקצבאות את ניהול המיסים ואת אוצר המדינה. מונו גם ווזירים אזוריים בעלי סמכויות מקומיות. ככלל הם נבחרו מתוך הפקידות הפרסית המוסלמית, לא הטורקית. מנגנון ממלכתי נוסף של הח'ווארזמשאה היה החאג'יב הבכיר או הגדול, שהיה רוב הזמן נציג האצולה הטורקית. החאג'יב דיווח לח'ווארזמשאה בנושאים הקשורים לשאה ולמשפחתו. לח'ווארזמשאה יכלו להיות כמה חאג'יבים, שביצעו את הוראותיו ה"אישיות". בעל תפקיד נוסף היה האוסטהדר – חצרן שהיה אחראי על שירותי משק הבית בארמונות הח'ווארזמשאה, כולל אורוות, מטבחים, מאפיות, מרתפי יין ותחזוקת משרתי הארמון.

בימי הסולטן ג'לאל א-דין מינגבורנו, ידועים נושאי התפקידים הבאים:

• האמיר-שיקאר - ראש צוות הציד של הסולטן.
• הטשטדאר - הממונה על מערכות הכביסה של הסולטאן,
• השראבדאר - נושא כוסות, מנהל המחסן שבו אוחסנו משקאות שונים.
• הקיסדאר היה איש חצר שתפקידו היה לקבל תלונות ותביעות שהופנו לסולטאן להגישם לסולטאן לדיון ולהודיע למבקשים ולתובעים על תשובת הסולטאן.
• הג'שניגיר - חצרן שטעם ארוחות ומשקאות שהוגשו לסולטאן כדי להימנע מסכנת הרעלה.
• הדוואטדאר - מזכירו של הסולטאן.
• העלמדאר - נושא הדגל.

אוכלוסייה

האוכלוסייה באימפריה הח'ווארזמית, הורכבה בעיקר מעמים איראנים תושבי קבע וטורקים נוודים למחצה. אף על פי שמוצאם של הח'ווארזמשאה היה טורקי, בדיוק כמו קודמיהם הסלג'וקים, הם אימצו את התרבות הפרסית ודבקו בזרם הסוני של האסלאם. לפיכך תקופת הח'ווארזמשאה הייתה בעלת אופי כפול, המשקף הן את מוצאה הטורקי והן את התרבות הפרסית הגבוהה. השפה השלטת באותה תקופה וזו שדוברה על ידי הרוב בערים החשובות הייתה פרסית. הפרסית הפכה לשפת המדינה הרשמית של הח'ווארזמשאה ושימשה כשפת הממשל, ההיסטוריה, הסיפורת והשירה. השפה הטורקית הייתה שפת האם ו"שפת הבית" של משפחת אנושתכין, ואילו הערבית שימשה בעיקר כשפת המדע, הפילוסופיה והתאולוגיה.

בתחילה, העיר הראשית של האימפריה הח'ווארזמית הייתה אורגנץ' (או גורגנז'), הגאוגרף המוסלמי, יאקות אל-חמאווי, שביקר בעיר ב-1219, תיאר אותה בספרו מועג'ם אל-בולדאן, כעיר גדולה ועשירה. גם הערים סמרקנד, ע'זני ותבריז שימשו כבירת האימפריה הח'ווארזמית המאוחרת יותר.

ח'ווארזם לאחר הכיבוש המונגולי (1231–1511)

סופה של האימפריה הח'ווארזמית, סימן את הפסקת השימוש הרשמי בתואר ח'ווארזמשאה על ידי שליטים ומושלים מקומיים שם. הערים הגדולות של ח'ווארזם, כולל סמרקנד, בוכרה וגורגנז', נהרסו כמעט לחלוטין, ואוכלוסיות רבות נטבחו. לאחר הכיבוש, אזורי ח'ווארזם עברו לשליטת המונגולים. הם נוהלו כחלק מהאימפריה המונגולית, והפכו לחלק ממערכת השלטון הרחבה שהקים ג'ינג'יס ח'אן. השליטה המונגולית הביאה לשינויים דמוגרפיים וכלכליים משמעותיים. האזור נפתח יותר לסחר בין-לאומי תחת שלטון המונגולים, שקידמו את המסחר לאורך דרך המשי.

לאחר מותו של הח'ווארזמשאה האחרון, ג'לאל א-דין ב-1231, חלק מצבאו נשאר נאמן לאימפריה הח'ווארזמית הלא קיימת. המשפחות שלהם היגרו לאנטוליה שבטורקיה של היום והם שמרו על המסגרת הצבאית שלהם כשכירי חרב בין השנים 1231 ו-1246. צבא זה כונה ח'וואראזמיה. הם פעלו במסופוטמיה עילית, אנטוליה, סוריה וארץ ישראל. הם שינו את נאמנותם מספר פעמים, ולעיתים קרובות פעלו באופן אוטונומי לפני שהובסו ונהרסו על ידי האיובים.

הח'אנות המונגוליות לאחר הפלישה המונגולית במאה ה-13 ודרכי הפלישה

לאחר מותו של ג'ינג'יס ח'אן, האימפריה המונגולית התפצלה לארבע ח'אנות מרכזיות: ח'אנות צ'אגאטאי (כיסתה חלקים נרחבים ממרכז אסיה, כולל שטחים נרחבים באוזבקיסטן של היום), האילח'אן (ששלט בחלק הדרום-מערבי של האימפריה המונגולית, בתחומי את פרס (איראן של היום), עיראק, וחלקים מטורקיה). אורדת הזהב (שלטה בשטחים נרחבים במזרח אירופה ובאסיה המרכזית), ושושלת יואן (במזרח אסיה, בסין).

אזור ח'ווארזם עבר לשליטה של ח'אנות מקומיות: החלק הצפוני, כולל אורגנץ' ואזור הסיר דריה (Jaxartes) התחתון נכללו בתחומי ח'אנות אורדת הזהב, ששלטה בדרום רוסיה ובערבות אוגוז-צ'יפצ'אק במשך 140 שנה. החלק הדרומי, כולל כאת' שירדה למעמד של כפר בלבד, וחיווה שעלתה לגדולה, היו בשליטת ח'אנות צ'אגאטאי מטרנסאוקסניה. במאה ה-14 התפצלה ח'אנות צ'אגאטאי לשני חלקים: מערבי ומזרחי. חלוקה זו נותרה במקומה עד 1350, כאשר השושלת הסופית תפסה את השלטון בח'ווארזם.

הנקודה הארץ-ישראלית

בשנת 1244, שכר סולטאן מצרים האיובי, את חרבם של גדודי הח'ווארזמים שחנו באותה עת באזור המרכזי של נהר הפרת. שליח של השליט המצרי נפגש עם המנהיג הח'ווארזמי ברכה חאן והלה הסכים לצאת ממקום מושבו לכוון ארץ ישראל, כדי להילחם כנגד הצלבנים בארץ ישראל. ב-11 ביולי 1244, הח'ווארזמים פשטו על ירושלים, החריבו את העיר, וביצעו טבח נרחב בתושביה הצלבנים. כעבור כמה חודשים בלבד, הח'ווארזמים השתתפו בקרב הירביה (אוקטובר 1244), בו הם הביסו את הצבא הצלבני בתמיכת הכוחות האיוביים. בסיכומו של הקרב, הושמד הצבא הנוצרי של מדינת הצלבנים וקרב הירביה זכה לשם חיטין השנייה. הח'ווארזמים פשטו בארץ ישראל כארבה, תחילה הופיעו מול חומות יפו ומשלא הצליחו להיכנס לעיר תחת איום לתלות את אדונה שהיה בידם המשיכו לכוון עכו וגדודיהם התפרשו בגליל ותקפו את נצרת וצפת. בשנת 1245 יצא הסולטאן המצרי בראש צבא ושם מצור על דמשק שנכנעה לאחר חצי שנה של קרב עיקש. הח'ווארזמים שקיוו לקבל את דמשק כתשלום על השתתפותם בקרב ותרומתם לניצחון נאלצו להסתפק בשטח שהיה בעבר בשליטה צלבנית ונרכש בעמל רב במסעי הצלב הקודמים. שליט עבר הירדן, שותפם של הצלבנים בקרב הירביה, חזר וכבש את יהודה ושומרון מידי המצרים. שותפם השני, תקף את המחנה העיקרי של הח'ווארזמים באביב 1246 והביא עליהם את סופם, כאשר ראשו של מנהיגם ברכה חאן הובא בפני המנצח שישב בעיר חלב. ככל הנראה הם נטמעו בתוך האוכלוסיות המקומיות, עד שנעלמו כמעט לגמרי מהזירה ההיסטורית במזרח התיכון. כך תמה תקופת פעילותם באזור ארץ ישראל, שהייתה קצרה אך השפיעה רבות על מאזן הכוחות ועל המשך השליטה בירושלים.

האיסלאמיזציה של האימפריה המונגולית

במאה ה-13, החל תהלך האיסלאמיזציה של המונגולים. זה היה תהליך הדרגתי מורכב ורב-ממדי שהחל במאה ה-13 ונמשך לאורך המאות ה-14 וה - 15.

• ח'אנות צ'אגאטאי: בתחילה, בח'אנות צ'אגאטאי, הייתה אוכלוסייה טורקית בעיקר עם מסורות ערבה חזקות. המרת דתם לאסלאם על ידי ח'אנים קודמים לא חיזקה מיד את האמונה האסלאמית ברחבי האימפריה. היא נותרה רעועה עד שח'אן 14טארמאשירין אימץ את האסלאם בשנת 1326 לאחר שהתאסלם רשמית.דבר שהוביל לחלוקה זמנית בין חלקיה המזרחיים והמערביים של האימפריה ואף הובילה לרציחתו על ידי חסידי הבודהיזם והשמאניזם. רק בתקופת שלטונו של טימור (1336-1405) עברה למעשה צ'אגאטאי מאימפריה מונגולית למדינה צ'אגאטאית ואסלאמית.
• האילח'אן: הח'אן ע'זאן, ששלט בין השנים 1295–1304, היה המנהיג המונגולי הראשון של האילח'אן שהתאסלם והפך את האסלאם לדת הרשמית של הממלכה. כתוצאה מכך הקשרים הכלכליים והפוליטיים שהשתפרו עם מדינות מוסלמיות אחרות.
• אורדת הזהב: האסלאמיזציה של אורדת הזהב הייתה תהליך משמעותי שהוביל לאימוץ הדרגתי של האסלאם על ידי שליטיה ועמה. ברקה ח'אן, ששלט בין השנים 1257 ל-1267, היה השליט המונגולי הראשון של אורדת הזהב שהתאסלם, דבר שעזר לחזק את הקשרים עם המדינות המוסלמיות בדרום ובמערב. המרת דתו טיפחה קשרים הדוקים יותר עם הממלוכים במצרים והשפיעה על הבריתות הפוליטיות והצבאיות של אורדת הזהב. תהליך זה נמשך ובימיו של אוזבק ח'אן תהליך האסלאמיזציה הגיע לשיאו, כאשר הוא קידם באופן פעיל את התרבות האסלאמית והפך את האסלאם לדת הרשמית של הח'אנות בתחילת המאה ה-14 (1312-1341). דבר זה אפשר את התמזגותם של טורקים ומונגולים בתוך המדינה.
• שושלת יואן: בשושלת יואן שבסין, המונגולים שמרו על הבודהיזם והאנימיזם כמקובל. האסלאם לא הפך לדת השלטת באזורים אלו, אך הייתה נוכחות מוסלמית מסוימת.

התהליך נבע משילוב של שיקולים פוליטיים, כלכליים, תרבותיים ואישיים:

• קשרים פוליטיים וצבאיים: הקשרים עם המדינות והממלכות המוסלמיות סביב האימפריה המונגולית שיחקו תפקיד חשוב בתהליך. מנהיגים מונגוליים כמו ברקה ח'אן מאורדת הזהב וטוגרל ח'אן מח'אנות צ'אגאטאי ראו יתרון בקבלת האסלאם כדי לחזק את קשריהם עם הממלכות המוסלמיות ולהשיג תמיכה פוליטית וצבאית.
• השפעה תרבותית: סוחרים מוסלמים, אנשי דת ומדענים הביאו איתם את האסלאם לאזורים המונגוליים. הערים הגדולות במרכז אסיה, כמו סמרקנד ובוכרה, היו מרכזי תרבות ומסחר חשובים שהפיצו את הדת המוסלמית.
• תועלת כלכלית: המסחר עם העולם המוסלמי הביא יתרונות כלכליים רבים, והמונגולים הבינו כי אימוץ האסלאם יכול להקל על קשרי המסחר עם המוסלמים ולהגדיל את ההזדמנויות הכלכליות.
• מניעים אישיים של השליטים: חלק מהשליטים המונגוליים אימצו את האסלאם מתוך מניעים אישיים או אמונה דתית. לדוגמה, הח'אן ע'זאן מהממלכה האילח'אנית התנצר לפני שהתאסלם, והפך למוסלמי מאמין שהשקיע במפעלי בנייה ותשתיות דתיות.
• לחצים חברתיים: בחלק מהמקרים, האוכלוסייה המקומית, שכבר הייתה מוסלמית, השפיעה על השליטים המונגוליים להתאסלם. קבלת האסלאם סייעה גם להפחית את המתח בין השלטון המונגולי לבין האוכלוסייה המקומית.

השפעות האיסלאמיזציה: תהליך האסלאמיזציה של המונגולים היה כרוך בשינויים תרבותיים, פוליטיים ודמוגרפיים. האימוץ של האסלאם סייע ביצירת קשרים עם מדינות מוסלמיות אחרות, חיזוק קשרי מסחר והשפעה תרבותית. עם הזמן, האסלאם הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות של חלקים נרחבים מאוכלוסיית המונגולים באסיה המרכזית.

האסלאמיזציה של ח'ווארזם באה לידי ביטוי ביצירת יצירות ספרותיות, מדעיות ודתיות ובתרגום יצירות ערביות לשפה הטורקית. בספריית סולימאנייה באיסטנבול נשמר הקוראן עם תרגום בינארי לטורקית, שנכתב בח'ווארזם ומתוארך (ינואר-פברואר 1363). בירתה המחודשת של ח'ווארזם, גורגנז', הפכה שוב לאחד ממרכזי המסחר הגדולים והחשובים ביותר במרכז אסיה. באמצע המאה ה-14 קיבלה ח'ווארזם עצמאות מאורדת הזהב תחת השושלת הסופית.

מטבעות של חוסיין סופי שהוטבעו בח'ווארזם ב-1364 בערך

השושלת הסופית

השושלת הסופית השתייכה לשבט המונגולי ח'ונגירד צאצאים לאחד מאחיו של ג'ינג'יס ח'אן, שתמכה בו צבאית כאשר התחיל את כיבושיו. השליט הסופי הראשון, חוסיין סופי, השתלט על גורגנז' ועל שאר החלק הצפוני של ח'ווארזם. נטבעו מטבעות במחוז עבורו החל משנת 1364. על בסיס מטבעות שטובעו ובהם מוגדר ש"השלטון הוא עבור אלוהים" חוקרים משערים ששושלת זו ניסתה ליצור שלטון אסלאמי תיאוקרטי בח'ווארזם. חוסיין ניצל את חוסר השקט שפקד את ח'ווארזם ואת טרנסוקסאניה באותה תקופה ותפס את כאת' ואת חיווה שהוקצו לח'אנים של צ'אגאטאי. פלישה זו, לשטח שנחשב כשטח צ'אגאטאי, הובילה בסופו של דבר לעימות עם האמיר טימור. בזמן כיבוש כאת' וחיווה לא היה בטרנסוקסאניה שליט שיכול היה להגיב, אך ב-1369 איחד טימור את האזור תחת שלטונו. טימור הרגיש חזק מספיק כדי לדרוש את החזרתם של של כאת' וחיווה מידי חוסיין סופי בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-14. הסכסוך התפתח לקרב שבסופו כאת' נכבשה, חוסיין נסוג לגורגנז' ומת שם. אחיו יוסוף סופי, קבל את השליטה והתפתחו סדרה של קרבות שבסופם כאת' וחיווה נשארו בידי טימור שראה בח'ווארזם יריב לסמרקנד ובמהלך חמש מערכות גורגנז' נהרסה ונשרפה כליל ב-1388. טימור גירש את כל בעלי המלאכה לסמרקנד, וציווה לחרוש ולזרוע את אתר העיר בשעורה.מכאן ואילך איבדה ח'ווארזם חלק ניכר מחיוניותה הכלכלית, המסחרית והתרבותית ומעולם לא התאוששה במלואה מההרס הטימורי. ממשיך השושלת, סולימאן סופי, עשה יד אחת עם אורדת הזהב כדי להתקומם כנגד השלטון הטימורי. התקוממות שנמחצה על ידי טימור.

התקופה הטימורית

בסוף המאה ה-14, האזור עבר לשליטת האימפריה הטימורית, שהוקמה על ידי טימור לנג. טימור בנה חלקית את גורגנז' וכרבע מח'ווארזם כדי להצדיק את דרישות השלטון עליה. בשלב זה, השושלת הסופית אבדה את עצמאותה. הטימורים הקימו ממלכה שהשתרעה על פני אזורים נרחבים במרכז אסיה, וכללה גם את ח'ווארזם. הסופים שמרו על כוח מסוים במחוז, כאשר בודדים מהם שימשו כמושלים עבור שלטונות האזור והמשיכו למלא תפקיד משפיע באימפריה הטימורית. הם מוזכרים בכתובים גם בהקשר למרידות שכשלו. קשרי נישואין הדוקים התקיימו בין צאצאי השושלת הסופית, לבין השושלת הטימורית במהלך המאה ה-15, שבה נשלטה ח'ווארזם לרוב על ידי הטימורים, אם כי לעיתים נפלה לידי הח'אנים של אורדת הזהב כמו גם לידי האוזבקים. צפון ח'ווארזם איבדה שוב ושוב מחשיבותה. ח'ווארזם, ובמיוחד האזור הצפוני שלה, נותרה הרוסה לחלוטין, ובעיקר התוצאה החשובה ביותר של מלחמתו של טימור הייתה הרס מערכת ההשקיה. לבסוף הפכה חיווה לעיר הראשית של ח'ווארזם.

ח'אנות חיווה (1511–1920)

מפת הח'אנות בשיאה

ערך מורחב – ח'אנות חיווה

השם

השם "ח'אנות חיווה" היה בשימוש של היסטוריונים רוסיים החל מהמאה ה-18 למה שכונה בידי שוכני המקום כ"ארץ ח'ווארזם".ח'אנות חיווה הייתה אחת הח'אנות האוזבקיות (שלוש המדינות שהיו קיימות בטראנסאוקסניה (אוזבקיסטן המודרנית) בזמן השתלטות האימפריה הרוסית במאה ה-19, כלומר ח'אנות בוכרה (1500-1920), חיווה (1512-1920) וקוקאנד (1710–1876 בקירוב).

תקופת שלטון השייבאנים - הערבשהים (השושלת השייבאנית) (1511 - עד המאה ה-17)

בתחילת המאה ה-16 היה ח'ווארזם במצב גרוע יותר מאשר אזורים אחרים במרכז אסיה בשל האירועים בתקופת טימור. סיום השלטון של השושלת הטימורית באזור התאפיין בסוף המאה ה-15 בקרבות ובמאבקים בין יורשיו, שבהם ח'ווארזם לא הייתה מעורבת ישירות, אולם שימשה אזור מקלט/מעבר לכוחות שנאבקו על השליטה בח'ורסאן (ראה סולטאן חוסיין באיקארה ). מצפון מערב סיביר הגיעו שבטים טורקים-מונגולים, האוזבקים, שם שמשערים שהם אימצו מהשליט המוסלמי של אורדת הזהב, אוז בג.

בשנת 1505 שייבאני ח'אן האוזבקי שייסד את השושלת השייבאנית ששלטה בטראנסאוקסניה ובבוכרה כבש לראשונה את ח'ווארזם, אך היא נפלה לאחר זמן קצר לידי השושלת הספווית, האיראנית. על רקע התנגדות של התושבים המקומיים הסונים, לשלטון הפרסי השיעי, בשנת 1511 נכבש האזור שוב, הפעם על ידי קבוצה של אוזבקים שלא השתתפו במערכות שייבאני, צאצאי ערבשאה אחד מנכדי נכדיו של יוכי, בנו של ג'ינג'יס ח'אן, מכאן השימוש הנפוץ בעבודה המחקרית המודרנית בשם "השושלת הערבשאהית". שושלת זו הייתה לעיתים קרובות יריבה של השושלות האוזבקיות צאצאי שייבאני ח'אן ששלט בבוכרה. שתי השושלות מכונות לעיתים בשם השושלת השייבאנית.

בראשית דרכם הכניעו האוזבקים הערבשהים את הטורקמנים באזורים שממערב ומדרום לח'ווארזם ולאחר מותו של השאה הספווי, איסמעיל בשנת 1523, כבשו אזורים גם בצפון ח'וראסאן. השושלת הערבשאהית הביאה עמה את מנהגי נוודי הערבה וכך נותרה הסמכות המרכזית חלשה ביותר. הבירה במשך רוב המאה ה-16 הייתה באורגנץ'. במהלך המאה ה-16 הייתה ח'ווארזם מורכבת מקונפדרציה של נסיכויות עצמאיות כמעט, בשליטה של סולטאנים עצמאיים באופן חלקי, בני המשפחה השלטת, נציגים של השלטון, כאשר בן המשפחה הבכיר החזיק בתואר ח'אן.

תמהיל האוכלוסייה: השבטים האוזבקים היו המעמד הצבאי השולט במדינה. שבטים ממוצא טג'יקי, היוו את רוב האוכלוסייה בערים ואת רוב משלמי המסים. שלטון הח'אן היה תלוי בתמיכה האוזבקית. כדי להקטין תלות זו, הח'אן מימן יחידות צבא, שכירי חרב ממוצא טורקמני. כתוצאה מכך, הלך וגדל חלקם של הטורקמנים באוכלוסיית האזור. האוכלוסייה כללה חקלאים לאורך הנהר, בעיקר טורקים, ונוודים או נוודים למחצה הרחק מהנהר. באמצע המאה ה-16 נתפסו עבדים פרסים רוסים וטורקים רבים על ידי הטורקמנים. לפני ובמהלך תקופה זו, אל האזור המיושב הסתננו יותר ויותר אוזבקים מהצפון עם הניבים הטורקיים שלהם. התפתחה מה שהוא בתקופה המודרנית השפה האוזבקית, בעוד השפה האיראנית המקורית, הח'ווארזמית, גוועה. האזור הביצתי של הדלתא התחתונה היה מאוכלס יותר ויותר על ידי בני קאראקלפקסטן. בגבול הצפוני היו נוודים קאזחים. הנוודים הטורקמנים שילמו מיסים לח'אן והיו חלק גדול מצבאו, אך לעיתים קרובות מרדו בו.

יחסי חוץ ופנים: יחסי הח'אנות עם אמירות בוכרה היו מתוחים. במהלך המאה ה-16 נכבשה הח'אנות על ידי הבוכרים מספר פעמים. השליטים הערבשהים נאלצו להימלט ולמצוא מקלט במדינות שכנות או הוצאו להורג. כתוצאה מהביזור של השלטון והעצמאות של הנסיכויות, התרבו הסכסוכים הפנימיים. סמכות מרכזית חלשה וסכסוכים פנימיים היו משמעותיים במיוחד עבור מערכת ההשקיה: הערבשהים יכלו להחזיק בתעלות מקומיות, אך לא בתעלות המדינה העיקריות של השושלות הקודמות.

תקופת חיווה (מהמאה ה-17 עד 1873)

בסוף המאה ה-16 - תחילת המאה ה-17, הזרוע המערבית של האוקסוס התייבשה, הדבר גרם לניוון אורגנץ' מבחינת מספר התושבים, ולנטישתה. ישנם חוקרים הטוענים שזו אחת הסיבות להעברת הבירה של המדינה דרומה, לחיווה. העברת הבירה לחיווה הייתה למעשה העברתה לנקודה ממוקמת אסטרטגית על דרכי מסחר מרכזיים של דרך המשי.

תמונתו של אבו אלע'זי כפי שמוצגת במוזיאון של חיווה

אי הסדר השלטוני הסתיים על ידי השליט אבו-אלע'זי בהדור (היה הח'אן של חיווה בשנים 1643–1663, הייחוס המשפחתי שלו קושר אותו לג 'ינג'ס ח'אן דרך ערבשאה). הוא הביס פעמיים את הקאלמיקים שפלשו למדינה. בנוסף לכך הוא היה איש רוח משכיל שכתב את ההיסטוריה הגנאלוגית של הטורקים במרכז אסיה. אבו אלע'זי עשה מאמצים לטפל במערכות ההשקיה העיקריות ובתקופתו בוצעו מספר עבודות ששיפרו את יכולת עיבוד הקרקעות, הוסדרו היחסים עם השבטים האוזבקים והוקטנה עצמאותם של השליטים המקומיים. בנו אנושה (1663–1685) ניהל תקופה של צמיחה עירונית עד שהודח והתעוור. משנת 1695 הייתה חיווה במשך כמה שנים וסאל של בוכרה שמינתה שני ח'אנים: שיר ע'אזי ח'אן (1714 – 1727), שנהרג על ידי עבדים, וח'אן אילברס (1728–1740) שליט שייבאני, בנו של שחניאז ח'אן. יש חוקרים הסבורים שאנושה ח'אן היה הערבשאה האחרון ואחרים סבורים ששיר ע'אזי ח'אן הוא הערבשאה הראוי האחרון.

ח'אן אילברס הרג כמה שגרירים פרסיים. בתגובה, נאדר שאה, מלך פרס, כבש את חיווה, ערף את ראשו של אילברס ושחרר בין 12,000 ל-20,000 עבדים. בהמשך נטבח חיל המצב הפרסי, אך המרד דוכא במהירות. היומרות הפרסיות הסתיימו ברצח נאדר בשנת 1747.

השושלות ששלטו בבוכרה ובחיווה, הוכחדו סופית בשנת 1785. עד אז, הכוח בדרום מרכז אסיה כבר עבר לשלוש תצורות שבטיות: הח'אנות של בוכרה (שכללו את הערים בוכרה וסמרקנד), חיווה (צפונית-מערבית לבוכרה על אמו דריה) וקוקאנד (שמרכזה בעמק פרגנה במזרח).

החל מהמאה ה-17 (1763) עלתה לשלטון בח'אנות חיווה, השושלת הח'ונגירדית בהנהגתו של מוחמד אמין-ינאק תחת שלטון דמה של סולטנים מונגוליים שהוזמנו לשלוט בח'אנות. במהלך תקופה זו נבנו בבירה, חיווה, יצירות מופת אדריכליות, הקיימות גם בתקופה המודרנית. השושלת הפכה לשליטים בפועל במאה ה-18 כאשר אילטוזאר ח'אן הפיל את ח'אן הדמה אבולגזי החמישי מכס חיווה, קיבל את תואר הח'אן ב-23 בנובמבר 1804 והפך ל "השליט או הח'אן האוטוקרטי והבלתי מוגבל של כל אנשי חיווה". זו הייתה תחילתה של שלטונה של השושלת הח'ונגירדית, ששלטה בחיווה עד 1920. ב-2 בפברואר 1920 התפטר הח'אן האחרון של חיווה, סעיד עבדאללה לפני שסופחה סופית לברית המועצות ב-1924.

תרבות ויצירה אמנותית: ההתייחסות אל ח'ווארזם בקרב השכנות (בוכרה ופרס) היה כאל מדינה "ברברית". היצירה העיקרית בשנים אלו, הייתה יצירה ספרותית. בעיקר ביצירות המתעדות את ההיסטוריה של השלטון באזור. הכתיבה הייתה ברובה בשפת צ'אגאטאי. קיים תעוד של ההיסטוריון והמשורר מוניס ח'וואראזמי, בן המאה ה-17 ואחיינו שהמשיך את עבודתו, אגאהי. מוניס פרסם את כתביו בשפה עילית שהתאימה רק לרובד אכלסיה מצומצם בח'ווארזם, בניגוד לאבו אלע'זי שכתב בתקופה קודמת, בשפה פשוטה נגישה לכל.

מבט ממערב אל השער המערבי - ואל מינרט קלטה מינור

כלכלה: הכלכלה התבססה על חקלאות השקיה אינטנסיבית. הגידולים כללו בעיקר חיטה, שעורה, דוחן, מעט אורז, מלונים, ומאוחר יותר, תחת השלטון הרוסי, אספסת. במאה ה-19 גידלו גם משי וכותנה, אם כי בניגוד לאזורים אחרים במרכז אסיה, הח'אנות שמרה על המגוון החקלאי שלה ובכך על יכולתה להזין את עצמה עד המאה ה-20. עם זאת, ההתנהלות, בעיקר עם עדרי צאן, גמלים ובקר, הייתה נפוצה תמיד הן באזורים הסובבים את ח'ווארזם והן בתוך נווה המדבר עצמו. נוצר שינוי במדיניות השלטון המרכזי בנוגע להסדרה וחלוקת משאבי הקרקע והמים.

ארכיטקטורה: בתקופת הזוהר של העיר, בה הייתה בירת הח'אנות, נבנו בעיר מבנים מונומנטליים בסגנון מוסלמי. חלק מהמבנים מכוסים באריחים כחולים האופייניים לסגנון. העיר הייתה מוקפת חומה ושימשה כתחנה האחרונה של שיירות המסחר בדרכם לפרס.

התקופה הרוסית (1873–1920)

כבר ב-1717, הצאר פטר הגדול ביצע את הניסיון הראשון לפלוש לחיווה בעקבות שמועות על מציאת זהב בנהרותיה. הוא שלח משלחת מסחרית חמושה תחת פיקודו של אלכסנדר ברקוביץ' צ'רקבסקי, גאוגרף שיצא לאזור בעבר על מנת למפות את נתיב האמו-דריה (והוכיח שאינו נשפך לימת ארל). מטרתו הייתה להעניק חסות לחיווה בתמורה לפיתוח דרכי מסחר להודו ולבניית מבצרים אסטרטגיים בשטחה. הוא התקדם לחיווה עם כוח של כ-2000 חיילים. באמתלת צפיפות בבירה, שיר ע'אזי ח'אן, שכנע אותם להתפזר בין כפרי האזור. שם הוא רצח את כולם (כולל את אלכסנדר ברקוביץ'), פרט ל-10 שנשלחו חזרה לרוסיה לספר את הנעשה. פטר הגדול, שהיה עסוק באותו זמן במאבקים אחרים לא הגיב.

בשנות ה-30 של המאה ה-19 הפכה חיווה למושא של "המשחק הגדול", היריבות בין בריטניה לרוסיה על דומיננטיות מסחרית ואסטרטגית במרכז אסיה. ב-1839 צעד הגנרל וסילי אלכסייביץ' פרובסקי, מפקד חיל המצב באורניבורג, לקזחסטן של ימינו ומשם לחיווה בראש פלוגה של כ-5,000 איש, 10,000 גמלים ו-2,000 סוסים. מטרתו הייתה להרחיב את גבולותיה של רוסיה בתקופה שבה בריטניה הסתבכה בסכסוך שנודע כמלחמת אפגניסטן הראשונה (1839 - 1840). המהלך הסתיים בכישלון: בגלל תנאי מזג אויר קיצוניים, מבלי להילחם ולו קרב אחד, נאלצה הפלוגה לסגת בתחילת פברואר 1840. פרובסקי הגיע חזרה לאורניבורג במאי, לאחר שאיבד 1,000 חיילים ואת רוב גמליו לקור ולמחלות. ב-1842 נפתחה השגרירות הרוסית הראשונה בחיווה ונחתם הסכם ראשון בין המדינות.

קברו של מוחמד רחים בחיווה. המאוזוליאום מכוסה באריחים כחולים האופייניים לארכיטקטורה המוסלמית

כתוצאה מהמיקום האסטרטגי של הח'אנות על מסלול המסחר בין רוסיה ומרכז אסיה, ומכישלון של שתי המשלחות הצבאיות הרוסיות כנגדם במאה ה-18 ובמאה ה-19, ברוסיה התפתחה הכרה שהח'אנות היא יריב מסוכן. הצארים הרוסים, אלכסנדר השני ואלכסנדר השלישי עשו מאמצים רציניים לספח את האזור. אחד הנימוקים העיקריים של המשלחות הצבאיות הרוסיות לחיווה היה שחרר עבדים רוסים שנלקחו לח'אנות ומניעת תפיסת וסחר בעבדים נוספים בעתיד. במקביל, הח'אנות של חיווה הצטמצמה בהדרגה בעקבות ההתפשטות הרוסית בטורקיסטן (כולל ח'ווארזם).

שליט חיווה באותו הזמן היה מוחמד רחים ח'אן השני (היה איש רוח, משורר שייבא את טכנולוגית הדפוס לחיווה ב-1874. הוא מת ב-1910). בשנת 1873 לאחר מערכה בראשות קונסטנטין פון קאופמן, שמונה למושל טשקנט, חתם מוחמד רחים ח'אן השני הסכם שלום עם רוסיה שקבע את חיווה כמדינת חסות רוסית עצמאית למחצה. חלק ממנה סופח ונוהל ב"מחלקת אמו-דריה של אזור טורקיסטן".

בשנים הראשונות, רוסיה לא התערבה בעניינים הפנימיים של הח'אנות. הח'אן קיבל במידה רבה יד חופשית, כך שעבור התושבים השתנה מעט מאוד, למעט צמצום הצבא וביטול העבדות. שינוי נוסף שהתרחש, היה התגברות הסכסוכים על מדיניות המים, שכן העניין הרוסי בהרחבת גידול הכותנה וגידולים מסחריים אחרים גרר את האימפריה לעימותים עם הח'אנים על השליטה בקו פרשת המים של אמו דריה.

תנועות פוליטיות עממיות: במשך השנים השתלטה רוסיה על אזורים נרחבים בין הוולגה לאוראל. כתוצאה מהשתלטות זו, עמים טורקיים רבים בעלי דת מוסלמית נמצאו בשליטתה. בין העמים הטורקיים שהיו תחת שלטון האימפריה הרוסית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התפתחה תנועת הג'דיזם, תנועה פוליטית, דתית ותרבותית של רפורמטורים מודרניסטים מוסלמים. התנועה דגלה ברפורמציה חברתית ותרבותית אסלאמית באמצעות החייאת אמונות ותורות אסלאמיות טהורות, ובה בעת לעסוק במודרנה. הם טענו כי העמים הטורקיים ברוסיה הצארית נכנסו לתקופה של ריקבון מוסרי וחברתי שניתן לתקן רק על ידי רכישת סוג חדש של ידע ורפורמה תרבותית מודרניסטית במודל אירופי. תנועת חיווה הצעירה, הייתה תנועה פוליטית תרבותית של רפורמטורים מודרניסטים מוסלמים, שצמחה בשנים 1905–1907 בקרב האוזבקים של ח'אנות חיווה, במסגרת הג'דיזם. בראשית הדרך הם התמקדו בענייני חינוך ותרבות בלבד.

דגל חיווה 1917–1920 כפי שמוצג במוזיאון של חיווה (במאונך)

בשנים 1910–1913, היה ניסיון לבצע רפורמות אדמיניסטרטיביות לבקשת ממשלת רוסיה. בשנת 1912 מנתה ח'אנות חיווה 440 בתי ספר ועד 65 מדרסות עם 22,500 תלמידים.

השפעה של מלחמת העולם הראשונה על האימפריה הרוסית גרמה בעקיפין לטלטלה בחיווה. עקב העלאת המיסים והחרפת המצב הכלכלי, התפתח מרד של טורקמנים בפיקודו של ג'וניד ח'אן שכבש את חיווה בשנת 1916 והדיח לזמן קצר את הח'אן מהשושלת הח'ונגירדית. הח'אנות, שסופחה על ידי רוסיה בשנת 1873, הכריזה על עצמאות ב-13 בפברואר 1917. השלטונות הרוסיים דיכאו מרד זה באותה תקופה, אך באביב 1918, בעקבות התמוטטות השלטון הרוסי, נפלה שוב הח'אנות לידיו של ג'וניד ח'אן, ששלט הפעם באמצעות הח'אן הח'ונגירדי איספנדיאר ואז החלה תקופה של אנרכיה.

לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה והתבססות השלטון שם, בינואר 1920 פלשו כוחות בולשביקים לח'אנות, ואילצו את ג'וניד ח'אן לברוח. ב-2 בפברואר 1920 התפטר הח'אן האחרון של השושלת הח'ונגירדית. בסוף ב-26 באפריל 1920 הוכרזה הח'אנות כרפובליקה הסובייטית העממית של ח'ווארזם, ובכך הסתיימה ההיסטוריה של ח'אנות חיווה.

התקופה הסובייטית (1920–1991)

הרפובליקה הסובייטית העממית של ח'ווארזם (1920–1924)

מפת מרכז אסיה הסובייטית ב־1922

הרפובליקה הסובייטית העממית של ח'ווארזם (KPSR) היוותה חלק מההתארגנות הסובייטית במרכז אסיה, הוקמה כתוצאה מהפלת הח'אנות על ידי כוחות סובייטים לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה, בסיוע תנועת חיווה הצעירה, שלא הייתה מרוצה מהמערכת הקיימת של הח'אנות. השלטון המקומי שזה עתה הוקם הורכב בעיקר מנציגי אנשי חיווה הצעירה. עם הקמת הממשלה ביקש הרוב להקים צורת ממשל מודרנית, שתכבד את ערכי האוכלוסייה המקומית ותיישם רפורמות במוסדות הדת תוך שמירה מסוימת על מסורת המדינה הלאומית. באותה התארגנות הוכרזו גם הרפובליקה העממית הסובייטית של בוכרה (BPSR), הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוטונומית של טורקיסטן (TASSR) והפרובינציה האוטונומית של קאראקלפקסטן (Karakalpakstan AP). גם ימיה של הרפובליקה הסובייטית העממית של ח'ווארזם היו קצרים.

שילוב בברית המועצות (1924–1991)

סמל של ה־SSR האוזבקי ב-1925

בשנת 1924 הרפובליקה הסובייטית העממית של ח'ווארזם שולבה לבסוף בברית המועצות. הסובייטים נקטו באסטרטגיה מתוחכמת לנטרול שני המכנים המשותפים שסביר להניח שיאחדו את מרכז אסיה נגד המשך השליטה ממוסקבה: התרבות האסלאמית והאתניות הטורקית, חלוקת האזור ההיסטורי הגדול יותר של ח'ווארזם ושטחי הח'אנות לשעבר, והקמתן של חמש רפובליקות סובייטיות סוציאליסטיות באזור: בשנת 1924 החלק המערבי הפך ל־SSR הטורקמני (לאחר 1991 טורקמניסטן) וצפון ח'ווארזם הפך - SSR האוזבקי (לאחר 1991 אוזבקיסטן), רבות מהעיירות העתיקות של ח'ווארזם שוכנות כיום באזור ח'ווארזם שבאוזבקיסטן. כמו כן נוצרו ה־SSR טג'יקי (לאחר 1991 טג'יקיסטן) בשנת 1929, בשנת 1936 הפך החלק הצפון-מערבי ל-SSR הקזחי (לאחר 1991 קזחסטן) ו ל-SSR הקירגיזי (לאחר 1991 קירגיזסטן). התוכנית הייתה להפוך לחמש מדינות חדשות, שהתפתחותן הנפרדת תחת מעקב צמוד וחסות איתנה ממוסקבה תמנע את הופעתה של זהות לאומית "טורקיסטנית" ואידאולוגיות נלוות כמו פאן-טורקיזם או פאן-אסלאמיזם. וה ASSR של קאראקלפקסטן (ASSR, רפובליקה סובייטית אוטונומית, חלק מרפובליקה סובייטית גדולה יותר, עם אוטונומיה מוגבלת יותר) נכלל כחלק מה-SSR הקזחי כמחוז קאראקלפק.

השילוב במערכת הסובייטית בוצע באמצעות יישום כלכלה מתוכננת ותקשורת משופרת, באמצעות מסגרת השליטה המוסדית והאידאולוגית הקומוניסטית ועבור גברים צעירים, באמצעות שירות חובה בצבא האדום. כלכלת האזור התעוותה עוד יותר כדי לענות על צורכי המתכננים המרכזיים. הדת, הערכים והתרבות המסורתיים דוכאו, אך בתחומים כמו חינוך, בריאות ורווחה נהנו תושבי מרכז אסיה במידה מסוימת מהשתתפותם הכפויה במערכת.

לאחר התפרקות ברית המועצות (1991-)

הרפובליקות המוסלמיות, כלומר אזרבייג'ן, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן השתייכו לאימפריה שאוכלוסייתה דורגה בשנת 1990 במקום השלישי, אחרי סין והודו. במשך עשרות שנים הם היו יצרניות הנפט העיקרית והם עדיין הבעלים של רבע מעתודות היער של כדור הארץ וחלק שווה מהמים המתוקים שלו. אף אל פי שניתן להכיר ברפובליקות אלה כמדינות עשירות, יש להן הרבה בעיות פוליטיות, חברתיות, כלכליות ואקולוגיות. בעיות כאלה משפיעות על היחסים בין המדינות, לעיתים בעקיפין ולעיתים במישרין.

• 
  דגל הרפובליקה סוציאליסטית הקזחית ושל קזחסטן עד 1992
• 
  דגל קזחסטן לאחר 1992
• 
  דגל וסמל אוזבקיסטן
• 
  דגל טורקמניסטן
• 
  דגל טג'יקיסטן
• 
  דגל טג'יקיסטן

בעיות הנובעות ממצב דמוגרפי: בהתאם למפקד שבוצע ב־1989, הרפובליקות המוסלמיות הגיעו לאוכלוסייה של 56,150,000 בני אדם. מתוכם רק כ-10,000,000 רוסים. כמו כן יש מיעוט טג'יקי גדול באוזבקיסטן ומיעוט אוזבקי גדול בטג'יקיסטן.

בעיות של גבולות: החלוקה למדינת שבוצעה על ידי הסובייטים, הייתה שרירותית ולא התחשבה תמיד בתמהיל האוכלוסייה בכל אזור.

שיעור ילודה מדאיג: שעור הצעירים בגיל העבודה במדינות אלו גדול מאוד ובהתאם גדול מאוד שעור האבטלה בקרבם.

מצב כלכלי - סיפורה של כותנה: השיטה הכלכלית הריכוזית של ברית המועצות יצרה מצב שבו נוצר פיגור במערכות התעשייה במדינות אלו. כך הפכה אוזבקיסטן ליצרנית וספקית הכותנה הראשית של ברית המועצות תוך התעלמות משקולי כדאיות ורוח ותוך שמירת ערכי השינוע באופן מלאכותי לנמוכים מאד.

מצב אקולוגי : הסובייטים עשו שימוש מאסיבי בכימיקלים חקלאיים רעילים. הם הפיצו טונות של די.די.טי. שטחי יבול רבים עדיין עמוסים ברעל. באזורים מסוימים המאופיינים בשימוש לרעה בחומרי הדברה, שיעור תמותת התינוקות גבוה פי שניים מאשר באזורים נקיים וסמוכים יותר.

טרגדיה בימת ארל: הרצון להעלות את תפוקת הכותנה של מרכז אסיה באמצעות השקיה נרחבת ויישום אינטנסיבי של חומרי הדברה וחומרי ניקוי ייבשו וזיהמו את הנהרות שקיימו בעבר את ימת ארל. כתוצאה מכך הימה התכווצה וכמעט שנעלמה מישורי המלח שנותרו לאחר ההתייבשות גורמים גם הם לתחלואה (בעיקר מחלות ריאה), עקב סופות האבק שנסחף מהם. גם פרנסת תושבי האזור שהתמקדה בדיג נהרסה, וכיום נמליהם מרוחקים קילומטרים רבים מהימה.

מחלות: הסביבה של ארל מכוסה חולות מורעלים, דבר היוצר בעיות בריאותיות גדולות עבור התושבים המקומיים.

זיהום: הצמיחה התעשייתית, המתבצעת במהירות מציבה מיליוני אזרחים סובייטים לשעבר החיים בערים בסכנה של מחלות נשימתיות ומחלות מקצרות חיים אחרות בגלל האוויר הנושא מזהמים פי חמישה ויותר מהגבול המותר. כמעט שלושה רבעים מהמים העיליים של המדינה מזוהמים. חד פעמי אינו מטופל כלל. פסולת תעשייתית ואנושית מאיימת להרוג מקורות מים.

שחיתות: שוחד הוא מטבע עובר לסוחר במדינות אלו.

קיצוניות אסלאמית: קרבות פרצו בקירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן בין מורדים אסלאמיים שפעלו מבסיסים בטג'יקיסטן וביצעו כמה התקפות באזור הררי מרוחק המשתרע בקירגיזסטן ואוזבקיסטן. המתקפות העמיקו את החששות בקרב מדינות מרכז אסיה. כי כוחות אסלאמיים קיצוניים מנהלים מאמץ מרוכז לערער את היציבות באזור. יש השפעה של כוחות הטאליבן מאפגניסטן ופליטים משם זורמים לאזור.

אופוזיציה: הועלו טענות שהמשטר אינו מבחין בין כוחות קיצוניים המשתמשים באסלאם כתירוץ להתמרדות לבין מאמינים שוחרי שלום. החשש הוא שאפילו מאמינים שוחרי שלום עלולים להתחיל להזדהות עם איסלאמיסטים מיליטנטיים. בקירגיזסטן, בקרב כמה אינטלקטואלים, יש אמונה כי הממשלה משתמשת בפעולות טרור כאלה כאמתלה לכפות את רצונם על האזרחים.

גורמים זרים: טורקיה ורוסיה בעלי עניין באנרגיה האזורית.

הנקודה היהודית

נתונים דמוגרפיים

הכינוי "יהודים בוכריים" ניתן ליהודים ממרכז אסיה שדברו בניב יהודי טג'יקי, תחילה על ידי נוסעים רוסיים במאה ה-18 וה-19 ולאחר מכן על ידי נוסעים בריטיים והודים במאה ה-19. לא קיימים נתונים מספריים מהימנים על מספר היהודים במרכז אסיה לפני המאה ה-19, אולם במאה ה-19 הוערך מספרם בכ - 13,600 נפשות (כולל בח'ווארזם) בעוד שעל פי מפקדי אוכלוסין רוסיים הגיע מספרם לאחר מלחמת העולם השנייה לכ-28,000 נפשות ובסוף המאה ה-20 לכ-85,000 (מספר כולל שליהודים ממוצא זה החיים גם בישראל).

העת העתיקה

תולדות היהודים בח'ווארזם הן חלק פחות מתועד בהיסטוריה של יהודי מרכז אסיה. אגדה בוכרית-יהודית מספרת שהיו אלה אשורים, שלאחר שכבשו את ממלכת ישראל (722 לפנה"ס) גירשו חלק גדול מאוכלוסייתה (שבטי ישראל האבודים) לבוכרה ומשם התפזרו במרכז אסיה.

היסטוריה מוקדמת של קהילות יהודיות במרכז אסיה, כולל ח'ווארזם, מתוארכות אולי כבר בגלות בבל (המאה ה-6 לפנה"ס) או לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, אז התפזרו קהילות יהודיות ברחבי המזרח התיכון ומחוצה לו. קיימת גם השערה שיהודים הגיעו לאזור יחד עם צבאות אלכסנדר מוקדון.

ישנם חוקרים חוקרים המשערים שהיהודים הראשונים במרכז אסיה התיישבו נווה המדבר של מארב, בחלקים הדרום-מערביים של טורקמניסטן של ימינו הגובלת עם ח'ווארזם, בתקופת השלטון האחמני, זמן מה לאחר 559 לפנה"ס.

ההיסטוריה של היהודים בח'ווארזם ובמרכז אסיה מורכבת ממקורות היסטוריים שונים, רבים מהם עקיפים או מקוטעים. מבחינה ארכאולוגית, נתגלו בטורקמניסטן גלוסקמאות מהמאה ה-5 עם כתובים בעברית. ישנם גם עדויות בסיפורי התלמוד על המצאות יהודים במחוזות אלו. על פי הערה בטקסט הפרסי, ערי הבירה של מחוזות אירן , ששרד, ונותן רשימה ממוספרת של ערי אראנשהר (אירן), תולדותיהן וחשיבותן להיסטוריה הפרסית ושהושלם בסוף המאה השמינית או תחילת המאה התשיעית לספירה. Naresh, מייסד כ'את (בירת ח'ווארזם בתקופה ההיא), היה בנו של יהודי.

התקופה המוסלמית הקדומה

עם הכיבוש האסלאמי של מרכז אסיה (בשנת 747 בערך) נמצאו שני אלמנטים שהשפיעו באופן יסודי על יהודי האזור לאורך ההיסטוריה שלאחר מכן. הראשון היה הכרה במעמדם כאהל אל-ד'ימה, קהילה החייבת בתשלום מיסים לממשל המוסלמי והגדיר את זכויותיהם ואת ההגבלות עליהם. (מסמך שכתב של אל-טברי מתאר כיצד יהודי מארב (כמו גם הזורואסטרים והנוצרים) הוכרו כאהל אל-ד'ימה בשנת 739 לערך), השני היה המרת דת לאסלאם. ישנם חוקרים הסוברים שעדות להמצאות יהודים בח'ווארזם נמצאת בכתביו של אל-טברי המתאר כיצד השאה המקומי בח'ווארזם התייעץ עם יועץ חצר שלו שמכונה "אכבר", שהיה מקובל ככינוי לחכם יהודי, על מנת לקבוע אם להיערך לפשיטה של קוטאיבה. חוקרים סוברים שהייתה הגירה מסוימת של יהודים מח'ווארזם לקווקז, למדינת הכוזרי, אולם לא בכמויות משמעותיות.

ימי הביניים

בימי הביניים, בעיקר בתקופת שלטונה של האימפריה הח'ווארזמית (1077–1231), הייתה ח'ווארזם מרכז תרבותי ואינטלקטואלי משמעותי. גאוגרפים והיסטוריונים אסלאמיים מוקדמים כמו אל-בירוני, מספקים תיאורים של האזור ואוכלוסייתו, כולל קהילות יהודיות, אם כי לעיתים קרובות באופן משיק. מסמך שכתב של אל-טברי מתאר כיצד יהודי מארב (כמו גם הזורואסטרים והנוצרים) הוכרו כאהל אל-ד'ימה בשנת 739 לערך, קהילה החייבת בתשלום מיסים לממשל המוסלמי. ישנן עדויות שיהודים במרכז אסיה אולצו ללבוש בגדים צהובים.

לא ניתן למצוא תיעוד רחב לגבי המרות דת של יהודים באזור, אולם מתוך ציון שרשים מספר אנשי שם מוסלמים ניתן ללמוד על מוצאם היהודי.

גם נוסעים יהודים, נוצרים ומוסלמים כמו בנימין מטודלה (הקובע שיהודים שפגש שייכים לעשרת השבטים) ואבן בטוטה מזכירים לעיתים קהילות יהודיות במרכז אסיה, אם כי ח'ווארזם מפורטת פחות בהשוואה לערים בולטות יותר כמו בוכרה וסמרקנד. קיימים אומדנים מספריים לגבי היהודים באזור ומספרם נע בסביבות 80,000.

התקופה המונגולית והתקופה הטימורית

הפלישה המונגולית במאה ה-13, בראשות ג'ינג'יס חאן, החריבה ערים רבות במרכז אסיה, כולל בח'ווארזם. בעוד שהמונגולים היו לעיתים קרובות סובלניים כלפי דתות שונות, ההרס שנגרם על ידי פלישותיהם השפיע על כל הקהילות, כולל היהודים. היהודים שחיו במרכז אסיה עד לתקופה זו, השאירו אחריהם רק עקבות מזדמנים של עדויות עד להיעלמותם בתחילת המאה השש עשרה.

לאחר התקופה המונגולית, האימפריה הטימורית (מאות 14–15) שלטה ברוב מרכז אסיה. בתקופה זו החלו קהילות יהודיות להתעורר באזורים מסוימים.

בראשית המאה ה-14 הוגבל מספר היהודים והנוצרים שהורשו להתיישב בח'ווארזם (בבירה אורגנץ), ל-100 בתים של כל קהילה. מסורות משפחתיות של יהודי מרכז אסיה מצביעות על כך שעד סוף המאה ה-14 או תחילת המאה ה-15 הועברו על ידי טימור מספר אורגי משי יהודים מסבזוואר, שיראז ובגדאד למרכז אסיה, שם השתלבו בהדרגה בקהילות היהודיות המקומיות. כתוצאה מרדיפות דת ולחץ להתאסלם נוצרה הגירה של יהודים מהאימפריות המוסלמיות והם התיישבו בעיקר בבוכרה. בהמשך נוצרו קהילות בסמרקנד ובמרב. יהודים אלה עסקו בעיקר במסחר ובמלאכת יד (צביעת בדים ואריגת משי). וסביר להניח שהם נהנו מחופש יחסי תחת שליטים מוסלמים שונים, בתנאי שישלמו את הג'יזיה (מס שהוטל על לא-מוסלמים). ח'ווארזם היה בעל אוכלוסייה מגוונת, כולל יהודים, שחיו שם במשך מאות שנים, ותרמו לחיים התרבותיים והכלכליים של האזור. נתיבי מסחר כמו דרך המשי הקלו ככל הנראה על תנועת היהודים. הסוחרים היהודים, נודעו בתפקידם בסחר למרחקים ארוכים ברחבי מרכז אסיה, המזרח התיכון ואפילו סין.

המאות ה-19 וה-20

במאה ה-19, מרכז אסיה, כולל ח'ווארזם, הייתה חלק מהאימפריה הרוסית. השלטונות הצאריים לא התערבו באוטונומיה היהודית, למעט הטלת משרת "הרב הרשמי", בעל תפקידים זהים לאלה שבאזורים אחרים של האימפריה. תחילה הייתה אוירה אוהדת כלפי היהודים שראו בחיוב, בדרך כלל, את הפלישה הרוסית. הקהילות היהודיות באזור, בעיקר יהודי בוכרה, השתלבו יותר ויותר בכלכלה ובמבנה הפוליטי של האימפריה הרוסית ונוצרה הגירה למחוזות הרוסיים. במצב הזה, נוצר מעמד של יהודים אמידים ומעמד של יהודים עניים, רוב היהודים העניים הפכו לרוכלים זעירים, לסנדלרים ולספרים (שני העיסוקים האחרונים היו כמעט מונופול יהודי עד סוף המאה). נראה כי גידול מהיר זה של האוכלוסייה היהודית הוא שהוביל, מסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 ואילך, להטלת צעדים מפלים נגד יהודים והגבלות על ההגירה למחוזות אחרים בשטחי מרכז אסיה שהיו תחת שלטון רוסי ישיר. בח'ווארזם נותרה האוכלוסייה היהודית קטנה אך הייתה חלק מהזהות היהודית הבוכרית הרחבה יותר, שהשתרעה על פני אוזבקיסטן, קזחסטן וחלקים מטורקמניסטן. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נוצרה אוירה אנטישמית סמויה וגלויה ברוסיה, אוירה שהביאה בין היתר לגל הגירה של יהודים לירושלים.

לאחר המהפכה הבולשביקית של 1917 התפתחו מתחים צבאיים במרכז אסיה. רוב יהודי האזור התייחסו לעניין כאל שלב נוסף בסכסוך בין הרוסים למוסלמים. כתוצאה מכך שהמוסלמים לא פעם היו עוינים ליהודים והרוסים נחלצו לעזרתם ואל אף צעדים אנטי-יהודיים שננקטו תחת שלטון הצאר, יהודי מרכז אסיה צידדו בעיקר ברוסים, (ומכאן בבולשביקים). תחת מחלקה מרכזית, היבסקציה שהוקמה כמתחרה למפלגות הציוניות ולבונד, במטרה לדכא הדת ו"הלאומנות הבורגנית". תחילה נוצרו וועדות מקומיות לטיפול ביהודים באזורים השונים. בין יתר תפקידיהם היה להקים רשתות חינוך שינחילו את התורות הקומוניסטיות. וועדות אלו היו לרוב מאוכלסות על ידי יהודים אשכנזים בעלי הבנה מועטה ביהודים בני המקום. תחילה שפת ההוראה הייתה עברית ורק מאוחר יותר, בשנים 1922–1923, היא הוסבה ליהודית - טג'יקית. המבנה הקהילתי המסורתי של הקהילות פורק והוועד היהודי של משרד הפנים מינה וועדות יהודיות מקומיות גם בכמה עיירות במה שכונה "תיחום לאומי-טריטוריאלי" של מרכז אסיה.

בשנת 1924 כמעט כל מרכזי האוכלוסייה היהודית הפכו לחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית. הוועדים היהודיים פורקו. כל הפעילויות שהנהיגו היבסקציה הושעו (היבסקציה עצמה פורקה בינואר 1930) הגופים היחידים ששמרו על זכויות ארגוניות ספציפיות ביחס ליהודים היו סניפי אוזבקיסטן של קומזט (Committee for the agriculturization of Jewish workers) ואוזט-(Society for agriculturization of Jewish workers) שהוקמו ב-1926 ועסקו בהקמת קולחוזים (חוות קיבוציות יהודיות).

התבססות המשטר הסובייטי שמה קץ למעמד אנשי העסקים והתעשיינים היהודים ממרכז אסיה. כולם, יחד עם בעלי מלאכה קטנים יותר, הפכו ללא זכויות חוקיות. רוכלים זעירים "נעשו יצרניים" באמצעות מיסוי כבד לעבוד במפעלים ובחוות קולקטיביות. בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים היוו יהודי מרכז אסיה רוב מכריע של עובדים בבתי חרושת למשי' לסבון ולכותנה. בשנת 1930 היו בעיר 1,379 עובדי מפעלים יהודים ממרכז אסיה; בשנת 1933 עלה מספרם ל-2,500. בשנת 1928 היו באוזבקיסטן 28 קולחוזים יהודים, ובהם היו חברות 418 משפחות, שתיים אשכנזיות. רק שני קולחוזים יהודים שרדו עד תחילת שנות החמישים. קואופרטיבים של אורגי כותנה ומשי, תיקוני נעליים, מספרות, צובעים, יצרני סבונים וחייטים, כולם בעלי חברות יהודית ממרכז אסיה בלבד, הוקמו בכמה עיירות באוזבקיסטן בסוף שנות העשרים. אלו התקיימו עד אמצע שנות ה-30.

בשנת 1928 החלה התקפה מסיבית על הדת, ובאמצע שנות השלושים נסגרו רוב בתי הכנסת. בינואר 1930 ביצעו השלטונות הפקעה מסיבית של רכוש מאלה שסירבו לוותר על המסחר הפרטי הזעיר שבאופן רשמי עדיין היה מותר וכן היו מספר אירועים של עלילת דם שלא היו מוכרות ליהודי מרכז אסיה. כל האירועים הללו היוו תמריץ לגל הגדול השני של הגירת יהודי מרכז אסיה. רובם המכריע של המהגרים חצו באופן בלתי חוקי לאיראן או לאפגניסטן, ואז הגיעו לארץ ישראל. או שעברו לאירופה, לצרפת. בין 1924 ל-1935, כאשר הצליחו הסובייטים לבלום הגירה זו, עזבו את ברית המועצות כ-4,000 יהודים ממרכז אסיה.

חיי התרבות

בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים השקיעו השלטונות הסובייטיים אנרגיה וכספים רבים בחינוך, במוסדות תרבות ובתקשורת המונים. נפתחו עיתונים ומגזינים בשפה היהודית-טג'יקית. בהדרגה, הוחלף הא"ב מאותיות עבריות לאותיות לטיניות. בעוד שבשנות ה-20 מספר הספרים שהודפסו בשפה היהודית טג'יקית עלה בהתמדה, בשנות ה־30 מספרם הצטמצם. בדומה למה שקרה לבתי הספר היהודיים.

התקופה הסטליניסטית

החיים היהודיים בח'ווארזם, כמו במקומות אחרים בברית המועצות, היו נתונים למדיניות הנוקשה של משטרו של סטלין. בשנים 38–1937 נעצרו כ-1,000 מיהודי מרכז אסיה ביניהם רבים מבני התרבות היהודית החדשה וכמעט כל בני המעמד הגבוה הטרום-סובייטי של יהודי מרכז אסיה שעדיין היו בחיים וכמעט כולם היו מעורבים באופן פעיל בחיי הדת. ניתן להעריך את מספר העצורים שנספו בבתי כלא ובמחנות עבודה בכפייה בכ-700. נראה כי בשנת 1938 החליטו השלטונות להפסיק בהדרגה את כל פעילויות התרבות ביהדות בוכרה. כתבי העת שפורסמו עד אז נסגרו, התיאטרון והמוזיאון היהודי בסמרקנד נסגרו וכן המועדונים היהודיים, וב-1940 הופסקו ההוראה והפרסום של ספרים בטג'יקית יהודית. עד סוף שנות השלושים, ככלל, הותר לפעול בכל עיר גדולה רק בית כנסת אחד (להוציא את טשקנט). הפעילות הדתית, אף שהייתה מוגבלת מאוד בהיקפה, נמשכה במחתרת. תפילות קהילתיות ולימוד טקסטים דתיים נערכו בבתים פרטיים.

במהלך מלחמת העולם השנייה (1941-45) שירתו כ-4,000 יהודים ממרכז אסיה בצבא הסובייטי, הן בשדה והן במה שנקרא "צבא העבודה"; כ-3,000 מהם נספו.

החל מסוף שנות החמישים פרסמה העיתונות האוזבקית והטג'יקית לעיתים קרובות מאמרים חריפים, לעיתים בחתימת יהודים, נגד ישראל והתעמולה לכאורה שלה בקרב האוכלוסייה היהודית המרכזית. באווירה של רגשות אנטי-יהודיים התרחשו עלילות דם חדשות. הרגשות האנטי-יהודיים גברו גם בסוף שנות השישים (כתוצאה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה ברית המועצות ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל והאנטישמיות הפכה לגלויה). לאורך שנות השבעים, וגם בשנות השמונים. בשנת 1971 החלה ההגירה השלישית בקנה מידה גדול של יהודים ממרכז אסיה כחלק מהגירה מסיבית של יהודים מברית המועצות. עד 1987 עזבו את ברית המועצות כ-17,000 יהודים בוכרים, כ-15,500 התיישבו בישראל, השאר בארצות הברית, קנדה ואוסטריה.

עם זאת, התקופה הסובייטית הביאה גם מודרניזציה וחינוך, ויהודים רבים השתלבו בחברה הסובייטית.

התקופה המודרנית

לאחר התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 היגרו רוב יהודי ח'ווארזם וחלקים אחרים של מרכז אסיה, בעיקר לישראל ולארצות הברית. כיום, הנוכחות היהודית בח'ווארזם היא מינימלית, אם כי מורשת הקהילה נותרה חלק מההיסטוריה הרחבה יותר של היהודים במרכז אסיה. בעוד שבח'ווארזם עצמה לא הייתה קהילה יהודית גדולה או בולטת כמו בערים סמוכות בוכרה או סמרקנד, היא ללא ספק הייתה חלק מהפסיפס המורכב של החיים היהודיים באזור, שהושפע מסחר, הגירה והנוף הפוליטי המשתנה של מרכז אסיה.

ראו גם

• זרתוסטרה
• זורואסטריות
• קרייטים
• הרפובליקה הסובייטית העממית של ח'ווארזם
• קאראקלפקסטן
• התפרקות ברית המועצות
• ימת ארל
• יהדות בוכרה
• יהדות אוזבקיסטן
• יהדות טג'יקיסטן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ח'ווארזם בוויקישיתוף

• ח'ווארזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• היסטוריה של ח'ווארזם (חיווה)
• זאב לוין (עורך), מרכז אסיה: בוכרה ואפגניסטן, מכון בן צבי, ירושלים, 2018