זלמן ארן
 | |||||||
| זלמן ארן, 1954 | |||||||
| לידה |
1 במרץ 1899 אדר תרנ"ט יוזובקה, האימפריה הרוסית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
6 בספטמבר 1970 (בגיל 71) אלול תש"ל ירושלים, ישראל | ||||||
| מדינה |
 ישראל | ||||||
| תאריך עלייה | 26 במרץ 1926 | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות היהודי בהר הזיתים, ירושלים | ||||||
| מפלגה |
מפלגת העבודה הישראלית  | ||||||
| סיעה | מפא"י, המערך | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
זלמן (זיאמה) ארן (לשעבר אהרונוביץ'[1]; 1 במרץ 1899, י"ח באדר תרנ"ט[2], יוזובקה, פלך יקטרינוסלב, האימפריה הרוסית – 6 בספטמבר 1970, ה' באלול תש"ל) היה מנהיג ציוני סוציאל-דמוקרטי, פוליטיקאי ומחנך ישראלי יליד אוקראינה, חבר הכנסת מטעם מפא"י. כיהן כשר החינוך של מדינת ישראל במשך 11 שנה, בין 1955 ל-1960 ובין 1963 ל-1969, והיה דמות משפיעה בראשית ארגון מערכת החינוך בישראל.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנות ילדותו וצעירותו באוקראינה ובארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד ביישוב יוזובקה (כיום העיר דונצק) שבפלך יקטרינוסלב, בדרום האימפריה הרוסית, כבן לגנסה ולמרדכי אהרונוביץ, למשפחה בת תשעה ילדים: שמונה בנים ובת[3]. באוקטובר 1905, כשהיה בן שש, היה עד לפוגרום בעירו, ואירוע זה השפיע עליו לאורך כל ימי חייו[4]. אביו גידל אותו באווירה דתית קפדנית, ובהתאם לכך למד זלמן בחדר אך בהמשך הועבר לחינוך ביתי. לאחר מכן במספר ישיבות באזור, בהן בישיבות בערים קרמנצ'וג, יקטרינוסלב ויליזבטגראד, עד 1916[5]. כמו כן למד לימודי תיכון ערב בעירו[6].
זלמן ניסה לחמוק מאורח החיים הדתי שכפה עליו אביו. בשל כך התחיל ללמוד נגינה על כינור, אולם משהדבר נתגלה קטע אביו את הלימודים[7].
בנעוריו נמשך אל רעיונות הציונות והסוציאליזם, ונסע ללמוד מדעים ואגרונומיה במוסדות אוניברסיטאיים בעיר חרקוב[8]. שם הצטרף בשנת 1916 לתנועת "צעירי ציון", ונבחר במהרה לחבר בהנהגתה. בימי מלחמת העולם הראשונה היה אהרונוביץ פעיל בוועד ארגון שסייע לפליטים יהודים, ובשנת 1917 היה חבר בוועד ההגנה העצמית של יהודי יוזובקה[9]. בין השנים 1918–1923 עבד כמורה[10] לסוציולוגיה וסטטיסטיקאי בחרקוב. ב-1919 ברח לתקופה קצרה מיוזובקה עקב חשש מהצבא הלבן[6].
בחורף 1920 למד בסמינר הפדגוגי ביבסקציה, ובסיום לימודיו היה מורה ומזכיר בבית ספר יידישאי בעיר. בהמשך למד באקדמיה למדעים עיוניים לאחר ששיחד את אחד מפקידי האקדמיה, ואחר כך החל ללמוד חקלאות. החל מאותה השנה, אחרי פילוג בתנועת צעירי ציון היה חבר המפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס) בחרקוב. עקב פעילותו בתנועה היה תחת מעקב של הג.פ.או., נאסר פעמיים ב-1922 (בינואר ובספטמבר) ואף סולק מבית הספר להוראה של יבסקציה ומלימודי החקלאות[11].
במרץ 1924 נבחר במרכז מפלגה זו במחתרת במסגרת פגישה שנערכה בדירה קטנה בסנט פטרסבורג, והמשיך באופן זה לפרסם את פעילותה של המפלגה וכן היה פעיל מרכזי בחלוקת כרוזים. הוא עזב את חרקוב משהבין כי שירותי הביטחון הסובייטיים עלולים לחשוד בו. ב-1925 נתבקש על ידי חברי מפלגתו לברר דרכים באשר להגירה לא חוקית מברית המועצות לארץ ישראל. בדצמבר אותה שנה החליט ארן שהבשיל הזמן להגשים את שאיפותיו הציוניות, וגנב את הגבול בין ברית המועצות ובין לטביה. בה בעת נסתיימה פעילותו בצ"ס. את שנותיו בתנועה תיאר כ"שנים הטהורות ביותר" בחייו[12].
מלטביה עבר לגרמניה, שם פגש לראשונה את דוד בן-גוריון. מאוחר יותר עלה על אונייה שיצאה מנמל טריאסטה. ב-26 במרץ 1926 הגיע לנמל יפו ובכך הצליח לעלות לארץ ישראל[13], שבה התחיל דרכו כפועל. השתתף בעבודות בניית הכביש בין יפו ובין פתח תקווה ולאחר מכן עבר צפונה ועבד כפועל בניין בחיפה ובכפר חסידים[14].
פעילותו הפוליטית בתקופת המנדט הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהגיעו לארץ ישראל הצטרף אהרונוביץ למפלגת אחדות העבודה. באוגוסט 1927 נבחר לוועד סניף המפלגה בתל אביב[15] ובהמשך היה למזכיר הסניף. בינואר 1928 נבחר לוועד הסניף של המפלגה בירושלים[16]. באוקטובר אותה שנה נבחר למזכירות אחדות העבודה. בתפקידו זה עסק בעיקר בארגון משאל בקרב חברי המפלגה על איחודה עם הפועל הצעיר, שנערך בין 25 ביוני ל-19 ביולי 1929[17].
למן הקמת מפא"י בשנת 1930 נמנה עם חברי מרכז המפלגה[18][19][20].
כמו כן בלט בפעילותו במוסדות ההסתדרות. מספטמבר 1930 היה מזכיר מועצת הפועלים של תל אביב[21]. בעת כהונתו בתפקיד, בסוף 1931, יזם את הקמת משען במטרה לסייע לחברי ההסתדרות הכושלים הזקוקים לעזרה[22].
באותה התקופה התרחשו הפרות שביתות מצד הרוויזיוניסטים. לאור זאת תמך דוד בן-גוריון במאבק תקיף נגד הרוויזיוניסטים והציע גם "לסלק את הבית"רים מעבודה בכל אתר ואתר". לעומת זאת, טען ברל כצנלסון כי מאבק תקיף לא נחוץ בשלב הזה ויש לאמץ מדיניות הבלגה. אהרונוביץ תמך בעמדתו של בן-גוריון ומתח ביקורת חריפה על כצנלסון. ב-17 באפריל 1933 פרצה מהומה בין חברי ההסתדרות הכללית לבין חברי בית"ר, לאחר שאלה קיימה צעדה לציון סיום כנס של ההסתדרות. מועצת פועלי תל אביב בהנהגת אהרונוביץ השתתפה במהומה, שכללה גם אלימות פיזית. לאחר האירוע כתב כצנלסון מכתב למרכז מפא"י, בו ביקר את מועצת פועלי תל אביב ואת אהרונוביץ על תגובתם האלימה לצעדה. בעקבות האירוע הוא הודיע על פרישתו מ"המוסדות המנהלים" במפלגה ובהסתדרות[23].
ביוני 1934 נדון אברהם סטבסקי לתלייה באשמת רצח חיים ארלוזורוב. עורכי עיתון "דבר" ברל כצנלסון, זלמן רובשוב ומשה בילינסון, החליטו לבקש במאמר מערכת חנינה לנאשם. בעקבות זאת, פלש אהרונוביץ בראש חמישים איש למערכת העיתון ואיים לשבור את המכונות. מעשה זה הביא להחלטת הוועדה הפוליטית של מרכז מפא"י להימנע מבקשת החנינה[24][25]. בספטמבר אותה שנה התפטר מתפקידו כמזכיר מועצת הפועלים של תל אביב[26].
טרם חתימת הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי תמך אהרונוביץ בהגברת המאבק ברוויזיוניסטים. עם החתימה על ההסכמים התנגד להם בתוקף ומתח ביקורת חריפה על התנהלותו של בן-גוריון בעניין זה[27]. ב-24 במרץ 1935 נדחה ההסכם במשאל החברים של ועידת הסתדרות העובדים הכללית. כעבור שנתיים, ב-9 במאי 1937, נחתם הסכם אחר בין הסתדרות העובדים הכללית להסתדרות העובדים הלאומית. הפעם תמך אהרונוביץ בהסכם מאחר שבמסגרתו "לא ניתנה למיעוט הזכות להתערב בהליך ההתדיינות עם המעסיקים ולתבוע בוררות"[28].
באוגוסט 1935 השתתף כציר מטעם מפא"י לקונגרס הציוני העולמי ה-19. כעבור חודש הגיע ללונדון[29], שם התכוון תחילה לשהות שנה. אולם אילוצים כלכליים גרמו לו להקדים את שהותו והוא חזר לארץ ישראל במרץ 1936[30].
לאחר שובו לארץ ישראל צורף להנהגה הבכירה של ההסתדרות. תחילה היה האחראי על מחלקת הארגון, אולם מאחר והמשרה גרמה לו אכזבה רבה הוא הועבר לתפקיד גזבר ההסתדרות[31].
בראשית אפריל 1938 התפטרו כל חברי הוועד הפועל של מועצת פועלי תל אביב. מרכז מפא"י דחה את המהלך והחליט לערוך בחירות לוועידת הצירים במועצה. במערכת הבחירות התמודדו שתי קבוצות שהפכו לסיעות: סיעה ב' וסיעה ג'. אהרונוביץ עמד בראש סיעה ג', ולצורך כך יצא בחודש מאי לחופשה של שבועיים מתפקידו כגזבר ההסתדרות[32]. הבחירות נערכו בין 10–12 בדצמבר אותה שנה ובהן זכתה סיעה ב', שמטעמה הצליחו להיבחר 61 צירים. לעומת זאת, מטעם סיעה ג' הצליחו להיבחר 55 נציגים. בין שתי הסיעות שררו מחלוקות רבות, מה שמנע הגעה להסדר בעניין רשימת מפא"י למועצת הפועלים, הסיבה שבעקבותיה נערכו הבחירות. ההסדר הושג רק שלוש שנים אחר כך, לקראת הבחירות להסתדרות שנערכו בסוף 1944[33].
בסתיו 1938 מונה אהרונוביץ לרכז המועצה לענייני ביטחון של הוועד הפועל והחליף את דב הוז. אולם בפועל לא הובאו בפניה שאלות ביטחוניות והוא התפטר מהתפקיד שבועות אחדים אחר כך[34].
בין 11 ל-13 במאי 1941 נערכו הבחירות לוועידת מפא"י ולמועצות הסניפים. התמיכה בסיעה ג' ירדה בבחירות הללו בשישה אחוזים בהשוואה לבחירות הקודמות. אהרונוביץ לא ראה עוד טעם בהמשך קיומה של הסיעה והודיע על סיום פעילותו כ"איש של סיעה" לבן-גוריון ולברל כצנלסון. בכך, בא הקץ לסיעה ג', אם כי סיעה ב' לא חדלה מלהתקיים. בהמשך תמך בפילוג המפלגה, אך נמנע מלהציעו בפועל. על כך אמר כי "אינני מרגיש בי את התוקף המוסרי ואת הזכות המוסרית לפלג את המפלגה ואת התנועה. בחיי לא התפלגתי; תמיד התאחדתי". הפילוג התממש אפוא רק ב-19 במאי 1944, כאשר הכריזה סיעה ב' על התמודדה בנפרד ממפא"י, תחת השם "התנועה לאחדות העבודה"[35].
בפברואר 1943, עם תחילת פעילות מחלקת ההסברה של ההסתדרות, מונה אהרונוביץ לעמוד בראשה[36].
בפברואר 1944 נתגלעה מחלוקת עזה בינו לבין דוד רמז, לאחר שהאחרון העביר 25,000 לירות ארץ-ישראליות למגבית ההתגייסות, ללא התייעצות עמו. הדבר גרם להתפטרותו של אהרונוביץ מתפקידו כגזבר ההסתדרות ב-1 במרץ. אולם התפטרותו נדחתה וסוכם כי סמכויותיו כגזבר לא ייפגעו. אהרונוביץ סירב לכך אך חברי מזכירות ההסתדרות עדיין ראו בו כגזבר. רק בראשית יולי הסכים לחזור לתפקיד[37].
בינואר 1945 הציע בוועד הפועל להקים בית ספר לפעילי ההסתדרות וכעבור עשרה חודשים, בחודש נובמבר, הוא כבר הביא את ההצעה לאישור הוועד. בינואר 1946 הודיע על כוונתו להתפטר מתפקידיו בהסתדרות (כנראה בשל רצונו להתחיל בבניית בית הספר), אולם התפטרותו נדחתה. טקס הנחת אבן הפינה לבית הספר נערך ב-1 במאי אותה שנה. במהלך הטקס הקריא אהרונוביץ את מגילת היסוד של בית הספר, שייתכן שחוברה על ידיו. בדיוק שנה לאחר מכן, ב-1 במאי 1947, נחנך בית הספר באופן רשמי. מאז ועד למותו, ב-1970, ניהל את בית הספר[38] שלימים ישא את שמו – מכללת ארן.
באוקטובר 1946 יצא לפריז על מנת להתייעץ עם דוד בן-גוריון, לקראת פתיחת הקונגרס הציוני העולמי ה-22. ב-22 באוקטובר החל את דרכו חזרה לארץ ישראל. המטוס שעליו שהה נחת על פסגת הר במצרים אך לא התרסק לגמרי. אהרונוביץ הצליח אומנם להיחלץ אך רק כעבור 36 שעות, עת הגיעו שוטרים לזירת האירוע. בעקבות אירוע זה פיתח, לדבריו, פחד טיסה[39].
בשנת 1946 נבחר כחבר בוועד הפועל הציוני וכעבור שנתיים, ב-1948 כחבר בהנהגתו.
אהרונוביץ עמד בראש ועדה שהמליצה להקים עיתון מפלגתי למפא"י. ההצעה אושרה על ידי מרכז המפלגה בראשית מרץ 1948 ובנובמבר אותה שנה החל לצאת לאור העיתון "הדור". אהרונוביץ ראה בכך סגירת מעגל בחייו, שכן עוד קודם לכן תמך בהקמת עיתון מפלגתי למפא"י. הוא עמד גם בראש הוועדה שהמליצה על מועמדי מפא"י למנהלת העם[40].
פעילותו אחרי קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות שהה בעיר והיה מעורה בפריצת הדרך לעיר העתיקה על ידי חטיבת הראל (דרך שער ציון) ובקרב רמת רחל[41]. בעת שהותו בירושלים חדל למעשה לכהן כגזבר וכראש המחלקה להסברה של ההסתדרות[42]. לאחר פרישתו מהוועד הפועל הציע לו בן-גוריון לטפל בענייני כוח אדם במשרד הביטחון, אך הוא סירב. בספטמבר 1948 הוצע לו לכהן כמזכיר מפא"י[43], תחילה במשך ארבעה חודשים על מנת לנהל את הבחירות לאספה המכוננת ולוועידת ההסתדרות. הוא התנה את הסכמתו להצעה בכך שיכהן בתפקיד במשך כשנה עד שנתיים ובתנאי שימולאו עוד מספר דרישות שלו, בהן בחירת נציגים ממפא"י לוועדה המרכזת ולוועד הפועל. המינוי התעכב וב-20 באוקטובר הוא אף איים להסיר את מועמדתו אם לא ימולאו דרישותיו. עם זאת, ב-26 באוקטובר אושר מינויו לתפקיד ואהרונוביץ החל את כהונתו כמזכיר מפא"י. בה בעת אישר מרכז המפלגה את נציגיה לוועד הפועל ולוועדה המרכזת[44]. הוא כיהן בתפקיד זה במשך שנים אחדות.
לאחר הבחירות לאספה המכוננת ותחילת כהונתו כחבר הכנסת הראשונה הוצע לאהרונוביץ לשמש כמזכיר ההסתדרות, אך הוא סירב ומונה ליושב ראש ועדת החוץ והביטחון[45]. באוגוסט 1950 עברת את שם משפחתו מ"אהרונוביץ" ל"ארן", ככל הנראה בהשראת שם משפחתו של אחיו, בנימין ארנו, שהקשר ביניהם נותק לאחר שאביו שילח אותו לארצות הברית[46].
בתחילת 1954 צורף לממשלת ישראל החמישית כשר בלי תיק, במה שהיה כמעט השינוי היחיד בין ממשלתו של בן-גוריון לממשלת שרת[47][48]. ארן מונה לטפל בשירותי המודיעין[10] והועמד כאחראי על מינהל ההסברה[49]. הוא עמד בראש ועדת ארן לבחינת דרכים להגדלת הפריון של העובד הישראלי[50]. עם הקמת ממשלת ישראל השישית ביוני 1955 מונה לשר התחבורה[51], תוך שהמשיך להיות אחראי על מינהל ההסברה[52].
שר החינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנובמבר 1955 מונה לשר החינוך והתרבות והיה איש מנגנון ראשון שנשא בתפקיד לאחר שני אנשי הרוח, זלמן שזר ובן-ציון דינור[53]. ארן פעל להעמדת החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי. בתקופתו גדל תקציב מערכת החינוך בשיעור משמעותי והורחב חוק חינוך חובה לגילים 14–16. ארן היה מעורב בייסוד קרנות שסייעו בבניית מוסדות חינוך, בעיקר על-יסודיים באזורי פיתוח (למשל "קרן חינוך ארצות הברית-ישראל").
בד בבד דאג לפיתוח החינוך הקדם-מקצועי ולהקמת מוסדות על יסודיים דו-שנתיים, תלת-שנתיים וארבע-שנתיים תוך הנהגת הקלות בשכר לימוד: שכר הלימוד נגבה באופן מדורג בהתאם להכנסות המשפחה וקריטריונים אחרים[54]. לימים עוררה תוכנית זו של ארן ביקורת חריפה על כך שיצרה את תהליך ה"הסללה", שהפנה את בני ערי הפיתוח והפריפריה ("ישראל השנייה") לחינוך המקצועי, בעוד ששיעורם בחינוך התיכוני העיוני היה נמוך מאוד.
בשנת 1960 התפטר ארן מתפקיד שר החינוך עקב תמיכתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בתביעות הסתדרות המורים בהנהגת מזכירה הכללי שלום לוין לבלעדיות על ייצוג המורים, כנגד ניסיונו של ארן להגיע לפשרה על הכרה חלקית בארגון המורים[55]. במקומו התמנה לשר החינוך אבא אבן.
דרכו של ארן חזרה למשרד החינוך נסללה בשנת 1963, אחרי התפטרות בן-גוריון והקמת ממשלה חדשה בראשות לוי אשכול. הקדנציה השנייה של ארן כשר החינוך ארכה עד דצמבר 1969. בשנים אלו, ארן יזם וקידם רפורמה חינוכית מקיפה אשר אושרה סופית בכנסת ביולי 1968. עיקר הרפורמה היה: שינוי מבנה מערכת החינוך (6 שנים לבית הספר היסודי, 3 שנים לחטיבת הביניים ו-3 שנים לבית הספר העל-יסודי); הרחבת חוק חינוך חובה חינם, על ידי הכללה הדרגתית של כיתות ט' ו-י' במסגרת חינוך החובה; הקמת בתי ספר על-שכונתיים ואינטגרטיביים; פיתוח תוכניות לימודים חדשות; ואקדמיזציה של המורים. שני היעדים שהגדיר ארן לרפורמה זו היו העלאת הרמה הלימודית-חינוכית של כלל תלמידי ישראל, והמרצת תהליכי האינטגרציה החברתית של בני העדות והשכבות השונות[56].
ארן תמך בהתאחדות מפלגות הפועלים ובהקמת המערך, ובכנס של מפא"י בהוד השרון שנערך ב-7 בינואר 1965, טען ארן כי "נחצבה שעת רצון להתלכדות זו"[57].
בעת כהונתו כשר החינוך הוקמו גם הטלוויזיה החינוכית הישראלית (1966) ומפעל "אמנות לעם". בשנים האחרונות לכהונתו היה זלמן ארן היוזם של הקמת המרכזים הקהילתיים המוכרים בשם מתנ"סים (1969) ביישובי ישראל, לפי דוגמה שהייתה ידועה במערב.
אינטגרציה וחטיבות ביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארן יזם כמה רפורמות בולטות בתחום החינוך כמו הרפורמה מהשנים 1965–1968 במבנה בתי הספר והקמת חטיבת הביניים ככלי לאינטגרציה של תלמידים מרקעים חברתיים ועדתיים שונים באוכלוסייה היהודית. מטרת הרפורמה המוצהרת הייתה שינוי מבנה החינוך למען הגברת השילוב חברתי ושוויון הזדמנויות וצמצום פערים על רקע מעמדי-עדתי בהשגים הלימודיים. מחקרים שנערכו ברבות השנים הוכיחו שהמהפכה המבנית הזאת אומנם הגדילה את מספר התלמידים בכיתות ט' וי' אך העמיקה את השסעים החברתיים בישראל והכווינה תלמידים רבים למסלולי התפתחות צרים ומוגבלים[58].
חינוך מקצועי מול חינוך עיוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתוך הערכתו, ברוח השקפותיו הסוציאליסטיות ורוח התקופה שבה התחנך הוא עצמו לחשיבות ה"חינוך לעבודה", ארן התכוון לתת עדיפות לחינוך מקצועי ביישובי הפריפריה ולא חשב שיש לתת משקל רב מדי לחינוך העיוני שנראה שאינו מכין את התלמידים מקרב העולים החדשים והמעמד החברתי הנמוך לעבודה יצרנית ומפרנסת. בפועל יצרה המדיניות לטיפוח החינוך המקצועי מציאות שבה רוב מכריע של התלמידים בבתי הספר המקצועיים היו בני היישובים שאוכלסו על ידי עולים יוצאי ארצות האסלאם. מציאות זו עיצבה דימוי של קיפוח והנצחת נחיתות, שדבק ברבים מהתלמידים, ולימים נמתחה על כך ביקורת נוקבת, בייחוד על יצירת שני סוגים עיקריים של מסיימי התיכון - בוגרי המגמות העיוניות שקיבלו תעודת בגרות תואמת ובוגרי המגמות המקצועיות, שהיו בעלי תעודה מקצועית בלבד.
בתקופת כהונתו השנייה עיצב ארן תוכנית חומש לשנים 1965–1970 להכפלת החינוך המקצועי והטכני בישראל[59]. מדיניותו בתחום זה זכתה בדיעבד לבקורת מפני שעם התפתחות הטכנולוגיה והכלכלה המודרנית חלק ממקצועות היצור שנלמדו בבית ספר מקצועיים הפכו לפחות מבוקשים ורמת ההשכלה שהושגה בבתי ספר מקצועיים רבים לא עמדה באתגרים החדשים. בראשית המאה העשרים ואחת ישנם תעשיינים רבים, ובראשם סטף ורטהיימר, המנסים להשפיע על עיצוב מערכת החינוך הטכנולוגי ברוח העקרונות שהתווה ארן, לפי צורכי הכלכלה המודרנית.
חינוך לתודעה היהודית - ישראלית, על בסיס המורשת הרוחנית של עם ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]זלמן ארן ראה ערך ראשוני לתודעה היהודית ישראלית, זלמן האמין שיש לחנך את הדור הגדל בארץ על הקניית תכנים תרבותיים עבריים, לקיים שבת ומועדים כחגי המדינה, ולחנך את הדור הצעיר בלשון העברית. זלמן ארן יזם חיזוק לימוד התודעה היהודית בבתי הספר (1959), דבר שעורר ויכוח עם חוגים דתיים ומהשמאל, (בשנת 1964 הקים "מרכז לטיפוח התודעה היהודית"[60]). הוא פעל מתוך חשש שבורות הנוער בנושאי יהדות עלולה לפגוע בעתיד בלכידות העם ובדבקותו במדינה ובנאמנותו כלפיה[61].
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארן נפטר ב-6 בספטמבר 1970 בירושלים ונקבר בבית העלמין היהודי בהר הזיתים. רעייתו, קלרה, שעבדה שנים רבות כספרנית הכנסת, קבורה לצידו. בתם אביבה ארן (הימן) עבדה כמורה ונפטרה בנס ציונה.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף יוני 1940 נישא לקלרה אהרונוביץ, שהייתה נשואה בעבר לישראל מינץ, ממייסדי "הפועל" ועבדה כמזכירה בוועד הפועל של ההסתדרות, שם הכירו השניים[62].
דמותו כפוליטיקאי וכאדם פרטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמדותיו הפוליטיות בסוגיות הסכסוך הצבאי עם הערבים וביטחון היו מתונות. בעת המרד הערבי הגדול התנגד אהרונוביץ למדיניות ההבלגה שהוביל בן-גוריון בתמיכת כצנלסון, וטען כי מדיניות זו היא כישלון. הוא גם טען כי זוהי מדיניות פסיבית שעלולה לערער את תמיכת הבריטים בתנועה הציונית. רק בדיעבד, עת התברר שמדיניות ההבלגה השיגה את מטרתה, חזר בו מעמדתו זו. בהמשך תמך בתוכנית החלוקה בהתאם להחלטת ועדת פיל, אך סבר שיש ליזום מאבק למען שינוייה, על מנת לשפר את מעמד היהודים בארץ ישראל[63]. כמו כן תמך בהצעת הוועדה לבצע טרנספר[64].
הוא תמך בסיפוח יהודה ושומרון על ידי ירדן ב-1950, מאחר שחשב שהדבר יפלג את ארצות ערב, ימתן את מדיניות הממלכה המאוחדת כלפי מדינת ישראל וישפר את יחסיה של ישראל עם ארצות הברית[65].
בימים שלפני פריצת מלחמת ששת הימים אימץ קו זהיר מאוד ונרתע מלהכריע בעד התקפת פתע על מצרים. אחרי הניצחון התנגד לסיפוח מזרחה של ירושלים והמקומות הקדושים. חשש גם מפני החזקה ארוכת שנים של "הגדה המערבית" בידי ישראל[66].
ארן פרסם מאמרים בעיתוני המחתרת של המפלגה הציונית-סוציאליסטית בברית המועצות ופרסם רשימות בעיתוני הפועלים בארץ ישראל. כמו כן חיבר קונטרסים של ענייני מפלגה, על ענייני ההסתדרות ובנושאי חינוך.
בזמנו הפנוי קרא, כתב שירים (בתקופה שלאחר התפטרותו בשנת 1960 פרסם אותם בעילום שם בגליונות של "הפועל הצעיר") או צפה במערבונים בקולנוע. כתביו ונאומיו פורסמו ברובם לאחר מותו.
ארן נודע באמרותיו השנונות. הידועה שבהן התייחסה לשאלה האם הוא סומך על בן-גוריון: "אני הולך אחרי בן-גוריון בעיניים עצומות, אך מדי פעם אני פוקח עין אחת כדי להיות בטוח שבן-גוריון עצמו איננו הולך בעיניים עצומות."
הנצחת זכרו בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארן היה דמות מרכזית במפלגתו ונחשב לאחד משרי החינוך והתרבות המשפיעים ביותר על מערכת החינוך בישראל. נחשב בעיני רבים למי שתפס את העיקר וירד לשורשו של העניין. על שמו נקראו מוסדות ובתי ספר רבים בישראל, בהם:
- בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב
- הספרייה המרכזית של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
- בית הספר לפעילי ההסתדרות - מכללת ארן
- בית-ספר יסודי בירושלים
- בית-ספר יסודי בתל אביב
- בית הספר התיכון עירוני ג' על שם זלמן ארן בחיפה
- חטיבת ביניים בראשון לציון
- חטיבת ביניים בבית שאן
- חטיבת ביניים בחולון
כמו כן נקראו על שמו רחובות במספר ערים בארץ.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חבלי גידול - 1941
- שירים - שורש וכוכב - 1973
- אוטוביוגרפיה - 1971
- חזית וחזות: דברים בכתב ובעל-פה 1972
- כתבים בתחום החינוך - חבלי חינוך וביצוע 1971
- דברים על מדיניות חינוך וביצועה (בעריכת יוסף יונאי) - 1990
- הערות בצדי הדרך - 1996
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יצחק גרינברג, זלמן ארן - פוליטיקאי כאינטלקטואל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.
- ישראל כהן, "זלמן ארן" בתוך: 'סגל חבורה. אנשי חזון ומעש בתנועת העבודה', כתבים, כרך ד', הוצאת עקד, תשל"ו, 1976, עמ' 165–177
- נורית גוברין, "זלמן אֲרָן: מסתרי השִׂיח עם עצמו", בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ו' הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, 2015, עמ' 230–241. על ספר שיריו: 'שֹׁׂרֶש וְכוֹכָב' (1973).
- צבי צמרת, "החינוך בעשור השלישי", בתוך צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 70–85.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
זלמן ארן, באתר הכנסת - זלמן ארן, באתר כנסת פתוחה
- צבי לביא, היה פעם שר אחד שלא עשה לביתו. זלמן ארן, באתר ynet, 29 בספטמבר 2008
- זלמן ארן באתר מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית
- זלמן ארן באתר "אוח" של משרד החינוך
- כרטיס הקבר של זלמן ארן, באתר הר הזיתים
- העמקת לימודי תודעה יהודית בבתי הספר הממלכתיים, 1960-1955. פורסם באתר ארכיון המדינה, 14 ביוני 2016
יצחק גרינברג, מי שרוצה לחיות בשלום עם הדתיים צריך להכריח אותם, צריך לשבור אותם, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2017
זלמן ארן (1899-1970), דף שער בספרייה הלאומית- אביעד הכהן, עגנון מבקש לחוס על שמו הטוב של ארן (1965), באתר הארץ, 8 ביולי 2024
- יצחק גרינברג, זלמן ארן, ביקורתי ומרדן, באתר הארץ, 29 ביולי 2024
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסי גולדשטיין, גולדה: ביוגרפיה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012, עמ' 108.
- ^ זלמן ארן באתר GRAVEZ
- ^ גרינברג, עמ' 14.
- ^ גרינברג, עמ' 12–13.
- ^ גרינברג, עמ' 15–19.
- ^ 1 2 גרינברג, עמ' 23.
- ^ גרינברג, עמ' 15–16.
- ^ גרינברג, עמ' 22.
- ^ גרינברג, עמ' 20.
- ^ 1 2 יד לפה..., מעריב, 15 בנובמבר 1954
- ^ גרינברג, עמ' 24–25.
- ^ גרינברג, עמ' 26–31.
- ^ גרינברג, עמ' 32–33.
- ^ גרינברג, עמ' 36–37.
- ^ גרינברג, עמ' 40.
- ^ גרינברג, עמ' 42.
- ^ גרינברג, עמ' 44–46.
- ^ נוסדה מפלגת פועלי ארץ ישראל, דבר, 8 בינואר 1930
- ^ ועידת מפלגת פועלי א"י ננעלה, דבר, 6 בנובמבר 1932
- ^ גרינברג, עמ' 47.
- ^ גרינברג, עמ' 51–52.
- ^ גרינברג, עמ' 54.
- ^ גרינברג, עמ' 56–59.
- ^ גרינברג, עמ' 65.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 414.
- ^ גרינברג, עמ' 66.
- ^ גרינברג, עמ' 68–70.
- ^ גרינברג, עמ' 73.
- ^ גרינברג, עמ' 74.
- ^ גרינברג, עמ' 77–78.
- ^ גרינברג, עמ' 79.
- ^ גרינברג, עמ' 91.
- ^ גרינברג, עמ' 95–96.
- ^ גרינברג, עמ' 87.
- ^ גרינברג, עמ' 101–104.
- ^ גרינברג, עמ' 108.
- ^ גרינברג, עמ' 104–105.
- ^ גרינברג, עמ' 113–117.
- ^ גרינברג, עמ' 117.
- ^ גרינברג, עמ' 120–121.
- ^ גרינברג, עמ' 123–124.
- ^ גרינברג, עמ' 126.
- ^ גרינברג, עמ' 128.
- ^ גרינברג, עמ' 130–131.
- ^ גרינברג, עמ' 137.
- ^ גרינברג, עמ' 142.
- ^ שרת לנשיא: היום ארכיב הממשלה, מעריב, 24 בינואר 1954
- ^ שלום רוזנפלד, נכונה הממשלה השישית של ישראל, מעריב, 27 בינואר 1954
- ^ זלמן ארן, מינהל ההסברה, דבר, 9 ביולי 1954
- ^ ז. ברגמן, חוסר פריון בעבודת הועדה לפריון, מעריב, 13 באוקטובר 1954
- ^ שרת הקים ממשלה חדשה בלי הכלליים, דבר, 30 ביוני 1955
- ^ הממשלה הישנה בלי הצ"כ תכהן כממשלה חדשה, על המשמר, 30 ביוני 1955
- ^ מדוע מסרב זלמן ארן לשרת כשר החינוך והתרבות, חרות, 17 בנובמבר 1959
- ^ דוד גלעדי, פרישתו של שר, מעריב, 22 באפריל 1960
- ^ שר החינוך: הגשתי התפטרות, מעריב, 22 במרץ 1960
- ^ צבי צמרת, החינוך בעשור השלישי, העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 70–85
- ^ ערן אלדר, הדרך ל-77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים, עם עובד, 2018, עמ' 35.
- ^ צבי צמרת - זלמן ארן והפרודוקטיביזציה של בני עדות המזרח
- ^ נירית רייכל בית ספר מקצועי במובן העיוני - מאמר באתר של הסתדרות המורים- אופק חדש, גיליון 42, 2008
- ^ צבי צמרת - זלמן ארן ומערכת החינוך
- ^ Dan Urian, Efraim Karsh, In search of identity: Jewish aspects in Israeli culture, Routledge, 1999, p. 68
- ^ גרינברג, עמ' 97–98.
- ^ גרינברג, עמ' 83–86.
- ^ גרינברג, עמ' 140.
- ^ גרינברג, עמ' 139.
- ^ פרוטוקול ישיבת הממשלה, י' בסיון תשכ"ז - 18.6.67
| שרי החינוך בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
|
| שרי התחבורה והבטיחות בדרכים בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
|
| יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת | |
|---|---|
|
- רשימת חברי הכנסת
- שרי החינוך בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- שרי התחבורה והבטיחות בדרכים בממשלות ישראל
- חברי הכנסת הראשונה
- חברי צעירי ציון
- מזכירי מועצות פועלים
- חברי הכנסת מטעם מפא"י
- חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
- חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
- ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
- ישראלים ילידי אוקראינה
- אנשי חינוך יהודים אוקראינים
- פעילים ציונים באוקראינה
- אנשי העלייה הרביעית
- ציונים סוציאליסטים
- שרים בלי תיק בממשלות ישראל
- חברי הכנסת השנייה
- חברי הכנסת השלישית
- חברי הכנסת הרביעית
- חברי הכנסת החמישית
- חברי הכנסת השישית
- שרי ממשלת ישראל ה-6
- שרי ממשלת ישראל ה-7
- שרי ממשלת ישראל ה-9
- שרי ממשלת ישראל השלוש עשרה
- שרי ממשלת ישראל הארבע עשרה
- ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
- יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים
- חברי הכנסת: פועלים
- חברי הכנסת: פקידים
- ירושלים: חברי הכנסת
- ישראלים שנולדו ב-1899
- ישראלים שנפטרו ב-1970