ויליאם יו סמית'

ויליאם יו סמית'
William Hugh Smith

לידה	26 באפריל 1826 מחוז פאייט, ג'ורג'יה, ארצות הברית
פטירה	1 בינואר 1899 (בגיל 72) ברמינגהאם, אלבמה, ארצות הברית
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות אוק היל, ברמינגהאם, אלבמה, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הרפובליקנית
מושל אלבמה ה־21 24 ביולי 1868 – 26 בנובמבר 1870 (שנתיים) סגן מושל אלבמה אנדרו אפלגייט → רוברט פטון רוברט לינדזי ←
חבר בית הנבחרים של אלבמה 1855–1859 (כ־4 שנים)

ויליאם יו סמית' (באנגלית: William Hugh Smith;‏ 26 באפריל 1826 – 1 בינואר 1899) היה פוליטיקאי אמריקאי מאלבמה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל אלבמה ה-21 בשנים 1868–1870, במהלך תקופת השיקום, הראשון מבין חברי מפלגתו שכיהן בתפקיד. כמחזיק עבדים לשעבר, הוא התנגד לפרישת אלבמה מהאיחוד, בטענה שהצעד יוביל לחיסול העבדות.

ראשית חייו

ויליאם יו סמית' נולד במחוז פאייט שבג'ורג'יה, כבנם של ג'פתה וינן וננסי דיקסון סמית'. היו לו שתי אחיות ושישה אחים, שכמה מהם היו לימים לבעלי בריתו הפוליטיים. בנעוריו עבר סמית' עם משפחתו לוודווי שבמחוז רנדולף, אלבמה. לאחר תום לימודיו בבתי ספר ציבוריים, הוא למד משפטים בקריאה עצמית, וב-1850 התקבל ללשכת עורכי הדין. ב-1856 נשא סמית' לאישה את לוסי וורת'אם, ויחד נולדו להם שלושה בנים וחמש בנות.

ראשית הקריירה הפוליטית

לאחר כמה שנים של עיסוק בעריכת דין, החל סמית' בקריירה פוליטית. בשנים 1855–1859 הוא כיהן כחבר בית הנבחרים של אלבמה כנציג סיעת תומכי זכויות המדינות של המפלגה הדמוקרטית, אך עד מהרה הוא הפך לתומך נלהב באיחוד. ב-1860 הוא היה אלקטור לטובתו של סטיבן דאגלס, ובמשבר שהחל להתחולל, הוא התנגד לפרישה מיידית.

מלחמת האזרחים

לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, הביקורת עליו כתומך האיחוד הפכה לאינטנסיבית, עד אשר נודע לו שהוא עלול להיעצר באשמת בגידה. בדצמבר 1862 הוא נמלט אל מעבר לקווי החזית יחד עם אביו ושלושה מאחיו. את שארית המלחמה בילה סמית' בגיוס חיילים לרגימנט הפרשים הראשון של אלבמה, במסגרת צבא האיחוד, ובמהלך הצעדה אל הים של הגנרל ויליאם שרמן הוא ליווה את הרגימנט.

לאחר כניעת הקונפדרציה, היה סמית' למועמד מוביל של "תומכי האיחוד ללא תנאי" למינוי כמושל זמני תחת תוכנית השיקום הנשיאותית. בסופו של דבר מונה לתפקיד לואיס פרסונס הפשרן יותר. פרסונס מינה את סמית' כשופט בבית המשפט הנודד של אלבמה. עד מהרה התפטר סמית' מכס השיפוט על רקע גישתו שאף תומך איחוד לא היה יכול, מטעמי מצפון, לשמש בתפקיד במציאות שלאחר המלחמה באלבמה. בתיאום עם תומכי איחוד נוספים שהושפעו מהמצב כמוהו, הוא ביצע פעולות שדלנות בקונגרס לעקוף את תוכנית השיקום הנשיאותית ולהעניק זכות בחירה לאפרו-אמריקאים. הוא גם הקדיש את זמנו ליזמות עסקית בתחומי הכרייה והרכבות.

מושל אלבמה

עם קבלת תוכנית השיקום של הקונגרס, עלה כוחו של סמית' כדמות פוליטית מובילה באלבמה. הוא היה יושב ראש הוועידה המדינתית הראשונה של המפלגה הרפובליקנית באלבמה, שהתקיימה ב-1867. בתוקף תפקידו כראש משרד ההצבעה של הגנרל וייג'ר סוויין, הוא פעל ליישום חוקי השיקום הצבאיים, וכך הוא הצליח לזכות במועמדות המפלגה למשרת מושל אלבמה בבחירות של פברואר 1868, שבהן גם אושררה חוקת השיקום השנייה.

כאשר נראה היה שעומד להיות מוטל חרם על אשרור החוק, התנגד סמית' למאמצים של הרפובליקנים להכריז על החוקה כתקפה ללא השגת רוב. לפיכך הוא התנגד להשבעתו כמושל, אך הקונגרס קבע שהוא יתחיל לכהן ביולי 1868. בין צעדיו הראשונים בתפקיד היו להבטיח את הסרתם של סעיפי החוקה ששללו את זכויותיהם של פקידי הממשל וקציני הצבא של הקונפדרציה. על אף הטיעונים של הרפובליקנים שאווירת הטרור יצרה מצב של בחירות בלתי הוגנות, הטיל סמית' וטו על ההצעה של המחוקקים הרפובליקנים שיש לאייש את נציגי אלבמה בחבר האלקטורים בבחירות לנשיאות של 1868 ללא עריכת בחירות. הוא גם גינה בפומבי את "הציקלונאים" מהמפלגה, במיוחד הסנאטור ג'ורג' א. ספנסר, ועמדתו זו הקנתה לו שבחים רבים בעיתונות שתמכה במפלגה הדמוקרטית.

היישום המשמעותי ביותר של נטיותיו השמרניות של סמית' היה סירובו לנקוט בפעולה דרסטית כנגד ארגון הקו קלוקס קלאן. תקופת כהונתו כמושל הקבילה לתקופה בה הארגון נקט באלימות באופן הגרוע ביותר, אך סמית' לא יישם את הסעיפים בחוקת אלבמה להפעלת המיליציה המדינתית, שכן הפעלת כוח באופן זה הייתה עלולה לגרום לכך שכוח זה יהיה מורכב ברובו מעבדים משוחררים, ומצב זה עלול היה להוביל למרחץ דמים גזעני. הוא טען שכוח אכיפת חוק מקומי יהיה מסוגל לטפל באופן יעל במצב, והוא התנגד בפומבי לחקיקה פדרלית נגד הקלאן, ואף העמיד פנים שהוא התעלם מקיומו באלבמה בראיון שפורסם. רק ב-1870, לנוכח אלימות גוברת, הפעיל סמית' את סמכותו להעמיד את אנשי הארגון לדין ולפרסם את מעשיהם הזוועתיים. עמדתו הזהירה של סמית' גרמה לשמרנים במדינה לחבב אותו, אך גרמה להתנגדות כלפיו מצד העבדים המשוחררים והרפובליקנים הלבנים, שלהם הוא היה חייב את בחירתו כמושל.

סמית' גם שיתף פעולה עם הדמוקרטים השמרנים בסוגיות רגישות פחות. מטרתו המרכזית הייתה הפיתוח הכלכלי של אלבמה, וקידום מערכת הרכבות הייתה סוגיה פופולרית במיוחד בקרב שתי המפלגות. במחלך תקופת השיקום הנשיאותית, בית המחוקקים שהיה בשליטה דמוקרטית, העביר כבר חוק למתן מימון ממשלתי לסלילת מסילות ברזל ברחבי המדינה. בתמיכתו של סמית', בית המחוקקים שעבר לשליטה רפובליקנית, הרחיב את היקף הנפקת איגרות חוב ממשלתיות לטובת חברות הרכבת מסכום של 12,000 דולר ל-16,000 דולר למייל. חקיקת הסובסידיה הממשלתית הזו עודדה גם מתן מענקים מקומיים לחברות הרכבות, שכתוצאה מהם חלה עלייה משמעותית באורך המסילות ובמחויבות הממשלתית. סמית' לקח חלק באופן אישי בפעילות זו, ושימש כחבר במועצות המנהלים של חברות הרכבות לצד כמה מהמחוקקים בעלי בריתו.

לאחר שהנפקת איגרות החוב לרכבות הרחיבה את היקף החוב המדינתי הפוטנציאלי, הציע לבסוף סמית' לצמצם מחדש את המחויבות הציבורית. צעדיו אלו היו שנויים במחלוקת, בעיקר בכל מה שנגע לקו אלבמה וצ'טנוגה האסטרטגי, שמנהליו קיוו לחדור לאזור המכרות סביב לאזור שכיום שוכנת בו העיר ברמינגהאם. מנהלים אלו תרמו סכומים משמעותיים לסמית', ועל פי המדווח מימנו את תאגיד הרכבות הנפרד שלו. חברת הרכבות אלבמה וצ'טנוגה הפיקה רווחים ברורים מתשומת הלב המיוחדת של סמית'. הוא חתם על חוק לסיוע ישיר בהיקף של 2 מיליון דולר - שנועדו במיוחד לחברה - זאת על אף שהיה ברור שהיו מחוקקים שקיבלו שוחד מנציגי החברה. יותר מכך, סמית' קידם הנפקת איגרות חוב במאות אלפי דולרים לחברה מעבר לסכום שאושר בחוק, וכך השאיר ליורשיו קשיים פיננסיים שהחמירו את מצב פשיטת הרגל של המדינה. מאוחר יותר הודה סמית' ברשלנותו בעניין זה, ומחקר שנערך לאחרונה על הרכבות בדרום סימן את סמית' מבין מושלי מדינות הדרום כאחד ה"שוטים" הבודדים של התקופה שהיו מעורבים בהתנהלות "רשלנית".

עם התקרב מסע הבחירות של סמית' לתקופת כהונה שנייה, הוא התמודד עם מספר רב של אתגרים. העבדים המשוחררים ורבים מהרפובליקנים הלבנים התמרמרו על חוסר הפעולה שלו כלפי הקלאן ועל חוסר ההתלהבות שלו בנוגע לזכויות האזרח. יותר מכך, המצב הפיננסי הקשה של אלבמה היה למוקש לשאיפות הרפובליקנים להקמת יותר בתי ספר במדינה. סמית' זכה במועמדות לתפקיד מידי מפלגה מפולגת, ואף על פי שלעבדים המשוחררים לא הייתה ברירה אלא לתמוך בו, לגורמים אחרים בקרב הלבנים סביב הסנאטור ספנסר היה חלק בתבוסתו על פי המדווח. התמיכה שלה זכה סמית' בקרב הדמוקרטים הלבנים כמעט ונעלמה עם התקרב מועד הבחירות הכלליות, והיקף הכישלון בסוגיית איגרות החוב לרכבות הפך לברור. בבחירות הכלליות נוצח סמית בהפרש קל, כאשר מועמד הדמוקרטים רוברט לינדזי זכה ב-77,721 קולות מול 76,292 הקולות שניתנו לסמית'. בנובמבר 1870 היה סמית' מופתע מתוצאות הבחירות, וערער עליהן על רקע של מעשי הונאה והפחדה, בציינו את התפרצויות האלימות של הקלן בכמה ממחוזות המדינה. לאחר שהתבצר בלשכתו במשך כמה שבועות כשהוא מוקף ביחידות של צבא ארצות הברית, הודה סמית' בתבוסתו.

שנותיו האחרונות

לאחר תום כהונתו כמושל, חשיפת התנהלותו הלקויה כמושל שמה קץ למעשה לקריירה הפוליטית שלו. הוא שב למחוז רנדולף וחידש את עיסוקו בעריכת דין. ב-1873 הוא מונה כשופט נודד על ידי המושל הרפובליקני דייוויד לואיס, ומאוחר יותר שימש כתובע פדרלי מחוזי במינוי הנשיא ג'יימס גרפילד. הוא המשיך להיות פעיל בפעילות הפוליטית במפלגה הרפובליקנית, והמשיך להחזיק בהתנגדותו להשפעת "הציקלונאים" במפלגה במשך עשורים.

מחקרים מודרניים שיבחו את מאמציהם של הרפובליקנים באלבמה במהלך תקופת השיקום ליישם את עקרון השוויון על פי החוק. כמושל, תמך סמית' באשרור התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, הבטיח זכות הצבעה שווה לכל, וממשלתו ניהלה את הקמתה של מערכת החינוך בחינם שבפעם הראשונה נועדה גם לילדי השחורים. מעבר לכך, הישגיו בתחום זכויות האזרח היו מוגבלים.

ויליאם יו סמית' נפטר בברמינגהאם ב-1 בינואר 1899,בגיל 72. הוא נטמן בבית הקברות אוק היל שבעיר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם יו סמית' בוויקישיתוף

• ויליאם יו סמית' באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• ויליאם יו סמית' באנציקלופדיה של אלבמה (באנגלית)
• ויליאם יו סמית' באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• ויליאם יו סמית', באתר "Find a Grave" (באנגלית)