וילה מדיצ'י בפייזולה

וילה מדיצ'י בפייזולה
Villa Medici
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2013, לפי קריטריונים 2, 4 ו-6
שטח האתר	2.11 הקטאר (אתר מורשת עולמית)
חלק מתוך	הווילות והגנים של משפחת מדיצ'י בטוסקנה
מידע כללי
סוג	וילה
על שם	בית מדיצ'י
מיקום	פייזולה
מדינה	איטליה
הקמה ובנייה
אדריכל	מיקלוצו
מידות
שטח	2.11 הקטאר
קואורדינטות	43°48′21″N 11°17′21″E / 43.805717°N 11.289117°E
	(למפת איטליה רגילה) בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה; והרצגובינה; מ. תוניסיה אלג'יריה הים; האדריאטי; הים הטירני הים; הליגורי; הים התיכון וילה מדיצ'י בפייזולה

וילה מדיצ'י בפייזולה (באיטלקית: Villa Medici a Fiesole) היא וילה השוכנת בגבעה הצופה על העיירה פייזולה (אנ') במחוז טוסקנה שבמרכז איטליה. הווילה היא אחת הווילות העתיקות ביותר שהיו שייכות למשפחת מדיצ'י, הרביעית אחרי שתי הווילות באזור מוג'לו (קפאג'ולו וטרביו) ווילה מדיצ'י בקרג'י. הווילה המכונה גם "בלקנטו" (Belcanto, "שירה יפה"), או "ארמון פייזולה" (il Palagio di Fiesole) היא אחת הווילות שנשמרו בצורה הטובה ביותר באתר המורשת העולמית "הווילות והגנים של משפחת מדיצ'י בטוסקנה" שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2013, ועם זאת היא בין הפחות ידועות.

היסטוריה

הווילה של ג'ובאני דה מדיצ'י

הווילה נבנתה במקום בית בבעלותו של האציל ניקולו בלדי, ונרכשה על ידי קוזימו דה מדיצ'י (המכונה "הזקן") סביב שנת 1450. בנו, ג'ובאני די קוזימו דה מדיצ'י, בנה אותה מחדש בסגנון הרנסאנס. לדברי ג'ורג'ו וזארי היה התכנון של האדריכל המשפחתי מיקלוצו, אף שייתכן שאדריכלים אחרים השתתפו באופן פעיל.

הווילה נבנתה בשנים 1451–1457, כפי שעולה מדיווחי רישום הקרקעות. ג'ובאני היה בנו האהוב של קוזימו, בזכות האינטליגנציה התוססת שלו והנטייה הניכרת שלו לאומנויות הוא היה יכול להיחשב כמבשרו של לורנצו דה מדיצ'י (המכונה "המפואר"), נכדו של קוזימו. בין תחומי העניין הרבים שלו היה אוסף ספרים נדירים, יצירות אמנות (הוא היה לקוח חשוב של פיליפו ליפי), ותשוקה לאדריכלות, שבה הצטיין. ההערכה היא שהוא עצמו בחר בבנייה באתר הבניין בפייזולה, במיקום פנורמי במדרון תלול מאוד, הנוגד את כל עקרונות התקופה. היה צורך לבנות מרפסת גדולה התומכת בבניין על מדרון הגבעה. מיקלוצו לא היה כבול לסגנון המבנים שהיו קיימים לפני כן, ובנה מבנה ריבועי עם מאפיינים סגנוניים חדשניים, מטויח בלבן עם חלונות ממוסגרים במשקופים מאבן חול ועם לוג'יות גדולות פתוחות משני צידי האולם המרכזי בקומה הראשית.

מראה הווילה היה שונה מאוד מווילות מדיצ'י הקודמות, ובאופן כלשהו מהווה אב-טיפוס לבנייה ברנסאנס המוקדם, גאומטרי ביותר, פתוח מבחוץ וללא חצר מרכזית, עד כדי כך שהיא נחשבה כמקדימה לווילה פוג'ו א קאיאנו, וילה נוספת של משפחת מדיצ'י. המרכיב ההגנתי-צבאי, האופייני לשלוש הווילות הקודמות, אינו קיים בבניין, כך שאין צריחים, מרפסות מוגבהות הנתמכות על ידי זיזים או חפיר. הלוג'יות גם הן סימן ברור לפתיחות כלפי חוץ, בשונה מהביצורים "הסגורים" לצרכים הגנתיים. החידושים הצורניים והפונקציונליים של הווילה בפייזולה מייצגים ערכים אסתטיים חדשים, ומעל לכל תשומת לב חדשה לנוף ולתחום החזותי, לערכים הכלכליים ולדימוי הכוח הצבאי של נכסי מדיצ'י העתיקים ביותר.

מבנה המבנה פתר בצורה מתוחכמת את בעיית המדרון, בזכות התפלגות החדרים בכמה מפלסים: התחתון, המשמשים כמרתפים, אורוות, וכו' המקורים בקמרונות; הקומה העליונה נועדה למגורי בעלי הבית, עם חדרי השינה, הטרקלינים, הספרייה וגם חדר המוקדש למוזיקה. אז מה שנראה כקומת הקרקע בקומה העליונה היה למעשה הקומה השנייה של הבניין, המשקיפה יפה אל הנוף. על הטרסות שמתחת היו הגנים התלויים עם לוג'יות מלבנים וערוגות פרחים גאומטריות.

אישיותו של ג'ובאני באה לידי ביטוי בצמצום ניכר של המרכיב החקלאי והייצרני של הווילה, לטובת התמסרות מוחלטת לבילוי, בטלה פיזית ופעילות אינטלקטואלית. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבבית מגורים כפרי היה גן במקום להיות מוקף באחוזה חקלאית. בשילוב עם היעדר מבנים צבאיים, מאפיינים אלה הופכים את הווילה לאחד האבטיפוסים הברורים ביותר של וילה מתקופת הרנסאנס.

ההוצאה שנגרמה בבניית הווילה הייתה משמעותית, וזארי עצמו משבח את החומרים ששימוש בבנייה, שאחרי יותר ממאה שנה לאחר הבנייה היו עדיין במצב מושלם, ללא צורך בשיקום ותחזוקה.

לג'ובאני דה מדיצ'י לא היו ילדים, ולפני שמת הוא הוריש את הווילה לאחיינו הצעיר ג'וליאנו דה מדיצ'י.

לורנצו המפואר

וילה מדיצ'י בפייזולה קשורה לשפיכות הדמים הדרמטית של מזימת פאצי (1478), כאשר כמה מבני משפחת פאצי, עם פרנצ'סקו סלוויאטי והקרדינל ג'ירולמו ריאריו, שנתמכו על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי, ארגנו קנוניה להיפטר מכוחם ההולך וגובר של בית מדיצ'י ברפובליקת פירנצה.

התכנון המקורי של הקשר היה לרצוח שניים מצאצאי משפחת מדיצ'י, לורנצו וג'וליאנו, במהלך משתה שהם ארגנו בווילה בפייזולה ב-25 באפריל, באמצעות שימוש ברעל שיאקופו דה פאצי וריאריו מסכו בבקבוק יין שנועד לשני האחים. אולם מחושים פתאומיים של ג'וליאנו גרמו לדחיית התוכנית למחרת, במהלך המיסה בקתדרלה סנטה מריה דל פיורה, שם ג'וליאנו נרצח, בעוד לורנצו הצליח להציל את חייו כשמצא מקלט בחדר כלי הקודש.

כשג'וליאנו מת, ירש אחיו הגדול את הווילה. לורנצו המפואר התגורר בעיקר בווילה מדיצ'י בקרג'י, אך הוא גם אהב את פייזולה מאוד. גם במקום זה נפגשה הקבוצה הגדולה של הומניסטים שנוצרה סביב חצר מדיצ'י. לורנצו עם מרסיליו פיצ'ינו, אניולו פוליציאנו, ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, כריסטופורו לנדינו, והוגים וסופרים אחרים. ההקראות, שחזור מופעים של התיאטרון הרומי והיווני, ודיונים מלומדים גילו מחדש את התרבות הקלאסית שהיא בבסיס ההתחדשות האמנותית והספרותית של הרנסאנס.

שתי העדויות האיקונוגרפיות החשובות ביותר על הווילה המקורית מתוארכות אף הן לתקופה זו: היצירה "שינת הבתולה" (Dormitio Virginis) מאת דומניקו גירלנדיו (1486-90), בקפלת טורנבואוני בכנסיית סנטה מריה נובלה, וה"בשורה" (Annunciazione) מאת ביאג'ו ד'אנטוניו (Biagio d'Antonio, סוף המאה ה-15), היום בגלריה של האקדמיה של סן לוקא ברומא.

מהמאה ה-16 ואילך

הכבוד לו זכתה הווילה בתקופת משפחת מדיצ'י עד המאה החמש עשרה, נעלם בדורות הבאים, או לפחות הצטמצם. בשנת 1671, זמן קצר לאחר שהפך לדוכס הגדול, מכר קוזימו השלישי את הווילה לווינצ'נצו דל סרה תמורת ארבעת אלפים פלורינים. הגידול בווילה בצד המערבי מתוארך לתקופה זו, כפי שמרמזים לנו המסמכים עם תיאורים של הריהוט, הגנים והלוג'יה הנוכחית ממערב, שנראתה באותה העת כמו מרפסת.

הבעלים העוקבים היו בורגריני (Borgherini משנת 1722 עד ל-1768), שמכרו בשנת 1771 לאלברגוטי (Albergotti). המשמעות של שינויי בעלות שנערכו הערכות מרשם הקרקעות, עם תיאורים חשובים של מצב הווילה והגנים באותה תקופה.

הווילה נרכשה לאחר מכן על ידי ליידי מרגרט אורפורד (Margaret Orford), גיסתו של הוראס וולפול, בשנת 1772, שהזמינה את האדריכל ניקולו גאספרו פאולטי להרחיב את הגן העליון ולבנות חממת הדרים (אורנז'רי). הווילה עברה בשנת 1781 למוצי ואז נמכר לבונינסני מסיינה, והייתה בבעלותו עד שנת 1862. דרך הגישה נוצרה אז והיא שינתה את מיקום הכניסה הראשית, והחזית המזרחית הפכה לחזית העיקרית (1858).

בין המאות התשע עשרה והעשרים היו בעלי הווילה אנגלים ואמריקאים, כדוגמת האמן ויליאם בלנדל ספנס (William Blundell Spence, משנת 1862 עד 1897), ואז ליידי סיביל קטינג (Sybil Cutting), אלמנתו של ויליאם בייארד קטינג, ואימה של הסופרת לעתיד איריס אוריגו, שנישאה לסופר ג'פרי סקוט (משנת 1909 עד 1911). אחר כך, מק קלמן (Mac Calman, מ-1911 עד 1959). כל הבעלים הללו לא שינו את מתווה האחוזה, מלבד שינויים דקורטיביים. בשנת 1959 נרכשה הווילה על ידי משפחת מאציני מרקי, הבעלים הנוכחיים.

הגן

הגן הנוכחי משקף את העיצוב מחדש שביצע האדריכל הבריטי ססיל פינסנט (Cecil Pinsent), שעבד עבור הליידי קטינג והוא בסגנון נאו-רנסאנס.

הגן מפוצל בין שלוש טרסות ברמות שונות. הראשונה, אליה ניתן להגיע משדרת הברושים, שמשני צדדיה חורשה של אלון הגלעין (Quercus ilex), בנויה מערוגות פרחים מלבניות, עם עצים עתיקים גדולים במרכז ועצי הדרים בשקעי טרקוטה בקצוות. בחלק העליון ביותר, החל מחממת ההדרים (אורנז'רי), יש שורה ארוכה של קרקעות מוגבהות במקצת, בהן ניטעו גני ורדים מזנים שונים. הפיאנו נובילה של הווילה תואמת מפלס זה.

המפלס השני מתחיל מההגבה האחורית של הבניין ומגיעים אליו דרך גרם מדרגות פנימי. זה החלק של הגן שעבר פחות שינויים, ובו עצי מגנוליה גדולים ומקושט בערוגות פרחים המוקפים בגדר חיה מאשכרוע ירוק-עד (Buxus sempervirens), עם מזרקה במרכז.

המפלס השלישי נסמך למפלס הראשון, אבל נמוך ממנו ב-11 עד 12 מטרים. הטרסה נבנתה בזמן השיפוצים של פינסט, ומאופיינת בסידור איטלקי, עם פרגולה מלבנים הממוקמת במחצית הדרך בין שני המפלסים, לאורך הקיר התומך הגבוה שנבנה בזמן ג'ובאני דה מדיצ'י. המעקות של סולם הגישה מקשטים את שיחי הוויסטריה, בשורה עם מזרקה עגולה ממנה נפרשים שתי גדרות חיות עם תבניות גאומטריות של אשכרוע ירוק-עד, המאופיינים במגנוליה במרכז כל אחד מהם. ליד הפרגולה יש שתי ערוגות פרחים סימטריות ארוכות עם עשבי תיבול ארומטיים, הממוקמות בגובה המעקה.

במפלס העליון, מהמאה ה-19, יש שורת ברושים המסתיימת בכד אבן גדול בסגנון גן אנגלי.

גן הווילה עשיר מאוד במים ונחשף ללא הפסקה לשמש לכיוון דרום: זה יוצר מיקרו אקלים כמעט ייחודי לאזור, אשר מבטיח הפריחה לכ-156 יום בהשוואה לשאר האזורים הסובבים אותו.

לקריאה נוספת

D. Mazzini, S. Martini. Villa Medici a Fiesole. Leon Battista Alberti e il prototipo di villa rinascimentale, Centro Di, Firenze 2004.
Isabella Lapi Ballerini, Le ville medicee. Guida completa, Giunti Firenze 2003.
Regione Toscana, a cura di, Giardini di Toscana, Edifir, Firenze 2001.
Ovidio Guaita, Le ville di Firenze, Newton Compton, Roma 1996
Daniela Mignani, Le Ville Medicee di Giusto Utens, Arnaud, Perugia 1993

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וילה מדיצ'י בפייזולה בוויקישיתוף