הפקר

בהלכה, הפקר הוא מעמד קנייני של חפץ, או הליך קנייני שתוצאתו מעמד ההפקר. חפץ המוגדר כהפקר הוא חפץ שכל המעוניין רשאי ליטלו לעצמו.

חפצים המוגדרים כהפקר

חפצים שמעולם לא היו להם בעלים, כגון עצים ואבנים או חיות בר.
חפצים שהופקרו על ידי בעליהם.
חפצים שהתורה הגדירה שהם הפקר, כגון פירות שביעית לפי דעות מסוימות. (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ד'/כ"ד).
נכסי גר או עבד כנעני משוחרר שנפטר בלי יורשים. (רמב"ם הלכות זכייה ומתנה).
נכסים שבית דין או המלכות קבעו שהם הפקר.

חפצים שמעולם לא היו להם בעלים

חפצים שמעולם לא היו להם בעלים, הם חפצים הנמצאים במקום שאינו רשותו של אדם ויש להניח שאף אדם לא החזיק בהם בקניין המועיל. אבנים, עשבים, פירות יער וחיות בר כולם נכנסים בגדר זה.
סייגים לקטגוריה זו:

חפצים הנמצאים בארץ ישראל, שייכים דווקא לשבט שהם נמצאים בנחלתו. זאת למעט דגים שבכנרת, שמותר לכל אחד לדוג אותם באמצעות חכה, אך לא לפרוס רשת.
חיות שנכנסו לרשותו של אדם, אך האדם לא יודע שהן ברשותו ולא אמר שברצונו לזכות בהן, עדיין הן בגדר הפקר. אולם אסור להיכנס לרשותו של אותו אדם כדי לצודן בלי רשות, ואם צד זכה בהן, אף על פי שעבר על איסור.
אסור לקחת בעלי חיים שכבר ניצודו במלכודת של מישהו אחר.

(רמב"ם הלכות זכייה ומתנה פרק א', והשגות הראב"ד שם)

חפצים שהופקרו על ידי בעליהם

אם בעליו של החפץ אמר "חפץ זה הפקר" הרי החפץ מופקר, וכל הרוצה יכול לזכות בו. גם המפקיר רשאי לזכות בחזרה בחפץ שהפקיר. (רמב"ם הלכות נדרים ב'/י"ד)

בדיני קניין הרגילים, חפץ לא עובר בעלות בדיבור בלבד. אבל הפקר הוא דין מיוחד שנלמד מהפסוק "והשביעית תשמטנה ונטשתה". המילה "ונטשתה" היא ייתור שבא ללמד דין הפקר- כשם שהשביעית מפקירה את נכסיו של האדם, כך האדם יכול להפקיר את נכסיו בדיבור בלבד. (תלמוד ירושלמי פיאה פרק ו')
ישנן שתי דרכים להבין את פעולת ההפקר:
- בעל החפץ מסלק את רשותו מן החפץ, ומעתה ואילך החפץ לא שייך לאף אחד.
- החפץ המופקר עדיין שייך לבעל החפץ, אבל הוא נותן רשות למי שרוצה לקחת את החפץ לעצמו.

במצבים מסוימים, ישנה משמעות להבנה של פעולת ההפקר. לדוגמה: ישנה מחלוקת תנאים, מה יעשה אדם שהדיר את חבירו הנאה, ואין לחבירו מה לאכול. תנא קמא סובר, שיכול המדיר להפקיר אוכל, והמודר לזכות באוכל. רבי יוסי אוסר על המודר לזכות באוכל שהופקר. (עיין בבלי נדרים מג.) לפי אחת ההבנות במחלוקתם, ניתן לומר שתנא קמא סובר כי ההפקר הוא סילוק הבעלות מן החפץ. כיוון שהמדיר אינו בעלים על החפץ, הרי המודר יכול לזכות בחפץ שאין לו בעלים. ואילו רבי יוסי סובר כי ההפקר הוא רשות לכל אדם ליטול לעצמו, וכאשר המודר נוטל את החפץ זה נחשב שהמדיר נתן לו אותו במתנה, ואסור למדיר לתת מתנה למודר.

יש הסוברים, שאסור לאדם לחזור בו מההפקר (אם כי הוא יכול לזכות שוב בחפץ). לדעת הסוברים כן, הפקר יש לו דין כמו נדר. (רמב"ם הלכות נדרים פרק ב')
לא ניתן למנות שליח כדי להפקיר. (רמב"ם שם)

מחלוקות בדין הפקר

מחלוקת תנאים האם ניתן להפקיר חפץ רק לאנשים מסוימים, כגון רק לעניים ולא לעשירים. בית שמאי סוברים שניתן להפקיר כך, ואילו בית הלל סוברים שלא ניתן, ואם הפקיר לעניים בלבד אינו הפקר. הלכה נפסקה כבית הלל.
מחלוקת תנאים בפני כמה אנשים צריך להפקיר. רבי יוסי סובר שיש להפקיר בפני שלושה. חכמים סוברים שדי בשניים. לפי רבי יהושע בן לוי, כולם מסכימים שמדין תורה הפקר אפילו באחד אלא שגזרו שיש להפקיר בפני שניים או שלושה. הלכה כרבי יהושע בן לוי.

בשיטת רבי יהושע בן לוי נחלקו ראשונים מספר מחלוקות:

- האם הדרישה להפקר בפני שלושה היא רק בקרקעות או גם במטלטלין.
- האם מדין תורה צריך דווקא בפני אחד או אפשר אפילו בינו לבין עצמו.
- האם במצב שבו אדם מפקיר חפץ כדי להימנע מאיסור יש גם דרישה להפקיר בפני שלושה.

חפצים שהתורה הגדירה שהם הפקר

פירות שביעית, יש בהם מחלוקת אחרונים: יש הסוברים, שהם נעשים הפקר מאליהם, ויש הסוברים, שאין הם נעשים הפקר מאליהם אבל התורה צוותה על בעליהם שיפקירו אותם.
זוטו של ים ושלוליתו של נהר: חפץ שאבד מאדם בנסיבות שבהן לא סביר שיהיה ניתן למוצאו, כגון שנפל לים, יש שסוברים שיש לו דין הפקר, ויש הסוברים שאין זה דין הפקר אלא דין אבידה שבעליה נתייאשו מלמוצאה.

גר שנפטר בלי יורשים

גר שנפטר ולא השאיר אחריו יורש וכן עבד כנעני משוחרר שנפטר בלי יורש, נכסיו הם הפקר, מכיוון שאין לו אף קרוב משפחה שיירשנו. יוצא מכלל זה, אדם שגזל מנכסי גר בחייו, ולאחר מכן נפטר הגר ולא השאיר יורש, הנכסים הגזולים אינם הפקר אלא הם ניתנים לכהן (ע"ע מתנות כהונה).

נכסים שבית דין או המלכות קבעו שהם הפקר

הכלל הפקר בית דין הפקר מעניק לבית דין סמכות להפקיע רכוש של אדם פרטי כתקנת חכמים ולפי צורך השעה, גם ללא הצדקה משפטית על פי שורת הדין הפורמלית. התנאים נחלקו האם מקור הכלל הוא הפסוק ”וכל אשר לא יבוא לשלושת הימים כעצת השרים והזקנים יחורם כל רכושו” (ספר עזרא, פרק י', פסוק ח') או מהפסוק ”אלה הנחלות אשר ניחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות” (ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק נ"א). הראשונים נחלקו האם בי"ד יכולים רק להפקיר או גם להקנות לאדם אחר.

הכלל דינא דמלכותא דינא נותן למלכות סמכות דומה, ולפיו יש למלכות סמכות להפקיע רכוש. גם כאן ישנם ראשונים שסוברים שאין למלכות סמכות להקנות אלא רק להפקיע. לדעת חלק מהראשונים יש למדינה סמכות רק בתחומי ההמשפט הציבורי, ולא בעניינים אזרחיים שאינם נוגעים לתיקון המדינה.

השלכות הלכתיות למעמד ההפקר

א. מתנות עניים - בעלות על המתנות קודם שזכה בהן העני - האם הן הפקר או רכושו של העני.
ב. תרומות ומעשרות - חיוב תרומות ומעשרות אינו מתקיים בשנת שמיטה, מכיוון שבשנה זו יבול השדה הפקר.
ג. בכורה (בהמה) - יש אומרים שהפקר פטור מן הבכורה.
ד. נזקי ממון- שור של הפקר שהזיק - פטור.
ה. ביטול חמץ - ישנה מחלוקת האם מדובר בביטול במחשבה, או באקט ממוני של הפקרתו של החמץ.

אופני הקניין של הפקר

כל קניין המועיל במכירה ובמתנה מועיל בהפקר (חוץ מאכילת פירות קרקע שמועיל במכירה ולא בקניין מההפקר). קניין המועיל הוא פעולה שנועדה להעביר בעלות על חפץ. קניין כזה יכול להיות קניין משיכה (הגבהת או משיכת החפץ), קניין חזקה בקרקע (ביצוע פעולות חקלאיות שונות או פעולה שמייצגת בעלות כגון גידור השטח), ועוד סוגים שונים של פעולות קניין אפשריות. יש דעות שהפקר ניתן לקנות גם באמצעות הבטה (הסתכלות) בחפץ המופקר. כמו כן יש דעות שקניין ארבע אמות מועיל דווקא בהפקר ולא במכירה ומתנה. כלומר, אדם יכול לזכות בחפץ מופקר על ידי התקרבות למרחק פחות מארבע אמות.

הפקר ורכוש הציבור

הפקר ורכוש הציבור אינם זהים. בעוד רכוש הציבור הוא רכוש שיש לו בעלים- כל הציבור, הפקר הוא רכוש שאין לו בעלים. אדם לא יכול לנכס לעצמו רכוש של הציבור. לדוגמה, רישיונות קניין רוחני מסוימים המתירים שימוש לכל מי שרוצה אינם הפקר, כיוון שלא כל אחד יכול לטעון לבעלות על זכויות היוצר. אם הם היו הפקר, היה אדם יכול להציג אותם כשלו, ולתבוע מאחרים להפסיק לעשות בהם שימוש.

הפקר בחוקי מדינת ישראל

בנושא ההפקר בחוקי מדינת ישראל דנים שלושה חיקוקים עיקריים. חוק המיטלטלין, התשל"א-1971; חוק השבת אבידה, התשל"ג-1973; וחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978.

את המסגרת הכללית קובע סעיף 3 לחוק המיטלטלין לפיו:

"מיטלטלין שאין להם בעל יכול כל אדם, בכפוף לכל דין, לרכוש את הבעלות בהם בתפישתם תוך כוונה לזכות בהם".

ולפי סעיף 7 לאותו החוק:

"הבעלות במיטלטלין פוקעת כשבעלם מוציאם משליטתו תוך כוונה להפקירם".

סעיף 8 לחוק השבת אבידה, מתייחס למיטלטלין שיש להם בעלים, אך בעלים אלו נעלמו, או שנפטרו ללא יורשים ידועים. במקרה זה מחיל החוק על מיטלטלין אלו את ההסדר הנוגע לאבידה, דהיינו חיוב למסירתם למשטרה, החייבת למסרם למוצא אם כעבור זמן קצוב לא נמצאו בעליהם ודרשו אותם.

סעיף 1 לחוק האפוטרופוס הכללי מגדיר "נכס עזוב" במילים אלו:

"'נכס עזוב' - נכס שנתקיימו בו אלה:

(1) לא נמצא מי שרשאי ומסוגל לנהוג בו מנהג בעלים או לנהלו, או שבעליו אינו ידוע;

(2) הנכס נמצא בארץ, ובנכס של אזרח ישראלי, של תושב ישראל, או של תאגיד הרשום בישראל או שהוקם בה - גם נכס שנמצא בחוץ-לארץ;"

סעיף 6 לחוק האפוטרופוס הכללי מסמיך את האפוטרופוס הכללי לבקש מבית המשפט את הזכות לנהל את הנכס העזוב. הניהול נמשך עד שיתייצב אדם ויוכיח בעלות בנכס. אם הדבר לא אירע במשך חמש עשרה שנים, יעביר האפוטרופוס הכללי את הנכס לקניין המדינה, וזאת בתנאים מסוימים.

ביטויים הקשורים להפקר

המילה הפקר משמשת בהשאלה ביטויים שמשמעותם דבר שאין מי שאחראי עליו, או שאין מי שידאג לו.

"דמינו לא הפקר"- לא ייתכן שדמנו יהיה מותר, שניתן יהיה לשפוך את דמנו בלי לצפות לתגובה.
"מופקר"- אדם חסר אחריות חברתית.
"הפקר פטרושקה"- ביטוי יידישאי שעניינו ביצוע הפקרה בציבור של דברים שונים. "פטרושקה"- פטרוזיליה, ייתכן כי בגלל מחירו הנמוך של הירק, זכה להקשר בפעולת ההפקרה.