לדלג לתוכן

הפארק הלאומי הר ריינייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי הר ריינייר
תצפית על הר ריינייר מעל מפלי מירטל
תצפית על הר ריינייר מעל מפלי מירטל
תצפית על הר ריינייר מעל מפלי מירטל
מידע כללי
על שם הר ריינייר עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 2 במרץ 1889
מבקרים בשנה 1,356,913[2] (נכון ל־2016)
גוף מנהל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
נתונים ומידות
שטח 956.6[1] קמ"ר
מיקום
מדינה וושינגטון בארצות הברית
מיקום מחוז פירס, מחוז לואיס עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 48°49′58″N 121°45′00″W / 48.832778°N 121.75°W / 48.832778; -121.75
Mount Rainier National Park
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הפארק הלאומי הר ריינייר (באנגלית: Mount Rainier National) הוא פארק לאומי המשתרע על שטח בן 956.6 קילומטרים רבועים במרכז מדינת וושינגטון בצפון-מערב ארצות הברית.

ההתיישבות האנושית בשטח הפארק היא בת לפחות 8,000 שנים, כאשר המתיישבים הראשונים, פלאו-אינדיאנים, ציידים-לקטים, צדו בעלי חיים וליקטו צמחים. לבואם של המתיישבים ממוצא אירופי בסוף המאה ה-18 הייתה השפעה גדולה על שבטי האינדיאנים דוברי משפחת שפות הסאליש. רבים מתו במחלת האבעבועות השחורות שהגיעה ליבשת אמריקה עם המתיישבים האירופאים.

הפארק הוכרז ב-2 במרץ 1889, בתקופת נשיאותו של ויליאם מקינלי, הפארק הלאומי החמישי שהוכרז בארצות הברית. הפארק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, שמטרתו להגן על משאבי הטבע והמשאבים התרבותיים. הפארק הוא משכן ליותר מ-1,000 מינים של צמחים ולמעלה מ-300 מינים של בעלי חוליות.

גאוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבט על הפארק הלאומי הר ריינייר
פארק אוהנאפקוש הוא אחד מהשטחים התת-אלפיניים הרבים שאליהם ניתן לגשת באמצעות שביל וונדרלנד

הפארק הלאומי הר ריינייר משתרע על שטח בן 956.6 קילומטרים רבועים, כולל כל הר הגעש השכבתי הר ריינייר, בדרום-מזרח מחוז פירס וצפון-מזרח מחוז לואיס במרכז מדינת וושינגטון שבצפון-מערב ארצות הברית. הפארק שוכן כ-100 קילומטרים דרומית-מזרחית לסיאטל, וכ-200 קילומטרים צפונית-מזרחית לפורטלנד באורגון. ערים חשובות נוספות באזור הן אולימפיה, בירת מדינת וושינגטון, וטקומה.

גובה הפארק נע מ-490 מטרים מעל פני הים ועד פסגת הר ריינייר בגובה 4,392 מטרים מעל פני הים, הפסגה הגבוהה ביותר ברכס קסקייד והחמישית בארצות הברית בתחום 48 המדינות הרצופות של ארצות הברית. הר ריינייר מתנשא בתלילות מסביבתו ואורכו כמעט 30 קילומטרים מצפון לדרום וממזרח למערב. סביב ההר יש עמקים, מפלי מים, כרי דשא תת-אלפיניים, 370 קילומטרים רבועים של יערות ראשוניים[3] וקרוב ל-30 קרחונים. הר הגעש מכוסה בדרך כלל בעננים הממטירים כמויות גדולות מאוד של גשם ושלג על הפסגה מדי שנה.

את הר ריינייר סובב שביל וונדרלנד (Wonderland Trail), והוא מכוסה בקרחונים ושדות שלג בשטח כללי של כ-80 קילומטרים רבועים, נכון ל-2015. קרחון אמונס (Emmons Glacier) הוא הגדול ביותר בשטחו בכל 48 המדינות הרצופות של ארצות הברית. הר ריינייר הוא יעד פופולרי לטיפוס הרים, כאשר כ-10,000 מטפסי הרים מנסים לטפס עליו מדי שנה, כשבערך מחציתם מצליחים להגיע לפסגה. פסגות געשיות נוספות ראויות לציון בפארק הם פסגת יוניקורן (Unicorn peak), בגובה 2,215 מטרים, פסגת דגה (Dege peak), בגובה 2,136 מטרים והר סקייסקרפר (Skyscraper Mountain) בגובה 2,157 מטרים.

תשעים ושבעה אחוזים משטח הפארק שמורים כאזור טבע בראשיתי, כחלק מהמערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי, כולל אזור טבע בראשיתי קלירווטר (Clearwater Wilderness) ואזור טבע בראשיתי הר ריינייר (Mount Rainier Wilderness), הגדרות שהתקבלו ב-1988. הפארק גובל מצפון וממערב ביער הלאומי הר בייקר-סנוקלמי (Mount Baker-Snoqualmie National Forest). מדרום הפארק גובל ביער הלאומי גיפורד פינצ'ו ובאזור טבע בראשיתי טטוש (Tatoosh Wilderness), ובמזרח הוא גובל ביער הלאומי ונאטצ'י (Wenatchee National Forest), באזור הטבע הבראשיתי פסגת נורס (Norse Peak Wilderness) ובאזור הטבע הבראשיתי ויליאם או. דאגלס (William O. Douglas Wilderness).

אקלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק שוכן באזור ההררי של רכס קסקייד, כששיא גובהו עובר 4,000 מטרים מעל פני הים ואקלימו הוא אקלים תת-ארקטי (סיווג Dfc על פי שיטת קפן) עם מגמת יובש בקיץ. באזורים מערבית להרים האקלים הוא ימי, בעוד שהאקלים באזורים מזרחה הוא יותר יבשתי.

בחלק המערבי של הפארק כמות המשקעים גדולה מאוד בין אוקטובר למאי בשל השפעת האוקיינוס, כשבמקומות הגבוהים עיקר המשקעים בצורת שלג. כמות המשקעים גדולה במיוחד משום שהמדרון המערבי של רכס קסקייד יוצר מסך החוסם את הלחות מגושי האוויר הלח המגיעים מהאוקיינוס. כמות השלג בגבהים הרמים רבה במיוחד. כמות השלג השנתית הממוצעת בתחנת המדידה בפרדייז ריינג'ר (Paradise Ranger) בגובה 1,647 מטרים מעל פני הים היא 16 מטרים בשנה. שירות הפארקים הלאומיים מציין ש"פרדייז הוא המקום המושלג ביותר על פני כדור הארץ היכן שנערכות מדידות באופן קבוע".[4] בחורף של שנת 1971/1972 הייתה כמות השלג שירדה 28.5 מטרים, שיא עולמי עד לאותה שנה.[4][5] השיא נשבר בחורף 1998/99 כשעל אזור הר בייקר בצפון רכס קסקייד ירדה כמות של 29 מטרים שלג.[6] פרדייז מחזיק בשיא של רכס קסקייד לכמות השלג על הקרקע עם 9.32 מטרים ב-10 במרץ 1956.[7] בחלק המזרחי של הפארק האקלים יבש יותר כשחורפים קרים יותר והקיצים חמים יותר.

אקלים בפארק הלאומי הר ריינייר
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 1.6 2.1 3.3 5.6 9.6 12.6 17.4 18.1 14.5 8.8 2.9 1 8.1
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -5.3 -5.5 -4.6 -3.4 -0.1 2.3 5.9 6.6 4.3 0.2 -4.1 -6.1 -0.8
משקעים ממוצעים (מ"מ) 463.3 322.3 319 210.8 149.6 104.4 49.5 50 119.6 264.9 515.1 436.1 3,004.6
מקור: RAINIER PARADISE RNGER, WASHINGTON

הידרוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפלי קריסטין, אחד מבין מפלים רבים בשטח הפארק

כל הנחלים בשטח הפארק משתייכים לאגן הניקוז של האוקיינוס השקט. המקורות של מרביתם בהר ריינייר. כמות הגשמים הגדולה היורדת באזור במשך כל השנה בתוספת למי הפשרת הקרחונים מזינים נחלים אלו. ההר הוא משכן לאזור הקרחונים הנרחב ביותר מחוץ לאלסקה.

יותר מ-470 פלגים, נחלים ונהרות זורמים בשטח הפארק. הנהרות הראשיים הם הנהר וייט (White River) הזורם בצפון-מזרח הפארק, הנהר קרבון (Carbon) הזורם בצפון-מערב הפארק, הנהרות פיואולאפ (Puyallup) ומואיץ' (Mowich) במערב, ניסקוואלי (Nisqually) בדרום-מערב, והנהרות מדי פורק (Muddy Fork) ואוהנאפקוש (Ohanapecosh), יובלים של הנהר קאוליץ (Cowlitz) שמחוץ לפארק, בדרום-מזרח. הנהרות זורמים בדרך כלל בקניונים שעומקם בין 300 ל-900 מטרים ושיפועם נעשה תלול יותר במעלה הזרם.[8]

הנהרות באזור שייכים לאגני הניקוז של שלושה נהרות. הנהרות וייט, קרבון ומואיץ' הם יובלים של הנהר פיואולאפ הנשפך מערבית לפארק במפרץ פיוג'יט, לשון ים של האוקיינוס השקט. גם הנהר ניסקוואלי זורם לקצה הדרום-מזרחי של מפרץ פיוג'יט. הנהר קאוליץ הוא יובל של הנהר קולומביה הזורם לאוקיינוס השקט בגבול בין מדינת וושינגטון למדינת אורגון.

הפארק הוא משכן ל-400 אגמים,[8] כשאגם מואיץ' (Mowich Lake) הוא גוף המים הגדול בפארק. האגם שוכן בגובה 1,500 מטרים, משתרע על שטח של 500 דונם ועומקו המרבי 17 מטרים. הפארק משופע במפלים כדוגמת מפלי קריסטין (Christine Falls), מפלי נראדה (Narada Falls) ומפלי קומט (Comet Falls).

קרחונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נקיקים בקרחון אמונס ב-1995

בשטח הפארק יש 29 קרחונים שיש להם כינוי, על פני שטח בן כ-80 קילומטרים רבועים,[9] כ-8.5% משטח הפארק. כ-25% אחוז משטח הקרחונים (כ-20 קילומטרים רבועים) מכוסים בחומר מפורר,[א] שמקורו במפולות סלעים, חומר שנישא ברוח או שברי סלעים שמקורם במורנה תיכונה. שכבת החומר המפורר מגינה על הקרחון מקרני השמש ולכן מאיטה את קצב התמוססותו. הקרחונים בשטח הפארק מהווים אינדיקטורים חשובים לשינוי האקלים, והם מקור חיוני למים עבור מערכות הנהרות שמקורם בפארק. מצד שני הקרחונים הם גם מקור לשיטפונות בזק שנגרמו בשל טמפרטורות חמות מהרגיל או בשל ירידת גשמים.[10] השיטפונות נושאים איתם חומר מפורר הנמצא בשפע בשטח וגורמים לנזקים לתשתיות בפארק.[11]

קרחון אמונס (Emmons Glacier) הוא הקרחון ששטחו, כ-11 קילומטרים רבועים, הוא הגדול ביותר בכל 48 המדינות הרצופות של ארצות הברית. קרחון קרבון (Carbon Glacier) הוא הקרחון השלישי בשטחו בפארק (7.26 קילומטרים רבועים), אבל הגדול ביותר בנפחו ולכן גם הקרחון שנפחו הגדול ביותר בכל 48 המדינות הרצופות. נקודת הקצה של קרחון קרבון היא במקום הנמוך ביותר (בגובה 1,097 מטרים) ב-48 המדינות הרצופות,[12] והוא הקרחון המכוסה ביותר בחומר מפורר, 4.8 קילומטרים רבועים (66% משטחו).[10] ככל הנראה זרם קרחון קרבון בעידן הקרח האחרון ישירות למפרץ פיוג'יט.[12] בלוע הר הגעש שבפסגת הר ריינייר נוצר קרחון (Summit Crater Glacier) משלג שהצטבר בפסגה ונדחס לקרח שעוביו 60 מטרים. חלק מהקרח זורם מזרחה, אבל רובו נמס מהטמפרטורה הגבוהה של הקרקע בלוע הר הגעש, תוך יצירת מבוך של מנהרות בקרח שבהן זורם קיטור. מטפסים שהגיעו לפסגה מנצלים מנהרות אלו כמקלט בפני סופות כשהם יורדים לתוכן מפתחים שבשולי הלוע.[12]

השוואה בין מדידות שנערכו בין השנים 1896 ל-2015 הראו הצטמצמות של הקרחונים ב-52 קילומטרים רבועים, כ-39%, שווה ערך להצטמצמות ממוצעת של 0.44 קילומטרים רבועים לשנה במהלך 119 השנים מהמדידות הראשונות. ההפרש בין מדידות שנערכו ב-2009 ל-2015 מראים הצטמצמות של 1.8% בשטח הקרחונים וקצב הצטמצמות של 0.24 קילומטרים רבועים בשנה. ההערכה היא שאם האקלים באזור ימשיך להשתנות באופן שבו הקרחונים הולכים ומצטמצמים יש לצפות לאובדן נוסף של שטח הקרחונים, כשכל הקרחונים הקטנים (ששטחם פחות מ-0.2 קילומטרים רבועים) ייעלמו בעשורים הקרובים.[10]

גאולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמודי בזלת בפארק הלאומי הר ריינייר
סימני חריצה קרחונית

הסלעים העתיקים ביותר ברכס קסקייד נוצרו לפני כ-400 מיליון שנים כסלעי משקע בקרקעית האוקיינוס השקט. הם הוצבו על פני השטח של הקצה המערבי של מה שהיא כיום יבשת אמריקה הצפונית כתוצאה מתנועות לוחות טקטוניים קטנים לצפון-מערב. לחץ עז שהופעל על הסלעים המיר אותם לגנייס ולווחה. לוחות ימיים טקטוניים קטנים אלו התנגשו בלוח הצפון-אמריקאי הגדול לפני כ-90 מיליון שנים, והקרקע החלה להתרומם לאיטה. הכיוון של מרבית שלשלות ההרים מצפון-מערב לדרום-מזרח הוא תוצאה של התנגשות זו. ההרים שנוצרו אז נסחפו כמעט לחלוטין.

לפני כ-35–40 שנים התנגשו לוחות ימיים בזלתיים חדשים, לוח גורדה ולוח חואן דה פוקה בלוח הצפון-אמריקאי הגדול הרבה יותר, ובהיותם כבדים יותר עברו הפחתה מתחתיו תוך כדי המסה, יצירת מאגמה, געשיות ויצירת הרים, בהם הרי הגעש של רכס קסקייד, תופעה המוכרת כקשת הגעשית של רכס הקסקייד. התהליך עדיין נמשך והרכס עדיין מתרומם.[13] קרוב ל-500 קילומטרים מהחוף שוקע מרכז לוח גורדה כמעט 2.5 סנטימטרים בשנה מתחת ללוח הצפון-אמריקאי. חלק מהמאגמה מתקררת בצניחה למעטפת כדור הארץ והופכת לסלעי גרניט. סלעים אלו נדחקים למעלה ונמצאים בבסיס ההרים של ימינו.

הר ריינייר החל להיווצר לפני כמיליון שנים כאשר ההרים השכנים היו בני קרוב ל-12 מיליון שנים. כיפת הר הגעש בנויה מסלעים אנדזיטיים. זהו הר הגעש הגבוה ביותר ברכס קסקייד והשלישי בנפחו אחרי הר אדמס (Mount Adams) והר שסטה.

החוקרים משערים שבמהלך היווצרותו היה הר הגעש גבוה בכ-300 מטרים מגובהו הנוכחי, אבל חלקו העליון התמוטט בשל התפרצויות געשיות. במהלך ההיסטוריה הגאולוגית עוצבו מדרונותיו של ההר בשל סחיפה מקרחונים.[14] ההר היה מכוסה בעבר בקרחונים עבים עד כדי כך שקילוחי הלבה מההתפרצויות הגעשיות לא הצליחו להמיס אותם והם הצטננו במהירות במקומם. עקב כך ניתן לראות קילוחי לבה גבוה בקו הרכס או בשולי העמקים. אחד ההסברים לעומק הרב של הקניונים הוא שקילוחי הלבה, שבמצבים אחרים היו זורמים למטה וממלאים את העמקים, קפאו במקומם עקב הקרחונים.[15]

ההתפרצויות האחרונות של הר הגעש אירעו במאה ה-19.[16] ההר מוגדר כהר געש רדום, אבל הוא יכול להתפרץ כפי שהתפרצו הר לאסן ב-1916 והר סנט הלנס ב-1980. סייסמוגרף מודד ברציפות את הפעילות הסייסמית של ההר. אף על פי שהפעילות קטנה, היא קבועה. גאולוגים משערים שפעילות זו נגרמת בשל זרימה של נוזלים חמים מתחת להר הגעש, שהם המקור ליצירת המעיינות החמים או פומרולות בפארק.

הר ריינייר הוא ככל הנראה הר הגעש עם פוטנציאל ההרס הגדול ביותר ברכס קסקייד. מלבד גודלו העצום, הקרחונים הרבים שעל פסגתו יתמוססו במקרה של התפרצות וייצרו להארים גדולים. הלהארים יכולים להגיע למיליוני התושבים באזור המטרופוליטני של סיאטל, אבל גם לתושבים בצפון-מערב אורגון. שברי סלעים שנמצאו סמוך למפרץ פיוג'יט במטרופולין של סיאטל מעידים שתופעות כאלו כבר התרחשו בעבר.

המראה הנוכחי של ההרים הוא תוצאה של פעילות קרחונים גדולים מאז עידן הקרח ועד היום. תוואי נוף אופייניים שהם תוצאה של פעילות קרחונים הם קרקסים קרחוניים, אגמים קרחוניים מורנות מסוגים שונים (מורנה תיכונה, מורנה צידית ומורנת קצה), סימני חריצה קרחונית, גבנוני כבשים ועמקים קרחוניים. כמות הקרחונים הגדולה היא תוצאה של מיקום הפארק בקצה המערבי של רכס קסקייד, ולכן כמות המשקעים בו רבה במיוחד.

אקולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשוחים תת-אלפיניים בפארק הלאומי הר ריינייר

על פי ההגדרה של הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית הפארק שוכן בתחומי האזור האקולוגי קסקיידס (Cascades ecoregion), אזור אקולוגי מרמה 3 (Level III ecoregion), בתחומי הקורדיליירה המערבית (Western Cordillera) של ההרים המיוערים של צפון-מערב (Northwestern Forested Mountains). על פי ההגדרה של הקרן העולמית לשימור חיות הבר הפארק הלאומי שוכן באזור האקולוגי של היערות של מרכז ודרום הקסקיידס (Central and Southern Cascades forests), המאופיין ביערות של מחטניים ואקלימו גשום יותר במערב.[17]

הפארק הלאומי משתרע על פני שלושה אזורים אקולוגיים עיקריים, ולכו המגוון הביולוגי בו גדול. מתחת לגובה של 1,500 מטרים שוכן האזור המיוער, בין 1,500 ל-1,800 מטרים האזור התת-אלפיני, ומעליו האזור האלפיני. האזור המיוער משתרע על כמעט 60% משטח הפארק בעוד ששני האזורים האחרים מתחלקים פחות או יותר שווה בשאר השטח.[18]

בסך הכול יש בפארק קרוב ל-890 מינים של צמחים וסקולריים ו-250 מינים של צמחים לא וסקולריים ופטריות.[18] הפארק הוא גם משכן לקרוב ל-300 מינים של דגים, דו-חיים, זוחלים ויונקים.[19]

צמחייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמחייה בפארק מושפעת בעיקר מהגובה. ההפרש בגובה הוא קצת פחות מ-4,000 מטרים בין הפסגה הגבוהה ביותר לקרקעית העמקים. משום כך האקלים משתנה מאוד כתלות במיקום, והוא משפיע ישירות על שפע וסוגי הצמחייה ובעלי החיים. שפע המשקעים הגדול יותר במערב הפארק בהשוואה למזרחו משפיע גם הוא על אופי המינים החיים באזורים אלו. גם לתופעות טבעיות כדוגמת שריפות, מפולות ומפולות בוץ געשיות יש השפעה מקומית על הצמחייה.

בגובה שבין 500 ל-800 מטרים הצמחייה נשלטת על ידי צוגה מערבית (Tsuga heterophylla), אשוח דאגלס וארז אדום מערבי (Thuja plicata). מגובה של כ-800 מטרים ועד לגובה שבין 1,200 ל-1,800 מטרים היער הופך צפוף פחות והעצים הבולטים בו הם אשוח חינני (Abies amabilis), ברוש נוקטה (Cupressus nootkatensis), אורן לבן מערבי (Pinus monticola) ואשוח אציל (Abies procera). חלק מהעצים בשטחים המיוערים הם בני 100 שנים בלבד, בייחוד במקומות שבהם הקרחונים נסוגו. עצים בשטחים מיוערים אחרים, הידועים כיערות ראשוניים הם לפעמים בני למעלה מ-1,000 שנים.[18]

גבוה יותר מתחיל האזור התת-אלפיני המכוסה בחלק גדול מהשנה על ידי שלג ובו הצמחייה נדירה. בין הצמחים באזור זה אשוח תת-אלפיני, צוגה הררית (Tsuga mertensiana), אורן לבן-קליפה (Pinus albicaulis) ואשוחית אנגלמן.[18] בין הצמחים הפורחים באזור זה Erythronium grandiflorum (באנגלית Yellow avalanche lily)‏, Bistorta bistortoides (באנגלית American bistort)‏, Anemone occidentalis (באנגלית Western pasqueflower)‏, Caltha leptosepala (באנגלית White Marsh Marigold)‏, Dodecatheon jeffreyi (באנגלית Jeffrey's shooting star)‏, Gentiana calycosa (באנגלית Rainier pleated gentian)‏, מין הקסטייחה Castilleja miniata (באנגלית Giant red Indian paintbrush‏, Erythranthe lewisii (באנגלית Lewis' monkeyflower)‏, Valeriana sitchensis (באנגלית Sitka valerian)‏ ומין הפעמונית Campanula rotundifolia (באנגלית Harebell).[20]

האזור האחרון, האזור האלפיני שרובו שטחים סלעיים, מתחיל מקו העצים ועד לפסגות. שלג וקרח יכולים לשהות על הקרקע במשך כל השנה ומונעים אפשרות לגידול צמחייה. עם זאת, למשך תקופות קצרות יש קרקעות נקיות משלג ובהם הצמחים מתפתחים במהירות. באזור זה גדלים Eriogonum pyrolifolium (באנגלית alpine buckwheat)‏, Silene acaulis (באנגלית moss campion)‏, Draba aureola (באנגלית Mt. Lassen draba)‏, Lupinus lyallii (באנגלית Dwarf mountain lupine)‏ ו-Erigeron aureus (באנגלית Alpine yellow fleabane).

  • Anemone occidentalis
    Anemone occidentalis
  • Erythronium grandiflorum
    Erythronium grandiflorum
  • Castilleja miniata
    Castilleja miniata
  • Erythranthe lewisii
    Erythranthe lewisii

בעלי חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הוא משכן לשמונה מינים של דגים, אחד-עשר מינים של דו-חיים, חמישה מינים של זוחלים, 229 מינים של עופות ו-56 מינים של יונקים.

היסטוריה אנושית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלאו-אינדיאנים וילידים אמריקניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוחם בן שבט היקאמה

בין לפני 15,000 ל-10,000 שנים, כשההר היה מכוסה כולו בקרח כל השנה, חיו התושבים הראשונים של יבשת אמריקה במישורים ובעמקים הצופים עליו. בין לפני 9,000 שנים ללפני 8,500 שנים האקלים התחמם ומדרונות ההר עד כמחצית גובהו הפכו חופשיים משלג עד ונוצרו תנאים שאפשרו התפתחות של חבורות צומח ובעלי חיים בדומה לתנאים באזור התת-אלפיני של הפארק בימינו. המחקר הארכאולוגי גילה 75 אתרים פרהיסטוריים בשטח הפארק (בעיקר מחסות סלע), ובהם ראשי חניתות ששימשו לציד. מהמחקר הארכאולוגי ידוע שכבר לפני כ-4,000 שנים נהגו ציידים-לקטים לצוד וללקט צמחים ופירות באזורים בפארק מאמצע המדרון של הר ריינייר ועד חלקו העליון. לא ידוע מתי החל מנהג זה, אבל משערים כי הוא התרחש בד בבד עם התפתחות בתי הגידול על ההר לפני 8,500 שנים.[32]

ציידים-לקטים אלו הם אבותיהם של שבטי אינדיאנים בהם פגשו חוקרי הארצות האירופאים הראשונים. באזור סביב מה שהוא כיום הפארק הלאומי הר ריינייר השתמשו שבטי הניסקוואלי (Nisqually), פיואולאפ (Puyallup), סקווקסין איילנד (Squaxin Island), מקלשוט (Muckleshoot), יקאמה (Yakama) וטיידנאפום (Taidnapam, בני שבט קאוליץ עילי). בני שבטים אלו נהגו לעלות להר בקיץ לקטוף פירות יער, ללקט צמחים, לצוד ולערוך מסעי חזון. במהלך החורף הם נהגו להתגורר קרוב לחופי האוקיינוס שבהם האקלים היה יותר נוח.[33] הנשים אספו פירות יער, והגברים צדו איילים, דובים, צפיר הקורדילירים, יונקים קטנים או עופות. האינדיאנים נהגו ליזום שריפות ששמרו על המשך קיומם של כרי העשב על חשבון היערות. הצמחים שגדלו בעקבות השריפות הגדילו את כמות פירות היער בשנים אחר-כך ומשכו אליהם חיות ציד.[33] גם כיום, יש לשבטים אלו קשר עמוק להר.[34]

הרי הגעש של אזור הקסקייד הם מקור לאגדות רבות בין האינדיאנים. אגדות אלו שקיבלו השראתן מההתפרצויות הגעשיות מספרות על הרוח הגדולה על מנת להסביר תופעה זו. האינדיאנים דוברי משפחת שפות הסאליש קראו לרוח של הר ריינייר "טקהומה" (Takhoma) שפירושו "המקום בו נולדים המים". מקומות רבים ברחבי הפארק נושאים שמות אינדיאניים. נהרות בפארק קרואים על שמות השבטים ניסקוואלי, קאוליץ, יקאמה ופיואולאפ. פירוש שם הנהר מואיץ' הוא "אייל".

מגפת אבעבועות שחורות שהובאה על ידי האירופאים התפשטה במהירות בקרב הילידים כבר בתחילת המאה ה-19. כמה אוכלוסיות באזור, כדוגמת בני שבט הפיואולאפ סבלו מאוד מהמחלה עוד בטרם נתגלה האזור על ידי האירופאים.

האירופאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תת-אדמירל פיטר ריינייר
ג'ון מיור (שלישי משמאל) בפסגת הר ריינייר 1888

הר הגעש התגלה לראשונה על ידי האירופאים במסע חקר בשנת 1792 בראשות ג'ורג' ונקובר. ונקובר פיקד על הספינה אה"מ דיסקברי בשליחות מטעם הצי המלכותי הבריטי למפות את החוף המערבי של אמריקה הצפונית. אנשי הצוות ראו את ההר שעה שסקרו את מפרץ פיוג'יט וג'ורג' ונקובר קרא לו "הר ריינייר" על שם תת-אדמירל פיטר ריינייר (Peter Rainier), חברו האישי של ונקובר מהצי המלכותי.[34]

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 נחתמו כמה הסכמים בין המתיישבים והאינדיאנים באזור. הם הועברו לשמורות שונות, אבל נשמרה להם הזכות לצוד, בייחוד באזור הפארק הנוכחי, מה שגרם לעימותים כשהאזור הוכרז פארק לאומי. ב-17 באוגוסט 1870 הצליחו האזרד סטיוונס (Hazard Stevens) ופ.ב. ואן טראמפ (Philemon Beecher Van Trump) להעפיל בפעם הראשונה לפסגת הר ריינייר.[35]

כלכלת האזור התבססה על כריתת עצים ועיבודם החל מאמצע המאה ה-19. פעילות הכריתה הייתה קטנה שכן יכולת שינוע העצים הייתה מוגבלת בשל הטופוגרפיה ההררית, וכן משום שהדרישה לעצים באזור הייתה נמוכה. רק בשלהי המאה ה-19 גברה הפעילות לאחר שחברת הרכבות נורתרן פסיפיק (Northern Pacific Railway company) סללה מסילה לאזור. באותה תקופה החלו ניצנים של תנועת שימור היערות כחלק מתנועות השימור שהחלו לקום ברחבי ארצות הברית. ב-1888 טיפס ג'ון מיור על ההר במסגרת חבורה בת עשרה גברים שכללה את פ.ב. ואן טראמפ (אחד משני המעפילים הראשונים), ההעפלה החמישית המתועדת לפסגה.[36] אזור הפארק הוכרז שמורת היער פסיפיק (Pacific Forest Reserve) ב-1893. שמו שונה לשמורת היער הר ריינייר (Mount Rainier Forest Reserve) ב-1897.[37]

הפארק הלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שמורת יער הר ריינייר חייבת להפוך לפארק לאומי ולהיות מוגנת כל עוד היא פורחת. שכן אם ביצירת המערב חשב הטבע על מה שאנחנו מכנים פארקים – מקומות למנוחה, להשראה ולתפילות – אזור ריינייר זה בוודאי אחד מהם"

ג'ון מיור[38]

מהקמה ועד מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1893 התאגדו גורמים שונים: ג'ון מיור שהפעיל את מועדון סיירה שהקים וארגונים נוספים כדוגמת הנשיונל ג'יאוגרפיק, מדענים, מטפסי הרים, עסקים מקומיים וחברות הרכבות הגדולות, כל אחד מסיבותיו, למאמץ שתדלנות להכריז על פארק לאומי סביב הר ריינייר. הם הדגישו את הפוטנציאל לתיירות עבור הערים הקרובות סיאטל וטקומה, את חוסר התועלות מהאזור למטרות כלכליות אחרות כדוגמת חקלאות, מרעה או כרייה ואת הצורך לשמר את הנוף הקרחוני למחקר נוסף. המאמץ נמשך מעל לחמש שנים וכלל שישה ניסיונות שונים להעביר את החוק בקונגרס. רק לאחר שאנשי הקונגרס השתכנעו שאין באזור המיועד תועלת כלכלית, ולאחר שהובטח להם שהפארק לא יהווה מעמסה כספית על התקציב הפדרלי, עבר חוק הקמת הפארק הלאומי בקונגרס ב-1899 ונשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי חתם עליו ב-2 במרץ אותה שנה. הפארק הלאומי הר ריינייר הוכרז כפארק הלאומי החמישי של ארצות הברית.[34]

מספר המבקרים בפארק הלאומי גדל במהירות. ב-1906 הגיעו לפארק 1,786 מבקרים ותשע שנים אחר-כך כבר הגיעו 34,814 מבקרים. גידול זה נבע מסלילת כבישים שאפשרו לתושבי הערים הגדולות הסמוכות לבקר בפארק באמצעות מכוניות. הפארק היה גם הפארק הלאומי הראשון שאפשר גישה באמצעות מכוניות. תיירים הגיעו גם באמצעות קווי רכבת. בתי מלון נבנו בפארק לאכסן מבקרים, ונחתמו הסכמים עם חברות פרטיות לניהולם. כך למשל ב-1917 נפתח פונדק הפארק הלאומי (National Park Inn) בקיבולת של 60 אורחים. במקביל לגידול במספר התיירים גדל גם העניין הכלכלי במשאבים הטבעיים. במשך 15 השנים הראשונות של הפארק ובהיעדר רגולציות קמו בשטח הפארק מפעלי מכרות, פיתוח משאבי מים וכריתת עצים, אבל רובם נכשלו כלכלית.[34]

הקמת שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית ב-1916 גרמה לשינויים משמעותיים בפארק. כוח אדם מקצועי נטל על עצמו את ניהול הפארק. הוקמו מלונות נוספים וסלילת הכבישים הגיעה לשיאה. כל הכבישים בפארק נסללו עד 1930. הפיתוח הנרחב עורר ויכוח בשאלת מידת הפיתוח של אזורים מסוימים מול השארתם במצבם הבראשיתי.[34]

בתקופת השפל הגדול היה הפארק חייב לשנות סדרי עדיפויות. מספר המבקרים ירד מאוד למרות ניסיונות לפתות אותם באמצעות הקמת מסלול גולף ותוכנית להקמת מעלית סקי. תוכנית הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט חידשה את המימון לפארק וכ-1,000 נערים מחיל השימור האזרחי הועסקו עד תחילת שנות ה-40 בסלילת שבילים, שיפור אתרי מחנאות ומיגון בפני אש. בתקופת מלחמת העולם השנייה צומצם המימון ומספר המבקרים הצטמצם, אם כי הפארק מצא ייעוד חדש: אתר אימונים לדיוויזיות ההרריות של ארצות הברית, דוגמת הדיוויזיה ההררית העשירית.[34]

ממלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 היה הפארק הלאומי הר ריינייר הפארק הראשון שקיבל מימון לפיתוח תחת תוכנית משימה 66.[ב] במסגרת התוכנית הושם דגש מיוחד על השירות למבקרים: הוקמו מבנים חדשים, נסללו כבישים ושבילים במטרה להקל על עומס התחבורה ולאפשר הגעה למקומות נוספים בפארק. החלק המזרחי של הפארק חובר לחלק המערבי לאחר שהושלם כביש קניון סטיוונס (Stevens Canyon Road),‏ 25 שנים לאחר תחילת סלילתו. המחיר היה בהזנחה של ניטור הפגיעה בסביבה ורק בתחילת שנות ה-60 שבו להתמודד גם איתה.[34]

מאז אמצע שנות ה-60 לא חלו שינויים משמעותיים בפארק, כשהשינוי העיקרי הוא הגידול בכמות המבקרים. השיא היה ב-1977, אז ביקרו בפארק כמעט 2.5 מבקרים. מאז כמות המבקרים השנתית משתנה משנה לשנה, וב-2016 ביקרו בפארק מעל ל-1.8 מיליון איש. מספר הניסיונות לטפס לפסגת הר ריינייר גדל פי עשרה מאז 1965. בתגובה למגמות אלו הפארק חילק את ההר לאזורי שימוש שונים בהתאם לסוגי הנופש שהמבקרים מחפשים. חוק אזורי הטבע הבראשיתיים של וושינגטון מ-1988 קבע 98% משטח הפארק כאזור טבע בראשיתי, הגדרה המעניקה הגנה גדולה יותר. מימון להגנת משאבי הטבע הוביל למאמץ מרוכז להבנת המערכות האקולוגיות בפארק וכיצד בני האדם משפיעים עליהן. ב-2008 נבנה מרכז מבקרים חדש באתר פרדייז שבו מושם דגש על בחינה נרחבת ומעודכנת של משאבי הפארק.[34]

הפארק הוכרז אתר היסטורי לאומי (National Historic Landmark) ב-18 בפברואר 1997, כחלון ראווה לאדריכלות הכפרית של שירות הפארקים הלאומיים של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, כפי שמודגם באכסניית פרדייז (Paradise Inn), יצירת מופת מוקדמת של תכנון של השירות. כנפת אתר היסטורי לאומי הפארק רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (National Register of Historic Places).[39]

השיטפון של 2006

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הלאומי הר ריינייר נסגר בשל שיטפונות עזים כתוצאה מסופת גשם שמקורה בתופעה המטאורולוגית המכונה "פיינאפל אקספרס"[ג] ב-6 בנובמבר 2006. בתוך 36 שעות ירדו באזור 460 מילימטרים של גשם. אתרי מחנאות וכבישים ברחבי הפארק נשטפו. מרכזי המבקרים בפרדייז ובלונגמיר נותקו מרשת החשמל. אתר המחנאות סנשיין פוינט (Sunshine Point Campground), בסמוך לכניסת ניסקוואלי לפארק נהרס ולא נפתח.[40] הפארק נפתח מחדש לתנועת כלי רכב דרך כביש 706 של מדינת וושינגטון בכניסת ניסקוואלי.[41]

ניהול הפארק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הלאומי מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, יחידת משנה במחלקת הפנים של ארצות הברית. תקציב שירות לאומי זה בשנת 2016 היה 3.376 מיליארד דולר[42] והוא מנהל אזורים מוגנים ברמה הלאומית בשטח כולל של כ-340,000 קילומטרים רבועים.[43]

ב-2016 היה תקציב הפארק כ-13 מיליון דולר,[42] בפארק מועסקים כ-125 עובדים קבועים ועוד כ-175 עובדים זמניים בתקופת שיא הביקורים בין מאי לספטמבר.[44] תקציב זה מיועד בעיקר לתשלום משכורות לצוות העובדים ולשפץ ולשדרג כבישים ומבנים. הצוות אחראי לקבלת פנים למבקרים ולהדרכתם. הוא גם מתמודד עם התפשטות המינים הפולשים ומנטר מקרוב את ההתפתחות של אוכלוסיות של מינים בסיכון. הצוות גם מפקח על תחזוקת התשתיות ושיפוץ המבנים ההיסטוריים.

תפקידו של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית הוא לשמר ולהגן על המשאבים הטבעיים ותרבותיים. הקונגרס של ארצות הברית העניק לו את התואר של הסוכנות הפדרלית במסגרת אשרור של החוק האורגני של שירות הפארקים הלאומיים ב-25 באוגוסט 1916.[45] על פי חוק זה, ייעודו של השירות הוא לקדם ולהסדיר את השימוש בפארקים לאומיים על ידי הגנה על נופים, חיות הבר ואתרים היסטוריים על מנת להשאיר אותם שלמים לדורות הבאים. ציד, כריתת עצים ולקיחת משאבים טבעיים ותרבותיים בלתי חוקיים בתוך הפארק. חיפוש נפט או גז והפקתם אסורים גם הם.[45]

תיירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כניסת ניסקאוולי
מבט על הר ריינייר משביל בפארק

הפארק, הר הגעש שלו ונופיו ההרריים מושכים בין מיליון לשני מיליון תיירים מדי שנה, הודות לקרבה למטרופולינים גדולים כדוגמת סיאטל. עם זאת, הפארק הלאומי הפופולרי ביותר במדינת וושינגטון הוא הפארק הלאומי אולימפיק, שאליו מגיעים יותר משלושה מיליון מבקרים מדי שנה.[2]

הגישה לפארק ובתוכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך היחידה להגיע לפארק היא בכביש. כביש 410 מחבר בין הפארק לכביש בין-מדינתי 5 (האזור המטרופוליטני של סיאטל–טקומה), אבל הוא סגור חלקית מנובמבר עד מאי בשל שלגים. בכל אופן, מרבית שטח הפארק נגישה רק בהליכה רגלית.

הפעילויות המוצעות במסגרת הפארק כוללות הליכה בשבילים, מחנאות, טיולי אופניים, דיג, טיפוס הרים וסקי למרחקים.[46]

השביל העיקרי קרוי "שביל וונדרלנד" (Wonderland Trail), אורכו 150 קילומטרים והוא מקיף את כל הר ריינייר. השלמתו דורשת בין עשרה לשנים עשר ימי צעידה והוא נועד רק לבעלי יכולת כי הוא כולל עליות וירידות רבות בגובה.[47] הפארק כולל שבילים רבים נוספים.[48] שביל הרכס הפסיפי החוצה את ארצות הברית מקנדה עד מקסיקו עובר בחלק המזרחי של הפארק.

אתרים עיקריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדייז

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבט אל הר ריינייר מתחילת שביל סקייליין בפרדייז

פרדייז (Paradise, מילולית "גן עדן", 46°47′N 121°44′W / 46.79°N 121.74°W / 46.79; -121.74 (Paradise)) הוא אזור בגובה 1,600 מטרים מעל פני הים על המדרון הדרומי של הר ריינייר, כ-30 קילומטרים מזרחית לכניסת ניסקאוולי לפארק, וכולל את עמק פרדייז (Paradise Valley) ואת קרחון פרדייז (Paradise Glacier), שהוא המקור לנחל פרדייז (Paradise River), יובל של הנהר ניסקוואלי. את הכינוי לאזור נתנה וירינדה לונגמיר (Virinda Longmire) בקיץ 1885 שעה שצפתה בפריחת פרחי הבר בכרי הדשא האלפיניים שם.[49] מפרדייז נשקפים הר ריינייר ורכס טטוש (Tatoosh Range).[50]

פרדייז הוא היעד הפופולרי ביותר עבור המבקרים בפארק הלאומי הר ריינייר.[51] כ-70% ממעל ל-1.3 מיליון המבקרים בפארק ב-2012 הגיעו לפרדייז.[52] הכביש מכניסת ניסקאוולי לפארק ועד פרדייז (כביש 706 של וושינגטון) הוא אחד הכבישים הבודדים בפארק הפתוחים לתנועת מכוניות בחורף.

בפרדייז שוכנים המבנים ההיסטוריים "פונדק פרדייז" (Paradise Inn) שנבנה ב-1916,[53] "Paradise Guide House" שנבנה ב-1920 ובו מקבלים רישיונות טיפוס והדרכה על תנאי הטיפוס ו"מרכז המבקרים על שם הנרי ג'קסון" (Henry M. Jackson Visitor Center) שנבנה במקור ב-1966, ונבנה מחדש ב-2008.[54]

הפעילויות המוצעות למבקרים בפרדייז כוללות הליכה בשבילים, סקי למרחקים ושיט אבובים.

לונגמיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין המנהלה של שירות הפארקים הלאומיים בלונגמיר

לונגמיר (Longmire‏, 46°45′N 121°49′W / 46.75°N 121.81°W / 46.75; -121.81 (Longmire Visitors Centre)) הוא מרכז מבקרים בפארק הלאומי הר ריינייר השוכן כ-10.5 קילומטרים מזרחית מכניסת ניסקאוולי. האתר שוכן בעמק הנהר ניסקאוולי בגובה 842 מטרים מעל פני הים בין רכס רמפרטס (Ramparts Ridge) ורכס טטוש (Tatoosh Range). האתר מוקף ביערות ראשוניים של אשוח דאגלס, ארז אדום מערבי וצוגה מערבית. באתר שוכנים "פונדק הפארק הלאומי הר ריינייר" (Mount Rainier's National Park Inn), מוזיאון לונגמיר (Longmire Museum) ובניין המנהלה של שירות הפארקים שנבנה ב-1928 וכיום הוא מרכז המידע על אזור הטבע הבראשיתיים. פונדק הפארק הלאומי הר ריינייר הוא האכסניה היחידה הפועלת בפארק במשך כל השנה.

לונגמיר הוא היעד הפופולרי השני עבור המבקרים בפארק הלאומי הר ריינייר. כ-40% ממעל ל-1.3 מיליון המבקרים בפארק ב-2012 הגיעו לפרדייז.[52] אתר המחנאות קוגר רוק (Cougar Rock) שוכן כ-3 קילומטרים מערבית ללונגמיר.[55]

הפעילויות באתר כוללות הליכה בשבילים, בהם המגיעים למפלים ולמעיינות החמים. לונגמיר הוא אחד מנקודות ההתחלה של שביל סובב הר ריינייר (Wonderland Trail).

סנרייז

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרחון אמונס (בצד שמאל) שולט על המדרון הצפון-מזרחי של הר ריינייר כפי שהוא נשקף מכרי הדשא התת-אלפיניים של סנרייז

"סנרייז" (Sunrise, מילולית "זריחה" 46°55′N 121°38′W / 46.91°N 121.64°W / 46.91; -121.64 (Sunrise Visitors Centre)) הוא אתר ובו אכסניה (Sunrise Day Lodge, שאי אפשר ללון בה) ומרכז מבקרים השוכן בחלק הצפון-מזרחי של הפארק. בגובה 1,950 מטרים מעל פני הים זו הנקודה הגבוהה ביותר בפארק אליה אפשר להגיע במכונית. מהאתר יש תצפית על קרחון אמונס ופסגת הר ריינייר ויש שפע שבילים היוצאים מהאתר, בהם לאתר עמודוני הלבה. בקיץ יש פריחה מרהיבה של פרחי בר. הגישה לסנרייז אפשרית מכביש הפונה מכביש 410 במרחק של כ-20 קילומטרים צפונית-מערבית מכניסת וייט ריוור או כ-100 קילומטרים צפונית-מזרחית מכניסת ניסקאוולי.[56]

אתרים אחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אוהנאפקוש (Ohanapecosh) הוא אתר ובו מרכז מבקרים, תחנה של עובדי הפארק ואתר מחנאות (הכולל 188 אתרים רגילים ושני אתרי קבוצות) השוכן בחלק הדרום-מזרחי של הפארק, כ-5 קילומטרים צפונית לגבול הפארק מכביש 123 של וושינגטון. האתר שוכן בתוך עמק עמוק, בגובה של פחות מ-600 מטרים מעל פני הים, בתוך חורשות של יערות ראשוניים והוא המקום היחיד שעבר פיתוח בפארק שממנו אי אפשר לראות את הר ריינייר. מהאתר אפשר לבקר במעיינות החמים של אוהנאפקוש, בחורשת האבות, ובמפלי הכסף.[57]
  • תחנת הכניסה נהר קרבון (Carbon River Entrance Station) – שוכנת בפינה הצפון-מערבית של הפארק והגישה אליה מכביש 165 של וושינגטון. זהו האתר היחיד של יער גשם ממוזג בהר ריינייר. יש אתר מחנאות ושביל קצר דרך יער הגשם, כמו גם שביל המוביל לקרחון קרבון, אחד מהקרחונים המגיעים לנקודה הנמוכה ביותר ב-48 המדינות הרצופות של ארצות הברית.[58]
  • אגם מואיץ' (Mowich Lake) – אגם קרחוני שהוא האגם הגדול והעמוק ביותר בפארק. הוא שוכן דרומית לאתר קרבון בקצה הדרומי של כביש 165. בסמוך לאגם יש אתר מחנאות, אתר פיקניקים ושבילי הליכה.[58]

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1999 החלה לפעול תוכנית הקוורטרים של 50 המדינות (50 State Quarters) ועל פיה הוכנסו למחזור מטבעות קוורטר שבהם בצד הנושא התנוסס דיוקן משופר של ג'ורג' וושינגטון ועיצוב צד הערך התחלף חמש פעמים בשנה והציג מוטיבים ומוטו של חמישים מדינות ארצות הברית. החל מ-11 באפריל 2007 טבעה מטבעת ארצות הברית קוורטר המנציח את מדינת וושינגטון שבו בצד הערך המוטיב כולל את הר ריינייר.[59]

מדינת וושינגטון מציעה מהדורה מיוחדת של לוחיות רישוי למכוניות המציגה את הר ריינייר. לוחית זו יקרה יותר מהלוחית הרגילה והפרשי המחיר נתרמים על ידי המדינה לתקציב הפארק הלאומי.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Robert H. Ruby, John Arthur Brown, A guide to the Indian tribes of the Pacific Northwest, University of Oklahoma Press, 1992 (ISBN 9780806124797)
  • Harris Ann G., Tuttle Esther, Geology of National Parks, Kendall Hunt Publishing Co, Iowa, 1997 (ISBN 0-7872-5353-7)
  • Sandra Bao, Lonely Planet Washington, Oregon & the Pacific Northwest, Lonely Planet, 2008 (ISBN 9781740595346)
  • Mike Gauthier, Mount Rainier: A Climbing Guide: 3rd Edition, Mountaineers Books, 2017 (ISBN 9781594858437

(ISBN 9781594850486)

  • Ron Warfield, Mount Rainier National Park: Including a Perilous Paradise, Sierra Press, 1998 (ISBN 9780939365661
  • Harvey Manning, Ira Spring, 50 Hikes in Mount Rainier National Park, Mountaineers Books, 1999 (ISBN 9780898865721

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימסע מדריך למטייל בוויקימסע: הפארק הלאומי הר ריינייר
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הפארק הלאומי הר ריינייר

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ההצעה של פרופ' שובאל למילה debris, שברי סלעים שהתפוררו כתוצאה מתהליכי בליה וסחיפה
  2. ^ באנגלית Mission 66, תוכנית בת עשר שנים של שירות הפארקים הלאומיים שמטרתה להרחיב בצורה משמעותית את השירותים למבקרים עד 1966, בזמן לציון יובל להקמת השירות
  3. ^ באנגלית Pineapple Express, תופעה מטאורולוגית המאופיינת בזרם עז ועקבי של לחות אטמוספירית וקשורה למשקעים רבים מהמים הסמוכים לאיי הוואי ומגיעה עד למקום כלשהו לאורך חופה המערבי של אמריקה הצפונית

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ National Park Service Land Resources Division Listing of Acreage
  2. ^ 1 2 Mount Rainier NP
  3. ^ Bolsinger, Charles L.; Waddell, Karen L. (1993). Area of old-growth forests in California, Oregon, and Washington (PDF). United States Forest Service, Pacific Northwest Research Station. Resource Bulletin PNW-RB-197.
  4. ^ 1 2 "Mount Rainier National Park - Frequently Asked Questions (U.S. National Park Service)". National Park Service. 19 בינואר 2007 [4 August 2005]. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Annual Snowfall Totals
  6. ^ Mount Baker holds Snowfall Record
  7. ^ Andalkar, Amar (באפריל 2006) [December 2002]. "Skiing the Cascade Volcanoes". Amar Andalkar's Ski Mountaineering and Climbing Site. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 Water Quality
  9. ^ כל הנתונים בפרק זה מתייחסים לשנת 2015
  10. ^ 1 2 3 Scott R. Beason, Change in Glacial Extent at Mount Rainier National Park from 1896 to 2015
  11. ^ Glacier Outburst Flood and Debris Flow Occurs at Mount Rainier National Park
  12. ^ 1 2 3 Mount Rainier Glaciers
  13. ^ "Geologic Formations". National Park Service.
  14. ^ Volcanoes
  15. ^ Glaciers Help to Shape Mount Rainier
  16. ^ Mount Rainier - Living Safely With a Volcano in Your Backyard
  17. ^ Central and Southern Cascades forests
  18. ^ 1 2 3 4 Plants
  19. ^ 1 2 Animals
  20. ^ Wildflowers of Mount Rainier
  21. ^ Fish
  22. ^ Amphibians
  23. ^ Reptiles
  24. ^ Birds
  25. ^ Bird checklist
  26. ^ Hoofed mammals
  27. ^ Carnivores
  28. ^ Insectivores
  29. ^ Rabbits, Hares, and Pika
  30. ^ Rodents
  31. ^ Bats
  32. ^ Archaeology
  33. ^ 1 2 Historical Overview Of Indians And Mount Rainier
  34. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Mount Rainier History
  35. ^ Aubrey L. Haines, Mountain Fever: Historic Conquests of Rainier, Pages 29-47
  36. ^ "Chronology of Climbs on Mt. Rainier". Tacoma Public Library. אורכב מ-המקור ב-2013-07-01. נבדק ב-2017-10-20.
  37. ^ ii. Mount rainier and american settlement
  38. ^ Dayton Duncan, The National Parks: America's Best Idea : an Illustrated History
  39. ^ "Mount Rainier National Park". National Historic Landmark summary listing. National Park Service. אורכב מ-המקור ב-2008-06-21.
  40. ^ "November 2006 Flooding". Mount Rainier National Park.
  41. ^ Carlton Harrell, Debera (5 במאי 2007). "Battered Mt. Rainier to reopen". Seattle Post-Intelligencer. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ 1 2 National park service Fiscal year 2017 Budget justifications
  43. ^ National Park Service, 2008 Director's Report
  44. ^ Jobs
  45. ^ 1 2 Designation of National Park System Units
  46. ^ Things To Do
  47. ^ The Wonderland Trail
  48. ^ of Mount Rainier
  49. ^ Aubrey L. Haines, Mountain Fever: Historic Conquests of Rainier, Page 81
  50. ^ "Building isn't quite paradise. Eugene Register-Guard, June 14, 1999. Accessed from Google News Archive.
  51. ^ Mount Rainier National Park Suggested Itineraries
  52. ^ 1 2 Mount Rainier National Park Visitor Study
  53. ^ Paradise Inn
  54. ^ Paradise rediscovered — new Mount Rainier visitor center opens
  55. ^ Longmire
  56. ^ Sunrise
  57. ^ Ohanapecosh
  58. ^ 1 2 Carbon and Mowich
  59. ^ Washington State Quarter


הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
אוורגליידס • אולימפיק • איי הבתולה • איי התעלה • אייל רויאל • אינדיאנה דונס • אקדיה • ארצ'ס • בדלנדס • ביג בנד • ביסקיין • ברייס קניון • גליישר • גליישר ביי • גרייט סמוקי מאונטיינז • גרנד טיטון • גרנד קניון • דנאלי • דריי טורטוגס • האגן הגדול • הדיונות הגדולות • הוט ספרינגס • הליאקלה • הר ריינייר • הרי גוואדלופה • הרי הגעש של הוואי • הקניון השחור של הגניסון • הרי הרוקי • ווֹיאז'וּרס • וייט סנדס • וינד קייב • יוסמיטי • ילוסטון • ימת קלארק • לאסן • מסה ורדה • מערות קרלסבד • מערת מאמות' • סגווארו • סמואה האמריקנית • סקוויה • עמק המוות • עמק קויאהוגה • עמק קובוק • עץ יהושע • פטריפייד פורסט • הפיורדים של קינאי • פינקלס • ציון • צפון רכס קסקייד • קונגארי • קטמיי • קינגס קניון • קניונלנדס • קניון ניו ריבר • קפיטול ריף • קרייטר לייק • קשת השער • ראנגל-סנט אליאס • רדווד • שננדואה • שערי האזור הארקטי • תאודור רוזוולט

מחלקת הפנים של ארצות הברית • שירות הפארקים • משטרת הפארקים

מבט על הר ריינייר מהפארק הלאומי
מבט על הר ריינייר מהפארק הלאומי
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הפארק_הלאומי_הר_ריינייר&oldid=36708292"