גוסטב לה בון
 | |
| לידה |
7 במאי 1841 נוז'אן-לה-רוטרו, אר ולואר, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
13 בדצמבר 1931 (בגיל 90) פריז, צרפת |
| שם לידה |
Charles Marie Gustave Le Bon |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| מקום לימודים |
|
| פרסים והוקרה |
|
  | |
שארל-מארי גוסטב לה בון (בצרפתית: Gustave Le Bon; 7 במאי 1841 – 13 בדצמבר 1931) היה איש אשכולות צרפתי מוביל שתחומי העניין שלו כללו רפואה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ופיזיקה.[1][2][3] הוא ידוע בעיקר בזכות עבודתו מ-1895 The Crowd: A Study of the Popular Mind, שנחשבת לאחת היצירות המכוננות בנושא הפסיכולוגיה של ההמון.[4][5] לה בון נחשב לאחד מאבות הפסיכולוגיה החברתית, ובמיוחד בנושא השפעות הלאומיות והפסיכולוגיה של ההמון.[4][5]
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לה בון נולד בעיר נוז'אן-לה-רוטרו במחוז אר ולואר שבצפון צרפת. לאחר שסיים את לימודי הרפואה ערך מסעות ברחבי אירופה, אסיה וצפון אפריקה וכתב ספרים בנושאי רפואה, ארכאולוגיה ואנתרופולוגיה. הירבה לחקור את התרבות הערבית ותרבויות קדומות. לאחר מכן פנה לתחום הפסיכולוגיה, ונחשב לאחד מאבות התחום של פסיכולוגיה חברתית. בנוסף ערך מחקרים וניסויים רבים בפיזיקה.
ספרו הראשון שזכה להצלחה בתחום הפסיכולוגיה החברתית היה "החוקים הפסיכולוגיים של התפתחות העמים" (1894). בספר זה פיתח את ההשקפות כי ההיסטוריה היא תוצאה של מאפיינים לאומיים וגזעיים, וכי הכוח השולט בהתפתחות החברתית איננו ההיגיון אלא הרגש. בספרו הנודע ביותר "הפסיכולוגיה של ההמון" (1895), טען כי אישיותו של היחיד נטמעת בדעת הקהל הדומיננטית, נוטה לקונפורמיזם ופועלת באופן רגשי ולא שכלתני. הוא הראה שהתנהגות ההמון מבוססת על מיתוסים, דימויים וסמלים, מושפעת ממילים ונוטה לנהות אחר מנהיגים.
גוסטב לה בון נחשב לשמרן וריאקציונר בדעותיו, והביע זלזול בנשים ובעמים ילידים.(ער') הוא נפטר בפריז ב-1931.
הפסיכולוגיה של ההמון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לה-בון גרס כי הישות החדשה, "ההמון הפסיכולוגי", יוצרת גוף חדש המאופיין ב"חוסר מודעות" קולקטיבי. כאשר קבוצה של אנשים מתאספת ומתלכדת ויוצרת קהל, מתקיימת "השפעה מגנטית של ההמון", שמשנה את התנהגותו של כל אדם משום שהיא נשלטת על ידי "המוח הקבוצתי". מודל זה מתייחס לקהל כאל יחידה אחת אשר גוזלת מכל חבר את דעותיו, ערכיו ואמונותיו; כפי שקובע לה בון: "ההמון דומה במשהו לאדם ישן, שהגיונו פסק לרגע מלפעול... שאינו מסוגל לא לחשיבה ולא לשיקול הגיוני."[6]
לה בון פירט שלושה תהליכים מרכזיים שיוצרים קהל פסיכולוגי: היטמעות, הדבקה וסוגסטיה.
היטמעות מספקת לאנשים רציונליים תחושה של היותם בלתי מנוצחים ואובדן אחריות אישית. האינדיבידואל הופך לפרימיטיבי, חסר היגיון ומופעל על ידי הרגש. חוסר ריסון עצמי זה מאפשר לאנשים "להיכנע לאינסטינקטים" ולקבל את הדחפים האינסטינקטיביים של ה"לא מודע" הקולקטיבי: "הדבר המופלא ביותר בהמון פסיכולוגי הוא שיהיו אשר יהיו היחידים המרכיבים אותו, בין שאורחות חייהם דומים בין שאינם דומים, וכך גם העיסוקים, האופי והמשכל של האנשים, כבר מעצם היותם להמון נקנית להם כעין נפש קיבוצית, שמכוחה הם חשים, חושבים ופועלים בצורה שונה משהיה כל אחד מהם חש, חושב ופועל אילו עמד לבדו."[6] לדעתו של לה בון, ההמון משנה את חוקי האבולוציה של דרווין והופך לאטביסטי, מה שמוכיח את התיאוריה האמבריולוגית של ארנסט האקל: "אונטוגניה משחזרת פילוגניה".
הדבקה מתייחסת להתפשטות בקהל של הלך רוח מסוים והתנהגויות מסוימות, כאשר יחידים מוותרים על האינטרס האישי ותכונות האופי שלהם למען האינטרס הקולקטיבי.
סוגסטיה (השאה) היא המנגנון שדרכו מושגת ההדבקה; כשהקהל מתלכד למוח יחיד, הצעות המושמעות על ידי קולות חזקים בקהל יוצרות מקום ללא מודע להגיע לקדמת הבמה ולהנחות את התנהגותו של האדם. בשלב זה, הקהל הפסיכולוגי הופך להיות הומוגני וכפוף לסוגסטיות של המנהיגים, אלא ש"המנהיגים שאנחנו מדברים עליהם", אומר לה בון, "הם בדרך כלל אנשי פעולה ולא אנשי מילים. הם אינם ניחנים בראיית הנולד... הם מגויסים במיוחד משורות אותם אנשים עצבניים במיוחד, לא רציונליים, הנמצאים על גבול הטירוף".
המצאות ותרומות בתחום הפיזיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לה בון בנה מעבדה ביתית בתחילת שנות ה-90, וב-1896 דיווח על התבוננות ב"אור שחור", סוג חדש של קרינה שלדעתו נבדלת מקרני רנטגן וקרני קתודה, אך אולי קשורה אליה.[7] כיום מבינים שהיא אינה קיימת, אך פרסום התגלית משך תשומת לב רבה בקרב מדענים צרפתים בתקופתו, שרבים מהם תמכו בו וברעיונות הכלליים על חומר וקרינה, והוא אף היה מועמד לפרס נובל לפיזיקה בשנת 1903.[8]
בספרו "האבולוציה של החומר" (1905) הציג לה בון את השקילות המון-אנרגיה, ובמכתב מ-1922 לאלברט איינשטיין התלונן על אי ההכרה בו. איינשטיין הגיב והודה שהוצעה לפניו שקילות אנרגיה-המון, אך תורת היחסות כבר הוכיחה זאת. גסטון מוך נתן ללה-בון קרדיט על כך שהוא חזה את תורת היחסות של איינשטיין.(אנ')
בספרו "האבולוציה של כוחות" (1907) ניבא לה בון את העידן האטומי. הוא כתב על "התגלותו של כוח חדש – כלומר אנרגיה תוך-אטומית – העולה על כל האחרות בעוצמתו", והצהיר כי מדען שיגלה דרך לנתק במהירות גרם אחד של מתכת כלשהי "לא יהיה עד לתוצאות מהניסויים שלו... הפיצוץ שייווצר יהיה כל כך אדיר עד שהמעבדה שלו וכל הבתים השכנים, על תושביהם, יתרסקו מייד."(אנ')
יחסו לתרבות הערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לה בון נודע כאחד מהוגי הדעות במערב שהחשיב את הציוויליזציה האסלאמית, ובמובן זה לא הלך בדרכם של היסטוריונים אירופאים מודרניים אחרים. מאחר שטייל בעולם הערבי וערך בו מחקרים חברתיים, נוכח בתרומתם הגדולה של המוסלמים לציוויליזציה האירופאית, וחזה שתור הזהב הערבי יחזור. בספרו "הציוויליזציה של הערבים" (1884) תיאר את מרכיבי הציוויליזציה הערבית והשפעתם על העולם.(ער')
השפעתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1902 יזם לה בון סדרת פגישות שבועיות, שבהן לקחו חלק אנשי שם מכל המקצועות שדנו בענייני השעה, ביניהם פול ואלרי, אנרי ברגסון, רמון פואנקרה (נשיא צרפת וראש ממשלתה לעתיד), ואחיינו אנרי פואנקרה שהיה מתמטיקאי ומדען מפורסם.
ג'ורג' לכמן מוס טען כי תיאוריות מנהיגות פשיסטיות שהופיעו במהלך שנות העשרים של המאה ה-20 תרמו רבות לתיאוריות של לה בון על פסיכולוגיית ההמונים. לה בון לא היה הראשון שניתח את השפעת ההמון על החברה, אך בניגוד לצ'יפיו סיגלה הוא ראה בהשפעה זו גם היבטים חיוביים.[9] לרעיונותיו הייתה השפעה חשובה על ההתפתחות התחום של הפסיכולוגיה החברתית. ספרו של זיגמונד פרויד "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" (1921)[10] מבוסס על ביקורת רעיונותיו של לה בון. מוסוליני ולנין קראו את לה בון, והיטלר עשה שימוש לצורכי התעמולה הנאצית בניתוח התנהגות ההמון שהוצג בכתביו של לה בון.[11]
ממש לפני מלחמת העולם הראשונה הציג וילפרד טרוטר בפני וילפרד ביון את כתביו של לה בון ואת עבודתו של זיגמונד פרויד, "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני". ספרו של טרוטר "אינסטינקט העדר בשלום ובמלחמה" (1919) שימש בסיס למחקר של וילפרד ביון וארנסט ג'ונס שייסדו את התחום שעתיד להיקרא דינמיקה קבוצתית. במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, כתביו של לה בון שימשו חוקרי תקשורת כמו האדלי קנטריל והרברט בלומר לתיאור התגובות של קבוצות המושפעות מהתקשורת.
אדוארד ברנייס, אחיינו של זיגמונד פרויד, הושפע מלה בון ומטרוטר. בספרו רב ההשפעה תעמולה, הוא הכריז שמאפיין מרכזי של הדמוקרטיה הוא המניפולציה של ציבור הבוחרים על ידי תקשורת ההמונים והפרסום. היו שטענו כי תיאודור רוזוולט וצ'ארלס ג'י דאוס ועוד רבים מהפרוגרסיביים האמריקאים בתחילת המאה ה-20 הושפעו מאוד מכתביו של לה בון.[12]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גוסטב לה בון – הפסיכולוגיה של ההמון: פרק ראשון (מצרפתית: שירן בק), בתוך דחק, כרך יג, 2021.
- גוסטב לה בון – השפעתם של גורמים פסיכולוגיים בשדה הקרב (מצרפתית: גיא קמפינסקי), דחק, כרך יז, 2024.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוסטב לה בון, ברשת החברתית Goodreads- גוסטב לה בון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי גוסטב לה בון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- גוסטב לה בון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Saler, Michael (2015). The Fin-de-Siècle World. Routledge. p. 450. ISBN 9780415674133.
- ^ Piette, Bernard (2014). The Universe of Maxwell. Lulu Press Inc. p. 67. ISBN 9781291960082.
- ^ Beck, Matthias (2013). Risk : A Study of Its Origins, History and Politics. World Scientific Publishing Company. p. 111. ISBN 978-9814383202.
- ^ 1 2 Rancière, Jacques (2016). The Method of Equality: Interviews with Laurent Jeanpierre and Dork Zabunyan. Polity. p. 95. ISBN 978-0745680620.
- ^ 1 2 Drury, John; Scott, Clifford (2015). Crowds in the 21st Century: Perspectives from Contemporary Social Science. Routledge. p. 169. ISBN 978-1138922914.
- ^ 1 2 הפסיכולוגיה של ההמון, באתר ויקיציטוט
- ^ Nye, Mary, Gustave Le Bon's Black Light: A Study in Physics and Philosophy in France at the Turn of the Century, 1974, עמ' 163-195
- ^ Kragh, Helge., Quantum Generations: A History of Physics in the Twentieth Century, Princeton University Press, 1999, עמ' 11-12
- ^ The Crowd: A study of the Popular Mind. Gustave Le Bon. 1841 [1931] Dover Publications, p. 9.
- ^ פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, באתר מטח
- ^ Jaap van Ginneken, Crowds, Psychology, and Politics, 1871-1899, Cambridge University Press, 1992, pp. 186-187
- ^ Ewen, Stuart (1996). PR!: A Social History of Spin. Basic Books. p. 63.