גואלפים וגיבלינים
גּוּאֶלְפִים וגִּיבֶּלִינִים (באיטלקית: Guelfi e ghibellini) היו שני פלגים פוליטיים בצפון איטליה ובטוסקנה במאה ה-12 וה-13, ששרידיהם השפיעו על הפוליטיקה האיטלקית עד המאה ה-16. ככלל, הגואלפים תמכו בכוחו הפוליטי של האפיפיור ובעצמאות ערי המדינה של איטליה על חשבונה של האימפריה הרומית הקדושה, בעוד הגיבלינים היו תומכיו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה על חשבון האפיפיור ועצמאות ערי המדינה, ואולם, לתוך המסגרת העקרונית שולבו אינטרסים נוספים ויריבויות כלכליות, חברתיות, משפחתיות, ומקומיות אחרות.
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור שמות שני הפלגים בסיסמאותיהם של שני בתי אצולה גרמניים שהתמודדו על כס הקיסרות הרומית הקדושה במאה ה-11. המילה "גואלפו" (בכתיבים שונים: Guelph, Guelf, Guelfo) היא צורה של השם בית ולף (welf), מקורם של דוכסי בוואריה. בעוד השם "גיבליאנו" (Ghibellino) נובע מסיסמתם וקריאתם של יריביהם, בני דוכסות שוואביה (מבית הוהנשטאופן), אשר השתמשו בשם טירתם וייבלינגן (Waiblingen). השם וייבלינגן תועתק באיטלקית כ-Ghibellino.
שמות אלו מופיעים לראשונה כשמות מחנות יריבים בימי שלטונו של פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, כאשר תומכיו האיטלקים כונו "גיבלינים" בעוד מתנגדיו מלומברדיה ובני בריתם, אשר ניסו לגונן על עצמאות ערי המדינה ("הליגה הלומברדית"), כינו עצמם "גואלפים". לאחר שהליגה הלומברדית הצליחה להביס את חיל הקיסר בקרב ליינו (Legnano 29 במאי 1176) (אנ'), נותר שיווי משקל מתוח בין שני הצדדים שהפכו לפלגים שהמאבקים ביניהן נעו בין מחלוקות פוליטיות לאירועי דמים אלימים.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגואלפים באו בדרך כלל ממשפחות סוחרים עשירות בעוד שהבסיס של הגיבלינים היו לרוב אצילים בעלי אחוזות חקלאיות. הערים שנשלטו על ידי הגיבלינים היו בדרך כלל ערים קטנות שהתפשטותה של מדינת האפיפיור העמידה בסכנה והערים שנשלטו על ידי הגואלפים היו בעיקר ערי-מדינה שהאוטונומיה שלהן עמדה בסכנת ביטול אם יסופחו לקיסרות הרומית הקדושה.
בין הערים שנשלטו על ידי הפלגים היו מתחים שהגיעו עד לעימותים אלימים ואף קרבות, שאחד הגדולים שבהם היה קרב מונטאפרטי (Montaperti, 4 בספטמבר 1260) בין פירנצה הגואלפית לסיינה שנשלטה על ידי הגיבלינים. בפיזה שלטו הגיבלינים, בעיקר מתוך רצון לזכות בתמיכת הקיסרות בהתמודדויותיה מול יריבותיה הגואלפיות ג'נובה ופירנצה, ופחות מתוך אידאולוגיה קיסרית או אנטי-אפיפיורית. ערים שהיו באופן מסורתי גואלפיות זכו לגינוי דתי מאת האפיפיור.
ברבות מהערים היו התמודדויות פנימיות בין הפלגים שגרמו לכך שהנהגת העיר תחליף ידיים מספר פעמים בין גואלפים וגיבלינים. ההתמודדות התקיימה בין גילדה לגילדה, בין הרבעים (rione) השונים בעיר ובין משפחות נכבדי העיר.
התפתחויות במאה ה-13 וה-14
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית המאה ה-13 התקיימה יריבות בין הקיסר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (מבית הוהנשטופן) לבין אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (מבית ולף) אותו הדיח. באופן טבעי נתמך הקיסר פרידריך השני על ידי הגיבלינים בעוד הגואלפים התייצבו מאחורי אוטו. פרידריך השני היה גם יריב מר של האפיפיור על רקע עקרוני בניסיון להשלטת השררה של הרשות החילונית על הכנסייה. בשל כך נוּדה פרידריך מהכנסייה והגואלפים, מתנגדיו, הפכו באופן מובהק לפלג פרו-דתי שבאופן עקרוני העמיד את שלטון הרשות האפיפיורית מעל לזו הקיסרית.
החל מ-1268, לאחר שבית הוהנשטופן הודח מראשות הקיסרות (על ידי שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה), הפכו הפלגים לנושא מחלוקת בין פלחי אוכלוסייה בתוך הערים וביניהן על רקע נאמנות מסורתית לאחד הצדדים ועם פחות מחויבות אידאולוגית או נאמנות לרעיון קיסרי או אפיפיורי.
פירנצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לשיא של פיתוח יריבות הגיעו הפלגים בפירנצה במחצית השנייה של המאה ה-13. הגואלפים באו בעיקר משורות הסוחרים הבורגנים, בעוד הגיבלינים באו משורות האצולה בעלת האדמות. השלטון בעיר התחלף בין תומכי שני הפלגים וההתמודדות ביניהן השפיעה על אופנת הלבוש של תומכי הפלגים שאימצו כל אחת סממנים נפרדים בלבוש ובתסרוקת.
ב-1289 הובסו הגיבלינים כמעט בכל שטחי איטליה. בפירנצה התפצלו הגואלפים לאחר זמן קצר. ב-1300 כבר התמודדו גואלפים "שחורים" מול גואלפים "לבנים", כאשר ה"שחורים" תומכים באפיפיור בוניפקיוס השמיני בעוד ה"לבנים" מתנגדים לכל השפעה שלו על העיר. ה"לבנים" ייצגו את האגודות המקצועיות ודרשו חברה דמוקרטית, בעוד ה"שחורים" זוהו עם דיכוי חופש העם העירוני. בין תומכי ה"לבנים" היה גם דנטה, אשר הוגלה מן העיר ב-1302 עת עלו ה"שחורים" לשלטון בפירנצה, כמו גם משפחתו של המשורר פרנצ'סקו פטרארקה.
העימותים האלימים בין הגואלפים לבין עצמם ובינם לבין שרידי הגיבלינים גרמו לכך שבשנת 1334 הוציא האפיפיור בנדיקטוס השנים עשר אדיקט (צו) האוסר שימוש בשמות הפלגים וכל עימות ביניהם, באיום של נידוי מהכנסייה לעושים כן, דבר שהביא לסיום את המתיחות בין הפלגים בערי איטליה.
התפלגות ערי איטליה בין הפלגים בתקופה זו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערים גיבליניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערים גואלפיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערים בהן התחלפה ההגמוניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים שלאחר מכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1447 נוסדה במילאנו הרפובליקה האמברוזית שהורכבה מפלגים שנקראו באופן מסורתי גיבלינים וגואלפים. השליטה הייתה בידי הגיבלינים אך לאחר מספר שנים התחוללה התקוממות של הגואלפים במסגרתה נטבחו גיבלינים רבים. הדבר גרם לציבור לפנות כנגד הגואלפים ולבחור שנית בגיבלינים, אך לא לאורך זמן, כאשר הגואלפים חזרו לשלטון הם הגלו את הגיבלינים מהעיר. בשנת 1450 כבש פרנצ'סקו ספורצה את מילאנו והחזיר את הגיבלינים הגולים.
הפלגים פעלו במילאנו במשך עוד כ-80 שנה, תוך שכל אחת מהווה גורם תומך בתוך איטליה לקיסר או למתנגדו בתקופה הסוערת של מאבקי הירושה. בשנת 1529 השיג הקיסר קרל החמישי עליונות ששמה קץ למאבקי השליטה על כס הקיסרות והיריבויות בין גיבלינים וגואלפים גוועו.
בהרלדיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התמיכה המשפחתית בפלגים באה לידי ביטוי בהרלדיקה (תורת שלטי האצולה).
בשלטי האצולה של משפחות גיבליניות שולב סמל האימפריה הרומית הקדושה: צלב לבן על שדה אדום. הגואלפים אימצו סמל הפוך: צלב אדום על שדה לבן. אפיונים אלה מופיעים בסמלי ערים באיטליה עד היום ומהווים עדות לעברן.
סמלים נוספים לשיוך משפחתי לאחד משני הפלגים הם "capo d'Angio": פלר דה ליס צהוב על רקע כחול לתומכי המפלגה הגואלפית. ו-"capo dell'impero": עיט אימפריאלי גרמני שחור על רקע מוזהב לתומכי המפלגה הגיבלינית[1].
בספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בקומדיה האלוהית מזכיר דנטה בין המתענים בתופת את פיליפו ארג'נטי, שהיה מראשי הגואלפים ה"שחורים". ייתכן שהוא אף החרים את רכושו של דנטה בשעת גלותו[2].
- ניקולו מקיאוולי מתאר את היריבות המפלגתית בפירנצה בחיבורו "ההיסטוריה של פירנצה".
- לפי ניתוח המחזה רומיאו ויוליה של שייקספיר שואבת יצירה זו מהמקור ההיסטורי של היריבות בין הגואלפים והגיבלינים[3].
- המשורר עזרא פאונד כתב על הגיבלינים והגואלפים. הוא מקשר את הגואלפים תומכי האפיפיור לשחיתות ואת הגיבלינים האימפריאלים הוא מקשר לחוק וסדר, בהקשר פשיסטי.
- גם הסופר קרלו לוי משווה את הגיבלינים לאימפריה הגרמנית-איטלקית הפשיסטית ואת הגואלפים לשוחרי החירות והעצמאות המדינית. בניגוד לפאונד אהדתו נתונה לגואלפים.
- גם הסופר יעקב בורקהארט מזכיר את שני הפלגים הללו בספרו המונומנטלי 'תרבות הריניסאנס באיטליה'
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גואלפים וגיבלינים (באנגלית)
- ההיסטוריה של פירנצה מאת ניקולו מקיאוולי (באנגלית)
- topic/Welf-Waibling-conflict גואלפים וגיבלינים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גואלפים וגיבלינים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ The Complete Book of Heraldry by Stephen Slater (ISBN 1843096986), page 201.
- ^ דנטה - הקומדיה האלוהית, התופת, תרגום ומבואות מאת אריה סתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמוד 107
- ^ ראו למשל Romeo and Juliet מאת William Shakespeare,James N. Loehlin עמוד 42
