גאורגה אלקסיאנו
 | |
| לידה |
1 בינואר 1897 סטראואנה, על יד פאנצ'ו, מחוז וראנצ'ה, ממלכת רומניה  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
1 ביוני 1946 (בגיל 49) ז'ילבה, מחוז אילפוב, ממלכת רומניה |
| מדינה |
רומניה |
| השכלה |
אוניברסיטת בוקרשט |
| מפלגה |
חזית התחייה הלאומית, מפלגת האומה, פוליטיקאי עצמאי |
  | |
גאורגה (ג'ורג'ה) אלקסיאנו (ברומנית: Gheorghe (George) Alexianu, 1897 סטראואנה, פאנצ'ו – 1 ביוני 1946 ז'ילאבה) היה משפטן, פרופסור באוניברסיטה ואיש מנהל רומני ממוצא ארמני, מושל טרנסניסטריה בין 19 באוגוסט 1941 - אוגוסט 1944. בשנת 1946 נשפט והורשע בגין פשעי מלחמה, פשעים נגד השלום ופשעים נגד האנושות בימי מלחמת העולם השנייה
נידון למוות על ידי "בית המשפט של העם" בבוקרשט (פסק דין שאושר מחדש בערעורי בני משפחתו בשנים 2006 ו-2008 שנידונו אחרי החזרת השלטון הדמוקרטי לרומניה ב-1989). הוא הוצא להורג ביריה ב-1 ביוני 1946.
כמושל טרנסניסטריה, שקיבל הוראות ישירות מהמנהיג (קונדוקטורול) של רומניה, המרשל יון אנטונסקו, אלקסיאנו היה בין האחראים הראשיים לרצח העם של יהודים שנמצאו בשטחים שבניהולו - מקומיים ומגורשים (שהגיעו בעיקר מבסרביה ובוקובינה). כמו כן היה אחראי לרצח העם נגד המגורשים הצוענים מרומניה. בנוסף תחת הנהגתו התבצע גירוש של כ-56,000 אוקראינים לעבודות כפייה בגרמניה ורומניה.
רקע משפחתי ושנות צעירותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גאורגה אלקסיאנו נולד ב-1897 בכפר סטראואנה על יד פאנצ'ו במחוז וראנצ'ה (אז פוטנה) בדרום חבל מולדובה שברומניה. הוא היה הבן הבכור מבין 4 ילדיו[1] של אובאנס אלסיאן או אלקסיאן, פליט ארמני מפרס, שלפי שמועות נידון שם לכלא בגלל פשעים.[2] בנו של אלקסיאנו, שרבאן, מספר בביוגרפיה של אביו כי סבו, אובאנס אלקסיאן היה רועה צאן ממוצא ארומני מאזור הרי הפינדוס ביוון. אולם השם אובאנס אלקסיאן מתאים יותר לשם ארמני. האב, שקיבל את האזרחות הרומנית ונפצע בקרבות על יד וידין במלחמת העצמאות של רומניה (1878-1877) התיישב באזור ורנצ'ה והקים שם כרמים ומשפחה.[3] הוא שינה את שמו לשם רומני - יון אלקסיאנו.
אחרי שביקר בבית ספר היסודי בכפר סטראואנה, למד גאורגה אלקסיאנו בבית הספר התיכון "אוניריה" ("האיחוד") בעיר פוקשאן. בשנת 1915 נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת בוקרשט. אחרי כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה בדצמבר 1916 התנדב לצבא ולמד בבית הספר הצבאי בדורוחוי. באותה שנה אביו נורה למוות כשניסה להגן על הבית מפני שודדים (עריקים מן הצבא הרוסי). באפריל 1917 גויס לגדוד 2 "שומרי הגבול" ולקח חלק בקרבות להגנת רומניה בשנים 1917–1918, לרבות בקרבות במרששט שבהם נפצע וזכה לעיטור "וירטוטיה מיליטארה" דרגה 2.[4] בשנת 1918 השתחרר מהשרות הצבאי וחידש את לימודיו באוניברסיטה. בסיומם לימד למשך שנה פילוסופיה והיסטוריה בבית ספר תיכון ברמניקו ולצ'ה.
פרופסור למשפטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהמשך השתלם באוניברסיטת בוקרשט וסיים את התואר דוקטור למדעי המשפט בשנת 1925. עבודת הסיום עסקה ב"מוסד העדים בשבועה במשפט שלנו הישן".[5] החל מאוקטובר 1926 התמנה למרצה ממלא מקום בקתדרה למשפט השוואתי באוניברסיטת צ'רנוביץ והחל משנת 1930 פרופסור בקתדרה הזאת.[6] החל משנת 1940 - היה לפרופסור למשפט חוקתי באוניברסיטת בוקרשט. יחד עם קונסטנטין המאנג'יו השתתף בעריכת החוקה של רומניה בשנת 1923 ובימי הדיקטטורה המלכותית של קרלו השני בעריכתם החוקה מפברואר 1938 ושל החוק החדש לחלוקה מנהלית של רומניה מ-14 באוגוסט 1938.[7] אלקסיאנו היה חבר מייסד של המכון הרומני למדעי מנהל, של כתב העת למשפט ציבורי Revista de drept public ושל הקובץ "חוקי רומניה".[8] אלקסיאנו השתתף גם בניסוח חוקי התרומות הישירות (1926), חוק ניהול החשבונות הציבורי (1929), חוקי החינוך (1929) וחוקי המנהל (1930). ניהל את הפרסומים Codul general al României ("הקודס הכללי של רומניה") ו-Pandectele săptămânale מיסודם של פרופ' המאנג'יו. הקים וניהל את Colecţia legilor României ("אוסף החוקים של רומניה") עם הערות שוליים. נהג להגיד לתלמידיו:
בחיים ההגינות והתקינות מחייבות שידברו רק הצדק, הדת והאלהות. כל השאר יכול לשתוק!"
.[9]
מושל ("רזידנט מלכותי") בצ'רנוביץ ובבוקרשט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי הדיקטטורה המלכותית של המלך קרול השני התחיל את הקריירה המנהלית-פוליטית כאשר התמנה ב 29 באוגוסט 1938 ל"רזידנט מלכותי" - מושל - של האזור ("צינוט") סוצ'אבה, שמושבו היה בצ'רנוביץ. האזור תחת הנהגתו כלל פרט לבוקובינה גם את האזור דורוחוי שהיה תמיד בעבר חלק מה"רגאט" (הממלכה הרומנית הישנה). את המינוי קיבל מידי משלחת ממשלתית שכללה את שר הפנים והחינוך, ארמנד קלינסקו, מיכאיל גלמג'אנו, שר הבינוי והתקשורת, וד"ר ניקולאיה מרינסקו, שר העבודה, הבריאות והרווחה. נוכחות הנכבדים רמי הדרג ביקשה להדגיש את חשיבותה המיוחדת בעיני השלטון של הפרובינציה בוקובינה שהתאחדה עם רומניה 20 שנה קודם לכן.
ב-1 בדצמבר 1938 נכנס לתוקף הצו-חוק מס. 169, ירושה מידי הממשלה הימנית הקיצונית שבראשותם של אוקטביאן גוגה המנוח וא.ק. קוזה, לגבי ביטול אזרחותם הרומנית של עשרות אלפי יהודים. אלקסיאנו יישם בהתלהבות יתר את צו-החוק הנ"ל והוסיף לו מיוזמתו פקודות שרירותיות שלא נכללו בו. למשל הוא הורה ליהודים שנושלו מאזרחותם להירשם ו"רמז" להם שעדיף שימכרו את רכושם ועסקיהם תוך 14 יום. אלקסיאנו היה גם יועץ של ארכיבישופות האורתודוקסית (המיטרופוליה) של בוקובינה.
ב-31 בינואר 1939 הודח אלקסיאנו מתפקידו כ"רזידנט מלכותי" בעילה שלא היה מסוגל לפתור את הבעיות הפוליטיות והחברתיות של בוקובינה ובגלל הסכסוך עם הסטודנטים המקומיים (שהיו אף קיצונים ממנו). בכל זאת קיבל מינוי בתפקיד דומה - רזידנט מלכותי באזור בוצ'ג' עם המושב בבוקרשט. בתפקיד זה נשאר עד אוקטובר 1940
ההתנקשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי הקמת המדינה הלאומית-לגיונרית סולק מתפקידיו, לרבות מהאוניברסיטה כאיש ממשלו של קרול השני. קבוצה של לגיונרים חדרו לחוותו שבכפר פלומבואיטה ודרשו שיתלווה אליהם. משסרב הם ירו בו כדור שפצע אותו בריאה השמאלית. זה קרה באותו יום שבו נרצחו על ידי הלגיונרים הפרופסורים ניקולאיה יורגה ווירג'יל מג'ארו. קצינים שפיקדו על עמדת תותח נגד מטוסים, שנמצאה בחוותו, הבריחו את המתנקשים. בעקבות הפציעה עבר ניתוח להוצאת הכדור ועבר כמה בתי חולים על מנת להסתתר מפני הלגיונרים. נמצא בטיפולים במשך חצי שנה.[10] אחרי דיכוי מרד הלגיונרים התמנה ליועץ במשרד הכלכלה הלאומית.[11]
מושל טרנסניסטריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-19 באוגוסט 1941, מינה אנטונסקו את הפרופסור אלקסיאנו בהיותו מומחה במנהל, בעל דעות ימניות לאומניות, לתפקיד המושל האזרחי של טרנסניסטריה האזור שנכבש מברית המועצות בין הנהרות דנייסטר ובוג, אותו העבירו הגרמנים לשליטת רומניה בהסכם טירספול(אנ').[12] בתוקף תפקידו זה, אלקסיאנו הפך אוטומטית לחבר בממשלה הרומנית. עוד ב-19 ביוני 1941 הוא השתתף בישיבת הממשלה שבה הוחלט על צירופה של רומניה למתקפתה של גרמניה הנאצית נגד ברית המועצות. ב-30 באוגוסט 1941 נכח אלקסיאנו בחתימת הסכם טיגינה בין הצבא הגרמני ובין הצבא הרומני לגבי סמכויות ניהול טרנסניסטריה בידי הרומנים וזכויותיהם של הגרמנים בחבל זה. ההסכם הוגדר כאמנה בדבר ביטחון, ניהול וניצול כלכלי של טרנסניסטריה. [13]בהסכם מצוין כי פינוי היהודים מעבר לבוג לא הייתה עדיין אפשרית והיא תתבצע בעתיד כשיהיה ניתן. עד אז ירוכזו ב"מחנות עבודה" וינוצלו לעבודות.[14] אלקסיאנו קבע לעצמו כיעד את "שיקומה של טרנסניסטריה" תוך חיזוק היסוד האתני והתרבותי הרומני בה. מושבו היה בהתחלה בטירספול, והחל מינואר 1942 בארמון הנסיכים וורונצוב באודסה.[15] הוא הקיף עצמו ב-19 "שרים", וחילק את טרנסניסטריה הכבושה למחוזות. הוא דאג להבאתה לאזור של משלחת הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, ולפתחיתן מחדש של כנסיות רומניות ושל בתי ספר בשביל המיעוט הרומני שחי באזור. אף על פי שבטרנסניסטריה רוב האוכלוסייה היה אוקראיני, בימי הממשל הרומני של אלקסיאנו ניתנה עדיפות לחינוך בשפה הרומנית. פעלו בה 26 בתי ספר תיכון ברומנית (21 מהם עיוניים ), 13 באוקראינית (כולם מקצועיים) ו18 ברוסית (16 מהם מקצועיים). במקום אוניברסיטת אודסה שפונתה על ידי השלטונות הסובייטים, הוקמה ב-7 בדצמבר 1941 על ידי השלטון הרומני "אוניברסיטת אודסה חדשה" חלופית.
בעקבות פיצוץ שבוצע על ידי פרטיזנים סובייטים במפקדת חיל המצב הרומני באודסה באוקטובר 1941, אלקסיאנו, בתור נציג הממשלה, פיקד בהוראת אנטונסקו והשגיח על "תגובות התגמול" - הוצאות להורג המוניות ומעשי טבח של בני המיעוט היהודי באוקטובר-נובמבר 1941.
כמושל טרנסניסטריה, אלקסיאנו ארגן גטאות שנקראו "קולוניות"[16] ומחנות ריכוז, ביניהם ופניארקה, ברזובקה וכו' - שאליהם נשלחו יהודים ו כ-25,000 צוענים מרומניה. הצו מס' 23 מ-11 בנובמבר 1941 הפך בפועל את היהודים שבטרנסניסטריה לעבדים של השלטונות הרומניים. הם צוו לשרת את השלטונות (המנהל, הז'נדרמריה, הצבא, הנהלת החוות החקלאיות וכו') בכל דבר (בעיקר עבודות כפייה) והוגבלו לתחומי הגטאות תחת השגחה מתמדת. צוין שכל יהודי שיעזוב את הגיטו ""ייחשב למרגל" ויוצא להורג.[17][18] בין ספטמבר 1941 - ובין סוף שנת 1942 כ-150,000-170,000 יהודים מבוקובינה וחבל דורוחוי ומבסרביה[19][20] גורשו על ידי שלטון המרשל אנטונסקו לטרנסניסטריה. באזור זה שני שלישים מהם מתו בתנאי רעב וצמא, כפור, מגפות גדולות והוצאות להורג על ידי ז'נדרמים וחיילים. לפי הוראתו של אלקסיאנו יהודים ומיעוט של צוענים - כולל נשים, זקנים וילדים - נגררו לצעידות עד למותם בערבות קפואות. מתוך היהודים המגורשים נותרו בחיים שליש. בנוסף מתו כ-180,000 מתוך כ-200,000 יהודים מטרנסניסטריה עצמה.[21]
אלקסיאנו נתן הוראות לשליחת יהודים לעבודות פרך ("לכל תושבי אודסה בין גיל 16–60"), תחת איום גירושם למחנות (הצו מס. 26 משנת 1941). באמצעות הצו מס.35 מ-2 בינואר 1942 הורה אלקסיאנו על גירוש כל יהודי אודסה לאזור ברזובקה, שבו הם נטבחו.
בשנת 1943 הזמין אלקסיאנו לאודסה ולטרנסניסטריה כמה מראשי הכנסייה האורתודוקסית הרומנית ממחוזות שונים - וביניהם המטרופוליט ניקולאיה בלן של טרנסילבניה וויסריון לופו, המטרופוליט החדש של טרנסניסטריה, נציגי הכנסייה הרומית-קתולית ויוונית-קתולית, יחד עם הציר של הותיקן, אנדראה קאסולו ונציגים דיפלומטיים של שווייץ (רנה דה וק), של משטר וישי (פול מוראן), איטליה, בולגריה ושל הצלב האדום הבינלאומי. לפי המקורות הרשמיים הרומנים דאז, אלקסיאנו ניסה להזמין גם את הרב הראשי של רומניה אלכסנדרו שפרן, אך הלה דחה את ההזמנה. במהלך שלושת שבועות הביקור התרשמו האורחים מ"שיקום" אזור טרנסניסטריה תחת הנהגתו. הם ביקרו גם מקומות שבהם נמצאו מגורשים יהודים ויהודים מקומיים כדי לעמוד על מצבם.[22] על הביקור הופק סרט תעמולה " Au nom de la croix et dela charité" (בשם הצלב והנדיבות).[23] מאחר שלפי הערכתו של אלקסיאנו טרנסניסטריה שגשגה מאוד תחת הנהגתו, נשלחו ממנה משלוחי סיוע במזון לאזורים מוכי רעב ביוון, בטרנסילבניה ובצרפת (כולל לאנשי הסגל של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בורדו). על פעולות הומניטריות אלה קיבל אלקסיאנו באותה שנה עיטור ודיפלומה מהאפיפיור פיוס השנים-עשר. בשם הדת הנוצרית אורתודוקסית ניסה אלקסיאנו להשיג שיתוף פעולה בין שלטונות הכיבוש הרומנים והאוכלוסייה האוקראינית והרוסית המקומית. לגבי היהודים שרוכזו בטרנסניסטריה ושמספרם כבר הידלדל בצורה משמעותית, קיווה אלקסיאנו עוד משנת 1941 ש"פתרונם הסופי" יושג על ידי מסירתם לידי הגרמנים ששלטו באופן ישיר מעבר לנהר בוג, בהתאם להסכמי טיגינה בין אנטונסקו ובין גרמניה. בסופו של דבר הגרמנים דחו את ניסיונות רומניה לגרש את היהודים לתחומם מעבר לבוג כשבעיניהם היו אלה צעדים לא מסודרים, כרוכים בסכנת מגפה, ולא תואמים בדיוק את התוכניות שלהם בנוגע להשמדת היהודים. ב-26 בינואר 1944 אלקסיאנו הוחלף בתפקיד על ידי הגנרל גאורגה פוטופיאנו. ב-5 בפברואר 1944 העניקה "האוניברסיטה החדשה" של אודסה לאלקאסינו את התואר דוקטור לשם כבוד ואת התואר "יקיר העיר אודסה".
משפטו בשנת 1946
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלקסיאנו נעצר באוגוסט 1944 ונשלח למשמורת במוסקבה, יחד עם המרשל אנטונסקו, מיכאי אנטונסקו ומנהיגים אחרים של המשטר הצבאי-הפאשיסטי. מאוחר יותר, לפי מקורות אחדים[24] הוא נשפט על ידי פורום משפטי של הסובייט המקומי באודסה שמצא אותו זכאי. בהמשך הוא נמסר לשלטונות הרומנים באפריל 1946, נשפט ונידון בגין פשעים והוצא להורג ב-1 ביוני 1946 בבית הסוהר ז'ילאבה. מילותיו האחרונות, היו, לפי עדויות אחדות: "אני מאחל לאומה הרומנית שתגשים ותשיג את כל האידיאלים שלמענם אני נופל היום".[25] יחד איתו הוצאו להורג יון אנטונסקו, סגנו, הפרופסור מיכאי אנטונסקו, והגנרל קונסטנטין (פיקי) וסיליו. גופתו נשרפה.[26]
סעיפי האישום ופסקי הדין היו כדלקמן:
- פעל למען מתן מעבר לכוחות הגרמנים בשטח רומניה, על ידי השתתפותו בישיבת הממשלה, החל מ-7 ביולי 1941 ועד 26 בינואר 1944 - מאסר חיים בתנאים חמורים ו 10 שנים איבוד זכויות אזרחיות.
- השתתפות בהכרזת המלחמה נגד ברית המועצות ותמיכה בהמשך המלחמה נגד ברית המועצות והאומות המאוחדות - עונש מוות ו-10 שנים איבוד זכויות אזרחיות
- הוראה על תגובות תגמול נגד האוכלוסייה האזרחית באודסה בסתיו 1941 - עונש מוות ו-10 שנים איבוד זכויות אזרחיות
- ארגון עבודות פרך, גרושים וטרנספורטים של בני אדם לצורך השמדתם - עונש מוות ו-10 שנים איבוד זכויות אזרחיות
- ניכוס לעצמו של רכוש פרטי בטרנסניסטריה - עבודת פרך לכל החיים - 10 שנים איבוד זכויות אזרחיות
- עשיית רווחים בדרכים בלתי חוקיות - עבודות פרך לכל החיים ו-10 שנות איבוד זכויות אזרחיות
- ארגון גטאות, מחנות ריכוז וגרושים ממניעים של רדיפה פוליטית וגזעית - מאסר עולם בתנאים חמורים ו-10 שנות איבוד זכויות אזרחיות
- הוראה על החלטות בלתי צודקות מתוך השקפה היטלריסטית וגזענית - מאסר עולם בתנאים חמורים ו-10 שנות איבוד זכויות אזרחיות
- שיעבוד החיים הכלכליים של המדינה לאינטרסים של גרמניה הנאצית למען תמיכה במלחמה נגד ברית המועצות - מאסר עולם בתנאים חמורים ו-10 שנות איבוד זכויות אזרחיות
- אי כיבוד הכללים הבינלאומיים בנוגע לניהול המלחמה - זוכה
- טיפול בלתי אנושי של שבויי המלחמה - זוכה
- הפשע המצוין בסעיף 2 אות e של החוק 312/945 - זוכה.
גאורגה אלקסיאנו היה נשוי עד שנת 1942 לאמאריליס מלניה לבית שטפנסקו (1901 - 1988) והיו לו שלושה ילדים: אואנה (1986-1926), שרבאן (נולד ב-1927), עו"ד במקצועו, ודינו (נולד ב-1934).[27]
בשנת 1940 כשעקב רעידת אדמה נהרס בית הספר שבו למד בכפר הולדתו אלקסיאנו תרם 25,000 ליי לצורך שיקומו. בשנת 1943 תרם לצורך שיקום הגדר של הכנסייה ע"ש ניקולאיה הקדוש ואחוזת הקבר של משפחתו בכפר.
מורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-5 בדצמבר 2006, על סמך ההליכים למשפט חוזר שהתחילו לבקשת בנו של אלקסיאנו, עו"ד סורין שרבאן אלקסיאנו, בית המשפט לערעורים בבוקרשט זיכה את גאורגה אלקסיאנו חלקית מהאשמה בנוגע להשתתפות רומניה במלחמה נגד ברית המועצות ("פשעים נגד השלום"), והשאירה על כנן את כל שאר האשמות, כולל את גזר דין המוות. בעקבות ערעור הפרקליטות נגד זיכוי חלקי זה, התנהל משפט חוזר וב-6 במאי 2008 שופטי בית המשפט העליון של רומניה דחו סופית את הבקשה לשינוי גזר הדין משנת 1946.[28] הבן של אלקסיאנו, בשנות ה-80 לחייו, נשאר בעמדתו המכחישה את השואה בטרנסניסטריה ובכלל.[29] הוא פרסם ספרי ביוגרפיה על אביו תחת הכותרות "דפים מחיי אבי" (2007, קישינב) ו"גאורגה אלקסיאנו - מונוגרפיה. טרנסניסטריה - פרק בהיסטוריה של האנושיות הרומנית".(הוצאת ורמיה, בוקרשט). לזכות אביו השתמש הבן של אלקסיאנו במילות הוקרה שנויות במחלוקת שהביעו הרבנים אלכסנדר שפרן ומשה כרמלי-וינברגר כשבערוב ימיהם ביקרו ברומניה.[30] אולם בספר זכרונותיו "אוד מוצל מאש", הרב אלכסנדרו שפרן מזכיר שאלקסיאנו, "המפורסם באכזריותו", "התנגד לכל ניסיון ...לעזור למגורשים".[31]
פרסים ואותות כבוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עיטור הצלב הלטרני מטעם האפיפיור פיוס ה-12
ספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1925 Instituţia jurătorilor in dreptul nostru vechi (עבודת הדוקטור)
- 1925 - מחקר על חייו וספריו של ש. ז'יד
- 1926 Dreptul constituţional (המשפט החוקתי), בסדרה "הספרייה האוניברסיטאית למשפטים". (ברומנית)
- 1938-1930 קורס למשפט חוקתי -3 כרכים
- 1930 - Studii de drept public עיונים במשפט הציבורי (למשל - מעמד הפקידים הציבוריים, אחראיות השלטון הציבורי, הערעור בבית הספר בערעורים, מחלוקת מנהלית)
- 1935 La Suprématie de la Constitution, assurée par les juges en Roumanie (עליונות החוקה, המובטחת על ידי השופטים ברומניה) (בצרפתית)
- 1938 - השתתפות בכרך Statul (המדינה) בעריכתו של דימיטריה גוסטי ב - Enciclopedia României (אנציקלופדיה של רומניה)
תרגומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרגם מצרפתית ספרו של ש. ז'יד - "כלכלה פוליטית" ב-2 כרכים (1925-1924), "ההיסטוריה של הדוקטרינות הכלכליות" מאת ש. ז'יד וש. ריסט (1926)
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Jean Ancel The History of the Holocaust in Romania University of Nebraska Press,Lincoln, and Yad Vashem, Jerusalem, 2011
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
Richard Levy Antisemitism: a Historical Encyclopedia of Prejudice and Persecution 2005 ABC_CLIOע' 619
- Wolfgang Benz, Brigitte Mihok Holocaustul la periferie, Persecutarea si nimicirea evreilor ţn Romania şi Transnistria în 1940-1944,Chişinău, Cartier 2010 (ברומנית) (תרגום מגרמנית מאת קריסטינה גרוסו-קיריאק)
- טרנסניסטריה - בית הקברות הענק הנשכח - פרויקט "נזכור ברשת"
- אלכסנדר לאסלו - היסטוריה בפני בית המשפט, תרגום לאנגלית מאת אקסל לן, יולי 2008(הקישור אינו פעיל)
- אלקסיאנו בארכיון הלאומי הרומני (הקישור אינו פעיל, 8 ביוני 2022)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Şerban Alexianu Gheorghe Alexianu în Gh.Buzatu .(coordTrecutul la judecata istoriei: Mareşalul Antonescu pro şi contra, Editura Mica Valahie, Bucureşti עמ' 246
- ^ ד"ר מנפרד רייפר - היסטוריה של יהודי בוקובינה - גטו צ'רנוביץ - אל טרנסניסטריה
- ^ Ş. Alexianu עמ' 245
- ^ Ş.Alexianu עמ' 245
- ^ Ş.Alexianu שם
- ^ שם
- ^ שם עמ' 246
- ^ שם
- ^ Ş. Alexianu עמ' 249
- ^ Ş. Alexianu ע', 249
- ^ שם
- ^ Orders and instructions given by Antonescu, the Prime Minister of Romania and Alexianu, the governor of Transnistria, 1941, @yadvashem (באנגלית)
- ^ אביגדור שחן, בכפור הלוהט - גיטאות טרנסניסטריה, תל אביב: בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 135
- ^ W.Benz, B. Mihok עמ' התעודה 1, עמ' 363-366
- ^ Jean Ancel, 2011 עמ' 317
- ^ J. Ancel 2011 עמ' 333
- ^ W.Benz, B. Mihok עמ' התעודה 2, עמ' 367-369
- ^ J. Ancel 2011 עמ' 332
- ^ R. Levy 2005 עמ' 619
- ^ 2011 J. Ancel עמ' 544
- ^ J. Ancel 2011 עמ' 559
- ^ Ş. Alexianu עמוד 251
- ^ באתר ברומנית צ'ינמאג'יה
- ^ S. Alexianu עמ' 254
- ^ ראו בבלוג של עיתונאי ויקטור רונצ'ה
- ^ אתר עם רשימת מפורסמים רומנים שציוו על שריפת גופתם אחרי המוות בעיתון ProAlba ינואר 2013
- ^ Ş. Alexianu עמ' 246
- ^ אלכסנדרו לאסלו 2008
- ^ מכתב של שרבאן אלקסיאנו אל ההיסטוריון גאורגה בוזאטו
- ^ שם עמ' 254
- ^ , Al. Şafran Un tăciune smuls flăcărilor Bucureşti,Hasefer, 1996 עמ' 86
| בקרת זהויות |
|
|---|