ג'ק וייט
 | |
| בהופעה של דה דד וות'ר באוטווה, יולי 2009 | |
| לידה |
9 ביולי 1975 (בן 49) דטרויט, מישיגן, ארצות הברית |
|---|---|
| שם לידה | ג'ון אנתוני גיליס |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית  |
| תקופת הפעילות | מ-1990 |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת ויין, התיכון הטכני של קאס |
| עיסוק | מוזיקאי, רב נגן, זמר-יוצר, מפיק מוזיקלי |
| סוגה | רוק, רוק אלטרנטיבי, בלוז רוק, פאנק בלוז, גראז' רוק, אינדי רוק, בלוגראס |
| סוג קול |
טנור |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה | זמרה, גיטרה, קלידים, בס, תופים, מרימבה, מנדולינה, קסילופון |
| חברת תקליטים |
אקס-אל רקורדינגס, סירד מן רקורדס |
| שיתופי פעולה בולטים | הווייט סטרייפס, The Raconteurs, דה דד וות'ר |
| בן או בת זוג |
מג וייט (21 בספטמבר 1996–20 במרץ 2000) Karen Elson (2005–2013) Olivia Jean (8 באפריל 2022–?) רנה זלווגר (2002–2004) |
| פרסים והוקרה |
פרס גראמי להופעת רוק (2015) |
|
jackwhiteiii | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ג'ון אנתוני גיליס (באנגלית: John Anthony Gillis; נולד ב-9 ביולי 1975) הידוע בשם הבמה ג'ק וייט הוא מוזיקאי ומפיק מוזיקלי אמריקני. הוא נודע במיוחד כגיטריסט, קלידן וסולן להקת הווייט סטרייפס, עד להתפרקותם בפברואר 2011.
בשנת 2003 וייט דורג במקום ה-70 ברשימת הגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים במגזין רולינג סטון.[1] הצלחתו בקרב הקהל ובקרב מבקרי המוזיקה איפשרה לו לקחת חלק בשיתופי פעולה עצמאיים עם אומנים אחרים, ביניהם גם בק, הרולינג סטונז, ג'ף בק,[2] אלישה קיז, בוב דילן, ביונסה ולורטה לין, איתה יצר את האלבום Van Lear Rose. וייט שותף בשתי להקות נוספות: להקת הרוק The Raconteurs, אותה הקים בשנת 2005, ולהקתו השלישית The Dead Weather, שהוקמה ב-2009.[3] ב-2012 הוציא אלבום סולו ראשון בשם "Blunderbuss".
נעוריו ותחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ון אנתוני גיליס,[4] ממוצא פולני וסקוטי,[5] הוא בנם של טרזה וגורמן גיליס, הקטן מבין עשרת ילדיהם (שישה אחים, שלוש אחיות). הוא נולד למשפחה קתולית[6] שהתגוררה בשכונה למעמד הבינוני בדטרויט, מישיגן. אביו ואמו עבדו אצל הבישוף, בתפקיד איש תחזוקה וכמזכירה, בהתאמה. בסופו של דבר הפך וייט לעוזר בכנסייה, מה שהביא לו תפקיד בסרט "The Rosary Murders" (1987), שצולם בעיקר בדרום-מערב דטרויט.[7] כילד הוא העריץ מוזיקה קלאסית,[8] ולמד מוזיקה בתיכון היוקרתי "קס טכניקל" בדטרויט.[9]
בגיל שש החל וייט לנגן (בתופים). כנער מתבגר הוא נהג להאזין לבלוז ולרוק משנות השישים, שהשפיעו עליו לאחר מכן בוייט סטרייפס.[7] ביו האומנים המועדפים עליו בתחום הוא מנה את סאן האוס, ואת בליינד וילי מקטל. הוא וחבר הילדות שלו, דומיניק סצ'יטה, נפגשו בסופי שבוע בעליית הגג של וייט כדי להקשיב למוזיקה, והקליטו גרסאות כיסוי על קלטות שמע. ג'ק וייט תואר באותה תקופה כ"ילד עם שיער קצר ופלטה לשיניים".[8] בראיונות רבים אמר וייט שהשיר "Grinnin' In Your Face" (סאן האוס) הוא השיר האהוב עליו בכל הזמנים.[10][11]
ב-2005, אמר וייט למייק וולאס בתוכנית 60 דקות, שהחיים שלו יכלו להיות שונים לגמרי. "התקבלתי למדרשה בוויסקונסין, ועמדתי להפוך לכומר, אבל ברגע האחרון חשבתי, 'אני פשוט אלך לבית ספר ציבורי... בדיוק השגתי מגבר חדש בחדר השינה שלי, ולא חשבתי שיותר לי לקחת אותו איתי."[12]
בגיל 15, החל וייט בתקופת חניכות של שלוש שנים אצל בריאן מולדון, רפד שהיה מכר של משפחתו. וייט הודה בהמשך למולדון שהכיר לו את ז'אנר הפאנק ודחף אותו לנגן איתו בלהקה: "הוא היה מתופף... אז הנחתי שאצטרף אליו בגיטרה."[13] השניים הקליטו אלבום, "Makers of High Grade Suites", תחת השם "The Upholsterers" ("הרפדים"). מאוחר יותר פתח וייט עסק עצמאי בשם Third Man Upholstery. הסלוגן של העסק היה "Your Furniture's Not Dead" ("הריהוט שלך לא מת"), והוא אופיין בצבעים שחור וצהוב ― כולל מכונית מסחרית צהובה, מדים שחורים־צהובים, ולוח מודעות צהוב. למרות שלא חסרו לקוחות, וייט טוען שהעסק לא היה רווחי, בגלל חוסר תשומת הלב שלו לכסף, ושיטותיו הבלתי מקצועיות, שכללו מילוי חשבונות בעפרונות צבעוניים וכתיבת שירה בתוך הרהיטים.[14] זמן קצר לאחר מכן הופיע וייט בהופעתו המקצועית הראשונה — כמתופף להקת Goober & the Peas מדטרויט. הוא הופיע גם לבדו, וניגן עם להקות מקומיות אחרות.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
וייט הקים את הוייט סטרייפס ב-1997, יחד עם מג וייט.[15] הלהקה החלה את דרכה המקצועית כחלק מסצנת הגראג' רוק המחתרתית במישיגן, ונגנה עם להקות כגון Bantam Rooster, The Dirtbombs, The Paybacks, Rocket 455 ואחרות. בשנת 1998 חתם הצמד על חוזה הקלטות עם "Italy Records" חברת הקלטות מקומית עצמאית שנוהלה על ידי דייב ביואיק.[16] את אלבום הבכורה שלה, The White Stripes, הוציאה הלהקה לאור ב-1999, ובשנה שלאחר מכן את אלבומה De Stijl. האלבום הגיע בסופו של דבר אל המקום ה-38 במצעד בילבורד לאלבומים עצמאיים, כשהלהקה החלה לצבור פופולריות.
בשנת 2001 הוציאה הלהקה לאור את אלבומה White Blood Cells. צליל הגראג' רוק המופשט של האלבום זכה לביקורות משבחות רבות בכל רחבי העולם, והפך את הוייט סטרייפס לאחת הלהקות המהוללות ביותר בשנת 2002. בשנת 2003 יצא לאור אלבומם Elephant, שזכה להצלחה הן בביקורות מוזיקליות,[17][18] והן בשוק המסחרי.[19][20] Allmusic כתבו על האלבום שהוא "נשמע יותר עצבני, יותר פרנואידי ויותר מדהים מקודמו... אפל יותר וקשה יותר לעיכול מ-White Blood Cells"[21] הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Seven Nation Army", הוא המצליח ביותר של הלהקה.
אלבומם החמישי, Get Behind Me Satan, הוקלט בביתו של וייט, וסימן שינוי בכיוון המוזיקלי של הצמד: הוא כלל מלודיות מבוססות פסנתר, ניסויים במרימבה, ונגינת קצב מצד וייט. בשנת 2007 יצא לאור האלבום Icky Thump, שנכנס במצעד האלבומים הבריטי היישר אל המקום הראשון[22]ופתח במקום השני במצעד Billboard 200. הצליל באלבום כלל יותר השפעות של פאנק, גראג' רוק ובלוז מקודמיו. לקראת סוף שנת 2007 הכריזה הלהקה על ביטול 18 הופעות, בגלל הפרעות החרדה החמורות של מג וייט.[23]
בקיץ 2009 חשף וייט את תוכניותיו להוציא לאור אלבום שביעי, אך תוכניתו לא יצאה אל הפועל. בפברואר אותה שנה הופיעו הוייט סטרייפס לראשונה מאז ההכרזה על הפרעות החרדה של מג (2007), בתוכנית הלילה של קונאן או'בריין. סרט דוקומנטרי בשם "The White Stripes: Under Great White Northern Lights", שסקר את סיבוב ההופעות של הלהקה בקנדה, הופיע בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בשנת 2009. סיבוב ההופעות המתועד, שנערך בשנת 2007, כלל הופעה אחת לפחות לכל מחוז או טריטוריה בקנדה.
ביולי 2007, נרשם הצמד בדפי ההיסטוריה כשהופיע בהופעה הקצרה ביותר אי פעם: הם ניגנו תו אחד בלבד, בסנט ג'ונס, ניופאונדלנד. בליל אותו יום הם הופיעו הופעה מלאה ב-Mile One Centre בעיר התחתית.[24] ב-2 בפברואר 2011, התפרסמה בדף הבית של whitestripes.com הודעה על כך שהלהקה החליטה להתפרק. וייט ציין שהפירוק לא קרה בגלל בעיות בריאותיות או חילוקי דעות יצירתיים, אלא בגלל "שלל סיבות".[25]
בפברואר 2019 דווח כי ג'ק וייט צורף לרשימת מלחיני השיר TOY ויקבל חלק מהתמלוגים,[26] בעקבות הטענה על דמיון בין הפזמון של השיר TOY ללחן של הלהיט "Seven Nation Army" של הווייט סטרייפס ותלונתה של חברת יוניברסל רקורדס על הפרת זכויות יוצרים.[27]
ב-2005 הקים וייט, יחד עם ברנדן בנסון, ג'ק לורנס ופטריק קילר, את "The Raconteurs". מקור הלהקה בשיר 'Steady, As She Goes' שכתבו וייט ובנסון, שהביא לרצונם ליצור להקה משותפת. הלהקה נוסדה בדטרויט במהלך 2005, וביתר השנה הקליטה תחת אילוצי זמן. אלבום הבכורה שלה, "Broken Boy Soldiers" הוקלט בביתו של בנסון בדטרויט. כחלק ממסע רחב היקף לקידום האלבום, הלהקה שימשה מופע חימום ב-8 הופעות של בוב דילן. אלבומה השני, "Consolers of the Lonely", והסינגל הראשון מתוכו, "Salute Your Solution", הושקו ב-2008. האלבום זכה במועמדות בפרסי גראמי.
בתחילת 2009 הקים ג'ק וייט להקה חדשה, דה דד וות'ר, בשיתוף עם סולנית הקילס, אליסון מוסהארט. וייט שימש בהרכב זה כזמר ומתופף, ויחד עם בסיסט "The Raconteurs" ג'ק לורנס וקלידן וגיטריסט קווינס אוף דה סטון אייג' דין פרטיטה הושלם ההרכב. במרץ 2009 הציגה הלהקה מספר שירים מאלבום הבכורה שלהם "Horehound", שיצא לאור ביולי 2009 בחברת ההקלטות העצמאית של וייט, Third Man Records. אלבומם החדש, "Sea of Cowards", יצא לאור גם הוא ב-Third Man Records, במאי 2010.
קרירה עצמאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 באוגוסט 2024 שחרר וייט אלבום בשם No Name, שבו הוא חוזר אל סגנון הרוקנרול של הוייט סטרייפס, עם גיטרה ותופים בלבד.[28]
עמדות והתבטאויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 2024, וייט איים לתבוע את הקמפיין של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ בעקבות השימוש בשיר "Seven Nation Army" בפוסטים לקידום הקמפיין. וייט פרסם צילום מסך של חשבון ה-X של מרגו מרטין, סגנית מנהלת התקשורת של טראמפ, שבו הועלה וידאו, שמאוחר יותר נמחק, של טראמפ הולך לצלילי השיר של הווייט סטרייפס. וייט הודיע כי ישנה תביעה משפטית בנוגע לעניין, והוסיף "אל תחשבו אפילו להשתמש במוזיקה שלי, פשיסטים". וייט הביע כעס גם כלפי טראמפ על פגיעה במוניטין של יוצאי צבא ארצות הברית בביקורו בבית הקברות הלאומי בארלינגטון. המקרה של וייט הוא חלק מרצף של איומי תביעה מצד אמנים שונים נגד קמפיין טראמפ על שימוש בלתי מורשה במוזיקה שלהם, וכולל גם את יוניברסל מיוזיק שתבעו על השימוש בשירים של אבבא, כמו גם סלין דיון ופו פייטרס שדחו את השימוש בשיריהם באירועים של טראמפ.[29]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'ק וייט (באנגלית)
ג'ק וייט, ברשת החברתית פייסבוק
ג'ק וייט, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ג'ק וייט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ק וייט, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'ק וייט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ג'ק וייט, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
ג'ק וייט, באתר ספוטיפיי
ג'ק וייט, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
ג'ק וייט, באתר Last.fm (באנגלית)
ג'ק וייט, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'ק וייט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'ק וייט, באתר דיזר
ג'ק וייט, באתר Discogs (באנגלית)
ג'ק וייט, באתר Songkick (באנגלית)- ג'ק וייט, באתר Genius
- ג'ק וייט, באתר SecondHandSongs
ג'ק וייט, באתר בילבורד (באנגלית)- עינב שיף, ג'ק ווייט באלבום סולו ראשון: החדר האינטימי שלי, באתר וואלה, 22 באפריל 2012
- עמי פרידמן, ג'ק ווייט הוא הדבר הכי חם שלא מגיע לארץ, באתר ynet, 9 ביולי 2014
- ג'ק וייט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 100 Greatest Guitarists. רולינג סטון, 18 בספטמבר 2003
- ^ For The Record. MTV, 30 באוגוסט 2002
- ^ The Dead Weather. idiomag, 21 ביולי 2009
- ^ Jack White Reveals He Almost Chose Religion Over Music. Spinner, 24 בינואר 2011
- ^ Roots, childhood fantasies spark cross-Canada White Stripes tour. CBC.ca, 2 במאי 2007
- ^ Jack White's Many Sides. ג'סיקה מיסנר, Relevant
- ^ 1 2 פריק, דייוויד (8 בספטמבר 2005), "White on White". רולינג סטון. (982):66-72
- ^ 1 2 סוליבאן, דניס (2004), "Sweethearts of the Blues". Google Print
- ^ ג'סיקה נונס, Jack White on Cass Tech: 'It does hurt to see your high school boarded up like that'. mlive.com, 26 ביולי 2010
- ^ It Might Get Loud, (2009), Sony Picture Classics.
- ^ סטף ורייטר, (2006)"The White Stripes Biography". NotableBiographies.com
- ^ וולאס, מייק (2005). "Choosing Music Over Religion"CBS News
- ^ וייט, ג'ק. ראיון בסרט It Might Get Loud, (2009), Sony Picture Classics.
- ^ דה לה מנזנה, טוביאס (2003). "Jack White: Your Furniture Is Not Dead". The Believer
- ^ הנדיסייד, כריס. "The White Stripes: Biography". AllMusic.com. מאי 2008
- ^ "Motor City Is Burning". trakMARX.com. אורכב ב-22 בנובמבר 2006.
- ^ פריקל, דייוויד (25 במרץ 2003)"Elephant: White Stripes – Review".רולינג סטון.
- ^ "The White Stripes: Elephant (2003): Reviews". metacritic.com.
- ^ "BPI" British Phonographic Industry.
- ^ RIAARecording Industry Association of America.
- ^ פארס, הית'ר. "Elephant – Review". Allmusic
- ^ "The White Stripes – Icky Thump global chart positions and trajectories". acharts.us. יוני 2007
- ^ "The White Stripes cancel UK tour". חדשות BBC. 13 בספטמבר 2007
- ^ "And on that note, the White Stripes tour is over". חדשות CBS. 17 ביולי 2007
- ^ "White Stripes have finally split, band members tell fans". הגארדיאן. 2 בפברואר 2011.
- ^ שגיא בן נון, Toy מועתק? סולן ה"ווייט סטרייפס" יקבל 50 אחוז מתמלוגי השיר, באתר וואלה, 7 בפברואר 2018
- ^ איום תביעה של יוניברסל: TOY של נטע ברזילי הועתק מהווייט סטרייפס, באתר YNET, 3 ביולי 2019
- ^
בן שלו, החדש של ג'ק וייט הוא מכונית מרוץ וינטג' שהוחזרה לכביש, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2024
- ^ Thania Garcia, Jack White Threatens to Sue Trump Campaign Over Use of ‘Seven Nation Army’: ‘Don’t Even Think About Using My Music You Fascists’, Variety, 2024-08-29 (באנגלית אמריקאית)
