ג'וחר דודייב

ג'וחר דודייב

לידה	15 בפברואר 1944 Yalkhoroy, Galanchozhsky District, ברית המועצות
נרצח	21 באפריל 1996 (בגיל 52) Gekhi-Chu, הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה
מדינה	ברית המועצות, הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה
השכלה	M. M. Raskova Higher Military Aviation School of Pilots in Tambov (1966) אקדמיית חיל האוויר ע"ש גגארין (1974)
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, עצמאי
בן או בת זוג	Alla Dudayeva
פרסים והוקרה
עיטור הדגל האדום Badge "To a Warrior-Internationalist" מדליית השירות המצוין Medal "To a Warrior-Internationalist from the Grateful Afghan People" מדליית השירות המצוין, דרגה 3 מדליית השירות המצוין, דרגה 2 מדליה להנצחת 70 שנה לכוחות המזוינים של ברית המועצות מדליה להנצחת 50 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות עיטור הכוכב האדום מדליה לציון 60 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות מדליית וטרן הכוחות המזוינים של ברית המועצות מדליה להנצחת 20 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945 מדליית השירות המצוין, דרגה 1
חתימה

ג'וחר דודייב (בצ'צ'נית: Дудин Муса-кӀант Джохар, ברוסית: Джохар Мусаевич Дудаев; 15 בפברואר 1944 – 21 באפריל 1996) היה נשיאה הראשון של הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה העצמאית (כיום צ'צ'ניה) ומנהיג מפלגת השלטון בצ'צ'ניה. בתקופת ברית המועצות היה גנרל בחיל האוויר הסובייטי.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

ג'וחר נולד בכפר פרבומיסקויה שבועיים לפני הגירוש הכפוי של הצ'צ'נים ממולדתם לקזחסטן. בקזחסטן חי עד גיל 13 ובשנת 1957 חזר עם כל הצ'צ'נים למולדתם כשדבר זה התאפשר. במולדתו למד והוכשר כחשמלאי. לאחר מכן נרשם לבית הספר הצבאי לטייס בעיר טמבוב, אותו סיים ב־1966. כדי להתקדם בצבא הצטרף דודייב ב־1968 למפלגה הקומוניסטית. בין 1971 ל־1974 המשיך את לימודיו בחיל האוויר ולמד באקדמיה הצבאית על שם יורי גגארין. בשנת 1987 מונה למפקד בסיס חיל האוויר בעיר טרטו שבאסטוניה. דודייב התחבב מאוד על האסטונים, למד את שפתם, וכשפרצו באסטוניה מהומות ב־1989 סירב לפקודה מהממשלה לסגור את הטלוויזיה האסטונית ולפזר את הפרלמנט שלה. באותה שנה הועלה לדרגת גנרל והיה לצ'צ'ני הראשון (והיחידי) בעל דרגה בכירה זו בצבא הסובייטי.

כנשיא צ'צ'ניה ומלחמתו ברוסיה

ב־1990 חזר למולדתו בעצת ידידו זלימחן יאנדרבייב. בנובמבר אותה שנה בתמיכת ידידיו נבחר לראשות הקונגרס הלאומי של העם הצ'צ'ני שדרש את עצמאות צ'צ'ניה מרוסיה. כשהשלטון הצ'צ'נו-אינגושי הרשמי תמך בפוטץ' נגד גורבצ'וב, ודודייב הבין שעליו לפעול במהירות ולהשיג את יעדיו. לאחר שהפוטץ' נכשל וכל הרפובליקות התחילו להכריז על עצמאותן החליט דודייב שזו ההזדמנות גם בשבילו וב־6 בספטמבר אותה שנה פרץ עם תומכיו לבניין הפרלמנט הצ'צ'ני-אינגושי, הרס חלק מהבניין, והרג חלק מחברי הפרלמנט, ביניהם יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של גרוזני. באוקטובר דודייב הכריז על משאל עם על היפרדות מרוסיה שזכה לטענתו לתמיכה רבה בעם. לעומת זאת משקיפים רוסיים שנכחו במשאל טוענים שבמשאל השתתפו רק צ'צ'נים הנאמנים לדודייב, וזו הסיבה שהוא זכה לרוב ואם היו משתתפים בו כל תושבי הרפובליקה דודייב לא היה זוכה אפילו ל־50% במשאל. מיד אחרי המשאל דודייב הכריז על עצמאות צ'צ'ניה ב־1 בנובמבר. מאוחר יותר באותו חודש הכריז בוריס ילצין על מצב חירום וניסה לשלוח לצ'צ'ניה צבא, אך הפרלמנט לא תמך בו, והצבא הרוסי שהיה בצ'צ'ניה נאלץ להתפנות.

דודייב התחיל לפתח את סממני העצמאות בצ'צ'ניה מאותה תקופה, הוא הנפיק כסף מקומי, שלח נציגים לארצות אחרות וניסה לפתח את הכלכלה המקומית ללא קשר עם רוסיה. עצמאות צ'צ'ניה הוכרה רק על ידי גאורגיה של זוויאד גמסחורדיה. ב־3 במרץ 1992 סירב דודייב לשבת למשא ומתן עם רוסיה בדרישה, שרוסיה תכיר כתנאי הראשוני למשא ומתן בעצמאות צ'צ'ניה. ב־12 במרץ צ'צ'ניה קיבלה חוקה חדשה ובאותו יום אנשי דודייב השתלטו על כל מחסני התחמושת של הצבא הרוסי. ב־17 באפריל 1993 דודייב פיזר את הפרלמנט, את הממשלה, ואת בית המשפט לחוקה והכריז על משטר נשיאותי ישיר. ב־1 בדצמבר 1994 בוריס ילצין הוציא צו בדרישה להחזיר נשק הנמצא אצל גורמים שאינם מורשים בכך עד 15 בדצמבר, אך דודייב סירב לציית לצו.

הריגתו

ב־11 בדצמבר הכריז ילצין על מבצע צבאי להחרמת נשק לכל אילו שאינם מורשים לשאתו בשטחי צ'צ'ניה, ואזור הסכסוך האוסטי-אינגושי. הצו החדש פתח למעשה את מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. בפברואר 1995 הצבא הרוסי כבש את גרוזני והתחיל להתקדם לאזורים הדרומיים ברפובליקה. מתחילת המבצע כוחות רוסיים חיפשו את דודייב, וב־21 באפריל גילו אותו לפי גלי רדיו מהטלפון הסלולרי שלו כשדיבר עם חבר הדומה הרוסית קונסטנטין בורובוי בכפר גחי-צ'ו, 30 ק"מ מגרוזני. דודייב נהרג מיד בסיכול ממוקד על ידי 2 טילים ממטוסים.

כבר בתחילת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה עקבו השירותים החשאיים הרוסיים אחר דודייב. שלושה ניסיונות התנקשות הסתיימו בכישלון. ב-21 באפריל 1996 עקבו השירותים הרוסיים אחר אות מהטלפון הלוויני של דודייב ליד הכפר גכי-צ'ו, 30 ק"מ מהעיר גרוזני ושני מטוסי תקיפה מסוג סוחוי Su-25 עם טילי הכוונה שוגרו לעברו מהאוויר. דודייב נהרג במקום מתקיפת הטילים ממש במהלך שיחת טלפון עם ציר הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית, קונסטנטין בורוב. אלה דודייבה, רעייתו, אמרה בראיון לעיתון קומרסנט כי היא הייתה ליד דודייב בזמן מותו ותיארה:

"ואז ג'וחר התחיל לדבר עם בורוב. הוא אמר לי: "חזרי לגיא." והנה אני עומדת עם ואחה איבראגימוב בקצה הגיא, תחילת האביב, הציפורים שרות. וציפור אחת בוכה - כאילו נאנחת מנקיק. לא ידעתי אז שמדובר בקוקיה ופתאום - מאחורי הגב שלי, פגעה רקטה. כשנים-עשר מטרים מג'וחר, נזרקתי לנקיק. מזווית העין ראיתי להבה צהובה. היא התחילה לזחול החוצה. הסתכלתי - לא עמד ג'יפ ואז הפגיעה השנייה. אחד השומרים נפל עליי, הוא רצה לסגור אותי. כשנרגע הוא קם, ושמעתי את זעקתו של ויסקן, אחיינו של ג'וחר. התגנבתי החוצה, אני לא מבינה לאן הכל נעלם: לא הג'יפ, ולא ואחה איבראגימוב, הלכתי כמו בחלום ואז מעדתי מעל ג'וחר. הוא כבר מת. לא שמעתי את דבריו האחרונים, אך הוא הצליח לומר למאבטח שלנו, מוסא אידיגוב: "ראה את העניין כסגור." הרמנו אותו, סחבנו אותו לג'יפ השני, כי [רק] ערמת מתכת נותרה מהראשון. חאמד קורבאנוב ומגומד ז'אנייב מתו, ואחה נפצעה. ג'וחר הושכב על המושב האחורי של הג'יפ, ויסקן ישב ליד הנהג ואני הצטופפתי מאחורי החלון. הם נאלצו להגיע לוואחה אחר כך. הם גם חשבו שאפשר להציל את ג'וחר. למרות שכבר אז הבנתי שזה בלתי אפשרי, הרגשתי בראשו, מימין, חור כזה...".

בורוב עצמו לא בטוח שדודייב נהרג דווקא במהלך השיחה עמו בטלפון. על פי כמה דיווחים עמד דודייב לשוחח עם נציגי מלך מרוקו, חסן השני, שאותו כינה בעצמו מועמד אפשרי למגשר במשא ומתן עם הקרמלין. המקום בו נקבר דודייב אינו ידוע. חמש עשרה שנה מאוחר יותר, פרטים על הריגתו של דודייב הופיעו בעיתונות הרוסית.

למרות מותו, מיד לאחר הריגתו מכן ובהמשך, היו דיווחים רבים על כך שייתכן שדודייב חי. ביוני 1996 חתנו סלמאן ראדויב, שהוכרז בעבר גם כמי שנהרג, ערך מסיבת עיתונאים בגרוזני ונשבע בקוראן כי דודייב שרד את ניסיון ההתנקשות וכי ב-5 ביולי, שלושה חודשים לאחר שנמסר על הריגתו, הוא נפגש עמו באחת ממדינות אירופה. לדבריו, הגנרל הפצוע הועבר מזירת האירוע על ידי נציגי OSCE למקום בטוח, כי כרגע נשיא צ'צ'ניה מסתתר מחוץ למדינה ו"בהחלט יחזור בעת הצורך". להצהרותיו של ראדוב הייתה תגובה רועשת בעיתונות, אך דודייב לא הופיע בשעה שצוינה. לאחר מכן, בהיותו כלוא בכלא לפורטובו ראדוייב התוודה כי הצהיר זאת "למען הפוליטיקה".

באוגוסט 2001 הודיע נשיא צ'צ'ניה, אחמט קדירוב, שייתכן שדודייב חי. לדבריו, אין שום סיבה לטעון שדודייב לא נהרג, אך אין גם סיבה להצהיר בביטחון את ההפך והציע כי במסגרת הקמפיין לנשיאות 1996, מטה הבחירות של בוריס ילצין יעץ לו לסיים את הסכסוך בצ'צ'ניה בהקדם האפשרי ולנהל משא ומתן לשלום עם כל נציגי הבדלנים, למעט דודייב שנחשב ליוזם הסכסוך במדינה. עם זאת, קדירוב לא מסר שום פרטים על מבצע להשאיר את דודייב "בצללים". בהמשך הופרכה הצהרת קדירוב.

בספטמבר 2003 דיווח משרד המטה המבצעי האזורי לניהול המבצע למלחמה בטרור של צפון הקווקז, בהתייחס לדיווחים באתרי אינטרנט של הבדלנים, כי בידיהם מידע על הופעתו האפשרית של דודייב בערוץ פנקיסי שבגאורגיה, נמסר כי הם "נערכים להציגו מול מצלמות הטלוויזיה בטורקיה" זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות שנקבעו ברפובליקה במטרה לערער את היציבות במצב. אך דודייב מעולם לא הופיע והסברה היא שהוא אכן נהרג באותו מבצע על ידי שירותי הביטחון הרוסיים. לאחר מותו של דודייב נקראו על שמו רחובות בערים שונות בליטא, בלטביה ובאוקראינה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'וחר דודייב בוויקישיתוף

הערות שוליים

הקודם: -

נשיא צ'צ'ניה 1 בנובמבר 1990 - עד 21 באפריל 1995

הבא: זלימחן ינדרבייב