בושה

ערך זה עוסק ברגש שלילי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בושה (פירושונים).

בושה היא רגש^[1] הגורם לתחושה לא נעימה אצל האדם כשהוא סבור שעשה מעשה לא מקובל בעיניו או בעיני החברה^[2]. בהתאם לכך, הבושה מתעוררת בקרב אדם שחש חשוף לעין הציבור בצורה שאינה מכבדת אותו ובקרב מי שחש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות. זוהי תחושה או רגש שלילי חזק ואוניברסלי בעל מאפיינים פיזיולוגיים. לעיתים מלווה תחושה זו בהסמקה^[2]. תחושת הבושה מלווה לעיתים קרובות בחרדה ואשמה, עם נטייה להימנע מהגירוי הגורם לבושה^[2].

היבטים קוגניטיביים

לפי האנתרופולוגית האמריקאית וחוקרת התרבות רות בנדיקט, הבושה מוגדרת כחילול של ערכים תרבותיים או חברתיים^[^{דרוש מקור]}.

פרופסור ג'ודית לואיס הרמן מאוניברסיטת הרווארד, אחת מחוקרות הקוגניציה המפורסמות בעולם, הגדירה ב-2007 את הבושה כמצב אינסטינקטיבי של מודעות עצמית שבו: האני מתפצל כדי לדמיין את העצמי דרך עיניו של האחר^[3].

דוקטור ברנה בראון (Brene Brown) מאוניברסיטת יוסטון מספרת בהרצאותיה כי: ”המחקר שלי הוביל אותי מהר מאוד להבנה שכל מה שמעניק משמעות לחיים הוא חיבור. קשר אנושי. היכולת להתחבר לאחרים היא הסיבה שאנחנו כאן. אנחנו מחווטים נוירולוגית באופן שכולו מתוכנן ליצירת קשר”. התובנה הזו הובילה אותה לזהות דפוס נוסף שעומד בבסיסם של כל הקשרים – בושה, שהיא להגדרתה הפחד מניתוק: ”כדי שקשר אנושי אמיתי יתרחש אנחנו חייבים לחשוף את האני האמיתי שלנו, שלא אחת אנחנו מתביישים בו. אנחנו תוהים אם יש בנו משהו שאם אנשים אחרים יראו או יידעו כבר לא נהיה ראויים לקשר אנושי. זוהי בושה”.

היבטים חברתיים ותרבותיים

הבושה היא מנגנון חברתי, המתקיים רק באינטראקציה עם אחרים, ולכן הביטוי החיצוני של בושה משחק תפקיד חשוב.

אבי תורת האבולוציה צ'ארלס דרווין תיאר כבר ב-1872 בושה כמנגנון פיזי הכולל הסמקה, בלבול, השפלת המבט, הרכנת הראש ושמיטה של הכתפיים. דרווין גם ציין כי היה עד לבושה בכל מקום שבו ביקר ברחבי העולם. התופעה האוניברסלית הזו מלווה בדרך כלל בתחושת חום המתפשטת בגוף, פעילות דומה להפליא לזו המתרחשת בגוף במצבי לחץ. למעשה, שתי התופעות הן קרובות משפחה: בושה היא תגובתו של הגוף להתמודדות עם לחץ חברתי. זוהי תגובה גופנית למחשבה "אני יודע שעשיתי משהו לא מקובל חברתית, ואני יודע שאתם יודעים על כך".

לביטויים הפיזיים של בושה יש תפקיד; להראות לחברה שמסביב כי המתבייש מבין היטב את החטא שביצע כלפי הנורמות החברתיות התקינות. הבושה הפיזית היא הודאה באשמה, הבעת חרטה ובקשת סליחה כאחד. היא בעצם מצהירה: "אני נתון לרחמיכם – אנא, אל תפגעו בי".

במנגנון הפיזי של הבעת בושה, בסומק או במבט המושפל, יש גם פתרון מובנה לתחושה הלא נעימה. זו המסקנה שאליה הגיעה הפסיכולוגית החברתית אליזבת דניס בניסוי שערכה ב-2009. לפי מסקנתה, כשרואים שהאדם מתבייש – סולחים לו, והוא כבר לא צריך להרגיש רע עם מה שעשה. על כן על האדם לחוש בושה כדי שהיא תחלוף.

על פי ז'אן-פול סארטר, כפי שהוא מציין בספרו "Being and Nothingness", הבושה היא חוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט. בדוגמה שסארטר מביא להמחשת העניין הוא מספר על אדם המציץ דרך חור המנעול על האנשים שבפנים. במצב זה, האדם הוא הסובייקט והאנשים בהם הוא צופה הם בעיניו אובייקטים. ברגע שמגיע אדם נוסף ותופס את המציץ – הוא מיד הופך לאובייקט וכך נוצרת בו הבושה. על פי סארטר האנושיות הנשללת מהאדם המתבייש היא העצמאות להיות המתבונן ולא האובייקט בו מתבוננים^[4].

פרופסור ריצ'רד שוודר, מומחה למוסר ואנתרופולוגיה ואחד מחוקרי התרבות המובילים בעולם, טוען בספרו "Toward a Deep Cultural Psychology of Shame" כי התרבות הקפיטליסטית מתייחסת להפגנת בושה כאל חולשה, ייתכן שבשל קרבת המנגנונים הפיזיולוגיים בין חרדה ובושה אנחנו רואים ביטוי לזה בעלייה הדרסטית באחוז הסובלים מהפרעות חרדה באוכלוסייה, אך הנושא לא נחקר מספיק. ייתכן שהבושה מפני הפגנת בושה הופכת עם הזמן לרעילה נפשית^[5].

הבושה כמנגנון ענישה

רגש הבושה הוא אחד מהרגשות הקשים אצל האדם לצד הכאב והפחד.^{[דרושה הבהרה]}

בימי קדם ואף בימי הביניים השתמשו בענישה המביישת את החוטאים. עמוד הקלון או נתינת חוטא בסד הם דוגמאות אופייניות. על פי חז"ל חלק מהענישה של חוטאים היה לבייש אותם. היו מקומות בהם היו כופים על נאשמים או חשודים לצאת, כשעל גבם מוצמד לוח עץ ועליו כתובת שמבזה אותם. סנקציה זו של השפלה, הייתה חזקה יותר מעונש כספי או גופני.

ביהדות

בתנ"ך, בסיפור אדם וחווה, נאמר שטרם אכילת פרי עץ הדעת הם הסתובבו בגן העדן עירומים, ונאמר עליהם – ”וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ” (ספר בראשית, פרק ג', פסוק ח')^[6]. לאחר שאכלו אדם וחווה מפרי עץ הדעת, לא רק שהיו יכולים להבחין בין טוב לרע, אלא גם נתקלו ברגש שכמותו לא ידעו עד אז מעולם – בושה על עצם היותם עירומים. מאז, מלווה הבושה כמנגנון בין אישי וחברתי את המין האנושי.

היחס של חז"ל לבושה היה דיכוטומי. מצד אחד סברו ש־”לא הביישן למד”^[7] ועודדו את התלמידים להיות נועזים, ולא לפחד לשאול שאלות שעלולות להביך אותם; בהיבט זה אמרו גם ”הווי עז כנמר”^[8]. מצד שני אמרו חז"ל ”בושת פנים לגן עדן”^[8], כלומר, יש צורך במידה של בושה הואיל וכשאדם מאבד לגמרי את רגש הבושה, הוא עלול לפעול באופן שלילי מבלי להתחשב כלל בחברה. את ביוש הזולת והשפלתו ברבים הם דימו לרצח, ואמרו ”נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים”^[9].

בספר אורחות צדיקים משתבחת מעלת הבושה: ”אמרו חכמים: השכל הוא הבושה, והבושה הוא השכל... מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל עבירות”.

לפי המשפט העברי, אחד האלמנטים בחישוב פגיעה פיזית בזולת, בנוסף לנזק – ריפוי, שֶבֶת (ימי מחלה) וצער הם תשלומי בושת. בהמשך לכלל שנקבע במשנה – ”בושת, הכול לפי המבייש והמתבייש”^[10], עוסק הרמב"ם ב־"משנה תורה" (ספר נזקים) בפיצוי שעל אדם לשלם לאחר שגרם בושה לאחר, ומתחיל את דבריו במילים: ”כיצד משערין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה”.

ראו גם

קישורים חיצוניים

בית ספר לרגשות: בושה וחרפה, באתר פסיכולוגיה עברית.
מאור מואיגר‏, מדעי הבושה: מה היא עושה למוח ולמה היא יותר מסוכנת משחשבנו?, באתר וואלה, 30 ביולי 2020.
ד"ר איתי כהנא, בלי בושה: למה אנחנו צריכים להפסיק להתבייש – ואיך לעשות זאת, באתר ynet, 31 באוגוסט 2021.
אמיתיי דוידזון טבת, יש כזה דבר העברה בין דורית של בושה. כך תקטעו אותה, באתר הארץ, 8 בפברואר 2024
נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים – מאמר על הלבנת פנים בהלכה, באתר torahbase.
משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ג'.
בושה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ הערך בושה, באתר מילון מילוג.
^ ¹ ² ³ מוניץ, ח' (עורך). (2016). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה מהדורה שישית. תל אביב: דיונון.
^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2010-07-05
^ Being and Nothingness עמודים 267–289.
^ ראו למשל: איתי להט, איפה הבושה?, באתר כלכליסט, 28 בדצמבר 2011
^ אם בתחילה כתוב, "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" (בראשית, ב', כ"ה), לאחר שאכלו מעץ הדעת כתוב "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (שם ג', ז'), ובהמשך כתוב "וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא" (שם, פסוק ז').
^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ה'
^ ¹ ² משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'
^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד ב'; מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד ב', ומסכת סוטה, דף י', עמוד ב'
^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה א'

[1] הערך בושה, באתר מילון מילוג.

[מוניץ2016-2] ¹ ² ³ מוניץ, ח' (עורך). (2016). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה מהדורה שישית. תל אביב: דיונון.

[3] Wayback Machine, web.archive.org, ‏2010-07-05

[4] Being and Nothingness עמודים 267–289.

[5] ראו למשל: איתי להט, איפה הבושה?, באתר כלכליסט, 28 בדצמבר 2011

[6] אם בתחילה כתוב, "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" (בראשית, ב', כ"ה), לאחר שאכלו מעץ הדעת כתוב "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (שם ג', ז'), ובהמשך כתוב "וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא" (שם, פסוק ז').

[7] משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ה'

[הערה_מספר_20180721215940:0-8] ¹ ² משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'

[9] תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד ב'; מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד ב', ומסכת סוטה, דף י', עמוד ב'

[10] משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה א'

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: בושה
ציטוטים בוויקיציטוט: בושה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בושה