אתוניזם

אתוניזם, הידועה גם כדת האתון,^[1] דת אל-עמארנה,^[2] וכפירת עמארנה, הייתה דת במצרים העתיקה. היא נוסדה על ידי אחנתון, פרעה ששלט בממלכה החדשה תחת השושלת השמונה עשרה (אנ').^[3] הדת מתוארת כמונותיאיסטית או מונולטריסטית, אם כי מספר אגיפטולוגים טוענים שהיא הייתה למעשה הנותאיסטית.^[4] האתוניזם התרכז בפולחן אתון, אל המתואר כדיסקת השמש. אתון היה במקורו היבט של רע, אלוהות השמש המסורתית של מצרים, אם כי מאוחר יותר החשיב אותו אחנתון כנעלה על כל האלוהויות.^[5] במאה ה-14 לפני הספירה, האתוניזם הייתה דת המדינה של מצרים במשך כ-20 שנה, ואחנתון התמודד עם הסגידה לאלים אחרים ברדיפה; הוא סגר מקדשים מסורתיים רבים, ובמקום זאת החל בבנייתם של מקדשים אתוניסטים, ודיכא אנשי דת. עם זאת, הפרעונים הבאים הפילו את התנועה לאחר מותו של אחנתון, ובכך החזירו את הדת הפוליתאיסטית המסורתית של הציוויליזציה המצרית. לאחר מכן נעשו מאמצים רחבי היקף להסיר מהרישומים המצריים כל נוכחות או אזכור של אחנתון, מקדשים אתוניסטים והצהרות על אל עליון ייחודי.

תולדות אתון לפני אחנתון

המילה אתון (במצרית עתיקה: jtn), שפירושה "עיגול", "דיסקה", ומאוחר יותר "דיסקת שמש", נמצאה לראשונה במאה ה-24 לפני הספירה בפפירוס אבוסיר (Abusir Papyri), שהתגלה במקדש המתים של פרעה השושלת החמישית נפרירקאר קאקאי.^[6] אתון, אל האתוניזם, מופיע לראשונה כאל בכתבים המתוארכים לשושלת השתים עשרה (אנ'), בסיפורו של שאנהת.^[7] בתקופת הממלכה התיכונה, אתון "כדיסקת השמש...היה רק היבט אחד של אל השמש רע."^[5] היה הוא אל שמש מעורפל יחסית וללא התקופה האתוניסטית, בקושי היה מופיע בהיסטוריה המצרית. למרות שישנן עדויות לכך שהפך חשוב מעט יותר במהלך השושלת השמונה עשרה, ובמיוחד כינויה של הדוברה המלכותית של אמנחותפ השלישי כרוח האתון, היה זה אמנחותפ הרביעי שהציג את המהפכה האתוניסטית בסדרה של צעדים שהגיעו לשיאם בפרק הרשמי של אתון בתור האל היחיד של מצרים. אף על פי שכל שורת המלכים לפני שלטונו של אחנתון^[5] אימצה בעבר אלוהות אחת כפטרון המלכותי וכאל המדינה העליון, מעולם לא היה ניסיון להדיר אלוהויות אחרות, והמון האלים תמיד כובדו והותרה הסגידה להם. בתקופת שלטונו של תחותמס הרביעי, הוא זוהה כאל שמש מובהק, ובנו אמנחותפ השלישי הקים וקידם פולחן נפרד לאתון. עם זאת, אין ראיות לכך שאמנחותפ השלישי הזניח את האלים האחרים או ניסה לקדם את אתון כאל בלעדי.^[^{דרוש מקור]}

מצרים האתוניסטית

אמנחותפ הרביעי הציג לראשונה את האתוניזם בשנה החמישית למלכותו (1348/1346 לפנה"ס), והעלה את אתון למעמד של אל עליון, כאשר התיר את המשך הפולחן לאלים המסורתיים.^[8] מאוחר יותר, בתקופת שלטונו של אחנתון, הוא אסר על סגידה לאלים אחרים, סטייה קיצונית ממאות השנים של הנוהג הדתי המצרי.^[9]^[10] כדי להדגיש את השינוי, נכתב שמו של אתון בצורת הכרטוש השמורה בדרך כלל לפרעונים, חידוש של האתוניזם. נראה שהרפורמה הדתית חפפה להכרזה על חג סד (Sed festival), מעין יובל מלכותי שנועד לחזק את סמכויות המלוכה האלוהיות של פרעה. באופן מסורתי נערך בשנת השלושים למלכות פרעה, ייתכן שזה היה פסטיבל לכבוד אמנחותפ השלישי. מספר אגיפטולוגים חושבים שהייתה לו קורגנטיות (Coregency) של 2-12 שנים עם אמנחותפ הרביעי.

השנה החמישית לשלטון אמנחותפ הרביעי מסמלת את תחילת בנייתה של בירה חדשה, אחתאתון (אופק אתון), באתר המכונה היום אל-עמארנה. עדויות מופיעות על שלוש אַסְטֶלות הגבול ששימשו לסימון גבולות הבירה החדשה. לאחר מכן, אמנחותפ הרביעי שינה רשמית את שמו לאחנתון (רוח אתון) כחיזוק לפולחן החדש שלו. על פי ההערכות, התאריך שניתן לאירוע היה בסביבות ה-2 בינואר של אותה שנה. בשנה השביעית למלכותו (1346/1344 לפנה"ס) הועברה הבירה מתבאי לאחתאתון, אך נראה כי בניית העיר נמשכה עוד שנתיים. בהעברת החצר שלו מהמרכזים הטקסיים המסורתיים, הוא סימן על שינוי דרמטי במוקד הכוח הדתי והפוליטי.

המהלך הפריד את פרעה וחצרו מהשפעת הכהונה וממרכזי הפולחן המסורתיים, אך לגזירתו הייתה גם משמעות דתית עמוקה יותר. בהתחשב בשילוב עם שינוי שמו, ייתכן שהמעבר לאל-עמארנה נועד גם כאות למותו והלידה מחדש של אחנתון. יכול להיות שהדבר התרחש במקביל למותו של אביו ולסיום הקורגנטיות. בנוסף לבניית בירה חדשה לכבוד אתון, אחנתון גם פיקח על בניית מספר מתחמי המקדשים האדירים ביותר במצרים העתיקה, כולל אחד בכרנכ ואחד בתבאי, קרוב למקדש אמון הישן.

בשנה התשיעית למלכותו (1344/1342 לפנה"ס), הכריז אחנתון על גרסה קיצונית יותר של דתו החדשה, ובה אתון לא רק האל העליון של הפנתיאון המצרי אלא האל היחיד של מצרים, ואחנתון עצמו כמתווך היחיד בין אתון והעם המצרי. מאפיינים מרכזיים של האתוניזם כללו איסור על אלילים ודימויים אחרים של האתון, למעט דיסקת השמש מקרינה ובה הקרניים (המתוארות בדרך כלל מסתיימות בידיים) נראות כמייצגות את הרוח הבלתי נראית של אתון. אחנתון פנה לאתון בתפילות, כגון המזמור הגדול לאתון (אנ'): "הו אלוה יחיד שאין עוד מלבדו" ("O sole God beside whom there is none"). גם שמו של אתון נכתב אחרת לאחר השנה התשיעית לשלטון פרעה כדי להדגיש את הקיצוניות של המשטר החדש. במקום להיכתב בסמל של דיסקת שמש מקרינה, אתון, הפך כעת למאוית באופן פונטי.

הפרטים של התאולוגיה האתוניסטית עדיין לא ברורים. הדרת-כל פרט לאל אחד ואיסור האלילים היו חריגה קיצונית מהמסורת המצרית, אך חלק מהחוקרים רואים באחנתון כמי שנהג במונולטריזם או בהנותאיזם ולא במונותאיזם, שכן הוא לא הכחיש באופן אקטיבי את קיומם של אלים אחרים. הוא פשוט נמנע מלהעריץ אותם. רפורמות אלו בוטלו מאוחר יותר על ידי יורשו, פרעה תות ענח' אמון.^[9]^[11]

מספר היסטוריונים טוענים שרק אחנתון ונפרטיטי יכלו לסגוד ישירות לאתון.^[10]

כניגוד לדת המצרית המסורתית

ערך מורחב – דת מצרים העתיקה

אחנתון יישם את תוכניתו הרדיקלית לרפורמה דתית. במשך כעשרים שנה, הוא דחק במידה רבה את האמונות והמנהגים עתיקי היומין של דת המדינה המצרית, והדיח את ההיררכיה הדתית שלה, ובראשם הכהונה החזקה של אמון בתבאי. במשך אלף וחמש מאות שנים סגדו המצרים למשפחה מורחבת של אלים ואלות, שלכל אחת מהן הייתה מערכת משוכללת משלה של כוהנים, מקדשים, היכלי קודש וטקסים. מאפיין מרכזי של הפולחנים היה הערצת דימויים ופסלים של האלים, שסגדו להם בגבולות האפלים של המקדשים.

פסגת ההיררכיה הדתית הייתה פרעה, המלך והאל החי כאחד. הנהלת הממלכה המצרית הייתה אפוא קשורה באופן בלתי נפרד עם כוחם והשפעתם של הכוהנים והסופרים ונשלטה במידה רבה על ידיהם. הרפורמות של אחנתון גזרו הן את הבסיסים הפילוסופיים והן הכלכליים של כוח הכוהנים, וביטלו את פולחניהם של כל האלוהויות האחרות, ואיתם את התעשייה הגדולה והמכניסה של קורבנות ומחווה שהכוהנים שלטו בה.

במקביל, חיזק אחנתון את תפקידו של פרעה. דומיניק מונטסראט (Dominic Montserrat), ניתח את הגרסאות השונות של המזמורים לאתון, וטען שכל הגרסאות של המזמורים מתמקדות במלך; הוא הציע שהחידוש האמיתי הוא הגדרה מחדש של מערכת היחסים בין אלוהים למלך באופן שהועיל לאחנתון, תוך ציטוט של הצהרתו של האגיפטולוג ג'ון ביינס (John Baines (Egyptologist)): "דת אל-עמארנה הייתה דת של אלוהים ומלך, או אפילו של מלך תחילה ואחר כך אלוהים".^[12]^[13]

בתחילה, אחנתון הציג את אתון לעם המצרי כגרסה של האלוהות העליונה המוכרת אמון-רע (בעצמה תוצאה של עלייה מוקדמת יותר לגדולה של פולחן אמון, וכתוצאה מכך אמון התמזג עם אל השמש רע), בניסיון לשים את רעיונותיו בהקשר דתי מוכר. 'אתון' הוא השם שניתן לדיסקת השמש, והכותרת המלאה של האל על אסטלות הגבול של הבירה החדשה הייתה "רע-הורוס, שעלז באופק בשמו של האור אשר בדיסקת השמש".

עם זאת, בשנה התשיעית למלכותו, הכריז אחנתון על גרסה קיצונית יותר של דתו החדשה בכך שהכריז על אתון לא רק האל העליון אלא האל היחיד, ואחנתון כבנו של אתון (אנ') היה המתווך היחיד בין אתון לעמו.^[14] הוא הורה להשחית את מקדשי אמון ברחבי מצרים. מאפיינים מרכזיים של האתוניזם כללו איסור על אלילים ותמונות אחרות של האתון, למעט דיסקת שמש מקרינה ובה הקרניים, המתוארות בדרך כלל כמסתיימות בידיים, מייצגות את הרוח הבלתי נראית של אתון. מאוחר יותר, גם זה נאסר.^[15]^[16]

אמנות אל-עמארנה

סגנונות אמנות ששגשגו בתקופה קצרה זו שונים באופן ניכר מאמנות מצרית אחרת. הם נושאים מגוון של רגשות, מראשים מוארכים ועד בטן בולטת, כיעור מוגזם, והיופי של נפרטיטי. באופן משמעותי, בפעם היחידה בתולדות האמנות המלכותית המצרית, משפחתו של אחנתון תוארה בצורה נטורליסטית מובהקת. פעולה זו מציגה חיבה בבירור.

תחריטים של אחנתון ונפרטיטי מתארות בדרך כלל את אתון בצורה בולטת מעל צמד זה, כאשר ידי אתון קרובות לפיותיהם ומציעות ענח'. באופן יוצא דופן לאמנות הממלכה החדשה, פרעה ואשתו מתוארים כשווים בגודלם, כאשר דמותה של נפרטיטי משמשת לקישוט מקדש אתון הפחות באל-עמארנה. דבר שעשוי להצביע על כך שהיה לה גם תפקיד רשמי בולט בפולחן אתון.

ייצוגים אמנותיים של אחנתון נותנים לו בדרך כלל מראה יוצא דופן, עם גפיים דקות, בטן בולטת וירכיים רחבות. דמויות מובילות אחרות מתקופת אל-עמארנה, מלכותיות ואחרות, מוצגות גם הן עם חלק מהמאפיינים הללו, מה שמצביע על משמעות נלווית דתית אפשרית, במיוחד מכיוון שמקורות מסוימים מציעים שייצוגים פרטיים של אחנתון, בניגוד לאמנות רשמית, מציגים אותו כנורמלי למדי. כמו כן, מוצע על ידי ברייר^[17] שהמשפחה סבלה מתסמונת מרפן, הידועה כגורמת לתווי מראה מוארך, מה שעשוי להסביר את הופעתו של אחנתון.

שקיעה

התמוטטות האתוניזם החלה בתקופת שלטונו המאוחרת של אחנתון, כאשר מגפה גדולה התפשטה ברחבי המזרח הקדום (אנ'). נראה כי מגפה זו גבתה את חייהם של רבים מבני משפחת המלוכה ופקידים בכירים, ואולי אף תרמה לירידת ממשלתו של אחנתון. אירועי תקופה זו אינם ידועים היטב בשל מיעוטם ואופיים הפרגמנטלי של המקורות ששרדו. לפי התרחיש הסביר ביותר, מקרי המוות הנרחבים כתוצאה מהמגפה גרמו לאחנתון למנות שני יורשי עצר ברצף מהיר: סמנח כא רע ונפר נפרו אתון (Neferneferuaten). מקורם של שניהם אינו מעיד, אם כי הועלתה השערה כי סמנח כא רע היה אחיו הצעיר של אחנתון, בעוד שנפר נפרו אתון הייתה למעשה המלכה נפרטיטי. סמנח כא רע מת לאחר שלטון קצר, ובסופו של דבר השאיר את נפר נפרו אתון כעוצרת בפועל של מצרים.^[18]

אף על פי ששנותיו האחרונות של אחנתון היו אולי בעלות הדיכוי האגרסיבי ביותר של אמון, ופחות של אלים אחרים, מותו הביא במהירות לתחייתם של הפולחנים הישנים. נראה שנפר נפרו אתון ניסתה להגיע לפשרה מסוימת עם כהונת אמון, תוך כדי שימור צורה פחות בלעדית של אתוניזם.^[19] אולם לאחר מספר שנים נעלמה נפר נפרו אתון, ויורשה תות ענח' אתון (עם הווזיר (אנ') הזקן של אחנתון, איי, כעוצר) שינה את שמו לתות ענח' אמון בשנה השלישית למלכותו (בערך 1330 לפנה"ס), החזיר את השלטון לכהונת אמון, והעביר את הבירה מאחתאתון, אולי לממפיס, או, פחות סביר, לתבאי.^[19]

בשני העשורים הבאים נרשמה הדעיכה הסופית של האתוניזם. רוב המקדשים שבנה אחנתון מגושי תלאתאת, כולל המקדש בתבאי, פורקו, ונעשה בהם שימוש חוזר כמקור לחומרי בניין ועיטורים למקדשים אחרים, וכתובות לאתון הושחתו. למרות שהעיר אחתאתון לא ננטשה במלואה, ומקדש אתון המקומי המשיך לתפקד, רוב התושבים עזבו עם הזמן. לאחר שלטונו הקצר של איי כפרעה בכבודו ובעצמו בעקבות מותו של תות ענח' אמון, עלה לשלטון לא מלכותי הגנרל שלו, חרמחב. הוא הורה לטהר את שליטי תקופת אל-עמארנה, למחות כל זכר של אחנתון, סמנח כא רע, נפר נפרו אתון, תות ענח' אמון ואיי מהרשימות הרשמיות של הפרעונים, ולהרוס את המונומנטים שלהם, כולל רוב מקדשי אתון שנותרו.^[20] אף על פי כן, מקדש אתון באחתאתון עדיין היה בשימוש במהלך שנותיו הראשונות של חרמחב, מה שמרמז שהטיהור לא היה יסודי, ואולי השאיר כמה כיסי מאמינים קטנים של אתוניזם במצרים.^[21]

למרות שזה סימן את הסוף בפועל של האתוניזם, הכת המהפכנית הותירה השפעה מתמשכת על הדת המצרית העתיקה. לדוגמה, שינויים מסוימים בטקסי הלוויה בתקופת אל-עמארנה נותרו במקומם תחת חרמחב וממשיכיו.^[22]

קישור למונותאיזם האברהמי

בשל האופי המונולאטרי או המונותאיסטי של האתוניזם, הוצע קישור ליהדות (או דתות מונותאיסטיות אחרות) על ידי סופרים שונים. לדוגמה, הפסיכואנליסט זיגמונד פרויד הניח שאחנתון הוא חלוץ הדת המונותיאיסטית ואת משה רבנו כחסיד אחנתון בספרו משה ומונותאיזם (Moses and Monotheism).

הדרוזים המודרניים רואים את דתם כצאצאה ומושפעת מתנועות מונותאיסטיות ומיסטיות ותיקות יותר, כולל אתוניזם.^[23] בפרט, הם מייחסים את ההצהרה הפומבית הראשונה של התאויד (Tawhid) לאחנתון.^[24]

בתרבות הפופולרית

הסופרת הבריטית אגתה כריסטי כתבה את המחזה אחנתון בשנת 1937. בסיפור מעורבים פרעה אחנתון, אשתו נפרטיטי ויורשו תות ענח' אתון (לימים קיבל את השם תות ענח' אמון). כריסטי נעזרה במחקרה על ידי האגיפטולוג סטיבן גלנוויל.^[25]
המלחין האמריקני פיליפ גלאס הלחין אופרה על אחנתון אשר מבוססת על מכתבי אל-עמארנה והמזמור הגדול לאתון (אנ').
הסופר הפיני מיקה ולטרי השתמש ברעיון של אתון ואתוניזם ברומן ההיסטורי שלו "המצרי" (The Egyptian). הסרט "המצרי" משנת 1954 מבוסס על הרומן של ולטרי ומתאר מציאות בדיונית של אתוניזם ואחנתון.
במשחק הווידאו "העולם הסודי" (The Secret World), האתון הוא כוח על-טבעי מרושע שרוצה להשמיד את מצרים, ואחנתון הוא קורבן של השליטה המוחית שלו.
הסופר האמריקני ישמעאל ריד מפתח שילוב של היסטוריה אמיתית ומדומיינת הכוללת סדר "אתוניסטי" מונותאיסטי עתיק לאורך הרומן שלו מ-1972, מומבו ג'מבו (Mumbo Jumbo (novel)).
במשחק הווידאו Assassin's Creed Origins; 'קללת הפרעונים' מציגה את ממלכת אתון, עם דיסקת שמש בסגנון התיאור המסורתי.

ראו גם

יוסף ואחיו (רומן)

הערות שוליים

^ Dodson (2016), p. 204.
^ Assmann (2004), p. 180.
^ Ridley 2019.
^ Darnell, J. C., & Manassa, C. (2007). Tutankhamun's Armies: Battle and conquest during ancient Egypt's Late Eighteenth Dynasty. John Wiley & Sons.
^ ¹ ² ³ David (1998), p. 124.
^ Redford (1976), p. 47.
^ Petrie, William Matthew Flinders (2013), "The Adventures of Sanehat", Egyptian Tales, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 97–142, doi:10.1017/cbo9781107325203.005, ISBN 978-1-107-32520-3, retrieved 2021-03-09
^ David (1998), p. 125.
^ ¹ ² Brewer, Douglas j.; Emily Teeter (22 February 2007). Egypt and the Egyptians (2nd ed.). Cambridge University Press. p. 105. ISBN 978-0-521-85150-3.
^ ¹ ² Hart, George (2005). The Routledge dictionary of Egyptian gods and goddesses (2nd ed.). Routledge. p. 39. ISBN 978-0-415-34495-1.
^ Simson Najovits, Egypt, the Trunk of the Tree. A Modern Survey of an Ancient Land, II, New York, 2004, pp. 132-136.
^ Montserrat, Dominic (2002). Akhenaten: History, fantasy and ancient Egypt. Routledge. p. 40. ISBN 978-0415301862.
^ Baines, John (1998). "The Dawn of the Amarna Age". In O'Connor, David; Cline, Eric (eds.). Amenhotep III: Perspectives on his reign. University of Michigan Press. p. 281.
^ Reeves, Nicholas (2005). Akhenaton: Egypt's false prophet. Thames & Hudson. p. 146. ISBN 0-500-28552-7.
^ Brewer, Douglas J.; Teeter, Emily (22 February 2007). Egypt and the Egyptians (2nd ed.). Cambridge University Press. p. 105. ISBN 978-0-521-85150-3.
^ Najovits, Simson (2004). Egypt, the Trunk of the Tree. A modern survey of an ancient land. Vol. II. New York, NY. pp. 132-136.
^ Brier, Bob. The Murder of Tutankhamen.
^ Dodson (2016), pp. 143–146.
^ ¹ ² Dodson (2016), pp. 144–146.
^ Dodson (2016), pp. 146–150.
^ Dodson (2016), p. 150.
^ Dodson (2016), p. 151.
^ Obeid & Ubayd (2006), p. 96.
^ Obeid & Ubayd (2006), pp. 96, 139.
^ "Akhnaton - Play by Agatha Christie". www.agathachristie.com. Retrieved 2022-10-13.

מראי מקום

Assmann, Jan (2004). "Theological responses to Amarna". In Knoppers, Gerald Neal; Hirsch, Antoine (eds.). Egypt, Israel, and the Ancient Mediterranean World. Studies in honor of Donald B. Redford (PDF). Probleme der Ägyptologie. Vol. 20. Leiden; Boston: Brill. pp. 179–191. doi:10.11588/propylaeumdok.00002354. ISBN 978-90-04-13844-5. S2CID 192690633. Archived (PDF) from the original on May 18, 2020. Retrieved May 25, 2020.
David, Rosalie (1998). Handbook to Life in Ancient Egypt. Facts on File. ISBN 9780816033126.
Dodson, Aidan (2016) [2014]. Amarna Sunrise. Egypt from the golden age to the age of heresy. Cairo; New York City: American University in Cairo Press. ISBN 9781617975608.
Redford, Donald B. (1976). "The Sun-disc in Akhenaten's Program: Its Worship and Antecedents, I". Journal of the American Research Center in Egypt. 13. Alexandria, Virginia; Cairo: American Research Center in Egypt: 47–61. doi:10.2307/40001118. ISSN 0065-9991. JSTOR 40001118.
Ridley, Ronald Thomas (2019). Akhenaten: A Historian's View. The AUC History of Ancient Egypt. Cairo; New York: The American University in Cairo Press. ISBN 9789774167935.
Obeid, Anis; Ubayd, Anis (2006). The Druze and Their Faith in Tawhid. Syracuse, New York: Syracuse University Press. ISBN 9780815630975.

לקריאה נוספת

Aldred, Cyril, Akhenaten, King of Egypt (1988) Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-05048-4
Assmann, Jan (1995). Egyptian Solar Religion: Re, Amun and the Crisis of Polytheism. Routledge. ISBN 978-0-7103-0465-0
Hornung, Erik (1999). Akhenaten and the Religion of Light. Cornell University Press. ISBN 978-0-8014-8725-5
Redford, Donald B. (1984). Akhenaten: The Heretic King. Princeton University Press. ISBN 978-0-691-00217-0

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אתוניזם בוויקישיתוף

[1] Dodson (2016), p. 204.

[2] Assmann (2004), p. 180.

[3] Ridley 2019.

[4] Darnell, J. C., & Manassa, C. (2007). Tutankhamun's Armies: Battle and conquest during ancient Egypt's Late Eighteenth Dynasty. John Wiley & Sons.

[David1998-124-5] ¹ ² ³ David (1998), p. 124.

[6] Redford (1976), p. 47.

[7] Petrie, William Matthew Flinders (2013), "The Adventures of Sanehat", Egyptian Tales, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 97–142, doi:10.1017/cbo9781107325203.005, ISBN 978-1-107-32520-3, retrieved 2021-03-09

[8] David (1998), p. 125.

[BDj-9] ¹ ² Brewer, Douglas j.; Emily Teeter (22 February 2007). Egypt and the Egyptians (2nd ed.). Cambridge University Press. p. 105. ISBN 978-0-521-85150-3.

[HG-10] ¹ ² Hart, George (2005). The Routledge dictionary of Egyptian gods and goddesses (2nd ed.). Routledge. p. 39. ISBN 978-0-415-34495-1.

[11] Simson Najovits, Egypt, the Trunk of the Tree. A Modern Survey of an Ancient Land, II, New York, 2004, pp. 132-136.

[12] Montserrat, Dominic (2002). Akhenaten: History, fantasy and ancient Egypt. Routledge. p. 40. ISBN 978-0415301862.

[13] Baines, John (1998). "The Dawn of the Amarna Age". In O'Connor, David; Cline, Eric (eds.). Amenhotep III: Perspectives on his reign. University of Michigan Press. p. 281.

[14] Reeves, Nicholas (2005). Akhenaton: Egypt's false prophet. Thames & Hudson. p. 146. ISBN 0-500-28552-7.

[15] Brewer, Douglas J.; Teeter, Emily (22 February 2007). Egypt and the Egyptians (2nd ed.). Cambridge University Press. p. 105. ISBN 978-0-521-85150-3.

[16] Najovits, Simson (2004). Egypt, the Trunk of the Tree. A modern survey of an ancient land. Vol. II. New York, NY. pp. 132-136.

[17] Brier, Bob. The Murder of Tutankhamen.

[18] Dodson (2016), pp. 143–146.

[Dodson2016-144–146-19] ¹ ² Dodson (2016), pp. 144–146.

[20] Dodson (2016), pp. 146–150.

[21] Dodson (2016), p. 150.

[22] Dodson (2016), p. 151.

[23] Obeid & Ubayd (2006), p. 96.

[24] Obeid & Ubayd (2006), pp. 96, 139.

[25] "Akhnaton - Play by Agatha Christie". www.agathachristie.com. Retrieved 2022-10-13.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]