אנטי-פשיזם
אנטי-פשיזם הוא מונח המתאר מגוון תנועות פוליטיות, רעיונות, וגישות המתנגדת לאידאולוגיות ולפעולות פשיסטיות. תנועות אנטי-פשיסטיות החלו לפעול בשנות ה-20 של המאה ה-20, והיוו גורם משמעותי במלחמת האזרחים בספרד,[1][2] ובעיקר בתנועת ההתנגדות במהלך מלחמת העולם השנייה למדינות הציר. האנטי-פשיזם היה מרכיב מאחד בין תנועות פוליטית רבות ומנוגות, בהן: ליברליזם, אנרכיזם, סוציאליזם, סינדיקליזם, קומוניזם, פציפיזם, רפובליקניזם, ושמרניות.
לאחר מלחמת העולם השנייה, האנטי-פשיזם התקבל כקונצנזוס בקרב כלל המדינות הליברל-דמוקרטיות, שהגדירו את הדמוקרטיה המודרנית בין היתר כמנוגדת לפשיזם של היטלר, מוסוליני ופרנקו.[3][4] אולם לאחר המלחמה, התנועה האנטי-פשיסטית פעלה בעיקר במקומות שבהם הפשיזם המאורגן עלה מחדש כחלק מאידאולוגיה של הימין הקיצוני, בין היתר כתנועת נגד לארגונים נאו-נאצים.[5] מאז, הארגון הבולט המגדיר את עצמו אנטי-פשיסטי הוא הארגון העולמי "אנטיפה". במאה ה-21, פעילותו התרחבה כחלק מתגובת הנגד לעליית הימין הרדיקלי בעולם, במיוחד לאחר בחירת דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב-2016.[6]
מקורות וגישות אנטי פשיסטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי ההיסטוריון אריק הובסבאום, האנטי פשיזם התפתח תחילה במסגרת ה"לאומיות של השמאל" באומות שהיו מאוימות על ידי האירדנטה, למשל במדינות חבל הבלקן, ובפרט באלבניה.[7] היסטוריונים נוספים מדגישים את העובדה שלאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, פעילותו של צבא השחרור העממי של יוגוסלביה השפיעה על פעולה אנטי-פשיסטית והתנגדות מחתרת.[8] כמו כן, נטען כי השילוב של פרטיזנים ופעילי שמאל מהווים את השורשים המוקדמים ביותר של האנטי-פשיזם האירופי.
אומנם, ההתנגדות לפשיזם לא נעשתה רק בקרב אנשי המחנה השמאלי. לדוגמה, במהלך שנות ה-30 בבריטניה, עלו גם ארגוני אנטי-פשיסטים נוצרים, בעיקר בקרב הכנסייה האנגליקנית.[9] לפי החוקר מייקל זיידמן (Michael Seidman) יש לעמוד שתי מגמות עקריות להתנגדות לפשיזם ולהבחין בין "אנטי-פשיזם מהפכני" לבין "אנטי-פשיזם קונטרה-מהפכני":
- אנטי-פשיזם מהפכני – בא לידי ביטוי בקרב מהפכנים קומוניסטים ואנרכיסטים, שזיהו את הפשיזם יחד עם הקפיטליזם כאויב משותף.
- אנטי-פשיזם אנטי-מהפכני – היה הרבה יותר שמרני באופיו, ובין נציגיו המשמעותיים ניתן לציין את שארל דה גול ווינסטון צ'רצ'יל. אנטי-פשיסטים קונטרה-מהפכני שאף להבטיח את השבתו או המשכו של המשטר הישן שלפני המלחמה.[10]
במישור המשותף, שתי המגמות התנגדו לטוטליטרזים ולכיבושים אלימים של שטחים ומדינות. שתי המגמות דחו את הטענה לפיה חוזה ורסאי אחראי לעליית הנאציזם, ובמקום זאת ראו בדינמיות הפשיסטית את הגורם לסכסוך. בניגוד לפשיזם, שני המגמות לא הבטיחו ניצחון מהיר, אלא מאבק ממושך מול אויב חזק. במהלך מלחמת העולם השנייה, שתי המגמות הגיבו לתוקפנות הפשיסטית ביצירת פולחן גבורה שדחק את קורבנות המלחמה לעמדה משנית.[10] עם זאת, לאחר המלחמה נוצר עימות בין שני המחנות; ניצחון בעלות הברית המערביות איפשר להן להחזיר את המשטרים הישנים של הדמוקרטיה הליברלית במערב אירופה, בעוד שהניצחון הסובייטי במזרח אירופה אפשר הקמת משטרים מהפכניים אנטי-פשיסטים חדשים.[11] בזמן המלחמה הקרה, התנגדות המהפכנית שימשה כאידאולוגיה רשמית של הגוש הסובייטי, כשהמערב נתפס כאויב ה"פשיסטי" החדש. ומנגד, המערב צייר את המשטר של הגוש הסובייטי כהמשך ישיר של האידאולוגיה הפשיסטית.
פעולה אנטי-פשיסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]איטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת האזרחים האיטלקית
לפני מלחמת העולם השנייה, במהלך שנות ה-20 נלחמו אנטי-פשיסטים, רבים מהם מתנועת העבודה, נגד החולצות השחורות האלימות ונגד עלייתו של בניטו מוסוליני. אולם לאחר שהמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית (PSI) חתמה על הסכם הרגעה עם מוסוליני, ואיגודים מקצועיים אימצו אסטרטגיה חוקית ומפוייסת. מנגד, חברי תנועת הפועלים שלא הסכימו עם האסטרטגיה המפוייסת הקימו את המליציה האנטי-פשיסטי ארדיטי דל פופולו (Arditi del Popolo). הארגון נועד להיות אוטונומי ממפלגות פוליטיות ואיגודים מקצועיים ולהישאר מעל לפוליטיקה המפלגתית, ולהגן על אנשים ומוסדות של מעמד הפועלים מפני האלימות הפשיסטית. הארגון נוסד על ידי ג'וזפה מינגרינו, ארגו סקונדרי (אנ') וג'ינו לוצ'טי (אנ'), וקיבץ איגודים מקצועיים מהפכניים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים, רפובליקנים, אנטי-קפיטליסטים, וקציני צבא לשעבר.[12]
ההמפלגה הסוציאליסטית והקונפדרציה הכללית האיטלקית של העבודה (CGL) סירבו להכיר רשמית במיליציית ארדיטי דל פופולו האנטי-פשיסטית, והובילו אסטרטגיה חוקית בלתי אלימה, והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית אף הורתה לחבריה לפרוש מהארגון. החברי המפלגה הקומוניסטית ארגנו כמה קבוצות מיליטנטיות, אך פעולותיהן היו מינוריות יחסית.[12] ב-3 במאי 1928 האנרכיסט האיטלקי סוורינו די ג'ובאני (אנ') בעת גלותו העצמית לארגנטינה (בעקבות המצעד על רומא), הפציץ את הקונסוליה האיטלקית בבואנוס איירס, ששימשה לחיסול אנטי-פשיסטים איטלקיים גולים. תשעה נהרגו ו-34 נפצעו.[13]
שימוש מוקדם במונח "אנטי-פשיסט" נעשה בקרב המפלגה הפשיסטית הלאומית, כדי לתאר מתנגדי משטר. ב-1927 הוקמה המשטרה החשאית של איטליה, שהוגדרה, על פי שמה המלא, כארגון לדיכוי אנטי-פשיזם (Organizzazione per la Vigilanza e la Repressione dell'Antifascismo).
בין השנים 1927 עד 1934 פעלה הקואליציה "ריכוז האנטי פשיסטים האיטלקים" (Concentrazione Antifascista Italiana), שריכזה פעילות של קבוצות אנטי-פשיסטיות לא-קומוניסטיות (רפובליקנים, סוציאליסטים, לאומנים). הקואליציה נוסדה בצרפת בידי איטלקים גולים. הייתה ברית של כוחות אנטי-פשיסטים שניסו לקדם ולתאם פעולות של גולים כדי להילחם בפשיזם באיטליה. הם פרסמו מאמר תעמולה בשם La Libertà.[14]
"צדק וחירות" (Giustizia e Libertà) הייתה תנועת התנגדות איטלקית אנטי-פשיסטית, שפעלה בין השנים 1929 עד 1945, ונוסדה על ידי קרלו רוסלי, פרוצ'ו פארי (לימים ראש ממשלת איטליה, למשך מספר חודשים), וסנדרו פרטיני (לימים נשיא איטליה השביעי).[15][16] חברי התנועה החזיקו באמונות פוליטיות שונות אך חלקו אמונה בהתנגדות פעילה ויעילה נגד הפשיזם, בהשוואה למפלגות האנטי-פשיסטיות האיטלקיות הוותיקות יותר, "צדק וחירות" הצליחה להפוך גם את הקהילה הבינלאומית למודעות למציאות הפשיזם באיטליה.
אנטי-פשיסטים איטלקיים רבים השתתפו במלחמת האזרחים בספרד בתקווה שההתנגדות המזוינת לדיקטטורה של פרנקו תהווה מופת להתנגדות למוסוליני, ומכאן המוטו: "היום בספרד, מחר באיטליה" ("Oggi in Spagna, domani in Italia").[17]
בין השנים 1920 ו-1943 פעלו מספר תנועות אנטי-פשיסטיות בקרב הסלובנים והקרואטים בשטחים שסופחו לאיטליה לאחר מלחמת העולם הראשונה". אחד הארגונים המשפיעים ביותר (TIGR), ביצע פעולות חבלה רבות, וכן התקפות על נציגי המפלגה הפשיסטית והצבא. רוב המחתרת התגלו ופורקו על ידי המשטרה החשאית האיטלקית בין השנים 1940–1941. פעילים ללשעבר הצטרפו לפרטיזנים הסלובנים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, רבים מחברי המחתרת האיטלקית עזבו את בתיהם והלכו להתגורר בהרים, ונלחמו נגד פשיסטים איטלקיים וחיילים נאצים גרמנים במהלך מלחמת האזרחים באיטליה. ערים רבות באיטליה, כולל טורינו, נאפולי ומילאנו, שוחררו על ידי התקוממויות אנטי-פשיסטיות.[18]
חוקת איטליה המודרנית, הוקמה באספה מכוננת לאחר מלחמת העולם השנייה, על ידי נציגי כל הכוחות האנטי-פשיסטיים שתרמו לתבוסת הנאצים והכוחות הפשיסטים במהלך מלחמת האזרחים האיטלקית.[19]
יום השנה לשחרור איטליה מנציח את סיום הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה וניצחון תנועת ההתנגדות באיטליה כנגד המשטר הפשיסטי שהונהג באיטליה בימי מלחמת העולם השנייה. התאריך, 25 באפריל, הוא אותו היום שבשנת ב-1945, הכריזה רשמית ועדת השחרור הלאומית של איטליה העליונה (CLNAI) על ההתקוממות בהודעת רדיו, והכריזה על עונש המוות עבור כל המנהיגים הפשיסטיים (כולל בניטו מוסוליני, שנורה ונרצח שלושה ימים לאחר מכן).
האגודה הלאומית של הפרטיזנים האיטלקיים (ANPI) היא אגודה שנוסדה על ידי משתתפי ההתנגדות האיטלקית נגד המשטר הפשיסטי האיטלקי והכיבוש הנאצי שלאחר מכן במהלך מלחמת העולם השנייה. האגודה נוסדה ברומא בשנת 1944, בזמן שהמלחמה נמשכה בצפון איטליה. היא הפכה לקרן צדקה ב-5 באפריל 1945. מטרותיה של האגודה הן שמירה על תפקידה ההיסטורי של מלחמת הפרטיזנים באמצעות מחקר ואיסוף סיפורים אישיים. מטרותיה הן הגנה מתמשכת מפני הרוויזיוניזם ההיסטורי והתמיכה האידיאלית והאתית של הערכים הגבוהים של חופש ודמוקרטיה שבאו לידי ביטוי בחוקת 1948. מאז 2008, מארגנת האגודה מדי שנתיים את הפסטיבל הלאומי שלה, במהלכו מתארגנים מפגשים, דיונים וקונצרטים מוזיקליים המתמקדים באנטי-פשיזם, שלום ודמוקרטיה.[20]
שיר העם האיטלקי בלה צ'או ("להתראות יפה") שונה ואומץ כהמנון של תנועת ההתנגדות האיטלקית על ידי הפרטיזנים שהתנגדו לנאציזם ולפשיזם, ונלחמו נגד כוחות הכיבוש של גרמניה הנאצית. השיר ממשיך להיות סמל להתנגדות לרודנות ולתמיכה בסולידריות. תנועות צדק חברתי ברחבי העולם חזרו ואימצו אותו והשיר מושמע ומושר בהפגנות רבות נגד עליית תנועות ימין קיצוני, נגד צעדי צנע של ממשלות ובעד תמיכה בפליטים ובמהגרים.[21] פעולות אנטי-פשיסטיות נותרו באיטליה המודרנית נותרו רלוונטיות לאור העלייה בפופולריות של קבוצות נאו-פשיסטיות או בעלות שורשים פשיסטים כמו "האחים של איטליה", מפלגתה של ראש ממשלת איטליה, ג'ורג'ה מלוני.[22][23]
ספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד
כפי שכותב ההסיטוריון אריק הוסבאום, מלחמת האזרחים בספרד בין ה"לאומנים" הספרדים לבין "רפובליקנים" ששמרו נאמנות לרפובליקה, הפכה למלחמה כלל-אירופית, שנתפסה גם כמלחמה בין הפשיזם לאנטי-פשיזם.[24] כך למשל, בשיר "אי, כרמלה" (¡Ay Carmela!), שאותו נהגו לשיר בקרב הבריגדות הבין-לאומיות שסייעו לצד הרפובליקני, מופיעות השורות המפורסמות: ”רַק תְּשׁוּקָה אַחַת לָנוּ / רוּמְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה / לְחַסֵּל אֶת הַפַשִׁיזְם.”[25]
ספרד ידעה שורה של התקוממויות עממיות בסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-30 נגד דיקטטורות צבאיות. בשנות ה-30, התאחדו תנועות אנטי-פשיסטיות, רבות מהן בחבל הבסקים, לפני ובמהלך מלחמת האזרחים. כנגד הפשיזם ועלייתו של פרנסיסקו פרנקו נלחמו: הממשלה והצבא הרפובליקניים, "מיליציות הפועלים והאיכרים האנטי-פשיסטיות" (MAOC) הקשורות למפלגה הקומוניסטית בספרד (PCE), הבריגדות הבין-לאומיות, מפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי, מיליציות אנרכיסטיות ספרדיות, והממשלות האוטונומיות של קטלוניה וחבל הבאסקים. קבוצה שנקשרה בפדרציית האנרכיסטים האיברית, "החברים של קבוצת דורוטי" (אנ'), הייתה מיליטנטית במיוחד. אלפי אנשים ממדינות רבות יצאו לספרד לתמיכה במטרה האנטי-פשיסטית, והצטרפו ליחידות השונות. מבין האנטי-פשיסטים הבין-לאומיים הבולטים שפעלו נגד פרנקו במלחמת העצמאות של ספרד ניתן לציין את: ג'ורג' אורוול (שלחם במיליצית POUM וכתב בעקבות כך את "מחווה לקטלוניה"), ארנסט המינגוויי (תומך של הבריגדות הבינלאומיות שכתב בעקבות זאת את "למי צלצלו הפעמונים"), והעיתונאית הרדיקלית מרתה גלהורן.
הגרילה האנרכיסטית הספרדית פרנצ'סק סבטה לופרט (Francesc Sabaté Llopart) נלחמה נגד משטרו של פרנקו עד שנות ה-60, מבסיס בצרפת. תנועת מאקי הספרדית (אנ'), המקושר למפלגה הקומוניסטית של ספרד, נלחמה במשטר פרנקו זמן רב לאחר סיום מלחמת האזרחים בספרד.
גרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – התנגדות גרמנית לנאציזם
פולין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הארגון הצבאי האנטי-פשיסטי בביאליסטוק
במרץ 1942 הוקם ארגון הגוש האנטי-פשיסטי (אנ') בידי יהודים פולינים בגטו ורשה. הארגון נוצר לאחר שהוסכם על ברית בין מפלגות ציונות סוציאליסטית, קומוניסטיות וסוציאליסטיות לא ציוניות. יוזמי הגוש היו מרדכי אנילביץ', יוסף לברטובסקי ממפלגת הפועלים הפולנית (אנ'), יוסף קפלן מהשומר הצעיר, שכנא זגן מפועלי ציון שמאל, יוסף סאק כנציג הסוציאליסטים-הציונים, ויצחק צוקרמן ורעייתו צביה לובטקין מהבונים דרור. ה"בונד" לא הצטרף לגוש למרות שהם היו מיוצגים בוועידה הראשונה שלו על ידי אברהם בלום ומאוריצי אורזך (אנ'). הגוש האנטי-פשיסטי התגלגל לארגון היהודי הלוחם שפעל במרד גטו ורשה.[26][27][28]
באותה שנה הוקם הארגון הצבאי האנטי-פשיסטי בביאליסטוק בגטו ביאליסטוק, שהיה אחראי שנה לאחר מכן למרד גטו ביאליסטוק.
רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הוועד היהודי האנטי-פשיסטי
צרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תנועת ההתנגדות הצרפתית
הממלכה המאוחדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הקרב ברחוב כייבל
בשנות ה-30 התבססה המפלגה איגוד הפשיסטים הבריטי (BUF) של הפשיסט אוסוולד מוסלי. המפלגה זכתה להתנגדות מצד המפלגה הקומוניסטית של בריטניה, סוציאליסטים במפלגת הלייבור ובמפלגת הלייבור העצמאית, אנרכיסטים, ומיעוטים אירים, קתולים, ויהודים ממעמד הפועלים באיסט אנד. נקודת השיא במאבק הייתה הקרב ברחוב כייבל, כאשר אלפי תושבי איסט אנד ואחרים חברו לעצור את ה-BUF מלצעוד במקום. פעילים גייסו תמיכה עם הסיסמה "הם לא יעברו!", שאומצה ממלחמת האזרחים בספרד.
היו ויכוחים בתוך התנועה האנטי-פשיסטית על טקטיקות ודרכי פעול. בעוד שרבים השתתפו בהפגנות אלימות נגד פשיסטים,[29] מנהיג המפלגה הקומוניסטית פיל פיראטין (אנ') גינה את הטקטיקות הללו ובמקום זאת קרא להפגנות גדולות.[30] בנוסף לתנועה האנטי-פשיסטית המיליטנטית, היה זרם קטן יותר של אנטי-פשיזם ליברלי בבריטניה. למשל, סר ארנסט בארקר (אנ') היה אנטי-פשיסט ליברלי אנגלי בולט בשנות ה-30.[31]
בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוקם בלונדון בשנת 1985 הארגון "פעולה אנטי-פשיסטית" (AFA), שפעל עד לשנת 2001.[32]
ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1939 איטלקים אנטי-פשיסטים שגלו לארצות הברית ייסדו את אגודת מציני (אנ') בנורת'המפטון (מסצ'וסטס), במטרה לפעול להפסקת השלטון הפשיסטי באיטליה. כפליטים פוליטיים ממשטרו של מוסוליני, הם היו חלוקים ביניהם אם להתחבר לקומוניסטים ואנרכיסטים או להדיר אותם. בשנת 1942 האגודה הצטרפה לגולים איטלקים אנטי-פשיסטים אחרים ברחבי יבשת אמריקה, בוועידה במונטווידאו. שם הם ניסו לקדם ללא הצלחה את אחד מחבריהם, קרלו ספורצה (אנ'), כדי שיהפוך למנהיג הפוסט-פשיסטי של איטליה. אגודת מציני התפזרה לאחר הפלת מוסוליני כאשר רוב חבריה חזרו לאיטליה.[33]
בתקופת המקארתיזם, בשנים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נכנס לשימוש המונח "אנטיפשיסט בוסרי" (premature anti-fascist),[34] ככינוי גנאי למי שפעלו נגד הפשיזם במסגרת הבריגדה הבין-לאומית, לפני שהפשיזם נתפס כאיום קיומי על ארצות הברית (כלומר לפני המתקפה על פרל הארבור ואף לפני פלישת גרמניה הנאצית לפולין). למשל, החוקר ברנרד נוקס (אנ') שלחם גם במלחמת האזחים בספרד וגם במלחמת העולם השנייה, מעיד שספג כינוי זה כגנאי בשובו מהמלחמה.[35][36]
פעולות אנטי-פשיסטית חזרו לזירה הציבורית האמריקאית, בתגובה לעלייה בפופולריות של קבוצות ימין קיצוני ותומכי עליונות לבנה, נאו-נאצים, קלאנים, וגלוחי ראש. ב-1989 קם הארגון "פעולה אנטי-גזענית" (ARA). היסטוריון מרק בריי, מחבר הספר Antifa: The Anti-Fascist Handbook, מתייחס ל-ARA כמבשר של אנטיפה ושל של קבוצות אנטי-פשיסטיות מודרניות בארצות הברית.[37] בשנת 2002, ה-ARA שיבש נאום בפנסילבניה של הנאו-נאצי והרוצח המורשע מתיו פ. הייל (אנ'), ראש קבוצת העליונות הלבנה World Church of the Creator, וכתוצאה מכך פרצו מהומות ונעצרו עשרים וחמישה מעורבים.[38] בשנת 2007 הקימו פעילים של ARA בפורטלנד, אורגון קבוצה בשם "רוז סיטי אנטיפה" (RCA), שהייתה כנראה הקבוצה הראשונה בארצות הברית שהשתמשה בשם "אנטיפה".[39] בשנת 2013, מתוך ה-ARA הוקמה קבוצת העל Torch Antifa Network שיש לה סניפים ברחבי ארצות הברית.
עם זאת, אנטיפה היא תנועה מבוזרת מאוד. הגורם המאחד של פעילי אנטיפה הוא התנגדותם לגזענות והדרישה להילחם בפשיסטים ובגזענים כגון נאו-נאצים, בעלי עליונות לבנים וקיצוני ימין קיצוני אחרים.[40] רוב הפעילות של אנטיפה אינה אלימה, והיא כוללת קמפיינים, פיזור פוסטרים ועלונים, נאומים, צעדות מחאה והתארגנות קהילתית למען מטרות אנטי-גזעניות ואנטי-לאומניות אנטי-לבנות.[41][42] מחקר שנערך ביוני 2020 של המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים על 893 אירועי טרור בארצות הברית מאז 1994 מצא פיגוע אחד מבוים על ידי אנטי-פשיסט שהוביל למוות (התקפת טקומה ב-2019, שבה התוקף, שהזדהה בתור אנטי-פשיסט, נהרג על ידי המשטרה), בעוד שהתקפות של בעלי עליונות לבנים או גורמים ימניים קיצוניים אחרים הביאו ל-329 מקרי מוות.[43][44] דו"ח של המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית מאוגוסט 2020 לא כלל את "אנטיפה" כאיום, ולעומת זאת ציין פעילי עליונות לבנה כאיום המרכזי לטרור פנימי.[45] היו מאמצים מרובים להכפיש את קבוצות אנטיפה באמצעות מתיחות במדיה החברתית, רבות מהן בידי פעילי אלט-רייט בפורומים כמו 4chan, שהתחזו לתומכי אנטיפה בטוויטר.[46][47] במהלך ההפגנות של מחאת ג'ורג' פלויד במאי ויוני 2020, ממשל טראמפ האשים את אנטיפה בהסתה לאלימות, אולן ניתוח של המעצרים הפדרליים לא מצא קשר לאנטיפה.[48] בממשל טראמפ היו קריאות חוזרות ונשנות להגדיר את אנטיפה כארגון טרור.[49] המהלך זכה לביקורת רבה, ואנשי אקדמיה ומומחים משפטיים טענו שיחרוג מסמכות הנשיאות וגם יפר את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית.[50][51]
הגות אנטי-פשיסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוגים ופילוסופים רבים הביעו התנגדות לפשיזם על בסיס עמדות שונות ומגוונות. הפילוסוף הצרפתי ז'ורז' בטאיי זיהה דווקא את פרידריך ניטשה כמבשר של ההגות האנטי-פשיסטית, בשל הביקורת והלעג החריף שלו כלפי לאומנות, גזענות ואנטישמיות, חרף העובדה שרעיונותיו עוותו עבור האידאולוגיה של המפלגה הנאצית.[52]
באיטליה שלפני מלחמת העולם השנייה, הפילוסוף האיטלקי בנדטו קרוצ'ה, אף שבתחילה תמך במוסוליני, היה מהרשונים לתקוף את הפשיזם האיטלקי וחיבר ב-1925 את "מניפסט האינטלקטואלים האנטי-פשיסטים" (בתגובה ל"מניפסט האינטלקטואלים הפשיסטים"). כמו כן, הביע צער על כך שהעם הגרמני נטש את הפילוסופיה הגרמנית אותה העריך לטובת משנתו הגזענית של אלפרד רוזנברג.[53] הוגה ופעיל אנטי-פשיסט איטלקי נוסף מאותה תקופה היה קרלו רוסלי.
רבים מן ההוגים והאקטיביסטים הסוציאליסטים, המרקסיסטים והאנרכיסטים הביעו התנגדות לפשיזם בכתביהם, לפני, במהלך ולאחר מלחמת העולם השנייה, בהם: אדוארד ברנשטיין, ארנסט בלוך בגרמניה, לאון בלום (ממקימי החזית העממית בצרפת), אנטוניו גראמשי באיטליה, ג'רג' לוקאץ' בהונגריה. וכן, ההוגים הקשורים באסכולת פרנקפרוט: הרברט מרקוזה,[54] מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו, אריך פרום, וולטר בנימין (למשל ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני").
אקזיסטנציאליסטים צרפתיים כמו ז'אן-פול סארטר, סימון דה בבואר, ואלבר קאמי התנגדו לפשיזם בכתביהם, וכן רבים מהם היו חברים גם בתנועת ההתנגדות הצרפתית. זאת, חרף העובדה שאחד מחשובי ההאקזיסטנציאליסטים בגרמניה, הפילוסוף מרטין היידגר, החזיק בעמדות אנטישמיות חריפות ואף היה חבר המפלגה הנאצית, וסירב להתנצל על כך בתום המלחמה.[55] תלמידו, הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס היה מבין הראשונים לתקוף את ההגות הפשיסטית בחיבורו "הרהורים אחדים על הפילוסופיה של ההיטלריזם" (1934).[56] בהמשך הגותו לוינס פיתח את התנגדותו לפשיזם ולטוטליטריזם בעבודתו העיקרית "כוליות ואינסוף".[57] הפילוסופית סימון וייל גיבשה את תפיסת המוסר הייחודית שלה, בין היתר מתוך התנגדות לפשיזם.[58]
בתום המלחמה, תלמידה נוספת של היידגר, הפילוסופית הפוליטית היהודיה חנה ארנדט הייתה מן הראשונות לנתח את האידאולוגיה הפשיסטית, בספרה "יסודות הטוטליטריות" (1951) והייתה מהראשונות לקשור בין המשטר הטוטליטרי בבגרמניה הנאצית לבין המשטר בברית המועצות. במקביל לה, ההוגה האוסטרי קרל פופר ניסה להתמודד עם איום הפשיזם והטוטליטריזם בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" (1945).
צמד ההוגים הפוסט-סטרוקטרליסטים ז'יל דלז ופליקס גואטארי פיתחו הגות אנטי-פשיסטי רדיקלית במגנום אופוס שלהם "אנטי-אדיפוס" (אנ').[59]
הסופר, הפילוסוף והסמיוטיקן האיטלקי אומברטו אקו, שחווה את שנות המלחמה ואת המשטר הפשיסטי באיטליה כילד, ניסח תאוריה אנטי-פשיסטית בחיבורו "הפשיזם הנצחי", אשר מנתח את יסודות הפשיזם, הגורמים לעלייתו והאפשרות להתנגד לו.[60] אקו טוען כי לא ניתן לעמוד על מכנה משותף אחיד בין המשטרים הפשיסטים, וכי לא כולם נגזרים באופן ישיר מהפשיזם האיטלקי. לכן הוא מונה ארבעה־עשר מאפיינים שיוצרים דמיון משפחתי בין משטרים פשיסטים, במעין ארכיטיפ אותו הוא מכנה "קדם־פשיזם" או "הפשיזם הנצחי". בתום המאמר הוא כותב:
הקדם־פשיזם עודו עמנו, לעיתים בכסות של תרבות. יהיה לנו קל יותר אם יופיע מישהו בזירה עולמית ויאמר, "אני רוצה לפתוח את אושוויץ מחדש, אני רוצה שוב מצעדים של החולצות השחורות בכיכרות איטליה!" אבל, אללי, החיים לא כל כך פשוטים. הקדם־פשיזם עלול לחזור באיצטלה תמימה ביותר. מתפקידנו לחשוף את פניו ולהצביע על כל צורה מצורותיו החדשות – בכל יום ובכל מקום בעולם. [...] חירות ושחרור הם משימות שאינן מסתיימות לעולם. וזה צריך להיות המוטו שלנו: "לא לשכוח".
— אומברטו אקו, "הפשיזם הנצחי", עמ' 39
בין ההוגים האנטי פשיסטים העכשוויים ניתן למנות את: נועם חומסקי,[61] ג'ודית באטלר,[62] קורנל וסט, אנג'לה דייוויס, סלבוי ז'יז'ק,[63] ננסי פרייזר,[64] אשיל מבמבה (אנ'),[65] שילה בנחביב, ונדי בראון,[66] ומרק בריי.[37]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריק הובסבאום, עידן הקיצוניות: המאה העשרים הקצרה, 1914-1991, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא. תל אביב: עם עובד, 1999.(הספר בקטלוג ULI)
- מנואלה קונסוני, "בין אנטי-פשיזם ליהדות: ראיון עם ויטוריו פואה, 5 בפברואר 2000.", מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, כרך טז, יהודים אירופים ואירופים יהודים: בין שתי מלחמות העולם (תשס"ד / 2004), ע"מ רה-רכב
- Copsey, Nigel (2016). Anti-Fascism in Britain (באנגלית). Taylor & Francis. ISBN 978-1-317-39762-5.
- Birchall, Sean, ed. (2013). Beating The Fascists: The Untold Story of Anti-Fascist Action. ISBN 978-1-904491-12-5.
- Brasken, Kasper. "Making Anti-Fascism Transnational: The Origins of Communist and Socialist Articulations of Resistance in Europe, 1923–1924." Contemporary European History 25.4 (2016): 573–596.
- Bray, Mark (2017). Antifa: The Anti-Fascist Handbook. New York: Melville House. ISBN 978-1612197036. OCLC 1016082358.
- Bullstreet, K. (2001). Bash the Fash: Anti-Fascist Recollections 1984–1993. ISBN 978-1-873605-87-5.
- David Berry "'Fascism or Revolution!' Anarchism and Antifascism in France, 1933–39" Contemporary European History Volume 8, Issue 1 March 1999, pp. 51–71
- Diner, Dan; Gundermann, Christian (1996). "On the Ideology of Antifascism". New German Critique (67): 123–132. doi:10.2307/827781. ISSN 0094-033X. JSTOR 827781.
- Eley, Geoff (1996). "Legacies of Antifascism: Constructing Democracy in Postwar Europe". New German Critique (67): 73–100. doi:10.2307/827778. ISSN 0094-033X. JSTOR 827778.
- Enzo Traverso "Intellectuals and Anti-Fascism: For a Critical Historization" New Politics, vol. 9, no. 4 (new series), whole no. 36, Winter 2004
- Hugo Garcia, ed, Transnational Anti-Fascism: Agents, Networks, CirculationsContemporary European History Volume 25, Issue 4 November 2016, pp. 563–572
- Jarausch, Konrad H. (1991). "The Failure of East German Antifascism: Some Ironies of History as Politics". German Studies Review. 14 (1): 85–102. doi:10.2307/1430155. ISSN 0149-7952. JSTOR 1430155.
- Mammone, Andrea (2006). "A Daily Revision of the Past: Fascism, Anti-Fascism, and Memory in Contemporary Italy". Modern Italy (באנגלית). 11 (2): 211–226. doi:10.1080/13532940600709338. ISSN 1353-2944.
- Rabinbach, Anson (1996). "Introduction: Legacies of Antifascism". New German Critique (67): 3–17. doi:10.2307/827774. ISSN 0094-033X. JSTOR 827774.
- Renton, Dave. Fascism, Anti-fascism and Britain in the 1940s. Springer, 2016.
- Stout, James (2020-06-24). "A Brief History of Anti-Fascism". Smithsonian Magazine. נבדק ב-2020-09-04.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Hobsbawm, Eric (2007-02-17). "The Spanish civil war united a generation of young writers, poets and artists in political fervour, says Eric Hobsbawm". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2020-06-05.
- ^ John Newsinger, Blackshirts, Blueshirts, and the Spanish Civil War, The Historical Journal 44, 2001, עמ' 825–844
- ^ Geoff Eley, Legacies of Antifascism: Constructing Democracy in Postwar Europe, New German Critique, 1996, עמ' 73–100 doi: 10.2307/827778
- ^ Brostoff, Ari M. (2019-05-15). "What Is Anti-Fascism?" (באנגלית אמריקאית). ISSN 0027-8378. נבדק ב-2023-09-18.
- ^ תאודור אדורנו, הימין הקיצוני החדש, תרגום: ניב סבריאגו, בתוספת ריאיון שערך גידי וייץ עם זאב שטרנהל, ופרולוג מאת אווה אילוז ואיל חוברס. הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף הוצאת מכון ון ליר, 2021
- ^ Beauchamp, Zack (2020-06-08). "Antifa, explained". Vox (באנגלית). נבדק ב-2020-10-21.
- ^ Hobsbawm, Eric (1992). The Age of Extremes. Vintage. pp. 136–37. ISBN 978-0394585758.
- ^ Jože Pirjevec, Egon Pelikan, Sabrina P. Ramet, Introduction: What is Anti-Fascism? Its values, its Strength, its Diversity, Central European University Press, 2023, From the 1920s to Today, עמ' 1–12, ISBN 978-963-386-657-3
- ^ Lawson, Tom (2010). Varieties of Anti-Fascism: Britain in the Inter-War Period (באנגלית). Palgrave Macmillan UK. pp. 119–139. ISBN 978-1-349-28231-9.
- ^ 1 2 Seidman, Michael. Transatlantic Antifascisms: From the Spanish Civil War to the End of World War II. Cambridge University Press, 2017, pp.1–8
- ^ Seidman, Michael. Transatlantic Antifascisms: From the Spanish Civil War to the End of World War II. Cambridge University Press, 2017, p. 252
- ^ 1 2 Working Class Defence Organization, Anti-Fascist Resistance and the Arditi del Popolo in Turin, 1919–22, Antonio Soness, European History Quarterly Copyright, 2003 SAGE Publications, London, Thousand Oaks, CA and New Delhi, Vol. 33(2), 183–218,
- ^ Anarchist Century, anarchist_century.tripod.com
- ^ Stanislao G. Pugliese, Fascism, Anti-fascism, and the Resistance in Italy: 1919 to the Present, Rowman & Littlefield, 2004, ISBN 978-0-7425-3123-9. (באנגלית)
- ^ מנואלה קונסוני, ויטוריו פואה, Vittorio Foa, Manuella Consonni, Between Anti-Fascism and Judaism: An Interview with Vittorio Foa, February 5, 2000 / בין אנטי-פשיזם ליהדות: ראיון עם ויטוריו פואה, 5 בפברואר 2000, Michael: On the History of the Jews in the Diaspora / מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות טז, 2004, עמ' רה–רכב
- ^ David Ward, Carlo Rosselli: Socialist Heretic and Antifascist Exile. By Stanislao G. Pugliese. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1999. Pp. xii+309. $35.00., The Journal of Modern History 73, 2001-12, עמ' 971–000 doi: 10.1086/340169
- ^ «Oggi in Spagna, domani in Italia», www.collettiva.it (באיטלקית)
- ^ Italian Resistance, darbysrangers.tripod.com
- ^ McGaw Smyth, Howard (1948). "Italy: From Fascism to the Republic (1943-1946)". The Western Political Quarterly. 1 (3): 205–222. doi:10.2307/442274.
- ^ ANPI - festa nazionale, web.archive.org, 2010-05-24
- ^ https://eureka.org.il/item/109881/מה-הסיפור-של-שיר-הפרטיזנים-בלה-צ-או
- ^ אריאל דוד, ג'ורג'ה מלוני אינה מוסוליני, אבל עלולה להפוך את איטליה למדינה אפלה, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2022
- ^ עם "להבה פאשיסטית" באדום-ירוק: ג'ורג'ה רוצה לכבוש את איטליה, באתר ynet, 20 באוגוסט 2022
- ^ Hobsbawm, Eric (2007-02-17). "War of ideas". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2023-09-24.
- ^ שלמה אביו, השתקפות מלחמת האזרחים הספרדית בשירה | שלמה אֲבַיּוּ: שיר ושיח - שלמה אביו
- ^ תולדות יהודי וארשה / אברהם לוינסון - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
- ^ Yitzhak ("Antek") Zuckerman, A Surplus of Memory: Chronicle of the Warsaw Ghetto Uprising, University of California Press, 2023-09-01, ISBN 978-0-520-91259-5. (באנגלית)
- ^ Samuel D. Kassow, Who Will Write Our History?: Emanuel Ringelblum, the Warsaw Ghetto, and the Oyneg Shabes Archive, Indiana University Press, 2007-07-17, ISBN 978-0-253-00003-3. (באנגלית)
- ^ Joe Jacobs | libcom.org, libcom.org (באנגלית)
- ^ Phil Piratin Our Flag Stays Red. London: Lawrence & Wishart, 2006.
- ^ Andrezj Olechnowicz, 'Liberal anti-fascism in the 1930s the case of Sir Ernest Barker', Albion 36, 2005, pp. 636–660
- ^ 1985-2001: A short history of Anti-Fascist Action (AFA) | libcom.org, libcom.org (באנגלית)
- ^ Felix Morrow: Washington's Plans for Italy (June 1943), www.marxists.org
- ^ אומברטו אקו, הפשיזם הנצחי, תרגם יונתן פיין, הוצאת תשע נשמות, 2019,עמ' 18
- ^ Bernard Knox, The Confessions of a 'Premature Anti-Fascist', Los Angeles Times, 2001-07-15 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Bernard Knox, Premature Anti-Fascist, The Antioch Review 57, 1999, עמ' 133–149 doi: 10.2307/4613837
- ^ 1 2 Antifa: The anti-fascist handbook.Bray, Mark
- ^ York street fighting between neo-Nazis, anti-racists leads to 25 arrests, web.archive.org, 2020-10-18
- ^ Bogel-Burroughs, Nicholas; Garcia, Sandra E. (2020-09-28). "What Is Antifa, the Movement Trump Wants to Declare a Terror Group?". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-09-20.
- ^ What Antifa Is, What It Isn’t, and Why It Matters, War on the Rocks, 2020-06-23 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Designating Antifa as Domestic Terrorist Organization Is Dangerous, Threatens Civil Liberties, Southern Poverty Law Center (באנגלית)
- ^ https://crsreports.congress.gov/product/pdf/IF/IF10839
- ^ Seth G. Jones, Who Are Antifa, and Are They a Threat?, 2020-06-04
- ^ Beckett, Lois (2020-07-27). "Anti-fascists linked to zero murders in the US in 25 years". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2023-09-20.
- ^ DHS draft document: White supremacists are greatest terror threat, POLITICO, 2020-09-04 (באנגלית)
- ^ "Far-right smear campaign against Antifa exposed by Bellingcat". BBC News (באנגלית בריטית). 2017-08-24. נבדק ב-2023-09-20.
- ^ Beckett Mufson, A Fake Antifa Account Was 'Busted' for Tweeting from Russia, Vice, 2017-09-28 (באנגלית)
- ^ MacFarquhar, Neil; Feuer, Alan; Goldman, Adam (2020-06-11). "Federal Arrests Show No Sign That Antifa Plotted Protests". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-09-20.
- ^ Evan Perez,Jason Hoffman, Trump tweets Antifa will be labeled a terrorist organization but experts believe that's unconstitutional | CNN Politics, CNN, 2020-05-31 (באנגלית)
- ^ Bray, Mark (2020-06-01). "Perspective | Antifa isn't the problem. Trump's bluster is a distraction from police violence". Washington Post (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2023-09-27.
- ^ Haberman, Maggie; Savage, Charlie (2020-05-31). "Trump, Lacking Clear Authority, Says U.S. Will Declare Antifa a Terrorist Group". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-09-20.
- ^ Nietzsche and the Fascists, The Anarchist Library (באנגלית)
- ^ Fabio Fernando Rizi, Rizi, Benedetto Croce and Italian Fascism, University of Toronto Press, 2003-01-01, ISBN 978-0-8020-3762-6. (באנגלית)
- ^ Tyler Brandt, Jon Miltimore, Meet the Philosopher Behind the Ideology of Antifa | Tyler Brandt, Jon Miltimore, fee.org, 2019-02-01 (באנגלית)
- ^ שוֹעִי רז, הפילוסוף הגרמני שאימץ את האידיאולוגיה הנאצית, באתר גלובס, 7 בספטמבר 2023
- ^ מכונת קריאה - הרהורים אחדים על הפילוסופיה של ההיטלריזם, באתר readingmachine.co.il
- ^ שמואל ויגודה, "כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות" מאת עמנואל לוינס, פילוסופיה נגד הרוע, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2010
- ^ סימון וייל, האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים, תרגם מצרפתית: שירן בק, עריכה, אחרית דבר והקדמות: אביעד חפץ ודניס שרביט, הוצאת כרמל ואוניברסיטת בר-אילן, 2019
- ^ Deleuze and Guattari and Fascism, Edinburgh University Press, 2022, ISBN 978-1-3995-0522-2
- ^ אומברטו אקו, הפשיזם הנצחי, תרגם יונתן פיין, הוצאת תשע נשמות, 2019
- ^ "The Prosperous Few and the Restless Many" (1993)
- ^ "Frames of War: When Is Life Grievable?" (2009)
- ^ סלבוי ז'יז'ק, האובייקט הנשגב של האידאולוגיה, תרגום: נועם יורן, הוצאת רסלינג, 2022
- ^ "Social Justice in the Age of Identity Politics" (1995)
- ^ Mbembe, Achille (2003). "Necropolitics". Public Culture. 15 (1): 11–40.
- ^ Undoing the Demos: Neoliberalism's Stealth Revolution (Zone Books, 2015; 4th printing, 2017).